בבא מציעא כ א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
שמע מינה איתא לדשמואל דאמר שמואל אהמוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול בואפי' יורש מוחל אביי אמר אפילו תימא ליתיה לדשמואל הכא במאי עסקינן בששטר כתובה יוצא מתחת ידה ורבא אמר אי משום שטר כתובה חיישינן לשתי כתובות ואביי אמר חדא לשתי כתובות לא חיישינן ועוד שובר בזמנו טריף אביי לטעמיה דאמר עדיו בחתומיו זכין לו:
מתני' גמצא איגרות שום ואיגרות מזון שטרי חליצה ומיאונין (מתני' יבמות קז ב) ושטרי בירורין וכל מעשה ב"ד הרי זה יחזיר דמצא בחפיסה או בדלוסקמא התכריך של שטרות או אגודה של שטרות הרי זה יחזיר וכמה אגודה של שטרות שלשה קשורין זה בזה רשב"ג אומר ואחד הלוה משלשה יחזיר ללוה שלשה הלוין מן האחד יחזיר למלוה זמצא שטר בין שטרותיו ואינו יודע מה טיבו יהא מונח עד שיבא אליהו אם יש עמהן סמפונות יעשה מה שבסמפונות:
גמ' מאי שטרי ברורין הכא תרגמו שטרי טענתא רבי ירמיה אמר זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד:
וכל מעשה ב"ד הרי זה יחזיר:
ההוא גיטא דאשתכח בי דינא דרב הונא דהוה כתיב ביה בשוירי מתא דעל רכיס נהרא אמר רב הונא
רש"י
עריכהש"מ - מדלא חיישינן להכי דאי נמי הוה הכי שפיר זכי בעל בשובר שנכתב לשמה:
איתא לדשמואל - דאמר המוכר שטר חוב לחבירו וחזר המוכר הזה ומחלו מחול הוא אצל הלוה הלכך אם מכרה זו כתובתה באייר דהיינו שטר חוב וחזרה ומחלתה לבעל בתשרי מחול ושפיר טריף בעל:
בששטר כתובה יוצא מתחת ידה - שמביאה לפנינו דליכא למיחש לשמא מכרה בטובת הנאה שאילו מכרתה היתה מוסרת הכתובה ביד הלוקח:
לשתי כתובות - שמא שני שטרי כתובה היו לה [ויש] לחוש שמא מסרה אחד ללוקח ובאה לחזור בה ולמחול אצל בעלה ומוסרת לו שובר המוקדם לשטרו של לוקח אלא ודאי איתא לדשמואל ומתוך שבידה למחול שטר כתובה לבעלה עכשיו לא חיישינן לשמא כתבה ליתן בניסן כו':
ואביי אמר - מהכא לא תסייע לשמואל:
חדא דלשתי כתובות לא חיישינן - הלכך ליכא למיחש לדלמא זבנתה בטובת הנאה:
ועוד - אי נמי זבנתה בטובת הנאה לית לן למיחש לשמא כתבה לשובר בניסן ולא קבלה עד תשרי דאי נמי הכי הוה כי מטא שובר לידיה בתשרי זוכה למפרע בו מזמן חתימתו ולא הוה ממכרה שבנתיים כלום ושובר בזמן הכתוב בו טורף ואביי לטעמיה כו':
מתני' איגרות שום - ששמו ב"ד נכסי לוה למלוה בחובו:
ואיגרות מזון - שקיבל עליו לזון את בת אשתו:
מיאונין - קטנה יתומה שהשיאוה אמה ואחיה לדעתה יוצאה ממנו במיאון ואינה צריכה גט אלא אומרת בפני שלשה אי אפשי בפלוני בעלי וכותבין לה ב"ד שטר שמיאנה בפניהם להיות לה עדות שמותרת לינשא:
שטרי ברורין - בגמרא מפרש:
הרי זה יחזיר - דליכא למיחש לשמא נמלך דהא ב"ד לא כתבום אלא בדבר מקויים ולפרעון נמי ליכא למיחש דבהני שטרות לא שייך בהו פרעון כדאמרינן לעיל (ד' טז:) ואפילו למ"ד שומא הדר איהו דאפסיד אנפשיה:
מצא בחפיסה או בדלוסקמא - שום שטר:
או שמצא תכריך של שטרות - בכרך או באגודה ובגמרא מפרש מאי חפיסה ודלוסקמא ותכריך ואגודה:
הרי זה יחזיר - דדבר שיש בו סימן הוא כדמפרש בגמ' שהכלי סימן כשיאמרו הבעלים בכלי כך וכך מצאת אותם וכן תכריך ואגודה הרי זה יחזיר דדבר שיש בו סימן הוא כדמפרש בגמרא:
אחד הלוה משלשה - אם שלשה שטרות של לוה אחד הן שלוה משלשה בני אדם:
יחזירם - מוצאם:
ללוה - דודאי פרעם והחזירם לו ומידו נפלו שאם מידם נפלו מי קבצם למקום אחד:
ואם שלשה לוים הם - שלוו מאדם אחד:
יחזירם - המוצאם:
למלוה - שהדבר ידוע שממנו נפלו:
מצא שטר בין שטרותיו ואין יודע מה טיבו - אצלו אם הלוה הפקידו אצלו או המלוה או שמא מקצתו פרוע ומסרוהו לו להיות שליש ביניהם ושכח:
יהא מונח - בידו ולא יחזיר לא לזה ולא לזה:
ואם יש עמהן סמפון - מילי מילי קתני המוצא בין שטרותיו שובר שנכתב על אחד משטרותיו:
יעשה מה שבסמפון - והשטר בחזקת פרוע ואע"פ שהיה לשובר הזה להיות מונח ביד הלוה אמרינן האמינו הלוה ואומר מחר תנה לי ושכח:
גמ' זה בורר לו אחד - כשבוררין להן דיינין כותבין להן זה בירר לו את פלוני וזה בירר לו את פלוני שלא יוכלו לחזור בהן:
דאשתכח בי דינא - מקויים בהנפק והשליח המביאו אומר ממנו נפל:
תוספות
עריכהש"מ איתא לדשמואל. וא"ת וניחוש שמא מכרה במעמד שלשתן שאינה יכולה למחול כדמוכח פרק האיש מקדש (קדושין ד' מח. ושם ד"ה כי) גבי התקדשי לי בשטר חוב או במלוה שיש לי ביד אחרים דקאמר במלוה בשטר במאי פליגי בדשמואל דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואיבעית אימא כ"ע אית להו דשמואל ובאשה סמכה דעתה פליגי כו' ובמלוה על פה פליגי בדרב הונא דאמר במעמד שלשתן קנה ולא מסיק כ"ע אית להו דרב הונא ובאשה סמכה דעתה פליגי כדאמר לעיל ש"מ דאינו יכול למחול וי"ל דליכא למיחש שמא מכרה במעמד שלשתן דאי ליכא עדים שמכרה הבעל והאשה יכפרו המכירה ואי איכא עדים נשיילינהו היכי הוה אם אומרים שנתרצה הבעל או שתק א"כ מודה שהשובר שקר ואם מוחה שאמר כבר פרעתי לה א"כ השובר נעשה קודם המכירה ואינהו דאפסידו אנפשייהו ועוד י"ל דלא תקנו מעמד שלשתן אלא בדבר שראוי לגבות מיד אבל בכתובה דאינו חייב עתה עד אחר גרושין וגם שמא לא תתגרש לא תקנו מעמד שלשתן וכן צריך לומר בפרק החובל (ב"ק דף פט. ושם) גבי האשה שחבלה (בבעלה) לא הפסידה כתובתה ואמאי תזבין במעמד שלשתן אלא משום דלא תקנו בכתובה כדפרישית וזה אין לחוש שמא מכרה אחר גרושין במעמד שלשתן כי אחר גרושין מסתמא מכרה בדמים יקרים וכשיוציא הבעל שוברו שקדם היא צריכה לשלם ולא תרויח כלום בקנוניא ולא חיישינן אלא שמא מכרה בעודה תחתיו בטובת הנאה שהיא דבר מועט ואינה צריכה לשלם אלא מעט ומרווחת הרבה ומשני איתא לדשמואל ואם היתה מוחלת לבעלה לא תפרע ללקוחות אלא דבר שנתנו ותרויח הרבה ואע"ג דגבי ערב לאשה בכתובה ורוצה לגרשה תנן בפרק גט פשוט (ב"ב ד' קעג:) דידור הנאה אלמא חיישינן לקנוניא אע"פ שיתחייב לפרוע הכל לערב ולכך חיישינן לקנוניא לפי שאין לו במה לשלם לא דמי דהתם מפסיד הערב מיד וחיישינן לקנוניא אבל הכא דאינו אלא חששא בעלמא שמא לא מכרה ואפי' מכרה שמא לא יפסידו הלקוחות כי אינו מוציא מהם אלא חוב שהיה להם על הבעל יהיה להם על האשה וגבי חייב מודה דחיישינן לעיל לקנוניא לפי שיוציא מיד מן הלקוחות ועוד יש לחוש משום לקוחות שלא באחריות שיפסידו לגמרי:
שובר בזמנו טורף. אע"פ ששטר מכירה נמסר ללקוחות תחילה אינו מועיל וטורף הבעל כדין וכן אמר לעיל גבי שחרורי עבדים ונראה שתקנת חכמים היא שזוכה משעת חתימה אע"פ שלא נמסר לו עד ימים רבים אחרי כן שאם לא כן לעולם לא יוכלו העדים לחתום אלא אם יראו המסירה משום חששא דכתב בניסן ולא נתן עד תשרי ומזבין ביני וביני ולענין איסור נראה דאם עבד בא על בת ישראל קודם שבא לידו גט שחרור שפסלה ושמא גם גבי איסור זכין לו משעת חתימה אע"פ דלא שייך טעמא דפרישית מ"מ לא פלוג רבנן ויש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה וא"ת והא אביי סבר כר"א דאמר עידי מסירה כרתי גבי מתנתא דחתימי עלה תרי גיסי ור"א סבר בפרק מי שהיה נשוי (כתובות דף צד:) כתב לזה ולא מסר לו לזה ומסר לו לזה שמסר לו תחילה קנה וי"ל דהיינו בשני שטרות שזמנן כתוב בשוה ביום אחד שאין ניכר מתוכו איזהו מהם קודם לכך אזלינן בתר מסירה אבל אין זמנן שוה החתום קודם זכה אע"פ שהמאוחר נמסר תחילה ובעובדא דהתם דכתבתינהו לרמי בר חמא בצפרא ולרב עוקבא בפניא ואוקמיה רב ששת בידיה דרמי בר חמא משום דקדים ורב נחמן אוקמיה לרב עוקבא בנכסיה משום שודא התם מיירי דלא ידעינן למי נמסר תחילה ורב ששת סבר כמו שנכתב תחילה לרמי מסתמא גם לו נמסר קודם ורב נחמן סבר כיון דאינו מוכיח מכח השטר שקדם אין לומר שנמסר לו תחילה אע"ג שנכתב קודם ולכך הוה דינא שודא אבל אם הוה ידעינן למי נמסר קודם היה זוכה כיון ששניהם כתובים ביום אחד וא"ת וניחוש דלמא זבנה כתובה ביום שנכתב השובר דהשתא ליכא למימר עדיו בחתומיו זכין לו וכשיוציאו הבעל והלקוחות שטרם יהא זמנם שוה ואין ידוע דמי קדם ויאמר הבעל ללקוחות תביאו ראיה שקדמתם לפי שהוא מוחזק שהנכסים שלו והלקוחות רוצין לטרוף בשביל האשה וי"ל דהא ליכא למיחש שתמכור ביום כתיבת השובר:
עין משפט ונר מצוה
עריכהקסו א ב מיי' פ"ו מהל' מכירה הלכה י"א ועיין בהשגות ובמגיד משנה ובכסף משנה, סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' ס"ו סעיף כ"ג:
קסז ג מיי' פי"ח מהל' גזילה ואבידה הלכה י"ג, סמ"ג עשין עד, טור ושו"ע חו"מ סי' ס"ה סעיף י"ב:
קסח ד מיי' פי"ח מהל' גזילה ואבידה הלכה ג', טור ושו"ע חו"מ סי' ס"ה סעיף ט':
קסט ה מיי' פי"ח מהל' גזילה ואבידה הלכה ג', טור ושו"ע חו"מ סי' ס"ה סעיף י':
קע ו מיי' פי"ח מהל' גזילה ואבידה הלכה ד', טור ושו"ע חו"מ סי' ס"ה סעיף י"א:
קעא ז מיי' פט"ז מהל' מלוה ולוה הלכה י"א, סמ"ג עשין צד, טור ושו"ע חו"מ סי' ס"ה סעיף א':
ראשונים נוספים
אמר רבא ש"מ איתא לדשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפי' יורש מוחל ומגו דאיבעי מחלה לה לכתובתה לבעלה כי אמרה שובר האי דידיה הוא תנהו לו נאמנת ואין תקנה שלא יהא המוכר רשאי למחול כלל וכבר ביארנוהו באר היטב בפרק החובל:
[מתני] מצא איגרות שום פי' שטר שומת ב"ד ואיגרות מזון כמשמעו כגון מזון האשה והבנות. שטרי בירורין שטרי טענתא וזהו שימוש ב"ד. שטרי חליצה ומיאונין.
ההוא גיטא דאישתכח בבי דינא דרב הונא דהוה כתיב ביה בשוירי מתא דעל רכיס נהרא מותבא אמר רב הונא חיישינן לשני שוירי נפק רבא דק ואשכח כל מעשה ב"ד הרי זה יחזיר.
ש"מ איתיה לדשמואל וכו'. איכא דקשיא להו היכי להימניה והא אי מחלה בעיא לשלומי כל הכתובה ועכשיו אינה משלמת אלא מה שנתנו בה הלקוחות בטובת הנאה שהרי אינה מכירה בכלום, ומוכחי מהכא דאע"ג דקיימא לן לדידן דדיינינן דינא דגרמי מגבינן ביה ככשורא לצלמי בדמי השטר כלומר כמה שנתנו בה הלקוחות, אבל מה שהשטר חוב יותר על אותן דמים אינו משלם.
ולדידי לא ניחא לי בהך סברא דכיון דדיינינן דינא דגרמי הכל משלם דהא ברי הזיקא, ודמי המקח לאו מדין אחריות גבי ליה אלא מדין גורם הילכך אף בזה גורס היזק הוא וכדאמרי' מגבי ביה דמי שטרא מעליא ואי אמרת מה שנטל מוכר בדמיו מאי מעליא, וכן כחב ר"ח ז"ל ורש"י ז"ל ופירשתיה במקומה.
ועיקר קושיא ליתא כלל דכיון דאמרה פרועה היא הרי היא מוחלת לו בפי' וכמאן דאמרה מחול לי' דמי, ואין צורך לדין מגו, מיהו כי משתעי לקוחות דינא בהדה מודינא לך דלא משלמה אלא כמה שנטלה מהם בדמי שטר כתובתה שהרי אמרה שפרועה היתה ואין מכר זה כלום, ולא דמיא לנמצאת שדה שאינה שלו דיש לו שבח דהתם זביני נינהו לפירי וחזר ולקחה,
ואיכא דדיקא בשמעתין ודילמא במעמד שלשתן אקניה להו ללקוחות ש"מ דאפי' במעמד שלשתן נמי מחולו מחול, ולאו קושיא היא דהכא היינו טעמא דלא חיישינן דאי במעמד שלשתן אמרה ליה לבעל מנה לי בידך מכתובתי תנהו ללוקח אע"פ שהוציא שובר שנכתב קודם לכן חייב ליתן דאמרינן פריעה מדכר דכירו ליה אינשי, וכיון שהודה שהוא חייב לה קנו לקוחות, ור"ח ז"ל כתב כאן שאין תקנה שלא יהא המוכר רשאי למחול כלל, ובמס' קידושין (מ"ח ע"א) כתבתי יותר מזה, עין שם:
הב"ע בששטר כתובה וכו'. פרש"י שאלו מכרת' היתה מוסרה כתובה ביד לוקח פי' לפי' משום דלא סמכא דעתיהו דלקוחות.
וי"ל מיגו דאי בעי קלתה מהימנא אבל מ"מ איפ' לזבונה בלא מסירה כגון באגב וכדאיתא בפ' הספינה.
וי"א דבקנין סודר מיקני אלא שרבינו האי גאון ז"ל כתב בספר המקח בשער י"ג מצאתי לאחד מן הגאונים בלשון תשובת שאלה דשטר מיקני בחליפין ולא איברר גבן וכן כתב נמי רבינו ברוך בר' שמואל ז"ל דכיון דלאו גופיה ממון לא מיקנו אלא אגב ארעא.
ומסתברא כרבינו אבן מיגש ז"ל דכתב אפי' מסר וקנו מיניה לא קנה דלא אמרינן הכא סתם קנין לכתיבה עומד וככתיבה דמיא, ומיהו אפי' למ"ד קני הכא משום דלא סמכא דעתייהו דלקוחות הא אמרינן דחיישי דילמא מהדרא ליה לבעל:
ור' ירמיה אומר זה בורר לו (אדם) אחד וזה בורר לו (אדם) אחד.פרש"י ז"ל שלא יוכל לחזור בהם נראה שאחר שכתבו שטר ברורין אין אחד מהם יכול לחזור בו ועד שלא כתבו יכולים לחזור בהם וכן עיקר שאם לא כן למה כותבין הרי אין לחוש לשמא ישתכח הדבר ויאמר לא ביררתיו ועוד ששנינו אין כותבין שטרי בירורין אלא מדעת שניהם ואם אינם יכולים לחזור בהם למה אין כותבין אלא שיכולין לחזור בהם עד שיכתוב ומשנכתב אין יכולין לחזור בהם.
ורבינו הגדול ז"ל כתב בתשובה שמי שבורר לו דיין לדין לו יש לו לחזור בו עד שיגמר הדין ומשמע דהנ"מ דלא כתבו שטרי בירורין אבל כיון שעל פיו כתבו הוה ליה כמאן דקנו מיניה ואינו יכול לחזור בו כדכתבינא ואיכא מ"ד משטענו בפניהם אע"פ שלא כתבו ולא קנו אינו חוזר.
ובירושלמי פרק זה בורר מצאתי קבל עליו בפני שנים יכול לחזור בו בפני שלשה אינו יכול לחזור בו, וזו ראיה ללשון האחרון:
נמצא לאחד בין שטרותיו וכו' לא אתי כפירוקיה דאביי דמתרץ התם ה"ק נמצא לאחד שטרו של יוסף ב"ש עלי פרוע אלא אתיא כפירוקיה דרב אושעיא דמוקי לה במשולשין בגט ואין משולשין בשובר ודקאמר הכא בשנמצא בין שטרות פרועין על שתי השטרות אמרו, וכן פי' הר' שמואל ז"ל:
שמע מינה איתא לדשמואל: כלומר ומתוך שהיא יכולה למחול ולאבד מן הלקוחות, נאמנת לומר כתבתי שטר ונתתי. ואיכא למידק, דהא עדיפא לה, דאי מוחלת מתחייבת לשלם כל מה שכתוב בכתובתה, ואף על פי שמכרתה בטובת הנאה, והשתא אינה משלמת אלא מה שלקחה מן הלקוחות, לפי שנמצא שאין ממכרה ממכר, שהרי לא היה חייב לה כלום. ומתוך קושיא זו יש מי שאומר דאף המוחל אינו משלם אלא דמים שקבל והא דאמר התם בפרק הכותב (כתובות פו,א) מאן [דדאין] דינא [דגרמי] משלם לי' ככשורא [לצלמי'], לא אתא אלא לאפוקי ממאן דאמר לא משלם ליה אלא דמי ניירא בעלמא. ואין זה נכון, חדא דלאו מדין אחריות משלם ליה, אלא מדין מזיק ובריא הזיקיה, והילכך כל מאי דאזיק ליה משלם. ועוד דאמר התם למאן דדאין דינא דגרמי משלם ליה שטרא מעליא, ושטרא מעליא כל מאי דמכתב בשטרא משמע, וכבר כתבתי יותר מזה בפרק הכותב (ד"ה ליכא) בסיעתא דשמיא. ומיהו עיקר קושיין ליתא דהכא לאו מדין מגו אתיא ליה, אלא דמודה בשובר היינו מוחלת, דכשאומרת תנו לו שוברו הוה מחילתה.
ואיכא מאן דדייק מהכא, דאפילו מוכר שטר חוב במעמד שלשתן, יכול הוא לחזור ולמחול, דאי לא, ליחוש דילמא זבינתה לכתובתה במעמד שלשתן ושוב אינה יכולה למחול. וליתא, דהכא [למעמד] שלשתן ליכא למיחש כלל, דאי בעדים, אם זבנה, אפילו כי נקיט שובר דקדים, לא מהני ליה ולא מידי, דהא אודי דלא פרע ושובר פסילא הוא,ואי ליכא עדים, הא אי בעי כפר ליה, ושובר לא מעלה ולא מוריד.
ומיהו לדעת הראב"ד ז"ל שכתב דכל שטר שכתוב בו משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך לא מצי מחיל, הכא נמי דוקא בשטר כתובה שאין כתוב בה משתעבדנא למאן דאתי מחמתך, ואי נמי אפילו כשאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה בפנינו, משום דסתם שטרי חיובין אין כותבין בו כך, ואפשר דעכשיו שהורגלו הכל לכתבן חוששין לה, ואפילו האשה מודה לא יחזיר. ובדין מעמד שלשתן ושטר שכתוב בו משתעבדנא לכל מאן דאתי מחמתך כבר הארכתי בו בשלהי פ"ק דגיטין (יג, ב) בסיעתא דשמיא.
מצא שטר בין שטרותיו ואינו יודע מה טיבו יהא מונח עד שיבא אליהו: ומסתברא דאפילו שניהם מודים לא יחזיר למלוה, משום דאיכא למיחש לקנוניא, ומתניתין מילתא פסיקתא קתני אגרות שום אגרות מזון לעולם יחזיר, מצא שטר בין שטרותיו לעולם לא יחזיר, ד[ל]לוה נמי לא יחזיר אלא קרוע, דלמא חוזר ונותנו למלוה ועושה עמו קנוניא, והוצרכתי לכתוב כן, מפני שראיתי למקצת מן החכמים שנסתפקו בדבר זה.
ור' ירמיה אומר זה בורר לו אחד: ואם תאמר פשיטא, ולמה לא יחזיר, ומאי נפקא מינה. כבר נשמר רש"י ז"ל מזה ופירש שלא יוכלו לחזור בהן, [ו]לפירושו שאם לא כתבו שטרי בירורין, אף על פי שקיבלו עליהם לדון לפניהם, כל אחד יכול לחזור בו, אבל משכתבו שטרי בירורין אין אחד מהם יכול לחזור בו, והיינו טעמא נמי דכותבין, דאי לא, למה כותבין.
וזה ששנינו (ב"ב קסז, ב) אין כותבין שטרי בירורין אלא מדעת שניהם, דאם איתא דיכולין לחזור בהן, אף אנו כותבין שלא מדעתם כיון שקבלום בפנינו, דמאי נפקא מינה, אם חזרו בהם ולא רצו לקבל, הרשות בידם, ואין כתיבתנו גורמת שום חיוב לאחד מהם. וכן הדין וכן הטעם למאן דפריש שטר טענתא, דאף על פי שהם באותו מעמד, אי נמי אפילו בענין אחר שיכולין לחזור ולטעון (עי' ב"ב לא, א), אם נכתבו שטרי טענות, שוב אין יכולין לחזור בהן. והרי"ף ז"ל כתב בתשובה, דמי שבירר לו דיין לדון לו, יכול לחזור בו עד שיגמר הדין. ואפשר דזה בשלא כתבו שטרי בירורין, הא כתבו מדעת שניהם, אין יכולין לחזור בהם.
ויש מי שאומר, [דמשטענו] בפניהם אין יכולים לחזור בהם, ואף על פי שלא כתבו ולא קנו, וכן משמע בירושלמי דגרסינן התם בפרק דיני ממונות בתרא (סנהדרין זה בורר ה"ד) קבל עליו בפני שנים יכול לחזור בו, בפני שלשה אין יכול לחזור בו.
מהדורא תליתאה:
מתוך: תוספות רי"ד/בבא מציעא (עריכה)
רשב"ג אומר כו'. י"ל דבהא פליגי דת"ק סבר דוקא ע"י סימן תכריך ואגודה מהדרינן אבל אי יהיב סימנא לא סמכי' אמוכחא מילתא וכי יהבי סימנא יהבינן בין למלוה בין ללוה ורשב"ג סבר אע"ג דלא יהבי סימנא אם מצא שלשה של לוה שלוה משלשה יחזיר ללוה דמוכחא מילתא דמני' נפלו ולא אמרי' מידא דספרא דדינא נפל. ובלא שיתן סימן נחזירם לו. ושלשה שלוו מאחד יחזיר למלוה דמוכחא מילתא דמני' נפל ולא חיישי' דילמא לקיימינהו אזל ובלא שום סימן נחזירם לו: פרק ואלו מציאות
שמע מינה איתא לדשמואל: פירוש ונאמן במיגו דאי בעיא הוה מחלה. ואם תאמר אין זה מיגו דאם עתה היתה גרושה ובשעת המכירה היתה תחת בעלה עדיין ומכרה בזול כדמשמע לישנא דטובת הנאה אם כן יראה למחול שלא תתחייב לשלם כל הכתוב אבל בהחזירה שובר לא תתחייב להחזיר אלא דמים שקבלה כיון דמקח טעות היה. ויש לומר דמיירי כגון שהיא עדיין תחת בעלה. ואם תאמר אכתי ניחוש שמא נתנה או מכרה בזול בפחות משתות דניחא לה בהחזרת שובר מלמחול שלא תצטרך לפרוע שויה. ויש לומר דמתנה ומכירה בטעות לא שכיחא והא דאמרינן לעיל דילמא יהבה לאיניש אחרינא היינו שכבר אנו רואין שנתנה לזה.
ושמעתי מהר"י דיש מפרש דלאו מטעם מיגו קאמר אלא הכי פירושו שמע מינה איתא לדשמואל ולהכי אין לחוש דילמא זבנה דשום אדם לא יקנה ממנה לפי שיראים שתמחול דכל לגבי בעל ודאי מחלה כדאמרינן בהחובל. ולפירוש רבינו תם שפירש דאפילו למאן דאמר דדיינינן דינא דגרמי אין חייב לפרוע אלא דמים שנתן כדמוכח בהכותב ובפרק ב' דקידושין אתי שפיר הכא והא דקאמר בהכותב דמי שטרא מעליא לאו דוקא כל דמי השטר. אבל יש לדחות הראיות כמו שכתוב בתוספות רבינו שמשון. גליון תוספות. עיין תוספות פרק מי שמת דף קמ"ז ע"ב.
כתוב בתוספות ואמאי לא תזבון במעמד שלשתן וכו'. כמו שפירש רבינו האי גאון בדין שור שנגח ארבעה וחמשה גבי ההוא גברא דתקע לההוא גברא וכו' אמר רב יוסף כבר זכו בהן עניים ואף על גב דליכא עניים דליזכו אנן יד עניים אנן. פירוש והוי כמעמד שלשתן ומעכשיו לא תוכל לחזור בך. ומיהו אין ראיה משם דשמא אינו יכול לחזור בו אבל למחול יכול. ומיהו יש לדקדק מההיא דפרק האיש מקדש גבי התקדשי לי בשטר וכו' ככתוב בתוספות. תוספות שאנ"ץ. ואין להקשות שתמחול לבעל עצמו דיש לומר דאסור לשהות עם אשתו בלא כתובה. גליון.
בששטר כתובה יוצא מתחת ידה: פירש רש"י ואלו זבינתה לכתובתה או יהבתה היכי הוי שטרא בידיה. ואם תאמר וניחוש שמא מכרה או נתנה אותו אגב קרקע וניקני שטרא ללוקח בכל מקום שהוא כדאיתא בפרק הספינה. ויש לומר דאם איתא לא הוה משהה ליה לוקח גביה. ועוד יש לומר דכיון ששטר יוצא מתחת ידה הרי נאמנת עליו שהוא פרוע בלא טעם מחילה כי ההיא מחילה דפרק זה בורר דההיא איתתא דנפקא שטרא מתותי ידה בבי דינא דרב נחמן ואמר ידענא ביה דפריעה הוא והימניה רב נחמן. הריטב"א.
וזה לשון הראב"ד: בששטר כתובה יוצא מתחת ידה דאם איתא דזבנתה לכתובתה שטר הכתובה היתה מוסרת ללקוחות דהא בעינן כתיבה ומסירה. וקא מקשו הכא ודילמא אקני להו שטר כתובה אגב ארעא אי נמי בקנין דהוה ליה כמסירה ומתרצי דכולי האי לא חיישינן משום דלקוחות לא סמכא דעתייהו עד דמסרה להו שטר כתובה. עד כאן.
וזה לשון הרמב"ן: הכא במאי עסקינן בששטר כתובה וכו'. פירש רש"י שאלו מכרתה היתה מוסרת הכתובה ביד לוקח. פירוש לפירושו משום דלא סמכא דעתייהו דלקוחות. ויש לומר מגו דאי בעיא קלתה מהימנא אבל מכל מקום אפשר לזבונה בלא מסירה וכגון באגב וכדאיתא בפרק הספינה. ויש אומרים דבקנין סודר נמי מקנו אותיות. אבל רב האי גאון כתב כיון דלאו גופייהו ממון לא מקנו בחליפין. עד כאן. ועיין בפסקי הרא"ש ועיין בחידושי הרשב"א בפרק הספינה. והתוספות כתבו דשטר בחליפין צריך עיון. עיין קמא פרק קמא דף י"ד ע"ב.
וזה לשון הר"ן: הכא במאי עסקינן בששטר כתובה יוצא מתחת ידה. פירש רש"י שאלו מכרתה היתה מוסרת כתובה ביד לוקח. פירוש לפירושו משום דלא סמכא דעתייהו דלקוחות. אבל אחרים פירשו לפי שאין אותיות נקנות אלא בכתיבה ומסירה וכיון ששטר כתובתה יוצא מתחת ידה אין אומרים שזכה בה לוקח. ולא מחוור דהא אותיות נקנות הם באגב בלא מסירה וכדאמרינן בפרק הספינה כיון שהחזיק זה בקרקע נקנה השטר בכל מקום שהוא ואמרינן עלה אגב שאני. דאיכא למימר דכי אמרינן כיון שהחזיק זה בקרקע נקנה השטר בכל מקום שהוא היינו דוקא שטר מכירת הקרקע עצמו אבל שטר אחר אינו נקנה אגב קרקע בלא מסירה. וכן כתב הרב רבי אשר בשם רבינו האי גאון. אבל דעת הרמב"ן דאותיות נקנות באגב.
ואיכא מאן דאמר דאותיות בקנין סודר נמי מיקנו. אבל רבינו האי גאון ז"ל וה"ר ברוך בר שמואל כתבו דכיון דלאו גופייהו ממון לא מיקני בחליפין וכן דעת ה"ר יוסף הלוי ז"ל. והוסיף בדבר דאפילו מסירה וקנין לאו כלום הוא דאף על גב דקיימא לן סתם קנין לכתיבה עומד הני מילי היכא שהקנין הוא עומד ושטרא ראיה בעלמא הוא להעיד שקנו מזה בקנין אבל הכא כיון דקנין לא קני שטרא דמחמת קנין ראיה בעלמא הוא על הקנין ולא קנה לא בקנין ולא בשטר שמעיד עליו ולפיכך אפילו קנו מידו ואמר להם כתובו לא מעלה ולא מוריד עד שיאמר להם שיכתבו לו שטר מכירה ושיקנו באותה כתיבה שטר זה וכל שעבודו. כך כתב הרשב"א בשם ה"ר יהוסף בפרק הספינה. עד כאן.
וכתב ה"ר יהוסף הלוי ז"ל. ומה ששאלת על אמרם בפרק קמא דמציעא מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל. והקשו בזמן שהאשה מודה מיהו יחזיר לבעל ואמאי ליחוש שמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי ואזלא וזבנה לכתובתה בטובת הנאה מניסן ועד תשרי ואתי למטרף לקוחות שלא כדין. והעמידה אביי בששטר כתובה יוצא מתחת ידה. והוקשה לך ואמרת אכתי ניחוש שמא הודית.
תשובה אין הודאה צודקת כאן מהטעם שזכרת. ועוד שתכלית מה שיש לנו לחוש שמא מכרה הכתובה הוא כל זמן שהכתובה אינה נמצאת בעין אמנם כשהכתובה קיימת אצלה גם כי נאמר שתוכל למכרה מבלתי שתתן הכתובה ללוקח הואיל והכתובה בידה מי שאומר ליחוש שמא מכרה אותה עליו להביא ראיה ופירוש עדיו בחתומיו זכין לה הוא שמשחתמו על השטר כבר זכו לו באותה המתנה עם היות שהשטר עדיין לא הגיע לידו.
ומה שאמרת למה הוצרך אביי להעמידה בששטר כתובה יוצא מתחת ידה והלא הוא סובר ששובר בזמנו טורף משום דעדיו בחתומיו זכין לו. מה שהעמיד אותה בתחלה בששטר כתובה יוצא מתחת ידה הוא מפני שכיון שיהיה התירוץ כולל כפי סברתו וסברת זולתו על הדרך שמצאנו בתלמוד כיוצא בזה. ואמנם לפי סברתו שסובר שעדיו בחתומיו זכין לו אפילו שלא תהיה הכתובה יוצאה מתחת ידה השובר בזמנו טורף ולזה כיון התלמוד באמרו ועוד שובר בזמנו טורף כלומר ועוד דאי נמי אין כתובה יוצא מתחת ידה אי נמי איכא כתובה אחריתי והויא לה כמי שאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה שובר בזמנו טורף. הנה נתברר לך שתירוץ הראשון אמנם הוא באופן שיכלו כפי סברתו וסברת זולתו. ע"כ.
חיישינן לשתי כתובות: פירוש וכגון שהשובר הזה כתוב סתם דכל שטר כתובה דנפיק מרע ליה האי תברא. ואביי לשתי כתובות לא חייש משום דמילתא דלא שכיח הוא. הריטב"א ז"ל.
ועוד שובר בזמנו טריף וכו': פירוש ואפילו בשאין שטר כתובה יוצאה מתחת ידה דלאו לעיכובא אמינא לה אלא לרווחא דמילתא דכיון דעדיו בחתומיו זכין לו כבר זכה אלא על תנאי שיגיע שטר לידו פירוש ברשות האשה ובמאמרה ואף על פי שכבר מכרה ונתנה שטר כתובתה מכל מקום בידה להשלים התנאי כיון שאינו זכיה ממש אלא כעין תנאי. זה נראה לי לפרש על ידי הדחק. אבל אין לפרש דדוקא בששטר כתובה יוצא מתחת ידה יש לה יכולת לצוות על נתינתו או לתתו בידו כיון שיש לה שטר חוב עליו אבל כשאין שטר כתובה יוצא לא. דהא אפשר ששטר כתובה זה אחרון והשובר על הראשון ומה לתבן אל הבר. לכן נראה לי כלשון ראשון ואם הוא דחוק. וצריך עיון. שיטה.
שובר בזמנו טורף: כתוב בתוספות ואף על פי ששטר מכירה נמסר קודם וכו'. מה שפירש תוספות כאן יותר מלעיל גבי כותבים שטר ללוה דאמר אביי עלה עדיו בחתומיו זכין לו אפילו קנו לקוחות קודם משום דהכא קשה טפי דהוה לן למימר אי מכרה כתובה קודם אז כבר פקע כחה והוי שובר דילה כמאן דליתיה אבל לעיל אפילו מכר בינתים מכל מקום השטר חוב לא בטל. גליון.
וכתב הראב"ד ז"ל וזה לשונו: ועוד שובר בזמנו טורף. אף על פי שלא נתנה עד תשרי כבר נמחל שעבוד כתובה מניסן דעדיו בחתומיו זכין לו הילכך כדין קא פסדי לקוחות שלא יכלה למכור להם שעבוד כתובתה משעה שנכתב השובר. קשה לי ליחוש דילמא אכתי לא אפרעה כלל ולא מטא שובר לידיה ועבדה קנוניא עלייהו לאפסודינהו דהכא ליכא למימר שובר בזמנו דהא לא מטא לידיה כדאמרינן לעיל ואיכא למימר אף על גב דאכתי לא איפרעא כדמיפרעא לבסוף מיהא מיגליא מילתא למפרע דשובר קושטא הוא ומשעת חתימתו הוא שובר כח הכתובה ולא חל עליה שם מכירה ומסירת שטר כתובה. עד כאן.
אביי לטעמיה דאמר עדיו בחתומיו זכין לו: פירוש ומיירי בשהשובר הזה כעין שטר מקנה שאומר לו חוב פלוני מכור לך בשטר זה אבל בשוברים שלנו שהוא מוחל אי מודה לו ואין השטר אלא לראיה בעלמא אפילו רבא מודה דמשעה שמחל והודה נפסד הלה. וזה פשוט. הריטב"א ז"ל.
מתניתין: מצא אגרות שום: ליכא לפרושי שומת קרקע בפרעון חוב או כתובה דההוא בר פרעון הוא כל היכא דלא עבדו ליה חלטתא. ועוד דהא הוה מפרש תלמודא לעיל סיפא דקתני וכל מעשה בית דין בשטרי חלטתא. אלא הכי פירושו שטר שומת בית דין שפסקו לה מזונות כמה היא צריכה לשנה כדאיתא התם פסוק לי מזוני פסק לה. הריטב"א ז"ל.
וזה לשון תוספות מכתיבת יד: אגררת שום. לאו היינו שומא דהדרא לעולם כדפירש רש"י דהיינו כל מעשה בית דין דמוקי רבי זירא בשטרי חלטתא. אלא נראה כפירוש רבינו תם דאגרות שבית דין משלחין לבית דין לשום קרקעותיו של לוה או לפסוק מזונות כך וכך לשבוע. והכא ליכא למיחש לפרעון דאינם אלא לראיה אבל שטר חוב יש לו למלוה ולאשה ולבנות. עד כאן.
ובשיטה כתוב וזה לשונו: אגרות שום. פירש ר"ת אגרות שבית דין משלחין לבית דין אחר לשום קרקע הלוה שהוא במקומן. וכן אגרות מזון שמשלחין לפסוק מזונות לאשה ולבנות. ודייק לה מדקתני לשון אגרות ולא קתני שטרי כמו באחרנייתא. ולי נראה שמתחילה בית דין שמין קרקע הלוה ואחר כך מכריזין אם ימצא יותר משומן ואם לא ימצא יותר בית דין מחליטין הקרקע למלוה בשומן ולפיכך כותבין מתחלה בית דין שומן למזכרת ביד המלוה שכך שמוה בית דין והיינו אגרות שום דמתניתין. ואגרות מזון שבית דין פסקו לאשה ולבנות כך וכך מזונות לשבוע כך וכך לחודש כך וכך לשנה. וטעמא בכל הני דיחזיר משום דלאו בני פרעון נינהו. עד כאן.
וזה לשון ה"ר יהונתן: אגרות שום וכו'. שכשהוציא ראובן על שמעון שטר חוב בבית דין והכריחו בית דין הלוה שיפרענו הקרקע בחובו ושמו קרקע זה בשיעור חובו וחתמו לו בית דין ובהא ליכא למיחש שמא כתוב היה ולא ניתן לפי שאין דרך לעשות זה ולהכריח בית דין על זה אלא מלוה ולא לוה. ואגרות מזון אשום דקאמר ברישא סמיך כאלו תני אגרות שום של מזון כגון מי שפסק על עצמו בקנין לזון את בת אשתו חמש שנים שעלה למאה דינרין והוציאו מידו קרקע שיעור החוב של המזונות וכתבו שטר על זה וחתמוהו בית דין.
ואם תאמר אף על גב דליכא למיחש לדילמא כתובין היו ונמלך עליהן שלא ליתנן כדפירש רש"י ניחוש שמא פרע הלוה את חובו דמלוה והוציא זה הקרקע מתחת ידי המלוה דהא קיימא לן דשומא הדרא לעולם כלומר כל הקרקע שבא לידו מחמת הכרח בית דין כגון זה שלא מכרו ברצונו התקינו חכמים שכל זמן שירצה לפדותו לשנה או לעשרים שנה שיחזירנו משום ועשית הישר והטוב וגו' ואין נפיק מיניה חורבה כשאנו מחזירין זה השטר השומא למי שכתבוהו בית דין לו. מפרש בגמרא דהא לא חיישינן משום דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה שכשפדאו ממנו היה לו לכתוב שטר מקח כאלו קנאו מאיש אחר דהא מן דינא לא מיבעי ליה למהדר ליה כיון שנתנוהו לו בית דין בשיעור חובו וקרעו לו השטר חוב שהיה לו עליו אלא כתקנה וברחמנות שחסו עליו חכמים התקינו שימכרנה לו בדמים שהיו לו על זה הקרקע והיה לו לכתוב שטר מכר על שמו ואם כתב לו שטר מכר נמצא שלא יפסיד בהחזרתו שטר שומת בית דין לידו שהרי יש בידו ראיה שמכרו לו אחר זמן השומא של בית דין ואם אין בידו ראיה איהו הוא דאפסיד אנפשיה. עד כאן.
ושטרי חליצה: שמעידין ב"ד שחלצה ליבמה בפניהן או שמיאנה בפניהם בנשואין שהשיאוה אמה או אחיה בעודה קטנה ואם תיכף שנכנסה בבינה קודם שבגרה מיאנה בבעל בפני בית דין ואמרה לא צבינא ביה ולא רעינא ביה מותרת להנשא לכל מי שתרצה. ובהני שטרי ליכא למיחש למידי דהא לא חתמו בית דין לשטרא עד שנעשה המעשה בפניהם ואפילו לא הגיע לידה מצוה להחזיר לה שיתנו בית דין סימן מובהק בשטר החליצה, דאי לא, ניחוש דילמא של אשה אחרת הוא ששמותיהם שוין. ה"ר יהונתן ז"ל.
מצא בחפיסה או בדלוסקמא תכריך של שטרות: פירוש תרתי קתני. מצא מעות או בתפיסה או בדלוסקמא הרי זה יחזיר בסימנא חפיסה ודלוסקמא דחמור בסימני אוכף מהדרינן. וכן אם מצא תכריך של שטרות או אגודה של שטרות יחזיר בסימנים האמורים בגמרא או מנין או כריכה. הריטב"א.
כתב בעל השרדי צריך שיתן סימן בכלי. ולא די לו כשיאמר בחפיסה או בדלוסקמא היו לפי שדרך בני אדם להטמין שטרותיהן בדלוסקמא הילכך צריך ליתן סימן בענין הדלוסקמא והחפיסה. ולדידן כיס וארנקי דכוותה הוא. עד כאן. שיטה.
וכתב הרמ"ך וזה לשונו: מצא בחפיסה או בדלוסקמא שטר אחד או גט ונתן סימן בחפיסה או בדלוסקמא וכן אם מצא תכריך של שטרות והכריז שטרות סתם ובא זה ונתן סימנים בין לוה בין מלוה הרי זה יחזיר. ולא חיישינן דילמא הכי אהדריה מלוה ללוה בתר דפרעיה הילכך אפילו למלוה מהדרינן ליה בסימנא. ואי יהבו תרווייהו סימנא והוו כל הנהו שטרי מלוה אחד ושל מלוה אחד נראה לומר דכיון דכל חד מינייהו קא טעין מינאי דידי נפל פלגינן להו נינהו ובשבועת המשנה כעין שנים אוחזין בטלית. וצריך עיון. ואפשר לומר דיד בעל השטר על התחתונה ולא ליהדר לחד מינייהו דאפשר דמיניה דלוה נפל. ואי תפס מלוה מיניה מידי לא מפקינן מיניה. וכן נראה. עד כאן.
וזה לשון ה"ר יהונתן: מצא בחפיסה או בדלוסקמא או תכריך של שטרות או אגודה של שטרות הרי זה יחזיר חפיסה ודלוסקמא כלים שדרך העולם להצניע בהן שטרותיהן ואם נמצאו בתוכן גיטי נשים או שטרי חוב אף על פי שיש בהן אחריות נכסים יחזירם למי שיתן אפילו סימן שאינו מובהק בחפיסה או בדלוסקמא דכיון שאנו מצווין להחזיר לו אבידתו אפילו הכי בסימן שאינו מובהק אמרינן כיון דהכלי שלו השטר חוב נמי שלו ולא חיישינן שמא איש אחד מצא החפיסה והניח בה גיטי נשים (קמ"ל) דלא חיישינן האי. או תכריך של שטרות תכריך שגלל שטר אחד בפני עצמו וכשנגלל כולו משים שטר תוך שטר אחר וגולל אותו והראשון בתוכו וכן עושה מאלו השנים וכשנגללו משים אותם בתוך השטר השלישי. אגודה שכל השלשה שטרות נפשטין יחד ונגללין יחד. עד כאן.
או אגודה של שטרות: לא דמי למצא שטר חוב דלעיל דאמרינן משום דנפל איתרע ליה וכו'. דהתם חשיבא ריעותא מה שהוא מוטל באשפה ומוכיח עליו שמחמת פיסולו זרקו אבל הכא שהם בחפיסה או בתכריך ניכר שדרך נפילה נפלו שם אבל כשרים הם שהדבר מוכיח שהיה מכוון לשומרם. ועוד דהתם יש להסתפק אם מיד הלוה או מיד המלוה אבל הכא מחזיר למי שנותן סימן של חפיסה וכו'. הרא"ש. וכן כתוב בתוספות מכתיבת יד.
וכתוב בגליון על זה וזה לשונו: כתוב בתוספות אבל כאן מחזיר למי שנותן סימן של חפיסה וכו'. ואין להקשות אם המלוה נותן סימן ניחוש שמא הלוה מסר לו הסימן בשביל לעשות קנוניא. ויש לומר אם כן יתן הוא בעצמו הסימן וימסרנו לו בצינעא או לקנוניא. לכן יש לומר דדוקא לעיל דלא ידעינן של מי הוא בלא הודאה אין לנו לנטות לעשות על פי הודאה כלל דחיישינן לקנוניא אבל הכא דלא אזלינן בתר הודאה כלל כי אם בתר סימנין ניחא. עד כאן.
הא דתנן מצא שטר בין שטרותיו ואינו יודע מה טיבו יהא מונח עד שיבא אליהו אפילו בשטרי אקנייתא הוא: ולא מיבעיא בשטרי חובות דבני פרעון נינהו אלא אפילו בשטרי מכר ומתנה וכיוצא בהן ולא אמרינן משעת קנין זכה דכיון שהונחו ביד אחרים ידים מוכיחות יש כאן שעל פי תנאים נטל קנין. וכן אתה אומר במי שנטל קנין סתם ואמר לעדים תנו לו השטר שזה כמו שהתנה שלא יזכה חברו עד שיגיע לידו וכן פירש מורינו הילכך שטר קנין שנמצא ברשותו אין עושין בו מעשה כלל אלא יהא מונח עד שיבא אליהו. הריטב"א.
גמרא: שטרי טענתא: כלומר שבעל חוב מברר דבריו וטענותיו וסופרי הדיינים היו נוהגים לכתוב טענותיהם ושוב אינו טוען וחוזר וטוען והיינו דאמרינן בפרק גט פשוט שאין כותבין אותן אלא מדעת שניהם וכן למאן דאמר זה בורר לו אחד וזה בורר וכו' עד שלא נכתבה ברירתן בשטר יכולין לחזור בהן ואפילו קבל עליו בפני בית דין הגון אלא אם כן קנו מידו או עד שיאמרו טענותיהם בפני הברורים ההם אבל משטענו בפניהם אינם יכולים לחזור בהם ואפילו לא כתבו ולא קנו מידם. ורי"ף ז"ל כתב בתשובת שאלה כי מי שבירר לו דיין לדון ולא קנו מידו יכול לחזור בו עד שיגמר הדין. עד כאן. ואתיא בשלא כתבו שטרי בירורין. ועם כל זה אינו נכון דודאי כיון שטענו בפניהם אין יכולין לחזור בהם וכן דעת גדולי צרפת והיא דעת רבינו בשם הרמב"ן ז"ל. הריטב"א.
ועיין בלשון נמוקי יוסף והוא לשון הרשב"א והר"ן ז"ל. הא דאמר ליה רב עמרם לרבא היכי פשיט מר איסורא מממונא. קשיא לי לימא ליה מתניתין בשטרי חלטתא וכו' דלאו בני פרעון ולאו בני איחלופי נינהו גם לניסן ותשרי נמי ליכא למיחש דבי דינא לא מקדמי שטרייהו עד דגמרי למילתייהו. ואיכא למימר מילתא יתירא קאמר ליה ואמר ליה איהו שטרי חליצה ומיאון תנן דאיכא למיחש לאחלופי גברא בגברא ולא חיישינן והכי נמי מוקמינן לה בשלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון. הראב"ד.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה