שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק ג/דף מא

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף מא עמוד א

אי רבי ישמעאל מאי איריא וכו': דהא התם מפרש טעמא דרבי ישמעאל משום דלא כלתה שמירתו ולרבי עקיבא כלתה הלכך לרבי ישמעאל אפילו לא יחדו נמי. הרא"ש.

תרגמה רבי יעקב וכו': פירוש כל הני אמוראי לא אתו לסיומי אוקימתא דלעיל אלא כל חד מינייהו אתא למימר דכולה רבי ישמעאל וסיפא בשהניחה במקום שאינו מקומה וכדמסיימינן בסיפא אלא דקא מפלגי במה שנטלה לצרכו מאי לצרכו דמר מפרש שנטלה לגזלה ומר מפרש שנטלה לשלוח בה יד ומר מפרש לקמן שנטלה בתורת שואל שלא מדעת אלא שהתלמוד פירש טעט מחלוקתם קודם סיום האוקמתא דנימא וכולה רבי ישמעאל היא והכין אורחא דתלמודא. וכן פירש רש"י.

ושלשה דברים הוזכרו כאן במאי דקתני מתניתין לצרכו או לגזלה או לשלוח בה יד או שהיה עליה שואל שלא מדעת וכל אחד מאלו חייב הוא באונסין וצריכה משיכה דבלא משיכה לא מחייבי כלל דברשותא דמריה קיימא וכדאמרינן לקמן והא לא משך. וגזלן ושואל שלא מדעת שייכי בכל אדם בין שומר בין איניש דעלמא אבל שולח יד ליתיה אלא בפקדון ושמו מוכיח עליה וכדאמר קרא גבי שומרים אם לא שלח ידו. והנוטל לגזול הוא והנוטל על דעת ליטלה כולה או מקצתה לעצמו או שיחסרנה ולא ישלם לבעלים והוא חייב באונסין מכיון שמשך לדעת כן ואף על פי שלא חסר. והשולח יד בפקדון דעתו ליטול ולמסר הכל או מקצת על דעת לשלם לבעלים. ובזה נחלקו אם צריך חסרון לחייבו באונסין אם לאו. ושואל שלא מדעת אין דעתו לחסר לבעלים כלום אלא שרוצה להשתמש בו ולהחזירו למקומו ואם הוא תשמיש שראוי לשכר דעתו לתת שכר לבעלים. ומיהו בתשמיש שהוא עושה יש קלקול לממונם של בעלים ואף על פי שאינו מתחסר בתשמיש אפשר היה דאיידי דמטלטל לה תשבר או יארע בה נזק. דאלו בדבר שאי אפשר לבא לידי נזק בטלטולו ליכא למאן דאמר דשואל שלא מדעת גזלן הוי דהא לא עביד ולא מידי.

וכל זה מיסודו של הרמב"ן. וכן נראה דעת רש"י לקמן. ולהוציא מדברי הרז"ה שכתב בספר המאור דשואל שלא מדעת ושליחות יד למאן דאמר אינה צריכה חסרון חדא מילתא היא והוצרך לדחוק עצמו מאד בשמעתא דילקה בחסר וביתר דלקמן. והפירוש שכתבנו מושכל ומובן לעצמו ואין להרהר אחריו והוא דעת רבותינו בעלי התוספות. הריטב"א. וכן כתב הרשב"א וכמו שכתוב לקמן.

במאי קמיפלגי בשליחות יד צריכה חסרון דאלו במשנתנו לא חסרה כלל וקתני שהוא חייב באונסיה הילכך מאן דסבירא ליה דשליחות יד צריכה חסרון מוקי לה בשנטלה על מנת לגזלה ומאן דסבר דשליחות יד אינה צריכה חסרון ניהא ליה טפי לאוקמה בשנטלה לשלוח בה יד או משום דכל דאפשר לאפוקי דלא ליהוי גזלן מפקינן ליה או משום דטלטלה קתני או משום דכל ישראל בחזקת כשרים או משום דבעי לאשמועינן דשליחות יד אינה צריכה חסרון או משום לאשמועינן בשליחות יד דדיניה כגזלן לענין שצריך דעת ושייך נמי פלוגתא דרבי ישמעאל ורבנן ומחייב רבי ישמעאל בשלא החזירה למקומה. הריטב"א.

מתקיף לה רב ששת וכו'. עד וקסבר שואל שלא מדעת גזלן הוי: פירוש ובעי השבה מעליא ליד הבעלים או למקומה שלא פטר רבי ישמעאל אלא במחזיר במקום שגנב. דאלו למאן דאמר שואל הוי אף על גב דכולהו שומרים צריכין דעת כדכתיבנא בפרק אלו מציאות כיון דאמרת דשואל הוי דכולי עלמא לא כלתה שמירתו ואין צריך דעת בעלים ואפילו לא החזירה למקומה ממש פטור כיון שהיה שומר עליה מתחלה כגון משנתנו דכיון שלא נעשה עליו גזלן וחזרה לרשותו כחזרת ברשות הבעלים ממש חשיבא ולא בעי רבי ישמעאל שיחזיר למקום שגנב אלא בשומר שעשה גנב או גזלן ולהכי אוקמוה הכא דסבר גזלן הוי דאלו לענין חיוב אונסין אפילו למאן דאמר שואל הוי חייב הוא בכל אונסין ואפילו במתה מחמת מלאכה דלא שייך לומר בהא לאו לאוקמוה בכילתא שייליה. וזה ברור. הריטב"א.

וכן כתב הראב"ד וזה לשונו: ורב ששת אמר וכו'. וקסבר שואל שלא מדעת גזלן הוי. דאי שואל הוי אף על פי שחייב באונסין כגזלן בשכלתה שאלתו פטור אף על גב דלא החזירה למקומה דלא אמר רבי ישמעאל למקום שגנב יחזיר אלא או בגנב או בגזלן שלא מדעת כזה אבל בשואל לא אמר. עד כאן.

וכתב תלמיד הר"ף וזה לשונו: רבי יעקב לא רצה לומר כגון שנטלה על מנת להביא גוזלות כדאמר רב ששת משום דקסבר שואל שלא מדעת שואל הוי ואף על גב דשואל נמי מחייב בהשבה מכל מקום כשכלתה השאלה הדר קאי בשמירתו כדלקמיה ולא כלתה לו שמירתה והוה ליה שומר חנם כדלקמן. עד כאן.

ורבי יוחנן מניחה במקומה משמע: וקשה דבמסכת קידושין קאמר דניחא ליה לרבי יוחנן לאוקמה בתרי תנאי וחד טעמא מלאוקמה בתרי טעמי וחד תנא ומוכח ליה מהכא והיכי מוכח לה שאני הכא דהניחה במקומה משמע. ויש לומר דהא דקאמר הכא הניחה במקומה משמע לאו היינו דוקא ממשמעותיה דהניחה אלא הכי קאמר הניחה במקומה משמע דומיא דרישא דאית ליה לאוקמה בחד טעמא ולא בתרי טעמי. תלמיד הר"ף ז"ל.

וכן פירש הריטב"א ז"ל וזה לשונו: לאו מלישנא דהניחה דאיק לה רבי יוחנן אלא מסברא ניחא ליה למימר הכי כי היכי דתיקום כולה סתמא בחד טעמא דהא רישא על כרחך הניחה במקומה היא דכיון דלא ייחדו לה הבעלים מקום כל מקום שהניחה שומר ברשותו מקומו היא ולהכי ניחא ליה לאוקמי סיפא דקתני יחדו לה הבעלים מקום שהניחה במקומה ממש. עד כאן.

תסתיים דרב הוא דאמר אינה צריכה חסרון: כך גירסת רש"י. והוה דאיק לה תלמודא משום דסבירא ליה דההיא כשהכישה במקל ולא חסרה והיינו דאמר והא לא חסרה אלמא אינה צריכה חסרון ודחינן ליה דלעולם סבירא ליה צריכה חסרון וכגון שהכישה. ויש גורסים תסתיים דרב הוא דאמר צריכה חסרון ודייקינן לה משום דהכחישה וכדקתני הכישה במקל ומאי דאמרינן והא לא חסרה היינו ממה דהוינן בה התם ופרקוה שם בשהכחישה ולא גרסי אלא לאו שמע מינה שליחות יד אינה צריכה חסרון. וגירסת רש"י ז"ל היא הנכונה. הריטב"א ז"ל.

משום דהניח מקלו ותרמילו עליה חייב הא שקלינהו ואי קשיא כי שקלינהו מצי הוי הא צריך דעת בעלים כרבי עקיבא וקיימא לן כוותיה כבר תירצה רש"י ז"ל בפירושיה משום דאוקימנא מתניתין כרבי ישמעאל דאמר אין צריך דעת בעלים מוקמינן נמי הא כוותיה דבעיא לאוקמה כדברי הכל.

אבל הראב"ד ז"ל פירש משום דהניח מקלו ותרמילו עליה פעם אחת חייב והלא אין דרכן של בני אדם להקפיד בכך ואין שם חסרון ונזק כלל. ואוקמה שמואל בעודן עליו כלומר שהוא רגיל לעשות כן כל שעה ולהניחם עליו זמן מרובה וכגון זה הבעלים מקפידין בכך ושליחות יד הוא. וקשה לי קצת דאם אינה מכחשת מחמת כך כלל לעולם מה היא הקפדתן של בעלים יותר כשהוא עושה כך תדיר משאינו עושה אלא פעם אחת. ודברי רש"י נראין לי עיקר. הרשב"א.

ותלמיד הר"פ כתב וזה לשונו: והא שקלינהו וכיון דהדר הוה ליה שומר כדמעיקרא ואף על גב דליכא דעת בעלים מכל מקום קיימינן כרבי ישמעאל דאמר לא בעינן דעת בעלים. וקשה דהא לקמן פסקינן כרבי עקיבא. ויש לומר דהך סוגיא אתיא אליבא דרב מדקמתרץ רב שהכישה במקל ורב סבירא ליה כרבי ישמעאל מדמוקי לה מתניתין כוותיה. עד כאן.

משום דהניח מקלו וכו': פירוש משמע ליה מדקתני אם הניח ולא קתני היה מקלו ותרמילו מונחים עליה דבשקלינהו עסקינן אי נמי לאו דוקא הוא שקלינהו אלא הכי קאמר משום דהניח מקלו ותרמילו עליה חייב אי שקלינהו הא הדרא ליה. הרמב"ן ז"ל.

והא לא משך: פירוש דקסלקא דעתין דבעוד שהפרה עומדת במקומה הניח תרמילו עליה ולא משכה מעולם עול להשתמש בה ואם כן אמאי חייב שהרי תקנו משיכה בגזלנים כמו בלקוחות ופרקינן הכישה במקל ורצתה לפניו פירוש ועשה כן על דעת להשתמש בה דהא חשיבא משיכה כדאיתא בפרק קמא דקידושין. ובדין היא דהאי הוה ליה למפרק ולשנויי מעיקרא שזה עיקר חיובו אלא דלא חש ובעי לפרושי מאי דקתני הניח מקלו ותרמילו עליה אמאי מחייב ליה. הריטב"א ז"ל.

והא לא חסרה: קשיא ליה לרש"י ז"ל דילמא הא דחייב לאו משום דשליחות יד אינה צריכה חסרון אלא משום שהוא שואל שלא מדעת ואי שואל הוי מחייב ואי גזלן הוי מחייב ובין למאן דאמר שליחות יד צריכה חסרון ובין למאן דאמר אינה צריכה חסרון שואל שלא מדעת או שואל הוי או גזלן הוי במה ששאל. והוא ז"ל מפרק לה כמי שכתב ואין דבריו ברורים.

אבל הרמב"ן תירץ דמשום שואל אי אפשר לחייבו שאינו נקרא שואל אלא כשהיא יוצאה בשעת שאלתה מרשות בעלים לגמרי ושאין בה הנאה לבעלים כלל אלא כל הנאה של שואל וזו אינה כן שאף בשעה שמקלו ותרמילו עליה הרי היא רועה באפר והולכת עם העדר במקום שדעת בעלים שתהא שם ולפיכך אין לחייבו מתורת שואל אלא מתורת שולח יד דכיון דשליחות יד אינה צריכה תסרון אף זה שולח יד בה שמשתמש במקצתה.

וקשיא לי ואפילו למאן דאמר אינה צריכה חסרון היכי מחייב דאפילו למאן דאמר אינה צריכה חסרון הני מילי היכא שהגביהה על מנת לחסרה דהרי הוא כאלו חסרה אבל הכא דליכא חסרון כלל ואינו עתיד לבא נמצא שהוא מכישה במקל על דעת שלא לחסרה כלל ונמצא שאין כאן שליחות יד. ויש לי לומר הכא דודאי הכי קאמר ודאי הני אמוראי דפליגי בשליחות יד אי צריכה חסרון בהא קמיפלגי דמאן דאמר צריכה חסרון סבר שמה שחדש הכתוב לומר שמי שגוזל מקצת פקדון יהא חייב על כלו חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו בלבד הילכך דוקא כשחסר ממש עשה מקצתו וכו' ככולו אבל מגביה על מנת לחסר ולא חסר לא עשה מקצתו ככולו ולפיכך אף על פי שמגביה על דעת לגזול כולו חייב מגביה על דעת לגזול מקצתו אינו מתחייב על כולו לפי שאינו אלא גזרת הכתוב ואין לך בו אלא חידושו.

ולמאן דאמר אינה צריכה חסרון סבירא ליה דלא שנא ומשום הכי מוכיחים מהא דהניח מקלו ותרמילו דשליחות יד אינה צריכה חסרון שהרי שואל שלא מדעת כשמוציאה מרשות בעלים לגמרי כיון דגזלן הוי הרי הוא כגוזל את כולה והיכא שאינו אלא כמשתמש במקצתה הרי הוא כגוזל מקצתה כגון הא דהניח מקלו ותרמילו עליה שהרי בהמה זו מקצתה משמשת בעליה שהולכת באפר לדעתה ומקצתה משמשת רועה זה שלא מדעת בעליה שהרי מקלו ותרמילו שהניח עליה נמצא שרועה זה כיון שמשתמש במקצתה שלא מדעת הרי הוא כגוזל מקצתה דתשמיש שלא מדעת כגזלה היא והוי שולח יד במקצתה ואף על פי שאין בשליחות יד זה חסרון כלל מחייבין אותו על כולה אלמא דמאי דחדית רחמנא בשלוח יד לעשות מקצתו ככולו לא שנא יש בו חסרון ולא שנא אין בו חסרון הלכך מגביה חבית כדי ליטול ממנה רביעית אפילו לא נטל ממנה כלום חייב בכולה כאלו הגביהה לגזלה לגמרי כן נראה לי. הר"ן.

וכתב הרשב"א ונראה לי לפי פירוש רש"י יש שלשה חילוקי דינים בדבר: גזלן שואל שלא מדעת ושולח יד בפקדון. גזלן הוא שדעתו לגזול לגמרי ואין דעתו לשלם וזה אין צריך חסרון ומכיון דגזל קם ליה ברשותיה. ושולח יד בפקדון בין שדעתו ליטול ממנו קצת כגון נוטל רביעית מן החבית ודעתו לשלם בין שמשתמש שלא מדעת הבעלים בבעלי חיים שהופקדו אצלו לפי שמחמת מלאכתן הם מתחסרין וכחשין. ואיכא מאן דאמר אינו צריך חסרון כלומר דכיון שדעתו לחסרו אף על פי שנאנס קודם שחסרו הייב דקם ליה ברשותיה ואיכא מאן דאמר צריך חסרון לומר שאינו עומד ברשותו עד שיחסרהו. ושואל שלא מדעת הוא בדבר שאין מתחסר מחמת תשמישו כגון טלטל את החבית על מנת להביא עליה גוזלות ואף על פי כן כיון ששאלה שלא מדעת גזלן הוי וחייב באונסין אף על פי שלא חסרה כלל.

והרז"ה כתב דשואל שלא מדעת ושליחות יד למאן דאמר אינה צריכה חסרון חד הוא וראיה לדבר הדין סוגיא דרועה. והוצרך לדחוק עצמו ביותר בשמעתא דילקה בחסר ויתר כדלקמן כדאיתא בספר המאור שלו. עד כאן. על מה שתירץ רש"י הקשה הרא"ש וכי משום דבעלי חיים כחשי מחמת מלאכה גריעי משאר דברים דלא כחשי ואם אי אפשר לחייבם משום שליחות יד בלא חסרון לא נחייב משום שואל שלא מדעת אתמהה. ונראה לפרש דלא חשיב הכא שואל שלא מדעת בדבר מועט דלא קפדי אינשי בהנחת מקלו ותרמילו שיעשה שואל בכך ולא מחייב אלא מטעם שליחות יד דגזרת הכתוב היא. עד כאן.

וזה לשון גליון תוספות: הא לא חסרה: הקשה בקונטרס דילמא משום שליחות יד וכו' ותירץ. אך תירוצו דחוק וקשה להבין בלב. ונראה לפרש דהיינו טעמא דלא חשיב הכא שואל משום דלא קפדי אינשי אדבר מועט כזה אהנחת מקלו ותרמילו שיעשה שואל בכך ולא מחייב אלא מטעם שליחות יד דאי הוה חשיב שואל הוה חייב אפילו בלא חסרון מקל וחומר דשואל מדעת כיון דשלח בה יד בהדיא וליכא למימר תו דילמא ממליך ולא יעשה איסור ועוד דלמאן דאמר שואל שלא מדעת גזלן הוי פשיטא דאין צריך חסרון. עד כאן.

וכתב הגליון וזה לשונו: אלא שמע מינה שליחות יד אינה צריכה חסרון: הקשה רש"י דילמא הא דחייב משום דהוי שואל שלא מדעת וכו'. ואין להקשות אי קסבר שואל שלא מדעת גזלן הוי אם כן היכי מצי למימר שליחות יד צריכה חסרון תיפוס ליה משום שואל שלא מדעת דיש לומר. כששואל לעשות מלאכה בכל הכלי או בכל הבהמה הוי כאלו גזלה כולה ואין לך חסרון גדול מזה אבל כששולח בו יד ליטול מקצתה ולחסרה כגון הגביה חבית ליטול מקצת לא מחייב אלא אם כן נטל מקצתו.

ובזה מיושב לעיל דקאמר רב ששת ובשואל שלא מדעת קמיפלגי אבל לכולי עלמא צריכה חסרון ותירץ רש"י דלא שייך שאלה אלא בדבר שאינו חסר מחמת מלאכה וכו' וכתוב בגליון תוספות דתירוצו דחוק וקשה להבין ונראה דעתו דבדבר שאינו חסר מחמת מלאכה אחרי שאחר עשיית מלאכה אינו משתנה ואינו מתחסר אז מיד כשנוטלו למלאכה הוי כאלו גמר כוונתו אבל בדבר המתחסר הוי מחוסר מעשה כל זמן שלא גמר כוונתו ולכך לא מחייב אלא אם כן גמר כוונתו אי נמי יש לומר דעתו כדפירשו בגליון בתר הכי בדבר שאינו חסר מחמת מלאכה שייך בו שאלה כי אינו סבור שעושה בו עבירה ודאי כשנוטלו לשאלו לא יחזור בו אבל בדבר שחסר לא שייך בו שאלה דיודע שהבעלים לא ישאילו לו ולכך לא הוי שאלה. וכן כתב בגליון בשם רבינו אברהם לא שייך בו שאלה אלא שליחות יד דהוי כגזל ואולי יחזור בו ולא יעבור ולכך לא מחייב עד שיחסרנו.

כתוב בגליון תוספות מקל וחומר דשואל מדעת וכו': פירוש דחייב באונסין אף על גב דעושה מדעת כל שכן זה שעושה שלא מדעת ולא שייך לומר דילמא ממליך כיון שכבר חתחיל במלאכה שהניח עליה מקלו ותרמילון וממילא יתחסר. ולא דמי למה שפירש לקמן בגליון תוספות אחר היכא שמשך לשלוח בו יד ועדיין לא התחיל במלאכה. דהתם שייך למימר דילמא ממליך ולא עביד. וסיום גליון תוספות ועוד דלמאן דאמר שואל מדעת גזלן הוי פשיטא דאין צריך חסרון. פירוש רצה לומר דכששולח בו יד ליטלו לא גרע משואל שלא מדעת והיינו דלא כמו שחלקנו לפירוש רש"י וגם לא כגליון האחר. עד כאן.

וזה לשון תלמיד הר"פ: הקשה בקונטרס מנא לן דמחייב מטעמא דשליחות דילמא מטעם דשואל שלא מדעת וכו'. ותירץ דלא היא דהא דאמרינן בשואלין דשאלה שלא מדעת הוי גזלן היינו דוקא בדבר שאינו בעלי חיים ואינו מכחיש מחמת מלאכה וכו' וקשה דאי רצה לומר דשאלה לא שייכא בבעלי חיים הא ליתא דהא בכמה דוכתי בפרק השואל אמרינן דשאלה שייכא בבעלי חיים דקאמר התם השואל את הפרה כמה פעמים וכו'.

אלא נראה דהכי רצה לומר הקונטרס תחילתו שליחות יד הוא גם שליחות יד איכא אבל ודאי כי נמי לא שייכא ביה שליחות יד מכל מקום שייכא בה שאלה שלא מדעת. והשתא קשה דהיכי מוכח דשליחות יד אינה צריכה חסרון לעולם דצריכה חסרון דהשתא אזיל שליחות יד כיון דלא חסרה ומכל מקום מחייב מטעם שאלה שלא מדעת.

לכן נראה כפירוש התוספות דהא דמחייב משום שאלה היינו דוקא כשעשה מלאכה מרובה דיש לומר דקפדי בעלים אבל בדבר מועט כגון הנחת מקלו ותרמילו דלא קפדי בה בעלים ליכא לחיובי מטעם שאלה שלא מדעת. ואם תאמר אם כן היכי מתייבינן ליה מטעם שליחות יד. ונראה למורי שיחיה דיכול לבא לידי חסרון אם ישהה עליה זמן מרובה מקלו ותרמילו אם כן מהשתא הוי שליחות יד אי שליחות יד אינה צריכה חסרון.

ואם תאמר אם כן מאי פריך והא לא חסרה אימא דמיירי שהניח מקלו ותרמילו עליה עד שחסרה. ויש לומר דמשמע לתלמודא דלא הניח מקלו ותרמילו עליה אלא כשיעור שהלך מעיר לעיר וחזר ובשיעור מועט כזה אין לנו לומר שחסרה כך נראה למורי שיחיה. עד כאן.

והריטב"א כתב וזה לשונו: והא לא חסרה. הקשה רש"י וכו'. ותירץ דלא שייך לדין שואל שלא מדעת אלא בדבר שמחמת מלאכתו לא שייך ביה כחש וחסרון כגון חבית וכיוצא בו ולשון שאלה משמע כן שהיא בדבר שחוזרת בעין ובלא חסרון אבל בעלי חיים שמכחישים ומתחסרים מחמת מלאכתן כי נשתמש בהן או שחשב להשתמש בהן בענין שראוי לחסרן אין זו שאלה אלא שליחות יד. ויפה כוון.

ויש מתרצין דלא חשיב לחייבו מדין שואל שלא מדעת אלא בשעושה בו מלאכה מרובה וכו' ואין לשון זה מחוור דאי לא הוה בדעתיה להשתמש בו זמן מרובה כדי חסרון אף שליחות יד אין כאן ואם בשדעתו להשתמש בה זמן מרובה כדי חסרון הא איכא קפידא ושאלה שלא מדעת אי לאו טעמיה דרש"י שהוא הנכון. ואם תאמר ודילמא בשהניח מקלו ותרמילו לאחר שמשכה על דעת לגזלה דלכולי עלמא לא בעי חסרון. יש לומר דהא ליתא חדא דכל היכא דאפשר לאוקמה בשליחות יד לא מוקמינן לה בגזלן כדאיתא בשמעתין לעיל. ותו דאם כן אפילו לא הניח מקלו עליה כלל חייב מכיון שהכישה ורצתה לפניו על דעת לגזלה. עד כאן.

והראב"ד כתב וזה לשונו: נראה לי כי שליחות יד אפילו אינו אלא במקצת אם נשברה חייב בכולה ולמאן דאמר צריכה חסרון עד שיטול ממנו מקצת שיהא בו שוה פרוטה כשיעור גזלה ומאן דאמר אינה צריכה חסרון משהגביה ליטול ממנה אף על פי שלא נטל ממנה כלום.

עוד נראה לי כי שליחות יד אפילו לא נתכוון לגזול ויש בדעתו להשלים מה שיטול משם חייב באונסין מפני שהוא כגזלן. והא לא חסרה אלא שמע מינה אינה צריכה חסרון. וקשיא לי אי סבירא ליה דשואל שלא מדעת גזלן הוא למה ליה חסרון והלא זה שואל שלא מדעת הוא.

ונראה לי דהא דאמרינן שואל שלא מדעת בפקדון גזלן הוא משום שליחות יד קאמר ורב ששת אוקמה למתניתין בשטלטלה להביא עליה גוזלות ושואל שלא מדעת גזלן הוא משום שליחות יד קאמר וקסבר אינה צריכה חסרון והא עדיפא מדכלהו דאפילו לא נתכוון במשיכתה או בהגבהתה ליטול ממנה כלום אלא להשתמש בה בלבד הרי היא שליחות יד. ואם אינו נפקד ונטל בהמת חברו שלא מדעתו ונשתמש בה זהו שואל שהוא גזלן אבל כשהוא נפקד הוא שולח יד בפקדון והוא גזלן. עד כאן.

ולענין פסק הלכה בענין שואל שלא מדעת נקטינן דגזלן הוי דרבא דהוא בתרא הכי סבירא ליה אליבא דרבנן תפרק המוכר את הספינה וכדאמרינן בסוף פירקין אלא הא דאמר רבא שואל שלא מדעת גזלן הוי נימא רבא דאמר כבית שמאי. כן דעת הריא"ף וכן פסק הרמב"ם פרק ג' מהלכות גזלה.

נמצא עכשיו שהשומר חייב באונסין באחד מג' דרכים. או שהגביה על מנת לגזלה. או שהגביה על דעת להחזירה וליטול ממנה קצתה שאף על פי שלא חסרה קמה ליה ברשותיה. או שהגביה על מנת להשתמש בה שאף על פי שלא נשתמש בה מההיא שעתא הוה ליה גזלן וחייב באונסין. ואם נתחייב באחד מדרכים הללו ורצה להחזיר לעולם אין חזרתו חזרה אלא אם כן הודיע לבעלים דקיימא לן כרבי עקיבא. וכבר כתבנו שכל זה אינו ענין אלא בשומר שגנב מרשות עצמו אבל בגונב מרשות בעלים ממש היינו מתניתין דהגונב טלה מן העדר וכו' וסוגיא דאיתאמרה עלה בסוף בבא קמא וכו' הר"ן. ועיין בסוף בבא קמא.

אימא שהכחישה: כלומר שהכחישה בהנחת מקלו ותרמילו עליה זמן מרובה דאיכא חסרון דייקא נמי דקתני שהכישה במקל. יש שפירשו מדנקט רב משיכה זו ולא קאמר משיכה אחריתי מכלל דעל ידי המקל משכה והכחישה בהנחתו עליה. ויש מפרשים דדאיק ליה מדלא קאמר שהכישה לחוד וקאמר לישנא יתירה שהכישה במקל למימר דבהנחת המקל עליה הכישה והכחישה. ואם תאמר ותיפוק ליה משום הכחשת הכשה גופא בלא הנחת מקלו ותרמילו עליה דקתני תנא. ויש לומר דמה הנאה יש לו בחסרון זה וכל שאין לו בו הנאה אין כאן שליחות יד אלא מזיק בעלמא שאינו חייב באונסין אלא שהוא חייב לשלם מה שהזיק. הריטב"א.

וכן כתב הר"ן וזה לשונו: דייקא נמי דקתני שהכישה במקל. מכאן שאינו חייב משום שולח יד אלא כשהוא מחסרה להנאת עצמו אבל היכא שאינו נהנה באותו חסרון כגון ששפך רביעית יין מן החבית לאיבוד אינו חייב אלא במה שחסר מדין מזיק דהא הכא איכא חסרון שהכחישה ואפילו הכי בעינן הניח מקלו ותרמילו עליה דאית ליה הנאה מינה. עד כאן.

ויש מקשים וכיון שהכישה במקל והכחישה למה ליה לאוקמה לעיל בעודן עליו. ואין זו קושיא לפירוש רש"י שפירש לעיל דהא כי אין עודן עליו הא שקלינהו ועבד השבה אליבא דרבי ישמעאל ולאידך פירושא נמי הא דאמרינן שהכחישה היינו לפי שעודן עליו כלומר שהניחם שם זמן מרובה ועודן עליו לאו דוקא. הריטב"א.

וזה לשון תלמיד הר"פ: שהכישה במקל וכו'. וקשה למורי שיחיה אם כן למה לי עודן עליו. ותירץ דאי אין עודן עליו הוי כדמעיקרא אף על גב דנתן שקלינהו וכיון דהדר הדר כדפרישנא והשתא דעודן עליו אף על פי שהחסרון לא הוי אלא בשעה שהכישה במקל מכל מקום אכתי קאי אשליחות יד ואם כן עבד השתא. עד כאן.

הא דאמרינן דייקי נמי דקתני לא דייקי בלישנא דהא לאו לישנא דמתניתא הוא אלא לישנא דרב. ומדרב סבר שליחות יד צריכה חסרון נקטיה הכי לסיומי מאי דאתי למימר לעיל תסתיים וכו' דאלו הא דבעינן לשיולי מאי טעמא דלוי הכי נמי הוה לן לשיולי אליבא דרב אלא סבירא ליה צריכה חסרון וזה פשוט. מאי טעמא דלוי פירוש דהא מסתמא לא משמע לחייבו בלא חסרון ואם כן מאי טעמא דמאן דאמר אינה צריכה חסרון והכי רהטא כולה סוגיין דלמאן דאמר אינה צריכה בעי קרא וטעמא להכי ולא למאן דאמר צריכה חסרון. הריטב"א.

כתוב בספר המאור שהכישה במקל ורצתה לפניו והא לא חסרה אלא לאו שמע מינה שליחות יד אינה צריכה חסרון והוה ליה האי שואל שלא טדית גזלן וכו'. עד ורב לא בעי לאוקמה לברייתא דרועה שהיה רועה בפלוגתא ומשום הכי מוקי לה בשעודן עליה וכו'. וכתב עליו הראב"ד וזה לשונו: אמר אברהם זה דבר שאי אפשר והא איהו גופיה מוקי לה בפרק הגוזל דרב כרבי עקיבא והכא דחיק להא מתניתא בשעודן עליו לאוקמי מילתא דרבי ישמעאל. ועוד בעל הגמרא היכי מקשי למתניתא כדעת רבי ישמעאל. ועוד כי הכחש החוזר שאמר שהוא חזרה לדעת רבי ישמעאל גם זה אינו. כי חזרה שהיא מאליה אינה חזרה כלל. והרוצה לעמוד על העיקר יעיין בפירושנו. ע"כ.

משונה שליחות יד האמורה בשומר חנם משליחות יד האמורה בשומר שכר: יש ספרים שהגירסא להפך וכך היא נכונה יותר וקורא אותה משונה לפי שנאמרה שלא לצורך ונשתנית מדינה כי לכאורה אין שליחות יד בלא חסרון. הרא"ש.

והראב"ד גריס משונה שליחות יד האמורה בשומר חנם וכו'. ופירוש משונה קלה. עד כאן. וכן כתב רבינו חננאל משונה שליחות יד האמורה בשומר חנם וכו' פירוש משונה שליחות יד האמורה בשומר חנם כלומר דין שומר חנם קל הוא משומר שכר ואם מי שדינו קל חייב בשליחות יד הוצרך לומר בחמור שחייב אין צריך יש בדין קל וחומר ללמד זה מזה למה נאמר עוד שליחות יד בשומר שכר אלא ללמד כי שליחות יד מכל מקום בין יש בה חסרון כיס בין אין בה חסרון כיס חייב. ורבי יוחנן דידיה אמר אני אומר אינה משונה כלומר אין זה יכול ללמוד מזה שאין שומר חנם קל משומר שכר שהרי וכו'. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א: הכי גרסינן משונה שליחות יד האמורה בשומר שכר משליחות יד האמורה בשומר חנם: ויש גורסין בהפך משונה שליחות יד האמורה בשומר חנם וכו'. ואינו מחוור כי השינוי בפרשה שנייה הוא שנאמר שלא לצורך לשנות הדין שהיינו אומרים בפרשה ראשונה ודכולי עלמא אינו משונה ממש בעיקר הדין אלא משונה במשמעות לומר דמעיקרא היינו סבורים לומר שליחות יד צריכה חסרון וכשנאמרה פרשה שנייה למדתן דאינה צריכה חסרון לא בשומר חנם ולא בשומר שכר וכדאיתא בסמוך. וטעמא דמילתא כי כשלמד הכתוב בשומר שכר והוציאו מכלל שומר חנם שהיה למד ממנו לא ללמד על עצמו יצא מן הסתם אלא ללמד על כל שליחות יד האמור בפרשה ואף על גב דשומר שכר חמור יותר סברא הוא שלא חלקה תורה בדין שליחות יד. וכן נראה מפירוש רש"י והתוספות.

דף מא עמוד ב

משום דאיכא למפרך מה לשומר חנם: ותימה ונילף גזרה שוה דנתינה נתינה כדאמרינן בהגוזל קמא גבי רמי בר חמא דמצריך בארבעה שומרים כפירה במקצת והודאה במקצת. ויש לומר דלאו גזרה שוה גמורה היא למילף כל מילי בפרשה אלא לתביעת הנתינה וכפירתה שכמו שבזה אומר לו זה נתת בידי ולא אחר כמו כן בזה וכהאי גוונא אמרינן בריש בבא קמא גבי גזרה שוה דתחת נתינה ישלם כסף. הרא"ש.

מה לשומר חנם שכן משלם כפל וכו': אין להקשות ונילף קל וחומר שליחות יד מגנבה ואבדה ונאמר ומה גנבה ואבדה וכו'. דאיכא למימר כפל יוכיח. ואין להקשות מה לכפל שאינו משלם על פי עצמו דאיכא למימר כפל שבאו עדים יוכיח. אבל אין לומר מה לגנבה שכן משלם עליה כפל דאיכא למימר דנילף קל וחומר מאבדה. גליון.

מה לשומר חנם שכן משלם תשלומי כפל וכו': פירוש שיש לו רבותא זו אבל לא שרצה לומר דעדיפא כפילא בשבועה מקרנא בלא שבועה דאם כן סוף סוף מיותר שומר חנם דאתי משומר שכר מקל וחומר אלא ודאי פשיטא דקרנא עדיפא או שהם שוים. ואם יש לומר על ידי הדחק דאיכא למפרך מה לשומר שכר שחייב באבדה. מכל מקום דרך התלמוד הוא שאף על פי שיש בלמד כמה חומרות גדולות שאין בתלמוד אם יש חומרא קטנה כל דהוא במלמד שאינה בלמד לא מצי למילף. ומאי דקאמר בסמוך קרנא בלא שבועה עדיפא וכו' פירושו דקסבר כיון שחומרא זו באה לן מצד קולא וקולא זו באה לחברו מצד חומרא והם תלויות זו בזו וזו באה בסבת זו אזלינן בתר דחמירא. עד כאן. משיטה.

קרנא בלא שבועה: על מה שתירץ רבינו שמואל בתוספות בדיבור זה כתבו הרמב"ן והרשב"א דאינו מחוור כל הצורך הואיל וטעם אחר אמרו בגמרא וזה הטעם לא הוזכר כלל. ועוד הקשה הרשב"א דאם איתא הוה להו למימר התם הניחא למאן דאמר קרנא בלא שבועה עדיף אלא למאן דאמר כפילא בשבועה עדיפא מנא ליה. וקיים הוא התירוץ השני אשר בתוספות.

והרמב"ן כתב וזה לשונו: ואיכא למימר כולי עלמא סבירי להו דקרנא בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבועה ומיהו אקל וחומר פרכינן פירכא כל דהו ומשום הכי פריך רבי יוחנן הכא דזימנין דאתי לידי חומרא אבל כולהו סבירי להו דפרשה ראשונה הקילה על השומר יותר מן השניה והראשונה בשומר חנם ופרשה שניה שהחמירה עליו בשומר שכר. וכן נמי התם גבי שואל אף על גב דאי פטרת ליה מגנבה ואבדה נמצא קולו חומרו שהרי משלם תשלומי כפל בטוען טענת גנב אפילו הכי קרנא עדיפא ואי פטרת ליה מקרנא קולא היא אלא דכי פרכינן כל דהו פרכינן ולהכי קאמר התם תאמר בשואל דלדבריך שאתה בא לחייבו בגנבה והוא חייב אף באונסין נמצא מתחייב בטענת ליסטים מזויין ופטור מכפלא ואף על גב דלא קמה ליה אכתי גנבה דליסטים מזויין דליכא בשואל פריך לדעתיה כמאן דעביד קל וחומר כלומר והלא לסברא שלך מצינו בשואל צד הקל והיכי אתי בקל וחומר ומכל מקום עיקר פירכא בכל דהו הויא משום דמשכחת לה קולא כל דהוא בטוען טענת ליסטים מזויין ומשום הכי קסלקא דעתך לאיפטורי שואל מקרנא דגנבה ואבדה ולחיוביה בכפלא וקולא היא לגביה ואף על גב דכי פרכינן תשבינן ליה חומרא. כך מצאתיה לראשונים בתוספות פרק הכונס ואפשר הוא.

ולי נראה בה לשון אחר מה לשומר שכר שכן משלם תשלומי כפל וכו' וכיון שמצינו בו חומרא זו כל דהוא בדין הוא דנחמיר עליו לחייבו באבדה שאין חומרו באבדה קולא שאין לחייבו כפל באבדה והוא הדין שיתחייב בגנבה שלא חלקה תורה בין גנבה לאבדה בקרן ודינן שוה וכיון שכן ודאי חמורה גנבה ואבדה יותר מכפל שבגנבה בלבד תאמר בשואל שנמצא בו קולא זו כל דהוא שאינו משלם תשלומי כפל בטוען טענת ליסטים מזויין דליכא למימר דמשלם ואפילו בשאתה אומר גנב הוא ושואל פטור בגנבה הני מילי בגנבה אחר שאפשר למטרח ואייתויה אבל גנבה בליסטים מזויין אי אפשר למטרח ואייתויה הילכך משבורה אתי ליסטים מזויין נמצא שאינו משלם תשלומי כפל בטוען טענת ליסטים מזויין וכיון שכן אף אנו נקל בו יותר ונפטור אותו מגנבה ואבדה ואף על פי שנמצא מתחייב בזה כפל בגנבה כלומר בטוען טענת גנב אין זו חומרא שהרי הוא פטור באבדה שאין בה לעולם כפל ומקרנא דגנבה בלא שבועה ועדיפי מכפילא דגנבה בשבועה. כן נראה לי.

וקשה עלי לומר כלשון הראשון שאף על פי שהיא חומרא כל דהו ואמינא דבקל וחומר כל דהו פרכינן כיון דמחייב בכפל דגנבה דהיא דכוותה לאו פירכא היא כלל. ועוד ליסטים מזויין לא אתי משומר שכר בשואל ואף על פי שהוא חייב בשאר אונסים גנבה דליתא בשומר שכר כגון גנבת אונסין לא אתיא בפשיטות. ומיהו גנבה ואבדה בשואל לרבי יוחנן נפקא ליה משום דוא"ו מוסיף על ענין ראשון כדברי רבינו שמואל. ורש"י פירש כו בפרק השואל גמר תחתון מעליון. מה שומר שכר חייב בו גנבה ואבדה שלא בבעלים אף שואל כן. עד כאן.

לא תאמר שליחות יד לא בשומר חנם ולא בשומר שכר וכו': ואם תאמר סוף סוף איצטריכו לחייבו אפילו במתה מחמת מלאכה מה שאין כן בשואל ולא תאמר דיו ויש לומר דבמתה מחמת מלאכה פשיטא דחייב אף בלא ילפותא כלל כיון ששנוי ושליחות ידו גרם אדרבה הוי כמזיק בידים דהא טעמא דמפטר שואל היינו מטעם דלאו לאוקמי בכלתא שאלתה וטעם זה אינו בשומר חנם ולא בשומר שכר כלל והוי כעין דון מינה ואוקי באתרא ועדיפא מינה דלהך מילתא לא בעינן ילפותא כלל וכדפירש רש"י ע"כ. משיטה.

רבא אמר לא תימא שליחות יד וכו': כתבו בתוספות דהא בתר הכי פריך ולמאן דאמר צריכה חסרון תרתי למה לי ולדידיה לא ילפינן חד מחבריה וכו' אין להקשות מנא להם לתוספות זה דלמאן דאמר צריכה חסרון נמי אית ליה דשפיר ילפינן חד מחבריה ואפילו הכי סבר דצריכה חסרון דאין כאן ייתור לומר דאין צריכה חסרון דהא חד איצטריך לדיו וחד לגזרה שוה לשבועה. ואין לומר דעת התוספת דמקשה על הספר מה שואל למאן דאמר צריכה חסרון הני תרתי למה לי יתרץ דסבר חד מחבריה לא גמר ולכך צריכי תרווייהו לדיו שנאמר הספר רוצה ליישב אפילו אי אית ליה דחד מחבריה גמר.

מיהו יש לומר אם כן לעיל קודם דברי רבא הוה ליה למימר הכי דפליגי בזה אי אתי אידך לגזרה שוה לבד אם לא או הוה ליה למימר הכי כלעיל דפליגי אי ילפינן חד מחבריה אי לא אלא ודאי יש לומר אי הוה ילפינן חד מחבריה בקל וחומר קודם שהיינו מעמידין אותו רק לגזרה שוה הא דאתי למימר נמי דשליחות יד אינה צריכה חסרון אף על גב דסוף סוף הוה ילפינן ליה משואל כדמסיק בתוספות ואפילו הכי לא מוקמי ליה לומר דאינה צריכה חסרון זה יש לומר היינו משום דכיון דמשואל לחודיה לא מצי למילף משמע דאיכא למימר דיו וגם משומר חנם לבד לא ילפינן דחד מחבריה לא גמר אלא מתרווייהו כדמסיק בתוספות ולכך לא הוי לימוד חשוב ולא הוה אמינא דכתביה רק לגזרה שוה.

עוד כתבו בתוספות גילוי מילתא בעלמא וכו': מיהו לא דמי לגמרי למה שפירשנו לעיל כי לעיל רצה לומר בשנכתבו שניהם אז הוי חד שפיר גילוי על חברו אבל הכא מצי למימר אם לא נכתב רק אחד והשני ילפינן משואל. גליון.

ותיתי משואל: פירוש מדין שואל שחייב באונסין מפני שמשתמש בה ואפילו בלא שליחות יד דאלו שליחות יד לא כתיבא בשואל כלל וכן פירש רש"י. הריטב"א.

ורבינו חננאל כתב וזה לשונו: הא דאמר רבא לא תאמר שליחות יד לא בשומר חנם ולא בשומר שכר ותיתי משואל ובשואל אינו כתוב בו שליחות יד אלא אמרינן וכי ישאל וא"ו מוסיף על ענין ראשון ושליחות יד שכתוב למעלה כאלו בשואל כתיבא. עד כאן.

וכתוב עליו שם בגליון וזה לשונו: לשון הגאון מגומגם אצלי דאי לא כתוב שליחות יד למעלה היכי תיתי משואל והא בשואל לא כתיב שליחות יד אלא מוא"ו דגמר מדלעיל ואי לעיל לא כתיב מהיכא יליף שואל דליגמר לשומר חנם ושומר שכר דכתיבי לעיל. ונראה שדעתו לומר דמאי דלא כתיב שליחות יד בשואל אלא דגמר בוא"ו משומר שכר דינים המפורשים בפרשה שואל בלימוד וא"ו זו מצינא לאגמורי לשומר חנם ושומר שכר דין שליחות יד בתורת קל וחומר ומה שואל דלדעת בעלים שלח יד חייב באונסים שומר חנם ושומר שכר דשלא לדעת הבעלים שולחים יד וכל הנאה שלהם כמו בשואל לא כל שכן דלחייבו באונסים. לא שיכתוב שליחות יד בשואל או שנחשבהו כאלו כתוב שליחות יד בו ומה שייך בשואל לכתוב שליחות יד הא שואל הוא ולשלוח בה יד שאלה. זה נראה לי דעת הגאון והוא מסכים עם פירוש רש"י עיין בפירושיו. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד: מה שואל דלדעת הבעלים קעביד מפני שהוא משתמש בה ברשות בעלים דהיינו בשליחות יד ומשום ההיא שליחות יד חייב באונסיו אלו שעושין שלא מדעת בעלים אינו דין שיהו חייבין באונסיו וזה סיוע למה שפירשנו בשואל שלא מדעת נפקד שהחיוב שלו משום שליחות יד בפקדון הוא. עד כאן.

ומה שואל וכו': הכא לא שייך למפרך מידי מה לשואל דהכי קאמר כיון דשואל מדעת חייב באונסיו קל וחומר לוה ששלח בו יד והוא שואל שלא מדעת בעלים דתייב באונסיו. גליון.

על מה שהקשו בתוספות בדיבור המתחיל: חדא לומר וכו'. ואם תאמר נילף משואל וכו'. כתוב בתוספי הרא"ש: דשאני שולח יד משואל דגבי שולח יד שמא יחזור בה ולא ישלח בה יד דכיון דשלא כדין עביד אימלוכי מימלך הילכך כי שואל ליכא לחיוביה מקל וחומר. ומכל מקום אי לאו קל וחומר סתם שליחות יד בחסרון הילכך אהני הקל וחומר לאוקמי שליחות יד דקרא בלא חסרון. ע"כ.

וכן כתוב בגליון תוספות וזה לשונו: אי נמי שואל כיון דמשכה ודאי ישתמש בה אבל שלא לדעת איכא למימר דילמא ממליך ולא יעשה איסורא. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א: ויש לומר דהא ליכא למגמר משואל שאינה צריכה חסרון דאלו שואל כיון דלמלאכה שאיל לה על כל פנים להשתמש בה קאי ובההיא הנאה מחייב נפשיה וכל העומד להשתמש כנשתמש דמי מה שאין כן בשומר השולח יד בפקדון שלא כדין שאף על פי שחשב לעשות כן אין לחייבו על מחשבתו ומשיכתו כל זמן שלא חסר שאני אומר אולי ימלך שלא לעשות דבר שלא כדין ולא ישתמש בה כלל. כן תירצו בתוספות. עד כאן.

{{דה מפרש|שלא תאמר דיו וכו'PP פירוש קמשמע לן מיתורא דקרא דשומר חנם ושומר שכר בבעלים חייב על ידי שליחות ידן דאלו בלא שליחות יד הא קיימא לן דפטור כדאיתא בפרק השואל. ואידך לכדתניא ונקרב בעל הבית. ואם תאמר וכיון דאפיקתיה לחד קרא שלא לומר דיו היכי הדר דרשינן ליה לגזרה שוה דהא בעינן מופנה. ותו לרבא דדריש תרווייהו כדלעיל הא דרשא דגזרה שוה היכי אתיא ליה. ויש לומר דהאי גזרה שוה מקדבלת היא הכא וכל כי הא לא בעינן מופנה כלל וכדפרישנא בכמה דוכתי. הריטב"א.