בבא מציעא ח א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
דחזיא לקטנים והא דאמר רבא אם היתה טלית מוזהבת חולקין ה"נ דפלגי לה הא אפסדוה הא לא קשיא דחזיא לבני מלכים והא דתנן היו שנים רוכבין על גבי בהמה וכו' הכי נמי דפלגי לה הא אפסדוה בשלמא טהורה חזיא לבשר אלא טמאה הא אפסדוה אאלא לדמי הכא נמי לדמי אמר רמי בר חמא זאת אומרת בהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו דאי סלקא דעתך לא קנה חבירו תיעשה זו כמי שמונחת על גבי קרקע וזו כמי שמונחת על גבי קרקע ולא יקנה לא זה ולא זה אלא לאו ש"מ המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו אמר רבא לעולם אימא לך המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו והכא היינו טעמא מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה תדע שאילו אמר לשלוחו צא וגנוב לי וגנב פטור גושותפין שגנבו חייבין מאי טעמא לאו משום דאמרינן מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה ש"מ אמר רבא השתא דאמרת אמרינן מגו חרש ופקח שהגביהו מציאה מתוך שקנה חרש קנה פקח בשלמא חרש קנה דקא מגבה ליה בן דעת אלא פקח במאי קנה אלא אימא חרש קנה פקח לא קנה ומאי מגו מגו דשני חרשין בעלמא קנו האי נמי קני האי מאי אם תמצא לומר המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו הני מילי היכא דקא מגבה ליה אדעתא דחבריה האי אדעתא דידיה קא מגבה ליה איהו לא קני לאחריני מקני אלא אימא דמתוך שלא קנה פקח לא קנה חרש וכי תימא מאי שנא משני חרשין דעלמא התם התקינו להו רבנן דלא אתי לאנצויי הכא מימר אמר פקח לא קני אנא אקני אמר ליה רב אחא בריה דרב אדא לרב אשי דיוקיה דרמי בר חמא מהיכא אי נימא מרישא שנים אוחזין בטלית התם האי קאמר כולה שלי ואנא אגבהתה כולה והאי אמר כולה שלי ואנא אגבהתה כולה אלא מהא דקתני זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי הא תו למה לי אלא ממשנה יתירה שמע מינה המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו והא אוקימנא רישא במציאה וסיפא במקח וממכר אלא מסיפא זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי הא תו למה לי אלא ממשנה יתירה שמע מינה המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו וממאי דבמציאה דלמא במקח וממכר וכי תימא אי במקח וממכר מאי למימרא איצטריך סלקא דעתך אמינא האי דקאמר חציה שלי להוי כמשיב אבידה וליפטר קמשמע לן דהאי איערומי קא מערים סבר אי אמינא כולה שלי בעינא אשתבועי אימא הכי דאהוי כמשיב אבידה ואיפטר אלא מהא היו שנים רוכבין על גבי בהמה הא תו למה לי אלא ממשנה יתירה שמע מינה המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו ודלמא הא קמשמע לן דרוכב נמי קני אלא מסיפא בזמן שהן מודין או שיש להן עדים חולקין בלא שבועה במאי אי במקח וממכר צריכא למימר אלא לאו במציאה ושמע מינה המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו ורבא אמר לך מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה:
היו שנים רוכבין:
אמר רב יוסף אמר לי רב יהודה
רש"י
עריכהדחזיא לבני מלכים - לבנים קטנים:
זאת אומרת - מתני' דקתני שנים שהגביהו מציאה קנאוה ויחלוקו וכשמגביה מגביה לדעת שיקנה בה חבירו חציה ש"מ המגביה מציאה כו' ולקמיה פריך: דיוקא דרמי בר חמא מהיכא מאיזו בבא ממשנתנו הוא למד כן:
ולא יקנה לא זה ולא זה - וכל הרוצה יחטפנה מידם:
לעולם אימא לך לא קנה חבירו - היכא דמגביה לא נתכוין לקנות בה כלום וטעמא אמר לקמן (דף י.) דהוי תופס לבעל חוב במקום כו':
והכא - דקתני במתניתין שנים שהגביהו מציאה קנו מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה:
תדע - דאפילו אמר לא קנה חבירו היכא דהגביה כולה לדעת חבירו הכא דהגביה לעצמו ולחבירו קני משום מגו:
פטור - המשלח פטור מלשלם כפל דקי"ל אין שליח לדבר עבירה להתחייב שולחו אלא שליח דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין:
ואילו שותפין שגנבו - והאחד הוציאה מרשות בעלים לדעתו ולדעת חבירו אמרינן בבבא קמא (דף עח:) דחייבין:
השתא דאמרת מגו - דזכי לנפשיה כו' חרש ופקח שהגביהו מציאה קנאוה אע"פ שהגבהה של חרש אינה הגבהה לקנות אלא מפני דרכי שלום כדתנן (גיטין דף נט:): חרש שוטה וקטן יש בהן גזל מפני דרכי שלום אפילו הכי אמר מגו דזכי לנפשיה כו':
בשלמא חרש קני דקא מגבה לה בן דעת - לראשה השני לצורך שניהם וראשו של צד חרש לגבי חרש מיהא הויא הגבהה כדתקון ליה מפני דרכי שלום אלא פקח במאי קני לגבי פקח הוי ראשה שהגביה החרש כמונח על גבי קרקע דהגבהה דחרש לא קניא אלא מדרכי שלום בעלמא:
ומאי מגו - איכא למימר הכא דקאמר השתא דאמרת מגו אמרינן מגו וחרש אמאי קני הא לא זכי פקח לנפשיה דנימא דזכי נמי לחבריה ולא הויא הגבהה דפקח הגבהה:
אם תמצא לומר - כלומר אפילו אם תמצא לומר המגביה מציאה לחבירו כו':
הכא אדעתא דידיה קא מגבה ליה - האי פיקח:
דלא ליתי לאינצויי - עם החוטפים מהם:
מהיכא - מאיזו בבא ממשנתנו קא דייק לומר זאת אומרת:
הא קאמר כולה שלי ואנא אגבהתיה - והיאך נאמר לא יקנה לא זה ולא זה ויבא אחר ויטלנה והלא כל אחד טוען אני הגבהתיה ואין כאן מגביה מציאה לחבירו ומה יש לו להשיב בשלמא האי שכנגדו המוחזק בה כמוהו אמר לא הגבהת אתה כי אם אני אבל אחר מן השוק מה יטעון:
ממשנה יתירה - אמרינן דהמגביה מציאה כו' ומשום הכי אמרינן יחלוקו דאמרינן שניהם הגביהוה והוה ליה כל אחד מגביה מציאה לו ולחבירו וקני דאי משום דלא ידעינן הי מינייהו משקר והוה ליה ממון המוטל בספק וחולקין בשבועה משום שלא יהא כל אחד ואחד הולך ותוקף כדאמרי' לעיל (דף ג.). הא שמענא ליה מרישא:
דאהוי כמשיב אבידה - מדהוה מצי למימר כולה שלי ואמר חציה שלי:
וליפטר - משבועה:
ממשנה יתירה כו' - כדפרישית:
דרכוב קני - ואע"ג דלא משיכה היא שאינה זזה ממקומה שאין מנהיגה ברגליו:
צריכא למימר - דהיכא דלקוחה בין שניהם שיחלקוה בלא שבועה:
אלא לאו במציאה - ואיצטריך לאשמועינן שאין אחר יכול לחוטפה דמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו:
ורבא אמר לך - בעלמא היכא דלא נתכוין המגביה לזכות בה לא קנה חבירו ומשנה יתירה דמתני' אשמועינן המגביה מציאה לו ולחבירו קנה אף חבירו דמגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה:
תוספות
עריכהדחזיא לקטנים. ופריך דטלית מוזהבת לא עבדי לקטנים ול"ג דחזיא לתרוייהו דא"כ מאי פריך מטלית מוזהבת:
ושותפין שגנבו. פי' בקונטרס שהוציא לדעתו ולדעת חבירו כדאיתא בב"ק (דף עח:) ואין נראה דהתם בטביחה איירי וטביחה אפי' אמר צא וטבח לי חייב דדרשינן (שם דף עא.) תחת לרבות השליח אלא שותפין שגנבו שהגביהו שניהם:
ומאי מגו מגו דשני חרשין. תימה מנלן דלמא תרי מגו לא אמרי' דב' חרשין דקנו היינו מטעם מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה:
אלא מסיפא זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי. אית דל"ג הכא הא תו למה לי דממשנה גופה קא דייק דקאמר חציה שלי והיינו שהגביה עם חבירו ולפי דבריו לא יטול כלום אלא ודאי מגביה מציאה לחבירו זכה ופריך ממאי דבמציאה דלמא במקח וממכר והוא הדין דהוה מצי למדחי דהא דאמר חציה שלי כגון דאמר תפסתיה חציה בידי או הגבהתיה כולה לקנות חציה אבל עדיין היה מדקדק מיתורא דמתני' לכך דחי ליה דאפי' מיתורא אינו יכול לדקדק ולספרים דגרסי הא תו למה לי י"ל דמשום דמגופא דמתני' לא מצי למידק כדפרישית אך קשה אמאי קאמר דלמא במקח וממכר אפילו מיירי במציאה מצי לדחויי כדדחי וי"ל בדוחק ממאי דבמציאה דלהכי לא מוקמת במקח וממכר משום דלא משכחת חידוש אלא במגביה מציאה לחבירו כי נמי איירי במקח וממכר יש חידוש דלא נימא משיב אבידה הוא וה"ה אם מיירי במציאה לא יוכל להוכיח כלום:
עין משפט ונר מצוה
עריכהנג א מיי' פ"ט מהל' טוען ונטען הלכה י', סמ"ג עשין צה, טור ושו"ע חו"מ סי' קל"ח סעיף ד':
נד ב מיי' פי"ז מהל' אבידה הלכה ג', סמ"ג עשין עד, טור ושו"ע חו"מ סי' רס"ט סעיף א':
נה ג מיי' פ"ב מהל' גניבה הלכה י"ד, סמג עשין עא, טור ח"מ סי' שנ:
נו ד ה מיי' פי"ז מהל' גזילה ואבידה הלכה ד', סמ"ג עשין עד, טור ושו"ע חו"מ סי' רס"ט סעיף ד':
ראשונים נוספים
כיון שהעמיד רב פפא משנתנו דקתני יחלוקו בתפסי לה בכרכשתא דקדק רמי בר חמא ואמר זאת אומרת המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו.
רבא אמר לעולם לא קנה ומתני' היינו טעמא מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה. תדע דאילו האומר לחבירו צא וגנוב לי פטור המשלח דקי"ל אין שליח לדבר עבירה ואילו שותפין שגנבו חייבין ושקלי' וטרי' בה ואסיקנא דוקיא דרמי בר חמא מסיפא דמתני' בזמן שהן מודין או שיש להן עדים כי שניהם ביחד מצאוה ושניהן אגב' אגבהוה בכרכשתא חולקין בלא שבועה ש"מ המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו דהא תרוייהו מסייעי להדדי בעידנא דמגבהי לה.
ורבא אמר לך שאני הכא מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה. וקי"ל כרמי בר חמא והוא דאמר ליה זכי לי דהא ר' יוחנן קאי כוותיה ואמר המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו ואם יקשה לך הא דתנן היה רוכב על גבי בהמה וכו' התם באומר תנה לי ולא אמר זכה לי.
היו שניהם רוכבין על גבי בהמה וכו'.
תדע דאילו האומר לשלוחו צא וגנוב פטור ואלו שותפין שגנבו חייבין.פרש"י שותפי' שגנבו וכו' פי' לפי' מדאמרינן בפ' מרובה בשותפין שגנבו פטורין ותניא אידך חייבין וכו' משמע מהתם שאם גנב לדעת חברו חייבין בקרן ובתשלומי ד' וה' אם טבח לדעת חברו והאי פירושא לא מחוור לי שאין זו ראיה להיכא שהאחר מוציא' מרשות בעלים ואכתי איכא למימר שאין חייבין בגנבה אלא כשגנבו שניהם דכיון דלית' ע"י שליח לית' ע"י שותף, ולא היה צריך רש"י ז"ל לכל זה שפירושה כפשטה תדע דאע"ג דלא זכי לחבריה בלחודיה זכי ליה היכא דזכי נמי לנפשיה שהרי האומר לשלוחו וכו' פטור דלא זכי ליה ואלו שנים שנעשו שותפין וגנבו והוציאוה שניהם מרשות הבעלים חייבין ולא אמרי' כיון שאין אדם זוכה לחברו בגנבה תעשה כמי שמונחת ע"ג קרקע וזו כמי שמונח' ע"ג קרקע ולא קנה לא לזה ולא לזה אלא ש"מ אמרי' מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה:
מי דמי התם האי וכו'. איכא דקשיא ליה והא דינא דחלוקה לית' אלא משו' דאמרי' דילמ' בהדי הדדי אגבוה ואי ס"ד לא קנאוה בהגבהת שניה' משו' תרויהו אגבהוה לא קנו מאי אמרת דילמא חד מינייהו אגבהה ולא ידעי' מנו לא הוה לן למימר יחלוקו כדאמרינן בריש פירקין.
ורש"י ז"ל נזהר בה ופי' דקס"ד השתא דטעמא דחלוקה משו' דלא ידעינן הי מינייהו משקר וה"ל ממון המוטל בספק וחולקין ובשבוע' כדי שלא יהא כל א' תוקף בטלתו של חברו וכדר' יוחנן לקמן בסמוך כי דייקינן מסיפ' דהמגבי' מציא' לחברו קנה חברו משו' דאמרי ע"כ משו' דאמרי' תרויהו בהדי הדדי אגבהוה דאי משום ספיק' וכדרבי יוחנן מרישא שמעת לה זה כתב רש"י.
ועדיין יש להשיב דמדריש' נמי שמעי' לדרמי בר חמא דהא א"א לומר יחלוקו אלא משום דאמרי' תרוייהו בהדי הדדי אגבהוה מהנהו פירכי דפרכי' בגמר' בשמעת' קמית' אלא הכי הוא דאיכא למימר דרמי בר חמא מעיקר' הכי דאיק אי ס"ד המגבי' מציא' לחברו לא קנה חברו היאך הם מתעצמין עלי' ונשבעין וחולקין אותה והלא כל הרוצה לזכו' בה יכול לזכות ולחטפ' מיד' והשת' קשה לי' בגמ' אי מרישא דאיק רמי בר חמא לאו דיוקא הוא דהת' הא אמרו תרויהו דחד מיניהו אגבהה ואם יבא א' מן השוק לחטוף מידם לא זכה שהרי לדברי שניה' קנאוה ואעפ"כ אנו אומרי' שמא ליכא רמאי דתרויהו אגבהוה בהדי הדדי ואין לא' מהם בה יותר מחברו אבל מ"מ של שניהן היא ויכו' לישב' חציה שלי שכיון שאין אדם אחר יכול לזכו' בה מפניטענותם שלהם היא, אף זו מתוך דברי רש"י:
אלא מסיפא ז"א כול' שלי וכו'. אלא ממשנ' יתר' וכו'. ה"ג להבעיקרי נסחי עתיקי. ואיכא דמעברי עלה קולמוס ומחקי לה ואמר דהא לאו ממשנ' יתירה אתיא אלא מגופ' דמתני' ולאו קושי' היא כלל דאלמלא משנה יתירא ה"א מתני' במו"מ אלא ממשנ' יתירא הוא דידעי' דמתני' במציא' והיינו דאקשי' ממאי דבמציא' דילמ' במו"מ וכ"ת במו"מ מאי למימרא כלו' ודקשי' לך במו"מ מאי למימרא סד"א וכו' ואסיקנא מסיפ' דקתני ואם היו שניהן מודים וממשנ' יתירה מוקמי' לה במציאה והכי קתני ובזמן ששניהם מודי' ששניהם כאחד הגביהו או שיש להם עדים בכך חולקים בלא שבוע' ולא אמרי' כל הקוד' בה זכה שהן לא קנאו ש"מ דמגבי' מציא' לחברו קנה חברו. ורב' דאיק ממשנ' יתירה דאמרי' מגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' זה כ' רש"י.
ואי קשיא הא ל"ל משנ' יתיר' לרבא הא בעלמא נמי אמרי' מגו בכל מקום כדאמר בשנים שגנבו לאו מילת' היא דאע"ג דבעלמ' אמרי' מנו תנ' לי' תנ' הכ' אטו לא תני תנא תרי דיני דדמו להדדי וכ"ש בתרי דוכתי ובתרי ענייני דאע"ג דשותפין שגנבו חייבין שני' שהגביהו מציא' אפש' דלא קנו דהא לא אתלו תרויהו שיהו שותפים במציאה וכל א' וא' איכ' למימר לעצמו הגבי' ולא לחברו:
אלא בהמה טמאה למאי חזיא אלא לדמי הכא נמי לדמי: ואיכא למידק, הא לא דייקינן לה ממתניתין אלא מסברא, דאי סלקא דעתך דפלגי לה אפסדוה, וכיון שכן [בלא] מתניתין נמי נידוק הכין מסברא, דאי פלגי לה לשטרא אפסדוה, ומסתברא, דאי מברייתא לא שמעינן מינה מידי מסברא, דאי דפלגי ליה לשטרא גופיה, אף על גב דמלוה נפסד ליה, לוה נשכר, דהרי הוא נפטר, הוה אמינא דפלגי ליה לשטרא גופיה, דלא שביק לוה רוחיה משום פסידא דמלוה, הילכך אי מברייתא גופיה, לא שמעינן מסברא מידי, אלא כיון דאשכחן במתניתין דעל כרחין איכא חלוקה בדמים ולא חלוקה ממש, כיון דתרווייהו מפסדי, אף אנו נאמר בעלמא דחלוקת דמים הויא חלוקה, וכל שאחד מהם נפסד אין חולקין אלא בדמים.
הא דאמר תעשה לזה כמונחת על גבי קרקע ותעשה לזה כמונחת על גבי קרקע: פירש הראב"ד ז"ל: דוקא שלא הגביהו אותה כדי שאם יניח אותה האחר (לא) תעקר מן הקרקע, אבל אם הגביהו אותה כדי שתעקר מן הקרקע, קנו שניהם מחמת עצמן, לפי שאינה כמונחת על גבי קרקע, וכל אחד קונה בהגבהתו. ואינו מחוור בעיני, דאם כן לוקי מתניתין בהכי, ואפילו תאמר משום דסתמא קתני, אכתי לא ניחא, דכיון דמגביה מציאה לחברו [לא] קנה חברו, יד חברו כקרקע דמי לגבי דידיה, ואילו טלית שראשה האחד מונח על גבי עמוד זה וראשה האחר מונח על גבי עמוד שני, ובא אחד והגביה ראשה האחד שיכול לנתקה ולהביאה אצלו ולא יגע ראשה לארץ, ובא שני והגביה ראשה השני, הכי נמי דקמא קני בתרא לא קני (לקמן ט, א). ואחד רכוב ואחד תפוס במוסרה, דאמרינן לקמן (ט, א) דזה קנה מה שתפוס בידו, וזה קנה בי פגיה, והשאר לא קנה לא זה ולא זה, מי לא עסקינן שאם מנתקה לא יגיע ראשה לארץ, והכא נמי יד חברו כקרקע דמי ליה, אלא לא שנא הכי ולא שנא הכי, כן נראה לי.
שותפין שגנבו חייבין: פירש רש"י ז"ל: אם הוציא האחד מרשות בעלים לדעת חברו כדאמר בב"ק. פירוש לפירושו: מדאמר בפרק מרובה (עח, ב) ושותף שטבח לדעת[ו] [ו]לדעת חברו שניהם חייבין. וליתא דהתם רחמנא רבייה לשליח מקרא דטבחו או מכרו, כדאיתא התם במרובה (עא, א) ובכתובות פרק אלו נערות (לג, ב), אבל במוציאה מרשות בעלים [לא אשכחן ד]חייבין. [אלא הכי פירושו, תדע דאף על גב דלא זכי לחבריה כשאינו זוכה לעצמו היכא דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה, שאילו אמר לשלוחו צא וגנוב לי וגנב פטור, ואילו שנים שנעשו שותפין וגנבו חייבין], ואי אמרת מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה לא אמרינן, כי היכי דבגונבה כולה לדעת חברו לא קנה, [הכי נמי בגונב לדעתו ולדעת חברו] תעשה לזה כמי שמונחת על גבי קרקע ולזה כמי שמונחת על גבי קרקע, ולא זה קנה ולא זה קנה ושניהם פטורין.
מתוך שלא קנה פקח לא קנה חרש: ודוקא מה דביני ביני, אבל מה שתפוס בידו קנה, כדאמר לקמן (ט, א) זה קנה בי פגיה, וזה קנה מה שתפוס בידו, והשאר לא זה קנה ולא זה קנה.
התם האי קאמר אנא אגבהתה והאי קאמר אנא אגבהתה: ואף על גב דאמרינן בשמעתין קמייתא דדינא דחלוקה ליתא אלא משום דאמרינן אימור תרוייהו בהדי הדדי אגבהוה. הכא הוה סבירא להו דטעמא דמתניתין כרבי יוחנן, דאמר כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ותוקף בטליתו של חברו, דאיכא חד מינייהו דמשקר ולא ידעינן [מאן ניהו], וכי דייקינן לה [מסיפא, דהמגביה מציאה לחברו קנה חברו, מיתורא דמתניתין דייקינן לה =ש"מ], ודאמרינן בעל כרחין המגביה מציאה לחברו קנה חברו אתא לאשמועינן, דאי משום ספיקא וכדרבי יוחנן, הא שמעינן לה מרישא. וכן פירש רש"י ז"ל.
ואיכא דקשיא ליה דעל כרחין רישא אי אפשר לומר יחלוקו אלא משום דאמרינן תרוייהו בהדי הדדי אגבהוה, מהנהו פירכי דפרכינן בגמרא (ג, א) לימא מתניתין דלא כבן ננס, ולימא מתניתין דלא כרבי יוסי, וכרבנן [דר'] יוסי נמי לא מתוקמא אלא מהאי טעמא דא[י]מ[ו]ר תרווייהו בהדי הדדי אגבהוה. ומפרשינן ליה לשמעתין הכין, דרמי בר חמא מעיקרא הכי אסלקא דעתין המגביה מציאה לחברו לא קנה חברו היאך הם חולקין אותה בשבועה, והלא כל הרוצה לחטוף יכול לחוטפה ולזכות בה, ומשום הכי אקשינן בגמרא רמי בר חמא אי מרישא דייק לא דמי, דהתם היינו טעמא משום דלפי טענתם אין אחר זכאי ביה דהאי אמר כולה שלי ואנא אגבהתה, והאי אמר כולה שלי ואנא אגבהתה, ולדברי שניהם אחד מהם קנאה, ומכל מקום לענין חלוקתן אנו אומרים שמא ליכא רמאי, דתרוייהו כהדדי אגבהוה, ואין לאחד מהם יותר מחברו, ושל שניהם היא, ויכול לישבע חציה שלי, כיון דאין אחר יכול לזכות בה מפני טענת שניהם.
ואין זה נכון בעיני, דמכל מקום קושטא דמילתא כולה דחד מינייהו בלחוד היא וכגון שהגביהה כולה, או לית להו בה מידי אלו תרוייהו אגבהוה בהדדי, אם כן על כרחין חד מינייהו לשקרא משתבע, ואפשר נמי דתרווייהו לשקרא משתבעי, ואי משום סוף דינא דפלגי בה ביניהן, אמאי משתבעי חציה שלי, [אטו] אנן לא ידעינן דחציה הויא למר וחציה הויא למר בסוף דינא, הא ודאי כי משתבע חציה שלי שבועה שזכיתי בחציה בשעת מציאה קאמר.
ולדידי לא קשה לי מידי, משום דאנן כטעמייהו דר' יוחנן ואביי קיימא לן, ומספיקא הוא דחולקין, [דלא] ידעינן מאן ניהו דתוקף בה שלא כדין, והא דאוקימנא לה למתניתין אליבא דר' יוסי [ותנא קמא] דידיה משום דאימ[ו]ר תרווייהו בהדדי אגבהוה, לאו קושטא דאוקמתא היא, אלא לטעמיה דמקשה הוא מתרץ לה התם, ולעולם אפילו לר' יוסי מתוקמא מתניתין שפיר כר' יוחנן, כמו שכתבתי שם במקומה (ג, א ד"ה אפילו). ואי משום דבן ננס, לכשתמצא לומר המגביה מציאה לחברו קנה חברו, מתניתין נמי בן ננס היא, וכשתמצא לומר לא קנה, מתניתין דלא כבן ננס, ובדאיכא ודאי רמאי נמי מתניתין דלא כותיה, ותנא הוא ופליג, כן נראה לי.
אלא מסיפא זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי הא תו למה לי אלא ממשנה יתירה וכו': הכי גרסינן בכולהו נוסחאי עתיקי: ואיכא מאן דלא גריס הכי, ולא ממשנה יתירה דייקינן לה אלא מגופה דמתניתין, דקתני חציה שלי, ואי המגביה [מציאה] לחברו לא קנה חברו, מאן דאמר חציה שלי לא הוה ליה למשקל [החצי] דידיה אפילו לטענתיה. ואין צורך למחוק, דממשנה יתירה ודאי דייק לה, דאי מגופה הא מוקמינן לה במקח וממכר [וכדפרכינן] נמי בגמרא, אלא ממשנה יתירה אתיא, דאי במקח וממכר הא תנא ליה רישא, וכיון דאייתרא לה מתניתין דייקא לה נמי אפילו מגופא דמתניתין, ודחינן דלמא לעולם במקח וממכר ואיצטריך.
מהדורא תליתאה:
מתוך: תוספות רי"ד/בבא מציעא (עריכה)
ואלא מהא היו שנים רוכבין ע"ג בהמה פי' והא ליכא למשמע דהא ליכא למימר הכא ראשה א' מונח ע"ג קרקע כדאמרי' גבי טלית אלא כיון דתני בהמה וילפי' מינה טעמא דמש"ה חולקין משום דאיכא למימר תרווייהו בהדי הדדי הנהיגוה. אמאי תני טלית היינו הך אלא ממשנה יתירא שמעי' דאע"ג דאגבוה בכרכשתא קנו שניהם שהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו:
הא לא קשיא דחזי לקטנים: ותימה למאי דהוה בעי לאוקמה לדמי המקח במקח וממכר דיהבי תרווייהו זוזי למה נשבעין והלא מחזירין לכל אחד דמיו. ויש לומר דנפקא מינה אם נתייקרה אי נמי לגוד או איגוד. הרא"ש.
זאת אומרת המגביה מציאה וכו': פירוש לא שנא אם אמר לו תן לי המציאה או שהגביה לצורך חברו מעצמו קנה חברו. ואם אמר לו חברו זכה לי במציאה זו או אמר הוא אני זוכה במציאה זו לצורך פלוני אפילו המגביה בעצמו אין יכול לומר לעצמי אני זוכה והרי קנה חברו. ואם אמר לו תן לי המציאה אי אמר הוא אני מגביה לצורך פלוני יכול המגביה לזכות אחר בך לעצמו והכי תנן לקמן והוי קנה חברו לצדדין קנה חברו בערך שלא יוכל אחד מן השוק לחטוף אותה. מ"ה נר"ו.
תיעשה לזה כמונחת על גבי קרקע וכו': פירש הראב"ד ודוקא שלא הגביהו אותה כדי שאם יניח אותו האחד לא תיעקר מן הקרקע אבל אם הגביהו אותה כדי שאם יניח האחד תיעקר מן הקרקע קנו שניהן מתמת עצמן לפי שאינה כמונחת על גבי קרקע וכל אחד קונה בהגבהתו. ואינו מחוור בעיני שאם כן לוקי מתניתין בהכי ואפילו תאמר משום דמתניתין סתמא קתני אכתי לא ניחא ליה דכיון דמגביה מציאה לחברו לא קנה חברו יד חברו כקרקע דמי לגבי דידיה ואלו טלית שראשה האחד מונח על גבי עמוד זה וראשה השני מונח על גבי עמוד שני ובא האחד והגביה ראשה האחד שיכול לנתקה ולהביאה אצלו ולא יגיע ראשה לארץ ובא שני והגביה ראשה השני הכי נמי דקמא קני בתרא לא קני ואחד רכוב ואחד תפוס במוסרה דאמרינן לקמן דזה קנה מה שתפוס בו וזה קנה בי פגיה והשאר לא קנה לא זה ולא זה מי לא עסקינן שאם מנתקה לא יגיע ראשה לארץ והכא נמי יד חברו כקרקע דמי ליה אלא לא שנא הכי ולא שנא הכי. כן נראה לי. הרשב"א.
וזה לשון תוספי תוספות להרא"ש: פירש הראב"ד ודוקא שלא הגביהו וכו'. ולא מסתבר לי דאם כן הא דאמר רבא חרש ופקח שהגביהו המציאה לא קני דפקח לא קני דהגבהת חרש לא מהניא ליה ומתוך שלא קנה פקח לא קנה חרש הוה ליה לפרושי ולפלוגי שאם הגביהו עד שאם יניח האחד תיעקר מן הקרקע קנו שניהן מחמת עצמן ומדלא פירש אלמא דבכל ענין לא קנו והדין נותן דתפיסת כל אחד מבטל קנין חברו כיון דאין תפיסת חברו מועלת לו כלום ולא אמרינן חזינן ליה לענין קניית חצי של חברו כאלו הניחה זה ליפול והרי היא מוגבהת מן הקרקע דאדרבה הרי הוא רוצה לקנות חציו בתפיסתו ותפיסתו לגבי חברו כמונחת על גבי קרקע והכי אמרינן גבי זה רכוב חמור ואחד תפוס במוסרה דאפילו אי מהניא משיכת הבהמה לקנות כלים שעליה לא מהניא הכא שיקנה הרכוב המוסרה לפי שתפיסת התפוס במוסרה מצד אחרת מבטלת קנינו כאלו היה מוטל צד אחד על גבי קרקע. עד כאן.
והוי יודע שלא נפל מחלוקת אלא במאי דביני ביני אבל מה שכל אחד תפוס בידו פשיטא דקנה לכולי עלמא. וכן לגבי חרש ופקח דאסקינן דלא קנו הני מילי מאי דביני ביני אבל מה שתפסו קנו שהרי במה שהוא תפוס לא שייך לומר מגביהו לחברו וזה ברור אלא שהוצרך יכתבו לפי שראיתי מאן דטעי בה. מ"ה נר"ו.
תדע שאלו אמר לשולחו צא וגנוב וכו': תמיהא לי טובא דמכאן איכא סייעתא לרמי בר חמא טעמא דאמר צא וגנוב דאין שליח לדבר עבירה הא אם אמר לו צא ולקוט מציאה קני המשלח וכי תימא דשאני הכא דאמר צא וגנוב ודכוותא אם אמר צא ולקוט קנה חברו אבל המגביה מציאה מעצמו לחברו לא קנה הא ודאי ליתא דהדין שוה בשניהם ואין לחלק בלא סברא. ועוד דהיכי קאמר רבא לעולם אימא לך המגביה מציאה לחברו לא קנה חברו כיון דאיכא גוונא דקנה אפילו לדעתו דהיינו היכא דאמר ליה הגביהה לי. ותו אדמפליג רבא בין לא נתכוון לזכות בה כלל להיכא דנתכוון לזכות בה לפלוג וליתני בלא נתכוון כלל לזכות בין אמר לו לקוט לי מציאה ללא אמר לי ואם כן הדרא קושיא לדוכתא.
ונראה לי דרבא לא מייתי מינה ראיה אלא שיש הפרש בין נתכוון לזכות לחברו לבדו לאם נתכוון לזכות לו ולחברו וכי היכי דלענין גניבה יש הפרש לענין קנין דעלמא יש הפרש והכי משמע מלשון רש"י. ורמי בר חמא אמר לך מי גרם ההפרש משום דאין שליח לדבר עבירה אבל בעלמא אין הפרש ובתרווייהו קנה חברו. אי נמי יש לומר דאם איתא דהמגביה מציאה לחברו קנה חברו לא הוה לן לחיובי השליח דנהי דנפטר משלח מכפל משום דאין שליח לדבר עבירה מכל מקום לצרכו הגביה ולא לצורך עצמו והוה לן לפטור השליח מכפל אלא כיון דמחייבי ליה משמע דבעלמא נמי המגביה מציאה לחברו לא קנה חברו וזה יותר נכון. מורנו הרב נר"ו.
ואלו שותפין שגנבו חייבין: פירש רש"י אם הוציאה האחד מרשות בעלים לדעת חברו כדאמרינן בבבא קמא. פירש לפירושו מדאמרינן בפרק מרובה דשותף שטבח לדעת חברו שניהם חייבין. וליתא דהתם רחמנא רבייה לשליח. מוטבחו או מכרו כדאיתא התם אבל במוציאה מרשות בעלים לדעת חברו לא אשכחן. אלא הכי פירושו תדע דאף על גב דלא זכי לחבריה. כשאינו זוכה לעצמו היכא דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה שהרי האומר לשלוחו צא וגנוב לי פטור דלא זכי ליה ואלו שנים שנעשו שותפין וגנבו והוציאוה שניהם מרשות בעלים חייבין ולא אמרינן כיון שאין אדם זוכה לחברו בגניבה תיעשה זו כמי שמונחת על גבי קרקע וזו כמי שמונחת על גבי קרקע ולא יקנה לא זה ולא זה אלא שמע מינה אמרינן מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה. הר"ן.
וזה לשון הרמב"ן: פירש רש"י שותפים שגנבו וכו'. פירוש לפירושו מדאמרינן בפרק מרובה בשותפין שגנבו פטורין ותניא אידך חייבין וכו' משמע מהתם שאם גנב לדעת חברו חייבין בקרן ובתשלומי ארבעה וחמשה אם טבח ידעת חברו. והאי פירושא לא מחוור לי שאין זו ראיה להיכא שהאחד מוציאה מרשות בעלים ואכתי איכא למימר שאין חייבין בגניבה אלא כשגנבו שניהם דכיון דליתא על ידי שליח ליתא על ידי שותף ולא היה צריך רש"י ז"ל לכל זה שפירושה כפשטה תדע דאף על גב דלא זכי לחבריה בלחודיה זכי ליה היכא דזכי נמי לנפשיה שהרי האומר לשלוחו וכו' פטור דלא זכי ליה ואלו שנים שנעשו שותפין וגנבו והוציאוה שניהם מרשות הבעלים חייבין ולא אמרינן כיון שאין אדם זוכה לחברו בגניבה תיעשה זו כמי שמונחת על גבי קרקע וזו כמי שמונחת על גבי קרקע ולא קנה לא זה ולא זה אלא שמע מינה אמרינן מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה. עד כאן.
אמר רבא השתא דאמרת הכי איתא בספרים שלנו ספרי הדפוס ונראה לי שהוא טעות דהא רבא הוא דאמר הכי לעיל והשתא דאמרינן מיבעי ליה ואפשר דלעיל גרסינן רבה. אלא דקשה לי דהכי הוה ליה למימר השתא דאמר מר. וכי תימא דקאי ארמי בר חמא ליתא דלא תלי איהו משום מיגו. וצריך לומר דהכא גרסינן אביי או אחד משאר אמוראין וצריך בדיקה בספרים הישנים. מ"ה נר"ו. ובדקנו ומצאנו בספרי היד אמר רבה השתא דאמרת וכו' בה"א.
והריטב"א ז"ל כתב וזה לשונו: השתא דאמרת וכו' אף על גב דרבא הוא דאמר לה נקט האי לישנא משום דכולי עלמא מודו ליה בהאי מיגו וכדבעינן למימר לקמן. עד כאן.
בשלמא חרש קנה דקא מגבה ליה וכו': תימה דהבא ניחא ליה דקני חרש ולקמן פריך דלא היה לו לקנות דקאמר האי מאי אם תמצא לומר וכו'. ועוד כיון דקשיא ליה פקח במאי קנה היכי ניחא ליה הא דחרש קנה הא לא אפשר ליה לקנות לחרש אלא מכח פקח דאמרינן מיגו דזכי פקח וכו' ובפקח הוא דקשיא ליה אמאי קני. ויש לומר דלדבריו קאמר ליה אהא דקאמר מתוך שקנה חרש קנה פקח אלמא חרש פשיטא ליה דקנה ומקשי ליה נהי דחרש פשיטא לך דקנה פקח במאי ליקני וכשהודה לו בפקח הדר תו לאקשויי ליה בחרש גופיה האיך יקנה. הרא"ש ז"ל.
וזה לשון מהר"י אבוהב ז"ל: אלא פקח וכו'. יש להקשות ראשונה דקשיא מדידיה אדידיה שבתחילה מודה דחרש קנה ואחר כך חוזר להקשות ומאי מיגו ואחר כך חוזר ואומר האי מאי וכו' שנראה בבירור דאפילו חרש לא קנה.
והרא"ש ז"ל תירץ שכל זה הוא לדבריו של מקשה שאין הכי נמי שלדעתו הקושיא האחרונה היא כוונתו בראשונה להקשות אלא כוונתו לומר שחרש ופקח קנו שניהם. ולי נראה שהקושיא הראשונה שאמר בשלמא חרש היא אפילו לרמי והקושיא השניה היא לרבא שאמר דטעם משנתנו הוא מיגו דזכי לנפשיה עד כאן.
והריטב"א ז"ל כתב וזה לשונו: בשלמא חרש קנה. ואם תאמר וכיון דאמרת פקח לא קנה היאך יקנה החרש דהא אין כאן בפקח מיגו דזכי לנפשיה. ויש לומר דהכי קאמר בשלמא חרש היה אפשר לקנות בתקנתא דרבנן שאינו מחוסר כלום מחמת הגבהת חלקו של פקח אבל פקח היאך יקנה שהרי אין הגבהת חרש כלום ואי מהאי טעמא כיון דפקח לא קנה חרש נמי לא קנה ומיהו מטעמא אחרינא מצית למימר חרש קנה פקח לא קנה. עד כאן.
כתב מהר"י כ"ץ ז"ל וזה לשונו: מתוך שלא קנה פקח חרש נמי לא קנה. תימה לי בלאו מיגו נמי חרש לא קנה כדאמרינן לקמן לפי האי מאי אם תמצא לומר וכו'. ויש לומר דלאלומי הטעם הזכיר מיגו. עד כאן.
ומאי מיגו מיגו דשני חרשין בעלמא: אף על פי שמן הדין אין הגבהתו כלום אלא מפני דרכי שלום ואף על פי כן הגבהתו מועילה לחרש חברו שלא תהא כמונחת על גבי קרקע הכא נמי אף על פי שאין הגבהת הפקר כלום לגבי עצמו תועיל לחרש שלא תהא כמונחת על גבי קרקע. הריצב"ש ז"ל
וזה לשון הריטב"א ז"ל: ומאי מיגו מיגו דשני חרשין בעלמא וכו'. פירוש דכי היכי דבשני חרשין דמדינא לא קנו ואין הגבהתם כלום תקון רבנן דליקנו לגבי חרש לנפשיה ולחבריה תקון רבנן נמי דתיהוי הגבהת פקח הגבהה לגבי חרש ואף על פי דאיהו גופיה לא קני ופרכינן האי מאי דאפילו אם תמצא לומר המגביה מציאה לחברו קנה חברו התם הוא וכו' אלא אימא מתוך שלא קנה חרש לא קנה פקח פירוש ורבא הכי נמי קאמר מעיקרא השתא דאמרת אמרינן מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה כיון דמהאי טעמא הוא דזכי לחבריה פקח וחרש כיון דפקח לא זכי לנפשיה לא זכה לחבריה דהא אין כאן מיגו הריטב"א ז"ל.
אלא מתוך שלא קנה פקח לא קנה חרש: והשתא צריך לומר דלא אמר רבא השתא דאמרת אמרינן מיגו אלא הכי קאמר חרש ופקח שהגביהו מציאה מתוך שלא קנה פקח לא קנה חרש ומיגו דקאמר רבא היינו לקנות והכא לא שייך מיגו דממילא לא קנה חרש כיון דלא קנה פקח. אי נמי יש ליישבו קצת דהכי קאמר רבא כי היכי דאמרינן מיגו לקנות אמרינן נמי מיגו שלא לקנות דראוי היה שיקנה חרש אף על פי שלא קנה פקח משום דלא ליתו לאינצויי מידי דהוה אשני חרשין דעלמא אלא מתוך שלא קנה פקח לא חיישינן לאינצויי דמימר אמר פקח לא קני ואנא אקנה. תוספי תוספות להרא"ש ז"ל.
וזה לשון מ"ה נר"ו: קשיא לי כיון דמסקינן דהכי קאמר רבא היכי אמרינן לעיל השתא דאמרת אמרינן מיגו הך מיגו הוי מיגו לזכות והך מיגו דהכא הוי שלא לזכות ובשלמא מיגו דזכי לנפשיה זכי לאחריני שייך שפיר אבל מתוך שלא זכה הוא לא יזכה גם חברו לא שייך שפיר. ותו דהא דאמרינן מתוך שלא קנה פקח לא קנה חרש היינו משום דפקח לא קנה מפני שהגביה לו חרש והכי מיבעי ליה כיון שלא קנה פקח לא קנה חרש. ותו להך אוקמתא דלעיל אלא אימא חרש קנה וכו' הא לא שייך כלל מיגו ובהא איכא למימר דעדיפא מינה פריך ומסלק ליה מהך אוקמתא לגמרי.
ויש לומר דרבא סבירא ליה המגביה מציאה לחברו לא קנה חברו הילכך מה שלא קנה פקח לא מפני הגבהת חרש היא שאפילו היה בן דעת לא היה מקנה לחברו וכגון שנתכוון לזכות לחברו לבד והוי כאלו ראשה השניה מונח אארעא והיינו דקאמר מתוך שלא קנה פקח דחשבינן ליה כאלו מונחת אארעא לא קנה חרש דלגבי חרש נמי חשבינן ליה כאלו מונחת אארעא אף על גב דמגביה ליה בן דעת. אי נמי יש לומר דכי אמר רבא מיגו לאו לאפוקי מרמי בר חמא אתי אלא הכי קאמר השתא דמודינא ליה לרמי בר חמא שקנייתו של כל אחד ואחד תלויה בקנייה חברו אלא דאנא מוסיפנא במילתיה דטעמא משום מיגו מתוך שלא קנה פקח לא קנה חרש בין לדידי בין לרמי בר חמא דאלו הוה טעמא דמתניתין משום דכל אחד זוכה לעצמו בהגבהתו בלבד ואין הגבהת חברו גורמת לו לקנות הוה זכי פקח מדינא וחרש נמי מפני דרכי שלום דלפי שיטה זו אף על גב דגרסינן לעיל רבא אתי שפיר ודוק. עד כאן.
וזה לשון הר"ן: אלא אימא וכו'. פירוש כי אמרינן דלא קנו דוקא דביני ביני אבל מה שתפוס בידם קנו כדאמרינן לקמן זה קנה בי פגיה וזה קנה מה שתפוס בידו והשאר לא קנה לא זה ולא זה. ואם תאמר היכי מסקינן לשמעתיה דרבא הכי קאמר השתא דאמרינן מיגו שלא קנה פקח לא קנה חרש דהא אפילו לרמי בר חמא דאית ליה מגביה מציאה לחברו קנה חברו ולית ליה מיגו אית ליה נמי דכל היכא דלא קנה פקח לא קנה חרש וכדאמרינן בסמוך אם תמצא לומר המגביה מציאה לחברו קנה חברו הני מילי וכו' הכא אדעתא דידיה קא מגביה לה איהו לא קני לאחריני מקנה. יש לומר דכי קאמר רבא השתא דאמרינן מיגו לאו לאפוקי מרמי בר חמא אתי אלא הכי קאמר השתא דמודינא ליה לרמי בר חמא שקנייתו של כל אחד ואחד תלויה בקניית חברו אלא דאנא מוסיפנא במילתיה דטעמא משום מיגו מתוך שלא קנה פקח לא קנה חרש בין לדידי בין לרמי בר חמא דאלו הוה טעמא דמתניתין משום דכל חד וחד זוכה לעצמו בהגבהתו בלבד ואין הגבהת חברו גורמת לו לקנות הוי זכי פקח מדינא וחרש נמי מפני דרכי שלום. עד כאן.
וכי תימא מאי שנא משני חרשין בעלמא דאף על גב דהגבהתם אינה כלום תקון רבנן שיזכו בה מפני דרכי שלום הכי נמי אף על גב דפקח לא קנה חרש קנה מפני דרכי שלום. מהר"י כ"ץ ז"ל.
ובגליון תוספות כתוב ומאי שנא משני חרשין. תימה מה צריך טעם אחר והלא כבר אמר איהו לא קני לאחריני מקנה. ומכח קושיא זו חזר בו. ונראה לי דהאי ומאי שנא משני חרשין סיומא דמילתא דרבא הוא הכי פירושו דמילתא דרבא השתא נמי דאמרת מיגו ואם הגביהו שני חרשין קנו אפילו הכי חרש ופקח לא קנה חרש וכי תימא מאי שנא משני חרשין בעלמא התם תקינו להו רבנן כי היכי דלא ליתו וכו' ואיכא מיגו כמו פקחין וחרש ופקח דפקח לא קנה ליכא מיגו הילכך לא אתו לאינצויי והשתא אתי שפיר דלמסקנא נשארו דברי רבא קיימין. עד כאן.
מי דמי התם וכו': איכא דקשיא ליה והא דינא דחלוקה ליתא אלא משום דאמרינן דילמא בהדי הדדי אגבהוה ואי סלקא דעתך לא קנאוה בהגבהת שניהם משום תרווייהו אגבהוה לא קנו מאי אמרת דילמא חד מינייהו אגבהה ולא ידעינן מנו לא הוה לן למימר יחלוקו כדאמרינן בריש פירקין ורש"י ז"ל נזהר בה ופירש דקא סלקא דעתין השתא דטעמא דחלוקה משום דלא ידעינן הי מינייהו משקר והוה ליה ממון המוטל בספק וחולקין ובשבועה כדי שלא יהא כל אחד תוקף בטליתו של חברו וכדרבי יוחנן ולקמן בסמוך כי דייקינן מסיפא דהמגביה מציאה לחברו קנה חברו על כרחך משום דאמרינן תרווייהו בהדי הדדי אגבהוה דאי משום ספיקא וכדרבי יוחנן מרישא שמעת לה זה כתב רש"י.
ועדיין יש להשיב דמדרישא נמי שמעינן לדרמי בר חמא דהא אי אפשר לומר יחלוקו אלא משום דאמרינן חרווייהו בהדי הדדי אגבהוה מהנהו פירכי דפרכינן בגמרא בשמעתא קמייתא אלא הכי הוא דאיכא למימר דרמי בר חמא מעיקרא הכי דאיק אי סלקא דעתך המגביה מציאה לחברו לא קנה חברו היאך הם מתעצמין עליה ונשבעין וחולקין אותה והלא כל הרוצה לזכות בה יכול לזכות ולחטפה מידם. והשתא קשה לי בגמרא אי מרישא דאיק רמי בר חמא לאו דיוקא הוא דהתם הא אמרי תרווייהו דחד מינייהו אגבהה ואם יבא אחד מן השוק לחטוף מידם לא זכה שהרי לדברי שניהם קנאוה ואף על פי כן אנו אומרים שמא ליכא רמאי דתרווייהו אגבהוה בהדי הדדי ואין לאחד מהם בה יותר מחברו אבל מכל מקום של שניהן היא ויכול לישבע חציה שלי שכיון שאין אדם אחר יכול לזכות בה מפני טענותם שלהם היא אף זו מתוך דברי רש"י. הרמב"ן.
וזה לשון הר"ן: פירש הרמב"ן דרמי בר חמא הכי דאיק כיון דתנן יחלוקו וטעמא דחלוקה משום דאמרינן תרווייהו בהדי הדדי אגבהוה שמע מינה דמגביה מציאה לחברו קנה חברו שאם לא כן לא קנה לא זה ולא זה וכל הרוצה ליטול יבא ויטול ומשום הכי דחינן מי דמי האי קאמר אנא הגבהתיה וכו'. כלומר לאחד מן השוק אין לו עסק בה דלפי טענותיהם או כולה דמר או כולה דמר ואנן הוא דאמרינן דדילמא ליכא ודאי רמאי דתרווייהו בהדי הדדי אגבהוה וזה וזה לא קנה אלא שכיון שממון הפקר הוא ומתוך טענותיהם אין אחר רשאי לזכות בה חולקין אותה בין שניהן שהרי על כרחך לכך עומדת ואם תאמר מכל מקום חד מינייהו דאמר שבועה שיש לי בה משתבע לשקרא דהא או כולה דמר או כולה דמר ואי לאו הכי הוא אלא דתרווייהו בהדי הדדי אגבהוה ליתא לא לדמר ולא לדמר. אף בזו יש לומר שכיון שזו ממון הפקר היא ומתוך טענותיהם אי אפשר לו לאחר לזכות בה כי קא משתבע קושטא קא משתבע שהרי שניהם אוחזין בה והם יזכו בה ולא אחר.
ואם תרצה תפרש דסבירא ליה השתא דודאי חד מינייהו שקרא קא משתבע דלא מידחיא מתניתין בהכי אלא מדבן ננס אבל כרבי יוסי ורבנן ואליבא דהלכתא מתוקמא שפיר. עד כאן.
והרשב"א כתב וזה לשונו: התם האי קאמר אנא אגבהתה וכו'. ואף על גב דאמרינן בשמעתין קמייתא דדינא דחלוקה ליתא אלא משום דאמרינן אימר תרווייהו בהדי הדדי אגבהוה הכא הוה סבירא ליה דטעמא דמילתא דמתניתין כרבי יוחנן דאמר כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ותוקף וכו' דאיכא חד מינייהו דמשקר ולא ידעינן מאן ניהו וכי דייקינן בסמוך מסיפא דהמגביה מציאה לחברו קנה חברו מייתורא דמתניתין דייקינן לה ואמרינן דעל כרחך המגביה מציאה לחברו קנה חברו אתא לאשמועינן דאי משום ספיקא וכדרבי יוחנן הא שמעינן לה מרישא וכן פירש רש"י.
ואיכא דקשיא ליה דעל כרחך רישא אי אפשר לומר יחלוקו אלא משום דאמרינן תרווייהו בהדי הדדי אגבהוה מהנהו פירכות דפרכינן בגמרא לימא מתניתין דלא כבן ננס ולימא מתניתין דלא כרבי יוסי וכרבנן דרבי יוסי נמי לא מתוקמא אלא מהאי טעמא דאימר תרווייהו בהדי הדדי אגבהוה. ומפרשי לה לשמעתין הכי דרמי בר חמא מעיקרא הכי דאיק אי סלקא דעתך המגביה מציאה לחברו לא קנה חברו היאך הם חולקים אותה בשבועה והלא כל הרוצה לחטוף יכול לחטפה ולזכות בה ומשום הכי אקשינן בגמרא רמי בר חמא אי מרישא דאיק לא דמי דהתם היינו טעמא משום דלפי טענותם אין אחד זכאי בה דהאי אמר כולה שלי ואנא אגבהתה והאי אמר כולה שלי ואנא אגבהתה ולדברי שניהם אחד מהן קנאה ומכל מקום לענין חלוקתם אנו אומרים שמא ליכא רמאי ותרווייהו בהדי הדדי אגבהוה ואין לאחד מהם בה יותר מחברו ושל שניהם היא ויכול לישבע חציה שלי כיון שאין אחר יכול לזכות בה מפני טענת שניהם.
ואין זה נכון בעיני דמכל מקום קושטא דמילתא או כולה דחד מינייהו בלחוד היא וכגון שהגביהה כולה או לית להו בה מידי אלא תרווייהו אגבהוה בהדי הדדי אם כן על כרחך חד מינייהו לשקרא משתבע ואפשר נמי דתרווייהו לשקרא משתבעי ואי משום סוף דינא דפלגינן לה בינייהו אמאי משתבע חציה שלי אטו אנן לא ידעינן דחציה דמר וחציה דמר בסוף דינא הא ודאי כי משתבע חציה שלי שבועה שזכיתי בחציה משעת מציאה קאמר.
ולדידי לא קשיא לי מידי משום דאנן כטעמייהו דרבי יוחנן ואביי קיימא לן ומספיקא הוא דחולקין דלא ידעינן מאן ניהו דתוקף בה שלא כדין והא דאוקימנא לה למתניתין אליבא דרבי יוסי ותנא קמא דידיה משום דאימר תרווייהו בהדי הדדי אגבהוה לאו קושטא דאוקימתא הוא אלא לטעמיה דמקשן קמתרץ לה התם ולעולם אפילו לרבי יוסי מתוקמא מתניתין שפיר כרבי יוחנן כמו שכתבתי שם במקומה ואי משום דבן ננס לכשתמצא לומר המגביה מציאה לחברו קנה חברו מתניתין נמי בן ננס היא וכשתמצא לומר לא קנה מתניתין דלא כבן ננס ובדאיכא ודאי רמאי נמי מתניתין דלא כוותיה ותנא הוא ופליג כן נראה לי. עד כאן לשון הרשבא.
וזה לשון הריטב"א: האי אמר כולה שלי ואנא וכו'. פירש רש"י דלעולם אימא לך המגביה מציאה לחברו לא קנה חברו ודקאמרת דאם כן תיעשה לזה כמי שמונחת על גבי קרקע ולזה כמי וכו' ולא יקנה לא זה ולא זה ואם יבא שלישי יחטפנה מידם. אי אפשר לשלישי לחטפה מידם שהרי אינם טוענים שהגביהוה יחד עד שנאמר שלא קנו אלא כל אחד טוען שהגביהה כולה לעצמו וקנה.
ואם תאמר נהי דשלישי אי אפשר לחטפה מידם מכל מקום למה אמר במשנתנו יחלוקו דהא משום דתלינן תרווייהו כי הדדי אנבהוה וכדאיתא לעיל. ויש לומר דכיון דלפי טענותיהם אי אפשר לשום אדם לזכות בה אנו דנין דדילמא תרווייהו אגבהוה ואף על גב דאם כן הוא לא קנו מכל מקום מוטב שיחלקוה הם כיון דחד מינייהו לא פסיד מידי ואיניש דעלמא נמי לא פסיד.
ומיהו עדיין קשה היאך ישבע כל אחד מהם שאין לו בה פחות מחציה והא על כרחך לפי טענותיהם חד מינייהו לשקרא משתבע וכי תימא דסבירא ליה כתנא קמא דבן ננס דילמא תרווייהו אגבהוה ותרווייהו משתבעי לשקרא ומה תקנת חכמינו ז"ל היא זו להשביעם לשקר. ויש שהיו סבורים לומר דכיון שהדין נותן שיחלקו בין שניהם מן הטעם שאמרנו הרי שזכו בה מן הדין שניהם מדינא דרבנן ויכול כל אחד לישבע שחציה שלו.
ואין זה נכון כי לפי שיטת סוגיין דלעיל אין אחד מהם זוכה בחלקו בתקנת חכמים אלא לאחר שבועה וכשהוא נשבע עדיין לא זכו אותה לו חכמים כי זכותו היא כשישבע שיזכה בחציה מדין הגבהתו כדין כל הנשבעין ונוטלין וזה פשוט. והנכון דכי אמרינן לעיל תרווייהו בהדי הדדי אגבהוה היינו אליבא דרבי יוסי אבל לרבנן דפליגי עליה לא אמרינן אלא דאימור דתרווייהו היא והכי נמי אפשר דתרווייהו היא שעשו פשרה ביניהן או שהקנה אחד מהן חציה לחברו. אי נמי דאנן עבדינן חלוקה מטעמא דאימור תרווייהו אגבהוה ומחייבינן שבועה משום טענת כולה שלי וכרבנן דפליגי עליה דבן ננס דסוגיא כוותייהו. עד כאן.
אלא מסיפא זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי שמע מינה המגביה מציאה לחברו וכו': הכי גרסינן אבל לא גרסינן הא תו למה לי דהא לא מוכח מייתורא אלא מגופה קדייק דזה שאומר חציה שלי נוטל רביע מספק ואם היינו יודעים שאומר אמת יטול החצי ואם כן שמע מינה דהמגביה מציאה לחברו וכו' שהרי הוא מודה לו שלא הגביה כולה כי אם החצי ואם כן צריך שתקנה לו הגבהת חברו דאי סלקא דעתך דהמגביה מציאה לחברו לא קנה חברו אם כן אין הגבהת חברו מועלת לו ואם כן היכי נוטל כלום אפילו אם היה אומר אמת לא היה נוטל החצי אלא שמע מינה קנה אבל יש מפרשים דמיתורא דמתניתין קדייק אבל לא דייק מגופה כדפירשתי דאין זו הוכחה דאיכא למימר דהא דקאמר חציה שלי רצונו לומר שמתחילה אחז בידו עד החצי והשתא כמאן דפסיק דמי כדפירשתי לעיל. ולא נהירא דמדקאמר ממאי דבמציאה דילמא במקח וממכר משמע דליכא למידחי כי אם במקח וממכר וזה אינו דבמציאה נמי איכא למידחי כדפירשתי שמתחילה אחז בו עד החצי וכי תימא מאי אתא לאשמועינן פשיטא מכל מקום החידוש דאשמועינן במקח וממכר יכול להשמיענו במציאה דסלקא דעתך דמשיב אבידה הוי. לכך נראה דדייק מגופה כדפירשתי.
ואין להקשות כדפירשתי אימר דהאי דקאמר תציה שלי רצונו לומר שמתחלה אחז בחציה דהא מתניתין לא מיירי כהאי גוונא דהא אוקימנא לעיל דתפיסי בכרכשתא. ועוד יש ליישב דמיתורא דמתניתין קדייק והאי דקאמר ממאי דבמציאה דילמא במקח וממכר הכי קאמר ממאי דבא להשמיענו דהמגביה מציאה לחברו קנה חברו דזה לא הוה חדוש אלא במציאה ולא במקח וממכר ואם כן לא מיירי מתניתין אלא במציאה דילמא גם במקח וממכר נמי איירי ובא להשמיענו חדוש אחר דשייך בין במציאה בין במקח וממכר מכל מקום כדפריש ואזיל. תלמיד ה"ר פרץ.
והרא"ש כתב וזה לשונו: לספרים דלא גרסי ממשנה יתירה קשיא דאמאי הוה סלקא דעתין מעיקרא למימר דאיירי במציאה דילמא איירי במקח וממכר. הילכך נראה דגרסינן ממשנה יתירה דלמקח וממכר לא איצטריך דאפילו אם תמצא לומר דמציאה אין אדם זוכה לחברו היינו טעמא משום דחב לאחרים כעין תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים אבל במקח וממכר פשיטא דזוכה לחברו כדאיתא בפרק מי שמת רבי יהושע אומר לקטן אמרו קל וחומר לגדול. ומשני לעולם במקח וממכר ואיצטריך לאשמועינן דלא מיפטר משום משיב אבידה. עד כאן.
וזה לשון הריטב"א: אלא מסיפא זה אומר כולה שלי וכו'. הא תו למה לי אלא מיתורא קמשמע לן דמגביה מציאה וכו'. כך הגירסא בספרים. ויש מוחקים אותה דלמה ליה לאיתויי מיתורא דמגופה שמעינן לה. ויש מתרצים בתוספות דמגופה ליכא למשמע כלום דדילמא האומר חציה שלי דעתו לומר כי תפס בידו חציה ומאי דתפיס כמאן דפסיק דמי וזכה בה.
ובתוספות הקשו על זה מדדחינן על זה בסמוך וממאי דבמציאה וכו'. דאלמא כל היכא דמוקמת לה במציאה אי אפשר לומר שקנו אלא בשנאמר שהמגביה מציאה לחברו קנה חברו ואמאי הא משכחת בדתפס מתחילה בחציה אלא שמע מינה ודאי דהא ליכא למימר דכיון דכי אתו לקמן לא תפיס אלא בכרכשתא וכדאוקימנא לעיל לאו כל כמיניה לומר דתפיס בפלגא מעיקרא וחבריה חטפיה מיניה ובי דינא נמי לא תלו בהכי לדון ביניהם שיחלוקו. אבל יש לפרש גירסת הספרים דלהכי לא שמעינן לה מגופה משום דאיכא למימר דמתניתין במקח וממכר אבל מיתורא שמעינן ליה שפיר דתרתי במקח וממכר למה לי אלא על כרחך במציאה ולאשמועינן מיתורא שהמגביה מציאה לחברו קנה חברו והיינו דפרכינן וממאי דיתורא דמתניתין במציאה דתידוק הכי דילמא במקח וממכר וכי תימא תרתי במקח וממכר למה לי הא קמשמע לן וכו' כן נראה לי. ודכולי עלמא כל היכא דמיירי במקח וממכר ליכא למשמע מידי למציאה דכיון דאיכא דעת אחרת מקנה ודאי כל אחד מהם זוכה לחברו דהא זכין לאדם שלא בפניו במשיכה והגבהה ובכל דבר. עד כאן.
וכן כתב הרמב"ן וזה לשונו: אלא מסיפא זה אומר כולה שלי וכו'. אלא ממשנה יתירה וכו'. הכי גרס לה בעיקרי נוסחי עתיקי. ואיכא דמעברי עלה קולמוס ומחקי לה ואמרי דהא לאו ממשנה יתירה אתיא אלא מגופה דמתניתין.
ולא קושיא היא כלל דאלמלא משנה יתירה הוה אמינא מתניתין במקח וממכר אלא ממשנה יתירה הוא דידעינן דמתניתין במציאה והיינו דאקשינן ממאי דבמציאה דילמא במקח וממכר וכי תימא במקח וממכר מאי למימרא כלומר ודקשיא לך במקח וממכר מאי למימרא סלקא דעתך אמינא וכו'. ואסיקנא מסיפא דקתני ואם היו שניהן מודים וממשנה יתירה מוקמינן לה במציאה והכי קתני ובזמן ששניהם מודים ששניהם כאחד הגביהו או שיש להם עדים בכך חולקים בלא שבועה ולא אמרינן כל הקודם בה זכה שהן לא קנאוה שמע מינה דהמגביה מציאה לחברו קנה חברו. עד כאן.
דילמא במקח וממכר: ואם תאמר כי נמי נימא דמתניתין מיירי במקח וממכר מכל מקום תפשוט דהמגביה מציאה לחברו קנה חברו דבמקח וממכר צריך שיעשה הלוקח הגבהה וכי נימא דמתניתין איירי במקח וממכר ויש שני לוקחין וכל אחד אומר אני עשיתי הגבהה מחציה צריך שהגבהת חברו יהנה לו והוא הדין במציאה. ויש לומר דכי נימא נמי דבמקח וממכר קני שפיר כי קני חברו מכל מקום במציאה לא קני בהגבהת חברו משום דהוי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים כדאמרינן לקמן אבל מקח וממכר קני שפיר בהגבהת חברו כדתנן במתניתין בפרק מי שמת לקטן אמרו פירוש שזוכין בעבורו במקח וממכר לגדול לא כל שכן. תלמיד הר"פ ז"ל.
סלקא דעתך אמינא האי דקאמר חציה שלי ליהוי כמשיב אבידה וכו': פירוש ולשקול בלא שבועה ואף על גב דכי אמר כולה שלי נמי אשתבועי בעי מכל מקום הוה סלקא דעתין דכיון דמצי שקיל חצי בשבועה ולא בעי למשקל אלא רביע כדאי הוא להיות משיב אבידה ולפטרו משבועה זו שהיא תקנת חכמים ונימא דהוא ודאי לא בא להיות תוקף בטליתו של חברו מדלא טעין כולה שלי ואין זה דומה למודה מקצת כי כשמודה בחמשים משתבע ולא מיפטר בשבועה מיגו דאיבעי לא הוה מודה אלא בפרוטה דהתם הוא דשבועה רמיא עליה משום דמשתמיט ובכל מודה מקצת איתיה לההוא טעמא אבל בזו שהשבועה מן התקנה ומשום דחשיד אממונא קא סלקא דעתך דאמרינן דהוי משיב אבידה וליפטר משבועה קמשמע לן דאפילו בהא לא מיפטרן דדילמא איערומי מערים ואם אתה פוטרו משבועה יהא כל אחד ואחד הולך ותוקף בטליתו של חברו ויטעון חציה שלי כדי שיטול רביע בלא שבועה. כן נראה לי הריטב"א ז"ל.
וזה לשון הרא"ש: ליהוי כמשיב אבידה וליפטר אין זה מיגו גמור דאי אמר כולה שלי לאו שבועה בעי ולמה יפטר בחציה שלי משבועה אלא משום דשבועה שלא כדין היא רק מתקנת חכמים הילכך בסברא כל דהו סלקא דעתך למיפטר משבועה. עד כאן.
אלא מהא היו שנים רוכבים וכו': ואף על גב דבההיא ליכא הגבהה מכל מקום מיתורא קמשמע לן דכי היכי דחלוקה דהתם משום דאפשר דתרווייהו הגביהוה ביחד אף הא דטלית נמי משום דתרווייהו אגבהוה. הריטב"א.
ודילמא הא קמשמע לן דרכוב קני: פירש הקונטרס אף על פי שאינו מנהיג ברגליו וקשה דהא מסקינן לקמן דרכוב לחודיה לא קני בשלמא למאן דאמר מגביה מציאה לחברו קנה מצי למימר דיתורא להכי אתא דמסיפא דקתני בזמן ששניהם מודים לא שמעינן אלא שנים שהגביהו מציאה קנאוה אלא למאן דאמר דלא קנה האי יתורא דשנים רוכבים למאי אתא דעל כרחך צריך לאוקמה במנהיג ברגליו. ויש לומר דאיצטריך לאשמועינן אף על גב דשנים רוכבים זה לפני זה קנו שניהם דסלקא דעתך אמינא קמא קני ובתרא לא קני דאין רכיבה בכך ולא דרך הגבהה קמשמע לן. הרא"ש.
וזה לשון מהר"י כ"ץ: ודילמא הא קמשמע לן דרכוב קני ואי תנא אחד רכוב ואחד מנהיג היה אמינא בשנים רוכבים לאו אורח ארעא שיהו שנים רוכבים על בהמה אחת ולא ליקנו ואי תנא ההיא אחד רכוב ואחד מנהיג איצטריך למיתני דלא תימא רכוב עדיף דהא מנהיג בה ותפיס בה והכי אמרינן לקמן עד כאן.
אלא מסיפא בזמן שהם מודים או שיש להם עדים וכו': וקמשמע לן ממשנה יתירה שהמגביה מציאה לחברו קנה חברו והכי פירושו דמתניתין בזמן ששניהם מודים דאומר ראובן אני הגבהתי מחצית הטלית לעצמי והחצי השני לצורך שמעון חברי כמו שצווני ושמעון טוען כמו כן חברי צווני להגביה לו חציו והשאר לעצמי דקתני דחולקים כל הטלית בלא שבועה וחולקים אותו אפילו לארכו אם הוא ראוי ליחלק ויטול ראובן מה שסמוך לשמעון ושמעון נמי יטול מה שסמוך לראובן לפי שראובן הגביה מה שלפניו לצורך שמעון וקנאו שמעון ושמעון הגביה מה שלפניו לצורך ראובן הילכך חולקים כל הטלית בלא שבועה ואפילו בא אחד מן השוק לזכות בה ולחטפה מהן לא קני לה דהמגביה מציאה לחברו קנה חברו שאם לא קנה חברו הלא זה הטלית הוא חשוב כאלו מונח על גבי קרקע שהרי לא הגביהו לצורך עצמו כולו נמצא דשניהם לא קנו ולא אחד מהן ואם בא אחר וחטפה מהם זכה בה. ה"ר יהונתן במשנה.
אלא לאו שמע מינה המגביה מציאה לחברו קנה חברו: כתב רש"י ורבא דאיק מינה דאמרינן מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה. ואם תאמר ולמה ליה לרבא האי משנה יתירה משנים שגנבו מצינן למידק הכי. איכא למימר הוה אמינא הני מילי היכא דאתנו הכי בהדייהו וכל אחד הגביה לצרכו ולצורך חברו דומיא דשותפין שגנבו אבל בשנים שהגביהו מציאה שכל אחד לעצמו הוא מגביה ולא לחברו הוה אמינא דלא קנו קמשמע לן הך משנה יתירה הר"ן.
והרמב"ן כתב וזה לשונו: ורבא דאיק ממשנה יתירה דאמרינן מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה זה כתב רש"י. ואקשינן הא למה לי משנה יתירה לרבא הא בעלמא נמי אמרינן מיגו בכל מקום כדאמר בשנים שגנבו. לאו מילתא היא דאף על גב דבעלמא אמרינן מיגו תנא ליה תנא הכא אטו לא תני תנא תרי דינא דדמו להדדי וכל שכן בתרי דוכתי ובתרי ענייני. ועוד דאף על גב דשותפין שגנבו חייבין שנים שהגביהו מציאה אפשר דלא קנו דהא לא אתנו תרווייהו שיהיו שותפין במציאה וכל אחד ואחד איכא למימר לעצמו הגביה ולא לחברו. עד כאן.
ורבא אמר לך לעולם אימא לך המגביה מציאה לחברו לא קנה חברו: ואם תאמר והא לקמן דאמר רב נחמן הכי אותביה רבא מהא דתניא מציאת פועל לבעל הבית דאלמא סבירא ליה לרבא המגביה מציאה לחברו קנה חברו. ויש לומר דהכא דחוי קא מדחה למימר דמהא ליכא למשמע מינה. ואם תאמר והא על כרחך שמעינן מהא מתניתין חדא מתרתי או דנימא המגביה מציאה לחברו קנה חברו כרמי בר חמא או נימא מיגו דזכי לנפשיה זכי לחבריה כרבא ואלו לקמן בפירקין אמר רב נחמן המגביה מציאה לחברו לא קנה חברו ולית ליה נמי מיגו דזכי לנפשיה זכי לחבריה כדאיתא התם. ויש לומר דלא דמי האי מיגו למיגו דהתם דאלו ההיא דהתם לא זכי לנפשיה ממש אלא דאי בעי זכי לנפשיה וההוא מיגו לית ליה לרב נחמן אבל הכא דבעינן לומר מיגו דזכי לנפשיה ממש זכי נמי לחבריה אף רב נחמן מודה ביה. הריטב"א.
מתניתין : אחד רכוב ואחד מנהיג: תימה לי והא רכוב תפיס בה ומנהיג לא תפיס כדמוכח לקמן והמוציא מחברו עליו הראיה. ולפירוש התוספות ניחא דמפרשי תפיס דרוכב היינו תפיס במוסרה. ואפילו לפי מה שאפרש דהיינו תפוס ברגליו יש לומר דאין זה חשובה תפיסה לחזקת ממון. מהר"י כ"ץ.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה