פתיחת התפריט הראשי

טור חושן משפט רצב

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן רצב | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טורעריכה

אין הנפקד רשאי לשלוח יד בפקדון ואם שלח בו יד או משהגביהו לשלוח בו יד אפילו אינו מכוין הבעל הבית לגזלו אלא להשתמש בו קם ליה ברשותיה וחייב באונסין אע"פ שעדיין לא נשתמש בו דשליחות יד אינה צריכה חסרון רק שיגביהנו כדי להשתמש בו תשמיש שמחסרו אז מתחייב כאילו חסרו אבל הגביה לעשות תשמיש שאינו מחסרו אינו חייב משעת הגבהה אלא משעת תשמיש ולא משום שליחות יד שהרי אינו שולח בו יד כיון שאינו מחסרו אלא משום שהוא שואל שלא מדעת דקיי"ל שדינו כגזלן:

הטה את החבית ונטל ממנה רביעית ונשברה אינו חייב אלא ברביעת כיון שלא הגביהה: אבל הגביהה כדי ליטול רביעית חייב אפי' לא נטל: וכן אם הטה ונטל ממנה רביעית והחמיצה חייב בכולה שמחמת שחסרה החמיצה: בד"א בחבית של יין שדרכו להחמיץ כשהוא חסר אבל שאר פירות ששלח יד במקצתן ולא הגביהן אינו מתחייב אלא כפי מה שנטל: אמר שרוצה לשלוח יד בפקדון אינו חייב אפילו שאומר כן בפני עדים: אמר לשלוחו לשלוח יד בפקדון ועשה מאמרו חייב המשלח:

דין השולח יד בפקדון הוי כשאר גזלן שאינו משלם אלא כמו שהוא בשעת תשלומין שאם שלח יד ברחל ריקנית וטענה או נתעברה אצלו וגזזה או ילדה אינו משלם אלא כמו שהיא עתה ואפילו היתה טעונה או מעוברת בשעת גזילה וגזזה או ילדה אינו משלם אלא כמו שהיא עתה: וכן לענין יוקרא וזולא אם בשעה ששלח בה יד שוה ד' זוז ובשעה שמוציאה מן העולם שוה זוז אע"פ שאם היה בעין היה אומר לו הרי שלך לפניך עתה שאינו עין משלם ד' זוז לא שנא שברו בידים ל"ש נשבר מאליו ואם מתחלה היה שוה זוז ובשעה שמוציאו מן העולם שוה ד' אם שברו בידים משלם ד' זוז נשבר מאליו אינו משלם אלא זוז:

שלח יד בחבית הופקדת אצלו כגון שטלטלה לצרכו לא מיבעיא אם נשברה בעודה בידו שחייב אלא אפילו החזירה למקומה שיחדו לו הבעלים חייב ואצ"ל לא יחדו הבעלים לו מקום וטלטלה לצרכו שהוא חייב טלטלה לצרכה בין נשברה בעודה בידו בין לאחר שהניחה פטור בין שהחזירה למקומה בין החזירה למקום אחר ואם טלטלה לצורך מקומה כתב הרמה שלא נעשה גזלן אלא עדיין שומר הוא וחייב בשפיעה ופטור באונסין ודוקא שלא אירע האונס מחמת שינוי המקום אבל אם אירע האונס מחמת שינוי המקום ששינה ממקום שיחדו לה הבעלים חייב אפילו משהניחה דתחילתו בפשיעה וסופו באונס הוא ואם לא יחדו לה מקום אע"פ שאירע האונס מחמת שינוי המקום כיון שלא פשע מעיקרא פטור כשנאנסה משהניח ע"כ:

היה הנפקד שולחני או חנוני והופקד אצלו מעות אם אינן חתומין ולא צרורין קשר משונה אלא כדרך שכל אדם קושר מעותיו מותר לו להשתמש בהן לפיכך נעשה עליהם ש"ש וחייב בגנבה ואבדה אפילו קודם שנשתמש בהן ואם נאנסו פטור ואם כבר נשתמש בהן חייב גם באונסין אפילו אחר שהחזירן למקומם עד שיחזירם לבעליהם היו המעות חתומין או קשורין קשר משונה לא ישתמש בהן לפיכך אינו חייב באחרותן הופקדו אצל בע"ה אפילו אינן חתומין לא ישתמש בהן לפיכך אינו חייב באחריותן ור"ת כתב אפילו בע"ה אם רוב עסקיו ברבית דינו כשולחני לפי שצריך תמיד למעות:

באו אנסים על הנפקד ונתן להם הפקדון אם אינו אמוד בממון פטור שודאי לא באו אלא בשביל הפקדון ואם אמוד בממון הוא חייב שיש לומר בשביל ממונו באו:

הופקד אתו ממון של פדיון שבויים ובאו עליו אנסים ונתנו להם להציל עצמו פטור שאין לך פדיון שבויים גדול מזה וכתב הרמ"ה דוקא שלא היה אצלו ממון אחר לפדות עצמו אע"פ שיש לו ממון הרבה כיון שאינו אצלו פטור אבל אם יש לו ממון אחר לא:

הופקדו אצלו פירות לא יערבם עם פירותיו אלא יניחם לבד ויאמר לו הרי פירותיך לפניך ערבם על שלו יראה כמה היו שלו וכמה היו של הפקדון ויראה כמה חסרו ויחשוב על כל אחד החסרון כפי פירותיו אחר שישבע שכך וכך היה החסרון נסתפק מהם ואינו יודע כמה יחשוב החסרון כמו שראויין להתחסר כיצד לחטין ולאורז קלוף ד' קבין וחצי לכל כור וכור לשעורים ולדוחן ט' קבין לכל כור וכור לכוסמין ולזרע פשתן בגבעולים ולאורז שאינו קלוף ג' סאין לכל כור וכור וכמדה הזו לכל שנה ושנה בד"א שהופקדו אצלו בימות הגורן והחזירם בימות הגורן אבל הופקדו אצלו בימות הגורן והחזירם בימות הגשמים אינו מנכה לו כלום בשביל החסרון מפני שהם נופחות ומותירות כשיעור החסרון הופקד אתו יין וערבו עם שלו ונסתפק ממנו מנכה לו שתות שמן מנכה לו ג' לוגין לכל ק' לוגין לוג וחצי בשביל שמרים ולוג וחצי בשביל בליעת הכלי לפיכך אם היה מתחלה השמן צלול אינו מנכה לו בשביל השמרים ואם היה הכלי ישן אינו מנכה לו בשביל בליעת הכלי:

כתב הרמב"ם הפקיד אצל חבירו פירות שאינן מדודין ולא מדדן וערבם עם פירותיו ה"ז פושע: ואם אמר הפקיד כך וכך היו והנפקד אומר איני יודע ישלם בלא שבועה שהרי חייב עצמו בתשלומין ואינו יודע כמה הוא חייב ונמצא מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע וישלם וכזה הורו רבותי ה"ר יוסף הלוי ורבו וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל והוסיף לבאר וז"ל האומר כך וכך פירות הפקדתי אצלך והלה אומר פירות הפקדת אצלי ואיני יודע כמה היו אם לפי טענת המפקיד היו שוים ב' כסף ופרוטה והנפקד אומר יודע אני שהיו שוים פרוטה ואיני יודע כמה היו שוים יותר יש כאן חיוב שבועה אבל אם אמר פירות סתם ולא הודה בשוה פרוטה אין בהודאתו משמעות של שוה פרוטה שאף בפחות משוה פרוטה קרויין פירות עכ"ל:

לא עירב הפירות עם פירותיו והן חסרין והולכין אם חסרו יותר מכדי חסרונן שראויין להתחסר לשנה ועדיין לא נשלם השנה לדעת רב אלפס לא ימכרם וכ"כ הרמב"ם וא"א הרא"ש ז"ל כתב כיון שחסרו כדי חסרונן לשנה קודם שנשלם השנה יכול למכרם:

הופקד אתו יין והחמיץ דבש והדביש וירא שמא יפסיד גם הכלי יכול למכרן שלא יפסיד הכלי:

הופקד אתו חמץ והגיע זמן הפסח לא ימכור עד שעה חמישית וכן כתב הרמב"ם ז"ל: וה"ה בשאר הפקדונות שלא יגע בהן אע"פ שיודע בודאי שיוזלו במקום פלו' או יאנוס אותם המלך שמא יבואו בעליהן קודם ויטלו שלהן ע"כ:

כל נפקד שמוכר פקדון לא ימכרנו כי אם ע"פ ב"ד:

הופקדו אתו ספרים גוללן כל ל' יום וכשהוא גוללן לצורך הספר יש לו רשות לקרות בהן אבל לא יפתחנו לצרכו לקרות בו ואם פתח וקרא בו לצורך עצמו הרי זה שולח יד בפקדון והרמב"ם כתב שגוללן אחד לשנים עשר חדש וכאשר כתבתי נראה:

הופקד אתו כסות מנערה אחד לשלשים יום ובדיני אבידה כתבתי כיצד ניעור הכסות וגלילת הספרים בסי' רס"ז בד"א שאין המפקיד עמו במדינה אבל אם הוא עמו אין הנפקד צריך לטפל בו שהוא יבוא ויטפל בו:

בית יוסףעריכה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

אין הנפקד רשאי לשלוח יד בפקדון ואם שלח בו יד או משהגביהו לשלוח בו יד אפילו אינו מתכוין הב"ה לגזלו אלא להשתמש בו קם ליה ברשותיה וחייב באונסים אע"פ שלא נשתמש בו דשליחות יד אינה צריכה חסרון וכו' בפרק המפקיד (דף מא.) איתמר רב ולוי חד אמר שליחות יד צריכה חסרון וחד אמר אינה צריכה חסרון. ופרש"י שליחות יד. שחייבו הכתוב עליו אפי' נאנסה כדכתיב ומת או נשבר או נשבה שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח דמשמע הא שלח נתחייב שוב במיתתה ובשבירתה: צריכה חסרון. לא הוי שליחות יד להעמידה ברשותו אא"כ חסרה. וכתבו הרי"ף והרא"ש והלכתא אינה צריכה חסרון דרבא דהוא בתרא' ס"ל הכי וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות גזילה: ומ"ש רבי' רק שיגביהנו כדי להשתמש בו תשמיש שמחסרו אז מתחייב כאילו חסרו בס"פ המפקיד (מג:) תנן הגביה החבית ונטל הימנה רביעית ונשברה משלם דמי כולה אמר שמואל לא נטל נטל ממש אלא כיון שהגביה ליטול אע"פ שלא נטל:ומ"ש אבל הגביהו לעשות תשמיש שאינו מחסרו אינו חייב משעת הגבהה אלא משעת תשמיש ולא משום שליחות יד שהרי אינו שולח בו יד כיון שאינו מחסרו אלא משום שהוא שואל של מדעת דקי"ל שדינו כגזלן בפרק הנזכר אהא דתנן המפקיד חבית אצל חבירו ולא יחדו לה בעלים מקום וטלטלה ונשברה וכו' ואוקמה רב ששת כגון שטלטלה להביא עליה גוזלות וקסבר שואל שלא מדעת גזלן הוי ומשמע ודאי דלא מיקרי שואל כל זמן שלא נשתמש בה:

ומ"ש הטה את החבית ונטל ממנה רביעית ונשברה אינו חייב אלא ברביעית כיון שלא הגביהה משנה שם הטה את החבית ונטל ממנו ונשברה אינו משלם אלא רביעית ופרש"י ונשברה לאחר זמן אינו משלם אלא רביעית דשליחות יד אינו מתחייב באונסין עד שימשוך או יגביה דהוה קנייה:

ומ"ש אבל הגביהה כדי ליטול רביעית חייב אפילו לא נטל שם במשנה הגביהה ונטל הימנה רביעית ונשברה משלם דמי כולה ופרש"י הגביהה ונטל. דהוי קנייה בהגבהתה חייב באונסיה ובגמרא אמר שמואל לא נטל נטל ממש אלא כיון שהגביהה ליטול אע"פ שלא נטל:

ומ"ש וכן אם הטה ונטל ממנה רביעית והחמיצה חייב בכולה וכו' שם ארישא דמתניתין דקתני הטה את החבית ונטל ממנה רביעית ונשברה אינו משלם אלא רביעית אמר רבה לא שנו אלא נשברה אבל החמיצה משלם כולה מ"ט גירי דידיה הוא דאהני לה:

ומ"ש במה דברים אמורים בחבית של יין שדרכו להחמיץ כשהוא חסר אבל שאר פירות ששלח יד במקצתן ולא הגביהן אינו מתחייב אלא כפי מה שנטל מבואר הוא ממה שקדם:

אמר שרוצה לשלוח יד בפקדון אינו חייב וכו' משנה בס"פ המפקיד (מג:) החושב לשלוח יד בפקדון ב"ש מחייבין וב"ה אומרים אינו חייב עד שישלח בו יד ופרש"י החושב לשלוח יד. אמר בפני עדים אטול פקדונו של פלוני לעצמי חייב באונסים מהיום והלאה אם נאנס חייב באחריותו וידוע דהלכה כב"ה:

אמר לשלוחו לשלוח יד בפקדון ועשה מאמרו חייב המשלח שם בברייתא אליבא דב"ה אין לי אלא הוא אמר לעבדו ולשלוחו מנין ת"ל על כל דבר פשע ופרש"י אמר לעבדו שישלח יד וכן עשה מנין שמא חייב:

(ט) דין השולח יד בפקדון הוי כשאר גזלן שאינו משלם אלא כמו שהוא בשעת תשלומין שאם שלח יד ברחל ריקנית וטענה ונתעברה אצלי וכו' וכן לענין יוקרא וזולא אם בשעה ששלח בה יד שוה ד' זוז וכו' בס"פ המפקיד שם תנן השולח יד בפקדון ב"ש אומרים ילקה בחסר וביתר וב"ה אומרים כשעת ההוצאה ר"ע אומר כשעת התביעה ובגמ' אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"ע ורבא אמר הלכה כב"ה ופסקו הפוסקים כרבא דבתרא הוא אמר רבה האי מאן דגזל חביתא דחמרא מחבריה מעיקרא שויא זוזא השתא שויא ד' תברה או שתיה משלם ד' איתבר ממילא משלם זוזא מ"ט כיון דאי איתא הדרא למרא בעינא ההוא שעתא דקא שתי לה או דקא תבר לה קא גזל מיניה ותנן כל הגזלים משלמין כשעת הגזילה איתבר ממילא משלם זוזא מ"ט השתא לא עביד לה ולא מידי אמאי קא מחייב' ליה אההיא שעתא דגזלה ההיא שעתא זוזא הוא דשויא תנן בית הילל אומרים כשעת הוצאה מאי כשעת הוצאה אילימא כשעת הוצאה מן העולם ובמאי אי בחסר מי איכא למ"ד והתנן כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה ואי ביתר היינו ב"ש אלא פשיטא כשעת הוצאה מבית בעלים לימא רבא דאמר כב"ש ואסיקנא אלא הכא בשבח גזילה קא מיפלגי ב"ש סברי דנגזל הוי וב"ה סברי דגזלן הוי ופרש"י אלא הכא בשבח גזילה פליגי והאי חסר ויתר דמתני' לאו ביוקרא וזולא אלא במאי דחסרה דהיינו גיזוז ובמה שהותירה כגון אם נתעברה אצלו דב"ש סברי הכל ישלם ובית הלל סברי כשעת הוצאה מבית הבעלים וכתבו הרי"ף והרא"ש גבי הא דאמר רבה האי מאן דגזל חביתא דחמרא וכו' היכא דמעיקרא שויא ארבעה והשתא שויא זוזא בין שתיה בין תברה בין איתבר ממילא משלם ד' כדמעיקרא דבחסר ליכא מאן דאמר משלם כי השתא דתנן כל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה: ומ"ש רבינו ואפילו היתה טעונה או מעוברת בשעת גזילה וגזזה או ילדה אינו משלם כמו שהיא עתה: מי שהפקיד אצל חבירו דינרי זהב ושלח בהם יד ובשעת שליחות יד היו שוים מ' זהובים ובשעת החזרה ל"ה כתב הרא"ש בכלל צ"ד ישלם כמו שהיו שוים בשעת שליחות יד:

שלח יד בחבית המופקדת אצלו כגון שטלטלה לצרכו ל"מ אם נשברה בעודה בידו וכו' בפרק המפקיד (מו:) תנן המפקיד חבית אצל חבירו ולא יחדו לה בעלים מקום וטלטלה ונשברה אם מתוך ידו לצרכו חייב לצרכה פטור אם משהניחה נשברה בין לצרכו בין לצרכה פטור יחדו לה הבעלים מקום וטלטלה ונשברה בין מתוך ידו ובין משהניחה לצרכו חייב לצרכה פטור ופרש"י לצרכה. שהיתה במקום התורפה וקרובה להשתבר ובגמרא הא מני רבי ישמעאל היא דאמר לא בעינן דעת בעלים דתניא הגונב טלה מן העדר וסלע מן הכיס למקום שגנב יחזיר דברי רבי ישמעאל ר"ע אומר צריך דעת בעלים אימא סיפא יחדו לה הבעלים מקום וטלטלה ונשברה בין מתוך ידו ובין משהניחה לצרכו חייב לצרכה פטור אתאן לר"ע דאמר בעינן דעת בעלים אי ר"ע מאי איריא יחדו אפילו לא יחדו נמי ל"מ קאמר ל"מ לא יחדו דלאו מקומה הוא אלא אפי' יחדו נמי דמקומה הוא בעינן דעת בעלים רישא רבי ישמעאל וסיפא רבי עקיבא אין דא"ר יוחנן מאן דמתרגם לי חבית אליבא דחד תנא מובילנא מניה לבי מסותא וידוע דהלכה כר"ע ופי' רש"י צריך דעת בעלים ואם לא הודיעם חייב באחריותו אם מת או נגנב דמדשקליה קם ליה ברשותיה והשבה בלא ידיעה לאו השבה היא: ומ"ש ואם טלטלה לצורך מקומה כתב הרמ"ה שלא נעשה גזלן אלא עדיין שומר הוא וחייב בפשיעה ופטור באונסין ודוקא שלא אירע האונס מחמת שינוי המקום כו'. כתב המרדכי בסוף קמא אדם הנפקד אם שאל חפץ אחד מהפקדון שבידו ולאחר זמן החזירו למקום שהיה מונח בתחלה בפקדון שאין עליו דין שואל אלא שומר בעלמא דדעת שומר כדעת בעלים ואפילו לר"ע דאמר (ב"ק קיח:) כלתה שמירתו ה"מ גונב דמעתה לא מהימן ליה אבל שואל מהימן ליה ולא כלתה שמירתו :

היה הנפקד שולחני או חנוני והופקד אצלו אם אינם חתומים ולא צרורים קשר משונה וכו' מותר להשתמש בהן לפיכך נעשה עליהם ש"ש וכו' בפרק המפקיד (מג.) תנן המפקיד מעות אצל השולחני אם צרורים לא ישתמש בהן לפיכך אם אבדו אינו חייב באחריותן אם מותרים ישתמש בהן לפיכך אם אבדו חייב באחריותן ובגמ' משום דצרורין לא ישתמש בהן אמר רב אסי אמר רב יהודה בצרורין וחתומים שנו רב מרי אמר בקשר משונה ואיכא דאמרי בעי רב מרי קשר משונה מהו תיקו וכתבו הרי"ף והרא"ש הילכך לא ישתמש בהם ואמאי דתנן לפיכך אם אבדו חייב באחריותן אמר רב הונא ואפילו נאנסו והא אבדו קתני כדרבה דאמר נגנבו בלסטים מזויין אבדו שטבעה ספינתו בים ורב נחמן אמר נאנסו לא א"ל רבא לרב נחמן לדידך דאמרת נאנסו לא אלמא לא הוי שואל עלייהו אי שואל לא הוי ש"ש נמי לא הוי א"ל בהא מודינא לך דהואיל דנהנה מהני הוי בההוא הנאה דאי מתרמי ליה זבינא דאית ביה רווחא זבין בהוי הוי עלייהו ש"ש. ופרש"י ואפילו נאנסו. קאמר מתני' דחייב באחריותן ואפי' לא נשתמש בהן דמהשתא הוי שואל עלייהו: נאנסו לא. כל שלא נשתמש לא הוי שואל אלא אבדו דוקא חייב בש"ש. וידוע דהלכה כרב נחמן בדיני וכן פסקו הפוסקים. וכתב הרא"ש אע"ג דלעיל פסק רי"ף בדמי אבידה כרב יוסף דהוי שואל עלייהו איכא למימר שאני התם דבלא הנאת שימוש הוי עלייהו ש"ש אבל הכא דש"ח אסקיה חד דרגאי בהנאת שימוש והוי שומר שכר ואינו טעם נכון דשכר הנאת שימוש שוה בכל מקום ואם ניתוסף בדמי אבידה פרוטה דרב יוסף אטו בשביל שהשכר מרובה יחשב שואל אין חילוק בין ש"ש ששכרו מרובה ובין ש"ש ששכרו מועט והראב"ד תירץ דהנאת שימוש דהכא גריעא מהנאת שימוש של דמי אבידה לפי שירא לשלוח בהן יד לקנות בהן סחורה שמא יבוא המפקיד לתבוע פקדונו אבל בדמי אבידה יודע שישהה אצלו ימים רבים עכ"ל. ועל הא דהלכתא כרב נחמן כתב הרי"ף והני מילי היכא דאבדו ועדיין לא אישתמש בהו אבל אם אישתמש בהו הוה ליה הלואה גביה וקמו ליה ברשותיה ואי איתניסו איתניסו ליה ובהא אפילו רב נחמן מודה וכן כתב רבינו האי גאון ז"ל עכ"ל וכתב הרא"ש ע"ז צריך פירוש לדבר מה הוצרך להשמיענו ראיה מן הגאון שאם נשתמש בהם שחייב באחריותן וצ"ל דבעי למימי אחר שנשתמש בהם והחזירם למקומם דמדינא לא בעי דעת בעלים אפילו לר"ע כיון דברשות שלח בהם יד אפ"ה חייב באחריותן כיון שכבר נהנה מהם ועוד מצפה ליהנות אם תזדמן לו סחורה וסברא נכונה היא עכ"ל: כתב מהרי"ק בשורש קנ"ה כי אמרינן בההיא הנאה דאי מתרמי ליה זבינא וכו' אין חילוק בין מקום שהתגרים מצויים לאינם מצויים וכן אין חילוק בין עשיר שאינו צריך לאלו המעות לעני : כתב ר"י בנ"ו ח"א אינו נעשה ש"ש בתנאי ואפילו היה בענין שיוכל להשתמש במעות שהפקיד אצלו אינו נעשה בשביל זה שומר שכר אא"כ עשה תנאי עמו שיתן לו שכר עכ"ל ודברי תימה הם וצ"ע: ומ"ש רבינו הופקדו אצל בעל הבית אפילו אינן חתומים לא ישתמש בהן לפיכך אינו חייב באחריותן שם במשנה הנזכרת אצל ב"ה בין כך ובין כך לא ישתמש בהן לפיכך אם אבדו אינו חייב באחריותן החנוני כב"ה דברי רבי מאיר ר"י אומר כשולחני וידוע דהלכה כר"י ולפיכך כתב רבינו בתחלת דינים אלו היה הנפקד שולחני או חנוני והופקד אצלו מעות וכו':ומ"ש בשם ר"ת אפילו ב"ה אם רוב עסקיו ברבית דינו כשולחני וכו' כ"כ הרא"ש בפרק הזהב בשם ר"ת וז"ל המרדכי בס"פ המפקיד בזמן הזה שאין לנו שדות ועסקינו במעות אין דין הנפקד כב"ה אלא כחנוני ודוקא במפקיד מעות ממש אבל המפקיד נסכא כסף אין דרך להוציא כל כך מיהו י"ל דהכל לפי הענין עכ"ל : כתב הרשב"א שאלת ראובן הפקיד מעות לשמעון ונתעסק בהם והרויח לאחר זמן החזיר קצת ממה שהרויח לבעליו וחזר ונתעסק במה שנשאר בידו לימים בא ראובן להוציא מיד שמעון הפקדון ומה שהרויח בו ונתפשרו שיתן לו קצת מהריוח ונשבע שיפרענו לזמן פלוני ואח"כ לא קיים השבועה וטען שהוא לעצמו היה מתעסק ונעשו מלוה אצלו ויש בזה משום רבית והו"ל כנשבע לבטל את המצוה: תשובה אם הפקידם אצלו בתורת עסק סתם עסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון ונוטל המתעסק תרי תלתי באגר ופלגא בהפסד ואם לא מסרם לו אלא להתעסק בו לצורך בעל הפקדון בחנם אם הרויחו לבעל המעות לבעל המעות ואם הפסידו הפסידו לו אבל אם הפקיד בידו סתם אין הנפקד רשאי ליגע בהן כמו ששנינו אצל בע"ה בין כך ובין כך לא ישתמש בהן ואם שלח יד והוציאן ה"ז נעשה גזלן עליהן ואם הותירו הותירו לגזלן ואם פחתו פחתו לו אבל אם הרויח בהם לדעת להרויח לבעל המעות ולא לגזול אם הרויח הרויח לבעל המעות ואם הפסיד הפסיד ונפקד זה מעשיו מוכיחים עליו שלצורך בעל המעות מתעסק בהם שהרי נתן לו מתחלה כל הריוח שהרויח בהם ובעל המעות כיון שראה שזה מתעסק בהן וגילה בדעתו דנתרצה בכך וניחא ליה שיתעסק זה במעות וירויח בהם הילכך אף כשהרויח בהם עוד בסתם ע"ד הראשונה נתעסק בהן לבעל המעות אא"כ אמר בפני עדים לעצמו אני מתעסק וכאותה שאמרו בפרק הגוזל בתרא (קיו:) גבי שיירא שהיתה מהלכת במדבר וכו' ואוקמא רבא בפועלים וכדרב יהודה דאמר פועל יכול לחזור בו בחצי היום אמר מהדר קא הדר ביה וכו' ובנדון שלפנינו אם אמר בפני עדים הוה ליה גזלן כמו שאמרנו ואם הרויח הרויח לעצמו וחזר הממון להיות מלוה ומ"מ נראה שאם רצה ליתן לו מה שהרויח כולו או מקצתו אין כאן משום רבית דאין כאן אגר נטר ולא עוד אלא אפי' הלוהו ואחר שפרעו נתן לו קצת מה שהרויח אין כאן אלא רבית מאוחרת וגרוע אפילו מאבק רבית ואבק רבית אינו עובר עליו הלוה וכיון שכן זה שנשבע ליתן לו חייב ליתן לו ואין זה כנשבע לבטל אפילו מצוה דרבנן ואע"פ שהמקבל עובר וזה הנותן מושיט לו איסור דרבנן מוטב שיעשה איסורא זוטא ולא יעשה איסורא רבה ומיהו זה שנשבע שיתן עד יום פלוני ועבר הזמן ולא נתן הרי זה מעוות שלא יוכל לתקון ושוב אין כאן חיוב שבועה וחייב על מה שעבר על שבועת ביטוי עכ"ל. ומ"ש ושוב אין כאן חיוב שבועה נתבאר דעת הרא"ש בזה בטור י"ד [בסימן רכ"ח קרוב לסוף הסימן]: ראובן שמסר פקדון ליד שמעון שילך בו למקום ידוע ועשה לו שטר והלך שמעון למקום אחר וקנה סחורה והפקידם ביד לוי אם יכול ראובן המפקיד להוציא מיד לוי אותה סחורה עיין בתשובה הנזכרת בסי' אלף ופ"ד. שנים שיש להם פקדון ביד אדם אחד ואחד מהמפקידים איננו פה ואותו שישנו פה תובע חלקו עיין בתשובה הנזכרת סי' אלף וק"ב: שמעון שמסר מפתחות ביתו ללאה והפקיד בידה הבית ומה שיש בו וכשחזר מצא מנעול ביתו שבור והבית ריקן ותבע את לאה בב"ד ואמרה שלא הפקיד בידה כלום והביא שמעון עדים שהפקיד בידה הבית וכל אשר בתוכו אבל היא לא ידעה מה יש בבית עיין בתשובה הנזכרת סי' אלף קל"ד: כתב בתשובות מיי' דספר משפטים סי' כ"ח ששאלת על ד' וה' כיסים שבתיבתך משלך ומשל אחרים ולקחה בתך שני דינרים ואינה יודעת מאיזה כך נראה בעיני כיון שלקחה מהקבוע הוי כמחצה על מחצה ודמי לאחד שהפקיד טלה אצל ב"ה (בכורות יח:) דהוי המע"ה עכ"ל ועיין בתשובת הרשב"א סי' תתס"ג: כתב המרדכי בסוף פרק המפקיד אם הפקיד אצל חברו מעות בארונות ואינם קשורים קשר משונה מותר הנפקד להשתמש בהם: וכתב עוד הנפקד לאחר שנשתמש בהם כבר שלקחם מהארנקי נעשה שואל עליהם וחייב באונסים והשתא אם הלוה על המשכון לעכו"ם לא מיקרי פושע דפשיטא דמפקיד אין לו בריוח כלל ואם הנפקד רוצה לתת מעצמו דבר לראובן אין בו משום רבית והיכא שהלוה לעכו"ם באמנה פושע הוא ואם זכה ברבית עיין שם:

באו אנסים על הנפקד ונתן להם הפקדון אם אינו אמוד בממון פטור וכו' עובדא בסוף קמא (קיז:) וכתב ה"ה בפ"ה מהל' שאלה בשם הרשב"א דכשאמרו פטור דוקא שהוא במקום שיד הגנבים שולטת בהם שאם יחפשו ימצאו הא לאו הכי ודאי חייב דלא גרע מאנס שאנסו להביא ממון והביא שהוא חייב כל זמן שאין יד האנס שולטת באותו ממון ולדברי רבינו שלא חילק י"ל דשאני הכא דכיון שהממון הוא ברשות זה הנפקד ומחמת פקדון זה באו לו גנבים אינו בדין שיתחייב זה משלו לשלם וכן דעת התוספות והרא"ש דשאני שומר דאדעתא דהכי קיבל שמירה. שומר שמחמת שיצא עליו קול עושר מצד הפקדון מפני כך השר הכביד עליו לתבעו יותר משאם לא היה ממון זה בידו עיין בתשובת מיימון דספר נזיקין סימן י"ג:

הופקד אתו ממון של פדיון שבויים ובאו עליו אנסים וכו' ג"ז עובדא שם:ומ"ש בשם הרמ"ה דוקא שלא הי' אצלו ממון אחר לפדות עצמו וכו' אבל אם יש לו ממון אחר לא כן כתבו שם התוספות: וכתב הרשב"א דבזוזי דפדיון שבויים סתם הוה דאי לשבויים ידועים לא הוה מיפטר דהא תנן (פ"ב מ"ה) מותר שבוי לאותו שבוי וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' שאלה:

הופקדו אצלו פירות לא יערבם עם פירותיו וכו' כ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות שאלה ודבר פשוט הוא:ומ"ש ערבם עם שלו יראה כמה היו שלו וכמה היו של הפקדון וכו' נסתפק מהם ואינו יודע כמה יחשוב החסרון כמו שראויין להתחסר וכו' בפרק המפקיד (מ.) תנן המפקיד פירות אצל חבירו ה"ז יוציא לו חסרונות ובגמרא תנא בד"א שעירבן עם פירותיו אבל יחד לו זוית אומר לו הרי שלך לפניך וכי עירבן עם פירותיו מאי הוי ליחזי דידיה כמה הויין במסתפק מהן וליחזי כמה אסתפק דלא ידעי כמה אסתפק:ומ"ש כיצד לחטין ולאורז קלוף ד' קבין וחצי לכל כור וכור וכו' ועד וכמדה הזו לכל שנה ושנה משנה וגמרא שם:ומ"ש בד"א שהופקדו אצלו בימות הגורן והחזירם בימות הגורן אבל הופקדו אצלו בימות הגורן והחזירם בימות הגשמים אינו מנכה לו כלום בשביל החסרון וכו' ברייתא שם: ומ"ש הופקד אתו יין וערבו עם שלו ונסתפק ממנו מנכה לו שתות שמן מנכה לו ג' לוגין לכל ק' לוגין וכו' משנה שם:ומ"ש לפיכך אם היה השמן צלול אינו מנכה לו בשביל השמרים ואם היה הכלי ישן אינו מנכה לו בשביל בליעת הכלי ג"ז שם במשנה. ראובן מסר לשמעון י' זהובים ולוי מסר לו ו' להוליכם למקום פלוני והיו לשמעון עצמו כ' זהובים ואמר להם הריני מניח זהובים שלכם עם זהובים שלי בכיסי ואח"כ נאבדו מהם ד' זהובים כיצד חולקים ההפסד עיין בת"ה סי' שי"ד :

(טז) כתב הרמב"ם הפקיד אצל חברו פירות שאינן מדודין לא מדדן וערבן עם פירותיו ה"ז פושע ואם אמר המפקיד כך וכך היו והנפקד אומר איני יודע ישלם בלא שבועה וכו' בפ"ה מה' שאלה וטעם דין זה משום דקיי"ל כל המחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ישלם וכתב הרמב"ם ויש לשומר להחרים על מי שלקח ממנו יותר מן הראוי לו: ומה שאמר בשם הרא"ש והוסיף לבאר וז"ל האומר כך וכך פירות הפקדתי אצלך והלה אומר פירות הפקדת אצלי ואיני יודע כמה היו לפי טענת המפקיד היו שוים שתי כסף ופרוטה והנפקד אומר יודע אני שהיו שוים פרוטה ואיני יודע כמה היו שוים יותר וכו' בפרק שבועת הדיינים וכתב ה"ה על דברי הרמב"ם יש שיטה אחרת בדברים הללו והיא שיטת ההשגות וקצת מן החכמים וכתוב בהשגות רבותינו לא הורו כן לפי שאין זה דומה לחמשין ידענא וחמשין לא ידענא דהתם הוה ליה למידע ואיערומי קא מערים ותובע נמי קא טעין עליה ואמר מידע ידעת ודבר שבמנין קא טעין ליה ודבר שבמנין קא כפר ליה והוה ליה מחוייב שבועה שאינו יכול להשבע ומשלם אבל הני לאו הכי הוא והיינו טעמא דשק צרור דאמרינן עלה ישבע ויטול ולא אמרו יטול בלא שבועה ע"כ שורש דבריו שאין קרוי מחוייב שבועה כל שלא היה לו לידע ואם מחמת זו הטענה ודאי בהפקיד לו פירות מיוחדין ועירבן עם פירותיו ודאי הוה ליה לידע כשעבר ועירבן שהו"ל למדדן אלא שהר"א נשען על הטענה האחרת שאין זה טוענו בבירור אתה יודע שכך היו ואינו כופר לו בדבר שבמנין וכבר דחה הרמב"ן טענה זו בטעם נכון בחידושיו שם בשבועות ומ"מ יש לטענה האחרת מקום כשלא עירבן ונאבדו ובפשיעה שישבע הלה ויטול ואפשר שכן הדין וגם הרשב"א ז"ל כתב כן בהכונס שלא יטול הלה בלא שבועה כלל שלא היה לו לנתבע לידע אע"פ שהוא מודה מקצת ואינו יכול להשבע על השאר עכ"ל והר"ן בס"פ שבועת הדיינים כתב סברות הללו ולא הכריע. ועוד יתבאר זה בסי' רצ"ח. ומאחר שהרמב"ם והרא"ש מסכימים לדעת אחת וכפי עדותו של הרמב"ם גם הרי"ף והר"י הלוי ז"ל מסכימים כן אין לזוז מדבריהם: (ב"ה) ומיהו מ"ש הרא"ש אם אמר פירות סתם ולא הודה בשוה פרוטה אין בהודאתו וכו' אינו מוכרע בדברי הרמב"ם:

לא עירב הפירות עם פירותיו והן חסרין והולכין אם חסרו יותר מכדי חסרונן שראוים להתחסר לשנה לכ"ע מוכרן לא חסרו אלא כדי חסרונן שראויים להתחסר ועדיין לא נשלם השנה לדעת רב אלפס לא ימכרם וכ"כ הרמב"ם וא"א ז"ל כתב כיון שחסרו כדי חסרונם לשנה קודם שנשלם השנה יכול למכרם בפרק המפקיד (לח.) תנן המפקיד פירות אצל חבירו אפילו הן אבודין ה"ז לא יגע בהן רשב"ג אומר ימכור בב"ד מפני השבת אבידה לבעלים ובגמרא אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן מחלוקת בכדי חסרונן אבל ביתר מכדי חסרונן דברי הכל מוכרן בבית דין איתמר רבה בר יעקב אמר רבי יוחנן הלכה כרשב"ג ורבא אמר רב נחמן הלכה כחכמים וכתב הרי"ף ז"ל והלכתא כדפסק רב נחמן דבתראה הוא וכ"פ הרמב"ם בפרק ז' מה' שאלה והרא"ש זה כתב תמיהא לי על פסק רב אלפס דלא קיימא לן הלכה כבתראי אלא מאביי ורבא ואילך אבל בדורות שלפניהם אין הלכה כתלמיד במקום הרב ואי משום דרבא בתראה הוא לאו משמא דנפשיה קאמר ואי משום דהלכה כרב נחמן בדיני היינו דוקא כנגד בני דורו ולא כנגד רבותיו ועוד דקיי"ל נמי הלכה כשמואל בדיני ואיהו פסיק כרשב"ג ולכאורה נראה דהלכה כר"י ושמואל עכ"ל. ואיני יודע למה דחה טענת דרבא בתראה הוא משום דלאו משמיה דנפשיה קאמר דמ"מ כיון דמשמע דהכי ס"ל נקטינן כוותיה. וכתב ה"ה בפ"ז מהלכות שאלה בשם הרמב"ן פי' כדי חסרונם שחסר בפעם אחת או בחצי שנה כדי חסרון שמחסרין שאר פירות בכל השנה ואם אי אתה אומר כן היאך אמר רשב"ג מוכרן בב"ד ע"כ ואיפשר שאף זה דעת רבינו וביאור דבריו בשחסרו בזמן מועט חסרון הראוי להם בשנה עכ"ל וכך הם דברי רבינו: וכתב ה"ה בפ"ז מה' שאלה דע שדברים אלו כשאין בעל הפקדון בעיר אבל אם היה בעיר יודיענו ויעשה בהם מה שלבו חפץ וכ"כ בספר המקח ופשוט הוא וכן מתבאר בדברי הרמב"ם שם: : כתב המרדכי הלכה כרב נחמן ופסק ראבי"ה דאם נתייקרו משלם כשעת התביעה כר"ע דסוף פירקון ומיהו האלפסי פסק לקמן כב"ה:

הופקד אתו יין והחמיץ דבש והדביש וירא שמא יפסיד גם הכלי ברייתא שם המפקיד פירות אצל חבירו והרקיבו יין והחמיץ שמן והבאיש דבש ה"ז לא יגע בהם דר"מ וחכמים אומרים עושה להם תחנה ומכרן בב"ד שמן והבאיש דבש והדביש למאי חזי שמן חזי לגלדאי דבש לכתושא דגמלא וחכמים אומרים עושה להם תקנה וכו' מאי תקנתא עביד להו א"ר אשי לקנקניה ופרש"י לקנקניה הכלי שהיה בתוכו יתקלקל אם ישהה בתוכו וכתב הרא"ש וז"ל כתב הרי"ף שי"א דחכמים דברייתא סברי כרב שמעון בן גמליאל דמתניתין וא"כ לית הלכתא כוותייהו ולא מסתבר דלא שייכא פלוגתא דחכמים ור"מ אפלוגתא דרשב"ג ורבנן דמתני' דבמתני' פליגי בכדי חסרונן ובברייתא פליגי בקנקנים וסברי חכמים דחששו להפסד הקנקנים אבל בכדי חסרונן סברי שפיר כרבנן דלא חששו להפסד מועט כזה כיון דכל הפירות ראויים להתחסר בשיעור זה ולא קיימא אפירות והרקיבו דאוקימנא להו בכדי חסרונן אלא אהפסד קנקנים בלחוד הוא דקיימא ומסתבר לי כי"א דרבנן קיימי אכולה מילתא דר"מ גם אפירות והרקיבו עכ"ל ואעפ"כ לא כתב רבי' שהרא"ש חולק בדין זה דיין והחמיץ דבש והדביש משום דהרא"ש סבר דהלכה כרשב"ג דמתני' כמו שנתבאר בסמוך וא"כ גם לדעתו ז"ל הלכה כחכמים דברייתא:

הופקד אתו חמץ והגיע זמן הפסח לא ימכור עד שעה חמישית מעשה בפרק אור לארבעה עשר (יג.) וכתבו הרי"ף בפרק המפקיד ואמרינן התם דאע"פ שנקבוה עכברים לדסקיא שהחמץ בתוכה והיה חמץ מבצבץ ויוצא לא הרשו למפקיד למכרו עד שהגיעה שעה חמישית ערב הפסח:

ומ"ש בשם הרמב"ם דה"ה בשאר הפקדונות שלא יגע בהן אף ע"פ שיודע בודאי שיוזלו וכו' בפ"ז מהלכות שאלה וכתב הרב המגיד זה למד מזו דפרק כל שעה וכ"ש הוא שהרי בחמץ ההפסד ברור:

כל נפקד שמוכר פקדון לא ימכרנו כ"א ע"פ ב"ד בברייתא שכתבתי בסמוך וחכמים אומרים עושה להם תקנה ומוכרן בב"ד ומסיים בה וכשהוא מוכרן מוכרן לאחרים ואינו מוכרן לעצמו ולא ידעתי למה השמיטו רבינו והרמב"ם כתבו בפ"ז מה' שאלה וז"ל ככ המוכר פקדון ע"פ ב"ד ה"ז מוכר לאחרים ואינו מוכר לעצמו מפני החשד והדמים יהיו מונחים אצלו ויש לו להשתמש בהן לפיכך הרי הוא עליהן ש"ש אע"פ שעדיין לא נשתמש בהן וכתב ה"ה והדמים יהיו מונחים וכו' לפיכך הרי הוא עליהם ש"ש לא נתבאר זה בגמרא אבל רבינו דימה למעות צרורים אצל חנוני או מותרים אצל בעל הבית שיכול להשתמש בהן והוא ש"ש אע"פ שלא נשתמש עכ"ל:

הפקידו אצלו ספרים גוללן כל ל' יום וכשהוא גוללן לצורך ספר יש לו רשות לקרות בהן בפרק אלו מציאות (כט:) תניא המפקיד ס"ת אצל חבירו גוללו כל י"ב חודש פותחו וקורא בו מאי קאמר ה"ק אם כשהוא גוללו פותחו וקורא בו מותר אם בשבילו פותחו אסור סומכוס אומר בחדש כ' יום בישן י"ב חודש ראב"י אומר אחד זה ואחד זה ל' יום ומשמע לרבינו דהלכה כראב"י דמשנתו קב ונקי והרמב"ם בפ"ז מהלכות שאלה פסק כת"ק וכן דעת הרי"ף והרא"ש שלא כתבו אלא דברי ת"ק לבד:ומ"ש ואם פתח וקרא בו לצורך עצמו ה"ז שולח יד בפקדון כלומר ונתחייב באונסיו כן כתב הרמב"ם בפרק הנזכר: כתב המרדכי המפקיד ספר תורה אצל חבירו גוללו כל י"ב חדש ולא יקרא בו לכתחלה פירש רב יהודאי גאון כשם שאסור לקנות בו כך אסור להעתיק ממנו אפי' אות אחת שלא ברשות וה"מ בבור וע"ה אבל חבר ות"ח מותר לקרות בו ומותר להעתיק ממנו ואפילו לכתחלה והוא שאין לו כיוצא בו לפי שכשהפקידו אצלו יודע היה שילמוד בו ואדעתא דהכי הפקיד אצלו כמו מפקיד מעות כשהם מותרים דישתמש בהם ושמא הטעם משום דאיתא במדרש משלי על לא יבוזו לגנב כי יגנוב שאין לבזות מי שגונב ד"ת ומעתיקן עד כאן לשונו :

הופקד אצלו כסות מנערה אחד לל' יום ובדיני אבידה כתבתי כיצד ניעור הכסות וגלילת הספרים בסימן רס"ז במה דברים אמורים שאין המפקיד עמו במדינה וכו' על ניעור כסות וגלילת ספרים דמציאה תניא (שם) כדרך שאמרו באבידה כך אמרו בפקדון פקדון מאי עבידתיה גביה אמר רב ששת בפקדון שהלכו בעליו למ"ה:

בית חדש (ב"ח)עריכה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

אין הנפקד רשאי לשלוח יד וכו'. פי' מדכתיב שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו דמשמע הא שלח נתחייב שוב במיתתה ובשבירתה מכלל דאין הנפקד רשאי לשלוח בה יד ואיסורא דאורייתא איכא דאין בה מלקות וכהאי גוונא פירש"י (בד' מ"א): ומ"ש ואם שלח בו יד וכו' אפילו אינו מכוין הבעה"ב לגזלו וכו'. כלומר ל"מ אם נטלו ע"מ לגזלו כולו דודאי חייב מיד באונסין ואף למ"ד שליחות יד צריכה חסרון אין זה אלא בשולח יד ליטול מקצתה ולא נטל דלא הויא גזלה אבל הכא כיון דהגביהו ומכוין לגזלו כולו קם ליה ברשותיה וחייב באונסין מיד אלא אפילו אינו מכוין לגזלו כולו אלא להשתמש בו תשמיש שמחסרו כגון חבית שהגביהה ליטול ממנה רביעית או בהמה שמשך אותה להשתמש בה תשמיש שמכחישה קם ליה ברשותיה כולו והויא גזלה וחייב באונסים אע"פ דעדיין לא נשתמש בה דשליחות יד אינה צריכה חסרון וכו' וכתב רבינו כל זה מדאיתא התם דהא דתנן המפקיד חבית אצל חבירו ולא יחדו לה בעלים מקום וכו' דפליגי בה אמוראי ר' יעקב בר אבא אוקמה כשנטלה ע"מ לגזלה כולה אבל לא כשנטלה ע"מ לשלוח בה יד דס"ל שליחות יד צריכה חסרון ור' נתן בר אבא אוקמה אף בשנטלה ע"מ לשלוח בה יד דשליחות יד א"צ חסרון וקיי"ל כר"נ ב"א כדפסק הרי"ף והרא"ש משום דרבא דהוא בתרא הכי ס"ל וכ"כ הרמב"ם בפ"י מה' גזלה וכ"כ סמ"ג בעשה ע"ג וז"ש רבינו אפילו אינו מכוין לגזלו כולו כלומר דהתם פשיטא דחייב כאוקימתא דרבי יעקב ב"א אפילו אינו מכוין לגזלו כולו נמי חייב כאוקימתא דר"נ ב"א: ומ"ש אבל הגביהו לעשות תשמיש שאינו מחסרו וכו'. שם אוקימתא דרב ששת ופסקו הפוסקים כמותו ומפרש רבינו דאינו חייב מטעם שואל שלא מדעת אלא משעת תשמיש וכן נראה מבואר מלשון הרמב"ם והסמ"ג שם ונראה דה"ט דכיון דבשליחות יד גופיה אי לאו קרא יתירא דמלמד דאינה צריכה חסרון לא היה חייב מבחוץ אלא דוקא בדאיכא חסרון כדאיתא להדיא בפ' המפקיד א"כ בשואל שלא מדעת סברא הוא דלא מיקרי גזלן אלא א"כ דנשתמש בה והכי מוכח מדברי התוס' לשם (בסוף דף מ"א) בד"ה חדא לומר דא"צ חסרון שכתבו וז"ל וא"ת וניליף משואל דאינה צריכה חסרון דמשעת משיכה חייב באונסיה אע"ג דלא נשתמש כדאמר [בפ'] השואל גבי השואל קורדום מחבירו כ"ש שומרין שמושכין להשתמש שלא מדעת בעלים שחייבים ויש לומר בשואל דין הוא כיון דמושך לדעת בעלים חשוב כאילו נשתמש בה דלדעת כן שאלה ולאו לאוקמה בכילתא אבל שלא לדעת אינו חשוב כאילו כבר נשתמש בשביל משיכה לבדה לכך לא ילפינן משואל אלא משיכה שיש בה חסרון עכ"ל הרי מבואר דבשואל שלא מדעת אינו חשוב כאילו כבר נשתמש בה בשביל משיכה או הגבהה בלחוד והכי משמע בשמעתתא דהמפקיד מעות אצל שולחני דהיתר תשמיש הוא דמחייב באונסין אבל כשאסור לו להשתמש אינו חייב באונסין כל זמן שלא נשתמש בהן כנ"ל ודלא כמ"ש נ"י במתני' דהמפקיד חבית וכו' דכשהגביהה ע"מ להשתמש בה ואע"פ שלא נשתמש בה הוי גזלן עליה וחייב באונסין וזה נקרא שואל שלא מדעת בעלים דהוי גזלן עכ"ל דליתא: כתב במרדכי סוף קמא ובהג"מ פ"ד דגנבה בשם הר"ר חזקיה דבשואל בפקדון שלא מדעת ונשתמש בו פי' תשמיש שאינו מחסרו אם החזירה למקום שנטלה משם חזר להיות דינו כשומר מאחר שלא היה עליו מתחלה כי אם שואל בעלמא שלא היה דעתו לגזלו או לשלוח בה יד ואע"ג דבסמוך סעיף י"א כתב רבינו דאם נשתמש במעות חייב גם באונסין אפי' לאחר שהחזירם למקומם עד שיחזירם לבעליהם יש לחלק דבמעות כיון שלא החזיר המעות שהופקדו אצלו אלא שם אחרים תחתיהן יש להם דין מלוה ככל שאר מלוה דחייב באחריות עד שיחזיר לבעלים והכי משמע מלשון הרמב"ם פ"ז משאלה ועיין במ"ש בסמוך סעיף י"א. אך קשה דבפרק המפקיד משמע להדיא דלאוקימתא דרב ששת לא אתיא מתני' אלא כר' ישמעאל אבל לר"ע אפילו טלטלה להביא עליה גוזלות והחזירה למקומה צריך דעת בעלים אלמא דלא חזר דינו להיות כשומר אע"ג שלא היה עליו בתחלה כי אם שואל בעלמא וכן מההיא דפרק הספינה בשולח בנו אצל חנוני וכו' מיהו בהך דהספינה איכא למימר כיון דלא הופקד הכלי אצלו אלא נטלו מיד בנו או מיד עבדו חייב דצריך דעת בעלים דכיון דלא היה שומר עליו ליכא למימר גביה דעת שומר כדעת בעלים אבל מהך דהמפקיד קשיא טובא ואפשר לומר דלא אמ' הר"ר חזקיה אלא בדברי' דאורחיה למישאל חד מחבריה ולא קפדי התם הוא דאיכא למימר כיון שאינו מחסרו לא כלתה שמירתו ודעת שומר כדעת בעלים אבל במתני' דחבית של חרם שטלטלה להביא עליה גוזלות לעלות עליה כדרך העולם בסולם בכה"ג ודאי קפדי אינשי ולא מושלי יש לו דין גזלן לר"ע אפילו החזירה למקומה וה"ה בכיוצא בזה כגון ספרים דקפדי אינשי ולא מושלי וכדלקמן בסעיף כ"ב:

הטה את החבית וכו'. משנה ס"פ המפקיד ופרש"י ונשבר לאחר זמן כלומר שאילו נשברה מתוך ידו כשהטה פשיטא דחייב כיון דלצרכו הטה ליטול ממנה רביעית וכדתנן התם להדיא אם מתוך ידו נשברה לצרכו חייב וכו' וכך דקדקו הרמב"ם והסמ"ג שכתבו כאן אם נשברה אחר שנטל:

ומ"ש אבל הגביהה כדי ליטול רביעית חייב אפילו לא נטל. מימרא דשמואל לשם ואיכא למידק לאיזה צורך חזר רבינו וכתב דין זה בחבית הלא בתחלת הסימן כתב בסתם רק שיגביהנה כדי להשתמש בה תשמיש שמחסרה אז מיחייב כאילו חסרה ויש לומר דהוה אמינא דוקא כגון בהמה דא"א ליטול ממנה מקצת אבל בחבית דאפשר ליטול ממנה מקצת אינו חייב בהגבהה אא"כ הגביהה לגזול את כולה קמ"ל דאין חילוק וכך היא דעת כל הפוסקום דבחבית נמי אפי' לא נתכוין ליטול ממנה אלא רביעית חייב בכולה אפי' לא נטל ממנה כלום ודלא כהראב"ד בהשגות דפירשה דוקא בשהגביהה לגזול את כולה ולא קיי"ל כוותיה. ועוד נראה דהא דחזר וכתב דין חבית משום דבגמרא קא אמרינן דבחבית אפילו למ"ד ש"י צריכה חסרון מ"מ הכא ניחא ליה דתיהוי האי חבית כולה בסיס להאי רביעית יין פי' כיון דיין אינו משתמר אלא בכלי מלא הו"ל כמו שנטלו והניחו עם השאר להשתמר ונעשה שואל על כל שאר החבית ולפיכך חייב בכולה אע"פ שלא נטל ממנה כלום אבל למאי דקיי"ל ש"י אינה צריכה חסרון ודאי דחייב בכולה אף בשאר דברים דליכא למימר בהו ניחא ליה דתיהוי בסיס כו' וז"ש בסמוך סעיף ה' אבל שאר פירות וכו' דאלמא דבהגביהן אפילו בשאר פירות נמי חייב בכולה ולפי זה ודאי ה"ה בהגביה ארנקי ליטול הימנו דינר דחייב בכל הכיס ואע"ג דבגמרא מבעיא ליה לרב אשי בארנקי ואסיק בתיקו ההוא אליבא דמ"ד שליחות יד צריכה חסרון וזאת היא דעת הרי"ף והרא"ש שהשמיטו בעיא דארנקי אבל הרמב"ם והסמ"ג הביאו וכתבו דה"ז ספק אם נתחייב בכל הכיס או לא נתחייב אלא בדינר בלבד וכבר השיגו הראב"ד ז"ל והרב המגיד הליץ בעדו אבל העיקר כהרי"ף והרא"ש והראב"ד:

אמר שרוצה לשלוח יד וכו'. משנה ס"פ המפקיד פליגי בה ב"ש וב"ה ב"ש דרשי על כל דבר פשע ללמד על המחשבה כמעשה וב"ה דרשי ליה ללמוד על השליח שאם אמר לשלוחו לשלוח יד בפקדון חייב המשלח ואע"ג דקיימא לן אין שליח לדבר עבירה כדלעיל סי' קפ"ב ס"ד הכא גלי לן קרא על דבר פשע וה"א להדיא פרק האיש מקדש דפריך וניליף ממעילה דיש שליח לדבר עבירה ומשני משום דהוי מעילה ושליחות יד ב' כתובים הבאים כאחד ואין מלמדים ואקשינן הניחא לב"ה אלא לב"ש דמוקמי ליה להאי קרא במחשבה כמעשה ניליף ממעילה ומשני משום דהוי מעילה וטביחה ומכירה ב' כתובים הבאים כא' ואין מלמדין ושארי ליה מאריה למהרו"ך שכתב דהכא איירי שלא ידע השליח שהוא פקדון וכו' אלא אפי' ידע חייב המשלח מגזירת הכתוב:

דין השולח יד בפקדון וכו' סוף פרק המפקיד אוקימנא לפלוגתא דבית שמאי וב"ה ור"ע שבמשנה לגבי שולח יד בפקדון דבשבח גזלה קמיפלגי ופסקו הפוסקים כרבא דאמר הלכה כבית הילל דגזלה חזרה בעיניה ושבח גזלה דגזלן הוה וכן פסק רש"י בפרק המפקיד: ומ"ש ואפילו היתה טעונה וכו'. כ"כ הרא"ש בפרק הגוזל עצים ויתבאר בסימן שנ"ה וסי' שס"ב:

וכן לענין יוקרא וזולא וכו'. שם אמר רבה האי מאן דגזל חביתא דחמרא מחבריה מעיקרא שויה זוזא השתא כשיצאה מן העולם שויה ד' תברה או שתיה משלם ד' כשעת הוצאתה מן העולם איתבר ממילא משלם זוזא כשעת הוצאתה מבית בעלים ובגמרא מוכח דה"ה בשולח יד בפקדון וזה שאמר רבינו וכן לענין יוקרא וזולא וכו' כלומר דין הש"י בפקדון הוי כשאר גזלן גם לענין יוקרא וזולא דאע"פ דרבה קאמר לה בגזלן ה"ה בשולח יד: ומ"ש דאם בשעה ששלח בה יד שוה ד' זוז וכו'. כ"כ הרי"ף והרא"ש שם וכן מפורש להדיא בסוגיא ע"ש:

שלח יד בחבית וכו'. משנה וע"פ סוגיית הגמ' ס"פ המפקיד והרי"ף האריך לשם בפסקיו ומסקנתו דהלכה כרבי עקיבא דלצרכו חייב אפילו הניחה במקום המיוחד לה וטעמא דצריך דעת בעלים דמדשקליה קם ליה ברשותיה ובגזלה כתיב והשיב ולא הויא השבה מעליא עד שיודיע לבעלים לומר להם נטלתיה והחזרתיה ואם לא הודיעם חייב באחריותה וכן פסקו הפוסקים אבל הסמ"ג בעשה ע"א כתב ע"ש ר"י דפסק כרבי ישמעאל וכ"כ בהג"מ פ"ד דגנבה וכן נראה דעת רש"י שכתב בפרק המפקיד (דף מ"א ע"א) וז"ל הא שקלינהו ואי נמי ש"י חשיבא הא הדר אהדריה כשנטל הימנה ואנן אוקמינן לעיל סתם מתני' כרבי ישמעאל דאין צריך דעת בעלים עכ"ל: ואם טלטלה לצורך מקומה כתב הרמ"ה וכו'. נראה דעת הרמ"ה מדתנן לצרכה פטור ולא קתני שלא לצרכו פטור אלמא דאינו פטור אלא אם כן טלטלה לצרכה שוהיתה במקום התורפה וקרובה להשתבר אבל אם אינו לצרכה אע"פ שאינו ג"כ לצרכו להשתמש בה אלא לצורך מקומה אינו פטור לגמרי דאע"ג דלא נעשה גזלן דלא חשב לשלוח יד להשתמש בגוף הפקדון מ"מ פושע הוא שטלטלה מן המקום שיחדו לה הבעלים ואם אירע שום אונס מחמת פשיעתו חייב אבל לא יחדו לה הבעלים מקום אין בשינוי המקום שום פשיעה:

היה הנפקד שולחני וכו'. משנה שם ועל פי סוגיית הגמרא והרי"ף כתב ע"ש רב האי גאון דמאי דהלכה כרב נחמן דמותרים אינו חייב באונסין דוקא קודם שישתמש בהם אבל אם השתמש בהם חייב גם באונסין ופי' הרא"ש לשם דאתא לאורויי לן דאע"ג דהחזירם למקומם דמדינא לא בעינן דעת בעלים אפילו לר"ע כיון דברשות שלח ידו בהם אפילו הכי חייב באחריות כיון שכבר נהנה מהם ועוד מצפה ליהנות אם תזדמן לו סחורה וסברא נכונה היא עכ"ל ועם השבח ששבח סברא זו קשיא דאם כן תו לא אשכחן כלל דליהוי פטור מאחריות כששולח יד בהם ברשות הבעלים אף כשהחזירם למקום מטעם שכתב כיון שכבר נהנה בהם ועוד מצפה וכו' דטעם זה שייך בכל הדברים אבל נראה דהלכה כדבריו ולא מטעמיה אלא כיון שהחליף המעות שהפקידו אצלו אע"פ שהניח מעות אחרות במקומן כבר נעשו עליו מלוה גמורה ככל מלוה שבעולם והכי משמע בהגהת מרדכי דפרק המפקיד והיינו דאמר בירושלמי דדמאי הביאו הסמ"ג אר"י הדא אמרה הנותן מעות לחבירו והחליפן ואבדן חייב באחריותן פי' מאחר שהחליף המעות אפילו הניח מעות אחרים במקומן ונאבדו הוה ליה ש"י בפקדון וחייב משום דדינו כמלוה ככל שאר מלוה דחייב באחריות עד שיחזיר לבעלים ודוקא במעות אבל כל שאר דבר שחוזרין בעין אם השתמש בהם ברשות בעלים או אפילו שלא ברשות כגון שהשתמש בו בתורת שאלה שאינו מחסרו והחזיר החפץ למקום שהיה מונח בתחלה לא בעינן דעת בעלים וכדפסק במרדכי סוף קמא ועיין במ"ש סימן זה בס"ד:

באו אנסים על הנפקד וכו'. עובדא בסוף קמא וכתבו התוס' וז"ל ואע"ג דבעלמא אם נשא ונתן ביד חייב שומר שאני שלדעת כן הפקידו אצלו שיציל עצמו בו אם יבואו עליו אדעתא דפקדון וכן כתב הרא"ש לשם וכן כתב הרב המגיד לדעת הרמב"ם בפ"ה משאלה ודלא כהרשב"א ומביאו ב"י:

הופקד אתו ממון של פדיון שבויים וכו'. גם זה עובדא בסוף קמא: ומ"ש בשם הרמ"ה. כ"כ גם התוספות לשם ותימה למה כתב רבינו בשם הרמ"ה ולא בשם התוס':

הופקדו אצלו פירות לא יערבם עם פירותיו וכו'. כ"כ הרמב"ם פ"ה משאלה וכתב ה"ה זה פשוט שאין לו לערבם לכתחלה וכן כתב ז"ל שמשנתינו בשעבר וערבן הוא עד כאן לשונו ולפעד"נ להביא ראיה מדל"פ רבן שמעון בן גמליאל וחכמים במשנתינו בפירות אבודין של פקדון אם ימכרם הנפקד אם לאו אלא ביתר מכדי חסרונן אבל בפחות מכדי חסרונן ד"ה דלא ימכרם דבזה הכל מודים לרב כהנא שאדם רוצה בקב שלו וכו' כמו שיתבאר סעיף י"ז א"כ מטעם זה נמי אין לו לערבם לכתחלה דאדם רוצה בקב שלו וכו': ערבם עם שלו וכו'. משנה וברייתא פרק המפקיד ועל פי סוגיית הגמרא: ומ"ש אחר שישבע וכו'. כן כתב הרמב"ם ונראה דדוקא כשנחסרו ביותר ממה שרגילין להתחסר אבל בכדי חסרונן אין כאן שבועה ומה"ט לא כתב הרמב"ם אצל דין נסתפק ואינו יודע כמה נסתפק וכו' דישבע וכן נראה מדברי ה"ה שכתב על מה שכתב הרמב"ם אחר שישבע וז"ל ובודאי שיש לו לישבע שהרי זה כטוען נאנסו עכ"ל ואין זה אונס אם לא נחסרו יותר מכדי חסרונן: בד"א שהופקדו אצלו בימות הגורן וכו'. ברייתא לשם ומשמע דבין פחות מעשר כורין בין ביתר הכל שוה דכשמחזיר בימות הגורן מוציא חסרונות לכל כור וכור וכן לכל שנה ושנה שיעור הראוי להתחסר אבל ביה"ג אינו מנכה לו כלום וזהו שלא הזכירו הרי"ף והרא"ש לא דברי ר"י בן נורי ולא דברי ר' יהודא אלא כתבו בסתם וכן לכל כור וכור וכן לכל שנה ושנה בד"א שמדד לו בימות הגורן וכו' וכך מבואר ברמב"ם פ"ה דשאלה ודלא כהרשב"א שהניח הדבר בספק משום דמצא בתוספתא דרב יהודא אמרה גם לא כנ"י שנדחק לפרש ברייתא זו על פי התוספתא דמיתניא אליבא דרב יהודא ודוקא בעשרה כורין אמרינן דתופסות ומותירות ביה"ג כשיעור החסרון אבל לא בפחות ושבזה מודים חכמים לרבי יהודא דלא קיי"ל הכי: הופקר אתו יין וכו'. משנה שם יוציא לו שתות ליין ר' יהודא אומר חומש וכתבו הרי"ף והרא"ש והלכה כת"ק וכ"כ הרמב"ם פ"ה דשאלה ואיכא לתמוה דבגמרא אמרו ולא פליגי מר כי אתריה ומר כי אתריה באתריה דמר חפו בקירא ולא מייץ טפי באתריה דמר וחפו בכופרא ומייץ טפי ונראה דסביר' להו לפוסקי' מאחר דאיתא תו התם איב"א מושם גרגושתא הא מייצא טפי הא לא מייצא טפי לפי זה איכא לספוקי בכל קרקע שעושים ממנה חבית אי מייצא טפי כקרקע דאתריה דר"י או לא מייצא טפי מקרקע דאתריה דת"ק הילכך מספיקא לא מפסידינן למפקיד שהרי הנפקד הוא דגרם ספק זה שערבו עם שלו ועל כן ידו על התחתונה ולעולם אינו מנכה לו אלא שתות וכתנא קמא. ונראה מדכתבו הפוסקים בסתם דמנכה לו שתות ולא חילקו בין כלי ישן לחדש אלמא דאפילו בישן נמי מנכה לו שתות דאף על גב דבשמן אינו מנכה לו בשביל בליעת הכלי כשהוא ישן יין בלע טפי וכן כתבו תוספות לחד תירוצא בד"א במזופפות (דף מ'):

כתב הרמב"ם הפקיד אצל חבירו פירות וכו': בפ"ה משאלה וז"ל הסמ"ג בעשה פ"ח אם הפקיד אצלו כיס מלא דינרין והמפקיד אומר מאתים דינרים היו בו והנפקד אומר ודאי דינרין היו בו אבל איני יודע כמה בדין זה אני אומר שאין כאן אלא שבועה דרבנן מאחר שאינו מודה דבר שבמנין כך וכך דינרין היו בו ומן השאר איני יודע ובשבועה דרבנן אין אומרים מתוך שאינו יכול לישבע משלם עכ"ל וכבר נזכרה טענה זו בדברי הראב"ד בהשגותיו לשם וה"ה האריך בזה ומביאו ב"י גם הרא"ש והר"ן האריכו ע"ש בפרק שבועת הדיינין ועיין לעיל בסימן צ' ולקמן בסימן רצ"ח:

לא עירב וכו'. משנה שם דפליגי בה רבן שמעון בן גמליאל וחכמים ופסק רי"ף ורמב"ם בפרק ז' משאלה כר"נ דהלכה כחכמים דלא יגע בהן למכרן ופסקו ג"כ כר' יוחנן דבחסר ויתר מכדי חסרונן אף חכמים מודים דיכול למכרן והרא"ש פסק כשמואל ורבי יוחנן דהלכה כרשב"ג דימכור בב"ד מפני השבת אבדה לבעלים ואיכא לתמוה דהא מפשט הסוגיא משמע דלרשב"ג לעולם מוכרן מפני השבת אבדה לבעלים א"כ למה כתב רבינו בסברת הרא"ש דכיון שחסרו כדי חסרונן וכו' דאלמא דבפחות מכן אינו יכול למכרן והלא לרשב"ג אין חילוק ונראה דדקדק בדברי הרא"ש שהביא מאי דאיתמר בגמרא עלה דהך פלוגתא דרשב"ג וחכמים וז"ל מאי טעמא אמר רב כהנא אדם רוצה בקב שלו מט' קבין של חבירו ורב נחמן בר יצחק אמר חיישינן שמא עשאן תרומה ומעשר על מקום אחר נראה דהלכה כרב נחמן בר יצחק דבתראה הוא כי תלמידו של רבא היה וא"כ בזמן הזה מודו רבנן דימכרם ומיהו מסתבר כפירוש רבינו תם שפירש דרב נחמן בר יצחק אית ליה טעמא דרב כהנא לפי שטעמו של רב נחמן בר יצחק אינו מספיק אלא לפירות שאינן מתוקנין ומתניתין בכל פירות איירי אלא שבא רב נחמן להוסיף בטעמו אפילו ביותר מכדי חסרונן עכ"ל דאיכא להקשות דכיון דרב כהנא ורב נחמן בר יצחק לא פליגי אלא אליבא דחכמים והרא"ש פסק כרשב"ג אם כן ליכא נפקותא בפסק זה ולאיזה צורך כתבו ומיישב רבינו דנ"מ דכיון דבין לרב כהנא ובין לרב נחמן בר יצחק קמיפלגי רשב"ג וחכמים בפירות מתוקנים כשלא חסרו אלא בכדי חסרונן דלחכמים לא יגע בהן משום דאדם רוצה בקב שלו וכו' ולרשב"ג דלית ליה אדם רוצה וכו' יכול למכרן כשחסרו בכדי חסרונן וכדקאמר ר' יוחנן מחלוקת בכדי חסרונן משמע ודאי דבפחות מכדי חסרונן לכולי עלמא לא ימכור וכ"כ התוס' להדיא דלמאי דאמר מחלוקת בכדי חסרונן בפחות מכדי חסרונן לכ"ע לא ימכור ונ"ל דטעמייהו מדלא קאמר מחלוקת עד כדי חסרונן אלמא דל"פ אלא בכדי חסרונן ממש אבל בפתות מכדי חסרונן לכולי עלמא לא ימכור דבהא כולי עלמא מודו דרוצה אדם בקב שלו אם כן איכא נפקותא בפסק זה דאף לרנב"י ולרשב"ג דהלכתא כוותייהו אפ"ה בפחות מכדי חסרונן לא ימכור אף בזמן הזה: לא חסרו אלא כדי חסרונן וכו'. שם א"ר יוחנן מחלוקת בכדי חסרונן וכו' ופרש"י בכדי חסרונן כדרך שאר תבואות עכ"ל וכתבו בתוספות דהקשה ריב"ם וכי פליגי במשהו דבפחות מכדי חסרונם לכ"ע לא ימכור עכ"ל כלומר דכיון דכל הפירות ראויים להתחסר כשיעור זה א"כ כך לי פחות מכדי חסרונם כמו בכדי חסרונם אין זה משיב אבדה אבל איתר מכדי חסרונן אפילו משהו ל"ק דדין הוא למכרם שהרי הוא משיב אבדה כיון דאין ראויין להתחסר כל כך ועוד הקשה דאם כן מ"ט דרשב"ג ויש לומר דפליגי בנתחסר בחודש או בב' חדשים ט' חצאי קבין לכור שהוא בכדי חסרונם לשנה שלמה עכ"ל פי' דהשתא דמצא אותם אבודים בפעם אחת בכדי חסרונם לשנה בחודש א' או ב' או אפילו בחצי שנה הא ודאי הוי משיב אבידה לרשב"ג דכיון דחסר כ"כ בזמן מועט כך יחסר תמיד ויהיה יותר מכדי חסרונם לשנה ורבנן אמרי לא יגע בהם דשמא לא יתחסרו עוד בשנה זו אבל אי לא מצאם שחסרו בכדי חסרונם לשנה קודם תשלום השנה אף רשב"ג מודה דלא ימכרם דלא נקראי אבודי' דאפשר שבתשלום השנה לא יהא נחסר כי אם בכדי חסרונן וה"ה בפ"ז משאלה כתב ע"ש הרמב"ן דכתב כדברי התוספות ואפשר שאף זה דעת הרמב"ם עכ"ל ודעת רבינו מפורשים כדעת התו':

הופקד אתו יין והחמיץ וכו'. ברייתא בפרק המפקיד ופסק כחכמים דפליגי אר"מ וכן פסק הרי"ף והרמב"ם בפ"ז משאלה ואף על גב דהרא"ש כתב אחר פסק הרי"ף ומסתברא לי כי"א דרבנן קיימי אכולה מילתא דר"א גם אפירות והרקיבו סבירא ליה לרבינו דלא בא הרא"ש לחלוק על הרי"ף אלא בפירושא דשמעתא ונ"מ לענין דינא למאן דפסק כרב אלפס דלית הלכתא כרשב"ג דמתני' לדידיה נמי ליתא לחכמים דברייתא אבל למאי דפסק הרא"ש גופיה כרשב"ג דמתניתין א"כ גם הוא תופס לענין דינא כרב אלפס דיכול למכרן שלא יפסיד הכלי דלהפסד מועט חששו בכל ענין בין הפסד מועט דריקבון בכדי חסרונן בין הפסד מועט דקנקנים ועוד נראה והוא העיקר דנ"מ לענין דינא דלרב אלפס דס"ל דלא שייכא פלוגתא דר' מאיר וחכמי' דברייתא בפלוגתא דרשב"ג וחכמי' דמתני' ומש"ה פסק כחכמי' דברייתא אם כן גם במ"ש וכשהוא מוכרן מוכרן לאחרים ואין מוכרן לעצמו הלכתא הכי דאהא לא פליגי עלייהו חכמים דמתניתין אבל להרא"ש דמסתבר לו כי"א וחכמים אכולה מילתא קאי גם אפירות והרקיבו אם כן כי היכי דלענין פירות והרקיבו קיימא לן כרשב"ג דמתני' דאומר ומכרם בב"ד מפני השבת אבדה לבעלים ומשמע דמוכרם אפי' לעצמו דסתמא קתני מוכרן בב"ד וא"כ ה"ה לענין קנקנים ולא קיי"ל כחכמים דברייתא דמוכרן לעצמו דמתני' עדיפא מברייתא ואע"ג דבגבאי צדקה וגבאי תמחוי קיימא לן דאין מוכרן לעצמו התם אין מכירתן בבית דין ואיכא חשדא אבל הכא דמוכרן בבית דין ליכא חשדא והשתא ניחא דכאן כתב רבינו בסתם שימכרו על פי בית דין ובי"ד סימן רנ"ז בדין גבאי צדקה וגבאי תמחוי כתב שאין פורטין לעצמן ואין מוכרין לעצמן והכי מוכח לעיל תחלת סימן ע"ב וסוף סי' רס"ז כדפי' לשם בס"ד והכי מוכח מדברי רבינו לעיל בסימן ר"צ סעיף ט"ו שכתב אדברי הראב"ד דגנאי הדבר שיקח האפוטרופוס מעות היתומים בתורת עסק משום לזות שפתים ולא כתב שאסור אלמא דאין אסור אלא בגבאי דאינו עושה על פי ב"ד אבל על פי בית דין אין איסור אלא דלפי שהראב"ד כתב שלוקח האפוטרופוס מתחלה לעצמו ואחר כך יודיע הדבר לב"ד ע"כ כתב רבינו דאיכא לזות שפתים אבל אם מתחלה הניח המעות בפני בית דין והם מסרום לאפוטרופוס בתורת עסק אף לזות שפתים איך כאן וכדהכא לגבי פקדון שמוכרן בבית דין דהיינו שהב"ד מוכרין אף לעצמו וליכא חשדא ואף רבינו מודה בזה ולפי זה התיישב הא דכתב ב"י כאן ולא ידעתי למה השמיטו רבינו גם מה שהשיג ב"י על דברי רבינו בסימן ר"ץ התיישב בטוב טעם:

הופקדו אתו ספרים וכו'. בפ' א"מ תנן מצא ספרים קורא בהן אחת לל' יום ובברייתא השואל ס"ת וכו' וכן המפקיד ס"ת אצל חבירו גוללו כל י"ב חודש וכו' סומכוס אומר בחדש ל' יום בישן י"ב חודש ראב"י אומר אחד זה וא' זה ל' יום ופרש"י ומתני' נמי דקתני קורא בהן א' לל' יום ולא מפליג בין ישן לחדש ראב"י היא עכ"ל וס"ל לרבינו דהכי נקטינן כסתם מתני' וכראב"י והרי"ף והרא"ש שהביאו מתני' דידן בסתמא הכי ס"ל ולא הביאו רישא דברייתא דתני בה י"ב חודש כדי לפסוק כך הלכה דהא ודאי ליתא דהלכתא כסתם מתני' אלא הביאו לפסוק הלכה במאי דתני בה פותחו וקורא בו ואם בשבילו פותחו אסור וע"כ השיג רבינו על הרמב"ם דפסק כמ"ד אחת לי"ב חודש ומחלק בין מציאה לפקדון דבפי"ג מגזלה לגבי מציאה פסק א' לל' יום ובפקדון פסק א' לי"ב חודש אבל על הרי"ף והרא"ש לא השיג מיהו הסמ"ג תפס שיטת הרמב"ם דלגבי פקדון בעשה פ"ח פסק א' לי"ב חודש ובעשה ע"ד לגבי מציאה פסק א' לל' יום והעיקר כדעת רבינו וכן פסק לעיל בסי' רס"ז ס"ב: ומ"ש ואם פתח וקרא בו לצורך עצמו ה"ז שולח יד בפקדון. כ"כ גם הרמב"ם לשם ואיכא למידק דלמ"ש ה"ר חזקיה במרדכי דאם שאל חפץ מן הפקדון והחזירו למקומו דאינו חייב באונסים ומטעם דפי' לעיל בתחלת הסי' דכיון דמתחלה לא היה עליו אלא שואל א"כ כשמחזירו למקומו בעין אינו עליו אלא שומר א"כ בספרים נמי נימא הכי דמ"ש חפץ מחפץ ולהסמ"ג קשה יותר דאיהו כתב בה' גנבה ע"ש ר"י דהלכה כרבי ישמעאל דלא בעינן דעת בעלים ואפ"ה כתב לגבי ספרים דה"ז שולח יד ומהר"א שטיין כתב דאיכא לאוקמי דדוקא כשנאנסו בשעה שלומד בספרים אבל לאחר שהחזירם למקומם אה"נ דפטור עכ"ל וזה דוחק גדול דהרי כתב בסתם ה"ז ש"י בפקדון ונתחייב באונסין משמע בכל אונסין שיולדו אח"כ חייב בהן בכל ולי נראה דלא אמר המרדכי והר"ח אלא בדברים דרגילי אינשי לאושלינהו ולא קפדי בהו התם הוא דבהחזירם למקומן בלא חסרון חזר לחזקת פקדון כבתחלה אבל בספרים וכיוצא בהן דקפדי אינשי ולא אושלי משום שמתקלקלים במשמוש וטשטוש ועשן וקריעה אם לקחם הנפקד וקרא בהם חשיב ש"י בפקדון דנקרא גזלן ואפי' החזירן למקומן נתחייב באונסין דלא חזר דינו להיות כשומר ואפילו לרבי ישמעאל משום דא"א שלא יהיה מחסרו במקצת וכיון שמחסרו אף ר"י מודה שלא נפטר מן האונסים במה שהחזירו למקומו דכבר קם ליה ברשותיה משעה שמחסרו ואצ"ל לר"ע דאפילו לא היה מחסרו כלל מ"מ צריך דעת בעלים כיון דקפדי ולא מושלי אכן בתוספות פ"ק דמציעא (דף ו') בד"ה שבועה שלא שלחתי משמע דלרבי ישמעאל פטור אם החזירו למקומו אפילו השתמש בדבר שמחסרו וכ"ה בסמ"ג ריש סי' פ"ח בעשה ולא ידעתי למה וצ"ע

דרכי משהעריכה

(א) עיין בהגה' מיי' פ"ד מה' גניבה מדין זה:

(ב) כתב המרדכי פרק הגוזל קמא דמ"ח ע"ג וע"ד אם השתמש בממון והרויח בו א"צ ליתן לבעל הפקדון בין חיו לו רשות להשתמש או לא מיהו אם בא המפקיד ואמר תן לי פקדוני שאני בעצמי אעסוק בשלי והלה מעכב בפקדון חייב ליתן לו הריוח מכאן ולהבא אבל אי אמר כבר הלויתים לאחרים אם תרצה לקבל להיות קרוב לשכר ולהפסד אתן לך ובעל הפקדון אינו רוצה אלא מעותיו הנפקד פטור ואע"ג דמבטל כיסו של חבירו וע"ש שהאריך בזה ויש חולקים שם ומחייבים לנפקד ליתן לו מחצית שכר ובמרדכי ס"פ המפקיד כתב בשם ר"י כסברא הראשונה וכתב מיהו אם רוצה ליתן לו אין בזה משום רבית וכ"כ בתשו' הרשב"א סימן תתקל"א:

(ג) וז"ל שם ראובן שקבל מעות משמעון וערבו עם מעותיו ואמר לו אני על אחריות שלכם מוליכם ונאבדו מקצת המעות ופסק דההפסד לפי ערך המעות ודוקא מעות אבל אם הפקיד אצלו טבעת של זהב או מרגלית ונתערב בשלו ונגנב אחד מהן המע"ה ויכול המוחזק לומד דילמא שלך נפסד וכן כתבתי לעיל סימן רצ"א מתשובת הרשב"א ותשובת מיימוני ודוקא מוחזק יכול לומר לשאינו מוחזק אייתי ראיה כו' אבל שנים שהפקידו אצל אחד ונגנב מן הנפקד אזלינן בתר רובא ואם הוא דבר קבוע אמרינן ביה כל דפריש מרובא קא פריש כו':

(ד) כתב המרדכי פרק המפקיד דף קל"ז דאם מכרו קודם שנחסרו כדי חסרונם או אפילו כדי חסרונם ומכרן שלא בב"ד הוי שליחות יד בפקדון ומשלם כשעת התביעה אבל אם מכרן בב"ד לאחר שנחסרו כדי חסרונן אינו נותן לו אלא מה שקיבל עכ"ל:

(ה) וכתב הרא"ש בתשובה כלל צ"ג סימן ב' שמעון שהפקיד ספרים אצל ראובן ואח"כ צוה שמעון ליתנם ללוי ובשבא לוי ליטלן אמר שראובן למד בהן ונפחתו וראובן אמר ששמעון נתן לו רשות ללמוד בהן ולוי אמר שמשעה שצוה לך שמעון ליתן לי היו ברשותי ולא היה לך ליגע בהן ופסק דהדין עם לוי וע"ש. וכתב עוד שם דיין שדן על מי שיש לו ספר ואינו רוצה להשאילו ונתן הדיין עליו קנס בי' זהובים מפני שהיה ביטול תורה בעיר מחמת חסרון ספרים יפה דן ובלבד שישומו ג' שמאים הספר ואם יפחת ויקלקל ישלם לו השואל ע"פ שומת השמאים ויתן משכנות בכדי שומת הספר עכ"ל: