בבא בתרא נב ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
כדשלח רב הונא בר אבין אדברים העשוין להשאיל ולהשכיר ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן קשיא:
אמר רב חסדא בלא שנו אלא דאין חלוקין בעיסתן אבל חלוקים בעיסתן אימור מעיסתו קימץ ראיה במאי רבה אמר גראיה בעדים רב ששת אמר ראיה בקיום השטר אמר ליה רבא לרב נחמן הא רב והא שמואל הא רבה והא רב ששת מר כמאן סבירא ליה א"ל אנא מתניתא ידענא דתניא אחד מן האחין שהיה נותן ונושא בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאין על שמו ואמר שלי הן שנפלו לי מבית אבי אמא עליו להביא ראיה וכן דהאשה שהיא נושאת ונותנת בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאין על שמה ואמרה שלי הן שנפלו לי מבית אבי אבא או מבית אבי אמא עליה להביא ראיה מאי וכן מהו דתימא אשה כיון דשביחא לה מילתא דאמרי קא טרחא קמי יתמי לא גזלה מיתמי קא משמע לן:
במה דברים אמורים במחזיק אבל בנותן מתנה והאחין שחלקו וכו':
אטו כל הני דאמרינן לאו בני חזקה נינהו חסורי מחסרא והכי קתני במה דברים אמורים בחזקה שיש עמה טענה כגון מוכר אומר לא מכרתי ולוקח אומר לקחתי אבל חזקה שאין עמה טענה כגון נותן מתנה והאחין שחלקו והמחזיק בנכסי הגר דלמקני בעלמא הוא נעל גדר פרץ כל שהוא הרי זו חזקה תני רב הושעיא בקדושין דבי לוי נעל גדר פרץ כל שהוא בפניו הרי זו חזקה בפניו אין שלא בפניו לא אמר רבא ההכי קאמר בפניו לא צריך למימר ליה לך חזק וקני
רשב"ם
עריכהכדשלח רב הונא כו' - כלומר להכי אפקינהו רבא משום דדברים העשוין להשאיל ולהשכיר אין אדם נאמן לומר לקוח הוא בידי כדשלח רב הונא:
קשיא - לדידן קשיא אמאי אמר שמואל מודי לי אבא כו': ופסק ר' חננאל דהלכתא כשמואל דהיכא דמית על האחין להביא ראיה וכן פירש נקטינן מרבותי ז"ל כל היכא דאמר בגמ' תיובתא דפלוני תיובתא בטלו דברי מי שהתיובתא עליו לגמרי אבל היכא דעלתה בקשיא כי הך דשמואל לא בטלו דבריו דאמרינן לא הוה ברירא להן דבטלה שמועה זו לגמרי אלא לא אשתכח פירוקא בההוא שעתא דתליא וקיימא ואעפ"כ אין נראה בעיני דלא שנא תיובתא ולא שנא קשיא דקאי אמילתא דאמוראי חדא היא ולא הויא עיקר אלא לגבי תיובת' ממשנה או מברייתא שייך לומר תיובתא ומפירכא דאמוראי שייך למימר קשיא והא דשמואל נראה בעיני דלא סמכינן עליה כל עיקר וכן בפי' ר"ח כתב מרי"ש גאון כי זה שאמר שמואל ומודי לי אבא שאם מת על האחין להביא ראיה אין הלכו: כמותו:
לא שנו - הא דקאמר רב עליו להביא ראיה:
אלא שאין חלוקין - בשום דבר בעולם אפי' בעיסתן הלכך מאין לו לזה כלום בלא אחיו:
קימץ - עצרן ביותר ולכך נתעשר והיה לו ממון לבדו שאין לאחיו חלק בו ומהממון ההוא לקח קרקעות והלוה לאחרים:
ראיה במאי - אדרב קאי שהלכה כמותו דאי אדשמואל היכי אמר רב ששת ראיה בקיום השטר והרי לשמואל דאית ליה על האחין להביא ראיה צריך להן לפסול שטרו של זה ולא לקיימו:
ראיה בעדים - על בעל השטר להביא ראיה דמעיסתו קימץ או מאבי אמו ירש והיה ממון של שטרות הללו שלו:
בקיום השטר - שכתבו לו בית דין הנפק על שטר זה וכיון דקיימוהו ב"ד בדקו השטר וחקרו ועמדו על אמיתת הדבר שכל הכתוב בשטר אמת הוא והשטר הרי כתוב בשמו של זה:
הא רבה והא רב ששת - דפליגי אליבא דרב ואי כרב סבירא לך ראיה במאי אי כרבה אי כרב ששת:
מתניתא ידענא - כרב ומיהו לא פירש לי אי כרבה אי כרב ששת: ורבינו חננאל פסק בעדים צריך להביא ראיה ולא בקיום השטר דהא אפי' רב ששת מודי דראיה בעדים שוה יותר מקיום השטר:
וכן האשה - אלמנה:
מבית אבי אבא - ה"נ מצי למימר מבית אבא ומשום רישא דקתני מבית אבי אמא קתני נמי סיפא מבית אבי אבא:
מאי וכן - דמשמע ואפי' האשה דינה כן ומאי רבותא איכא טפי דקתני וכן הכי הוה ליה למיתני אשה שהיתה נושאת ונותנת כו' ודרך תנא לומר שני דברים שוין וזימנין דאמרינן דצריכי תרוייהו אבל הכא דקתני וכן משמע דבלא זו אף זו קתני:
דשביחא לה מילתא - חשיבות היא לה שמאמינין אותה בית דין לעשותה אפוטרופוס בשל יתומין וגם משבחין אותה בני אדם על כך ומקושי גדול תאמר על שלהן שהוא שלה וסד"א דליהמנה קא משמע לן: בבבא בתרא ירושלמי' אין לאיש חזקה בנכסי אשתו בחיי אשתו אבל לאחר מיתת אשתו יש לו חזקה ולא לאשה בחיי בעלה בנכסי בעל אבל לאחר מיתת בעלה יש לה חזקה ולא לאב בנכסי הבן בחיי הבן אבל לאחר מיתת הבן יש לו חזקה ולא לבן בנכסי האב בחיי האב אבל לאחר מיתת האב יש לו חזקה ואיכא לדמויי להך דתניא לעיל בן שחלק ואשה שנתגרשה כו': במתני' לא גרסינן ופרץ בפניו דהא נכסי הגר לא שייך ביה בפניו דהא מית ליה הגר:
אטו כל הני - דאמרינן לקמן במתני' נותן מתנה ואחין שחלקו לאו על ידי חזקה דנעל גדר הן קונין כדקתני מתני' בתמיה:
במה דברים אמורים - דבעינן ג' שנים:
בחזקה שיש עמה טענה - כלומר ערעור:
אבל בחזקה שאין עמה טענה - שבעל הקרקע מודה לו ליטלה כגון נותן מתנה כו' כיון דנעל גדר ופרץ כל שהוא בפני עדים הויא חזקה לקנות שלא יוכל לחזור עוד זה בזה:
בקדושין דבי לוי - בתוספתא בברייתא דמס' קדושין שסידר לוי כמו שסידרו ר' חייא ור' אושעיא:
נעל וגדר ופרץ בפניו - במקח וממכר מיירי דתנן בקידושין (דף כו.) דקרקע נקנית בחזקה:
ומתמה גמ' בפניו הוא דהוי חזקה אבל שלא בפניו - דמוכר אם נעל וגדר שלא בפניו לא תיהוי חזקה בתמיה:
ה"ק - אם גדר ופרץ לוקח בפניו דמוכר לא צריך למימר ליה מוכר ללוקח לך חזק וקני אלא מכיון שנתרצה לו למכרה בכך וכך מעות והחזיק זה בפניו הויא חזקה דניחא ליה בהך חזקה והלכך שתיק ולא יוכל מוכר לחזור בו עוד והלוקח נתחייב לו דמי מקחו:
תוספות
עריכהדברים העשוין להשאיל ולהשכיר ואמר לקוחים הן בידי אינו נאמן. וקשה דאמר בפ' כל הנשבעין (שבועות דף מו. ושם) א"ר יהודה ראוהו שהטמין כלים תחת כנפיו ויצא ואמר לקוחין הן בידי אין נאמן ולא אמרן אלא בבעל הבית שאינו עשוי למכור כליו ולא אמרן אלא בדברים שאין עשוין להטמין ולא אמרן אלא בדברי' העשוין להשאיל ולהשכיר אלמא דאפילו בדברים העשוין להשאיל ולהשכיר נאמן אי ליכא כל. הני מילי דקאמר שאין עשוי למכור כליו וכלים שאין דרכן להטמין ונראה לר"ת דגרס התם ובכולהו נמי כי ליתנהו לא אמרן אלא בדברים שאין עשוין להשאיל ולהשכיר אבל דברים העשוין להשאיל ולהשכיר אפי' ליתנהו לחד מהני אין נאמן וכן גורס רב האי בשערים (שער מ) וכן ר"ח וכן מוכח בשילהי המקבל (ב"מ דף קטז.) וא"ת דתנא בהגוזל בתרא (ב"ק דף קיד:) המכיר כליו וספריו ביד אחר ויצא שם גנבה בעיר ישבע כמה הוציא ויטול והשתא אפי' לא יצא שם גנבה יהא נאמן לומר שגנבוה מיגו דאי בעי אמר השאלתי לך דספרים הן עשוין להשאיל דאפי' ספרא דאגדתא אמר הכא דעשוין להשאיל כ"ש שאר ספרים כדאמר בנערה שנתפתתה (כתובות דף נ.) וצדקתו עומדת לעד זה הכותב ספרים ומשאילן לאחרים ואין לומר דלא מהימן במיגו לומר דגנובים משום דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן כדאמר בכל הנשבעין (שבועות דף מו:) דלא דמי דהתם ודאי אינו נאמן לאחזוקי ההוא גברא בגנבי אפי' במיגו אבל הכא שאינו אומר פלוני גנבם אלא שהם גנובים מהימן שפיר דכמה גנבים יש בעולם ואין לומר נמי דלאו מיגו הוא שאינו טוען ברצון השאלתי לך לפי שאותו יודע בו שהוא משקר דהא לעיל (דף לא.) אמר דנאמן לומר של אבותי הוא שלקחוה מאבותיך במיגו דאי בעי אמר מינך זבינתיה אע"פ שהוא יודע דלאו מיניה זבנה וכן בפרק שני דכתובות (דף טו: וע"ש בתוס' ד"ה ומודה) תנן דנאמן לומר שדה זו של אביך היתה ולקחתיה הימנו במיגו דאי בעי אמר לא היתה של אביך מעולם אע"פ שהבן יודע שהיתה של אביו ומהנהו עזי דאכלי חושלי בנהרדעא לעיל (דף לו.) אין ראיה דאיכא למימר כגון שמכחישו ואומר שלא אכלו כל כך דהשתא הוי מיגו טוב ותירץ ר"ת דהתם מיירי באדם שאין עשוין להשאיל ולהשכיר לזה שקנאם כגון דלא גייס ביה ולפי זה אם עשוי להשאיל לו אפי' לא יצא לו שם גנבה נאמן לומר שהם גנובים במיגו ולמה"ר דודי נראה דלא מהימן במיגו דהוי מיגו להוציא אע"פ שנוטל דמים שהוציא:
אימא מעיסתו קימץ. אע"ג דלא טעין הכי אלא אומר מבית אבי אמא מ"מ נאמן במיגו דאי בעי אמר מעיסתי קמצתי:
דטרחא קמי יתמי אימא לא גזלה מיתמי. קשה לרשב"א דאדרבה מהאי טעמא דטרחא קמי יתמי גזלה מיתמי כדאמר בהשולח (גיטין דף לה.) בההוא הנאה דטרחא קמי יתמי אתיא לאורויי ותירץ דה"נ קאמר הכא קמ"ל דלא אמרינן דלא גזלה אלא אדרבה אתיא לאורויי כדאמר בגיטין:
נעל וגדר כל שהוא כו'. בגמרא פר"ש דהאי נעל היינו שקבע מנעול בדלת דהוי בנין אבל סגר הדלת ונעל במפתח בנכסי הגר דליכא דמסר ליה לא הוי חזקה דאין זה אלא כמבריח ארי מנכסי חבירו אע"ג דבריש פסחים (דף ד. ושם ד"ה אם) אמר דמשמסר לו מפתח הוי הבית בחזקת שוכר לבדקו וה"ה לקנותו
עין משפט ונר מצוה
עריכהרטו א מיי' פ"ח מהל' טוען הלכה ג', סמ"ג עשין פט, טור ושו"ע חו"מ סי' ע"ב סעיף י"ח, וטור ושו"ע חו"מ סי' קל"ג סעיף ה':
רטז ב ג מיי' פ"ט מהל' נחלות הלכה ח', סמג לאוין פא, טור ושו"ע חו"מ סי' ס"ב:
ריז ד מיי' שם, ומיי' פכ"ב מהל' אישות הלכה ל', סמג שם, טור ושו"ע חו"מ סי' ס"ב, וטור ושו"ע אה"ע סי' פ"ו סעיף ב', וע"ש בהג"ה:
ריח ה מיי' פ"א מהל' מכירה הלכה ח', סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' קצ"ב סעיף ב':
ראשונים נוספים
אמר רב חסדא לא שנו. הא דאמרן דאינו נאמן דעליו להביא ראיה שהן שלו אלא שאין חלוקין בעיסתן. כלומר שעדיין לא חלקו ירושתן ואוכלין יחד מעיסה אחת:
אבל חלוקין בעיסתן. שכבר חלקו ואעפ"כ נושא ונותן בחלקם ודאי על האחין להביא ראיה דאינו שלו דאי לא מייתו ראיה[2] מוחזק זה בזה דאימור מעיסתו קיבץ. כלומר ממזונותיו צמצם וקיבץ ממון ועשה אלו אונות ושטרות ולהכי כתובין על שמו:
בעדים. שיודעין שהם שלו:
בקיום דשטר. שאם קיימו בית דין אלו שטרות על שמו דכתבי הכי שטרא של פלוני נפק לקדמנא ודאי שלו הן דבית דין לא הוי מקיימי על שמו אי לא דבקיאי דהן שלו:
הא רב ושמואל הא רבה ורב ששת. כולהו גילו טעמיהו בדבר זה:
מר כמאן סבירא ליה. כלומר מה דעתך בזה:
וכן אשה אלמנה שנושאת ונותנת בתוך הבית. של יתומין דעדיין לא נסתלקה מהם:
שנפלו לי מבית אבי אמא. והוא הדין שנפלו לה מאביה עצמה לאחר מיתת בעלה דהכי יכולה למימר:
אימא לא גזלה מיתמי. ותהא מהימנא ועל היתומים לאיתויי ראיה. קמ"ל דאפי' הכי לא מהימנא אי לא מייתא ראיה:
פיסקא במה דברים אמורים. דצריך חזקה ג' שנים:
במחזיק. כלומר כגון כל הני דאמרן לעיל דזה המחזיק טוען לקחתי והמערער אומר לא מכרתי דאינו מודה לו אבל היכא דמכר או נותן מתנה צריך כל אחד להחזיק בחלקו כדי שלא יהיו יכולין לחזור בהן. וכן המחזיק בנכסי הגר שמת אינן צריכין ג' שנים לחזקה. אלא נעל שסתם פתח כל שהוא או פרץ בו מעט או גדר כל שהוא לאלתר הוי חזקה:
בקדושין דבי לוי. במסכת קדושין בבית המדרש של לוי:
בפניו לא צריך למימר ליה לך חזק וקני. כלומר אם המקבל הוא שם בפני הנותן לא צריך למימר ליה הנותן לך חזק וקני אע"ג דלא קאמר ליה אי מחזיק מקבל בנעל וגדר כל שהוא קני. אבל שלא בפניו כגון שהקרקע בעיר אחרת אע"ג דמחזיק המקבל לא קני עד דאמר ליה המוכר לך חזק וקנה:
ראיה במאי. כלומר לרב דאמר עליו להביא ראיה מאי ראיה איבעי ליה לאתויי.
ראיה בקיום השטר, פירוש שכיון שקיימו בית דין את השטר וכתבו הנפק עמדו עליו וידעו שלו הוא ויש כאן שאלה מההיא דאמרינן בכתובות תני רבי חייא בית דין חותמין על השטר אע"פ שלא קראוהו דאע"ג דאם חתמו ולא קראוהו כשר מכל מקום אורחא דמילתא היא למיקרי וכי קרו לה וחזו לא מקיימי ליה אלא אם כן קמו עלה במילתא שפי' אי נמי אע"פ שאין קורין את השטר אין מקיימין אותו עד שיקראו שם המלוה שאין בית דין נזקקין לקיים שטר לאחר כדאמרינן לוה לא מקיים שטריה ולא דייק.
ושמעתי בפירושה דרבה ורב ששת לאו אליבא דרב פליגי אלא בעו בגמרא לרב ראיה במאי לומר דוקא בעים או דילמא אפילו היה מוחזק לכתוב שאר שטרות בשם היתומים ראיה היא אי נמי בשאר אמתלאות הוי ראיה כיון דהא מוחזק ומייתי' לה מרבה דאמר ראיה בעדים והיינו כרב וגמרא מסיים פלוגתא דאיפליג רב ששת עלי' כי אמר רבה לשמעתיה דסבירא ליה כשמואל דאמר על האחין להביא ראיה.
ומאי ראיה בקיום השטר. כלומר אין זה צריך אלא שנקיים שטרו מפי עדים החתומין עליו או שהיה כתב ידן יוצא ממקום אחר דאינו צריך ראיה אחרת דעל האחין להביא ראיה וכן עיקר וכן מצאתי בתשובה לרבינו נסי' ז"ל היכן קא חזינא דרב' אתי' מימריה כדרב ורב ששת אתי' מימריה בדשמואל וראיה להא' פירושא דפליגי רבה ורב ששת בפלוגתא דשמואל מדאמרי' הא רב והא שמואל הא רבה והא רב ששת מר כמאן סבירא ליה, וכן נראה מדברי רבינו הגדול ז"ל דלא אייתי פלוגתא דרבא ורב ששת אלא דפסק כרב.
וראיתי נוסחא ראשונה מוגהת מכתיבת ידו של רבינו ז"ל והיה כתוב בו ראיה במאי רבה אמר ראיה בעדים שהן מעידין שהן שלו לבדו ואין לאחין בהן כלום רב ששת אמר ראיה בקיום השטר והלכה ברבה דקאי כר"ש. ע"כ וחזר ומחק מפני שראה לקצר.
נעל וגדר ופרץ כל שהוא. איכא דקשיא ליה נעל אמאי הוה חזקה מבריח ארי מנכסי חברו הוא כדאמרינן בגמרא גבי נתן צרור והועיל והר"ר שמואל ז"ל פי' תיקון המנעול ומיהו ליתיה מדגרסי בפרק הזורק גט ותיזיל איהי ותיחוד ותפחת ובשבת היה מעשה ואי אפשר לתקן מנעול.
ומה שאמר הרב ז"ל דמסירת מפתח קונה במכר כדאמרינן בפסחים (דף ד' א') אם משמס' לו מפתח חל ארבעה עשר על השוכר לבדוק אינו כן דגרסינן בבבא קמא (נ"ב א') המוכר בית לחברו כיון שמסר לו מפתח קנה ואמרינן לעולם בחזקה וצריך למימר ליה לך חזק וקני וכיון שמסר לו כמאן דא"ל לך חזק וקני דמי אלמא מסירת מפתח אינה קונה אבל נעילת הדלת הוא שקונה. ואיכא דאמרי מאי נעל דקאמרינן נעל ופתח כי ההיא דהתם ולית' דהא נעל תנן.
ואיכא דאמרי דהכא קני משום דלא אמרינן מבריח ארי מנכסי חברו אלא היכא דרביע ארי עלויה כי ההיא דלקמן שמעשיו מוכיחין עליו שלהבריח ארי עשה כך ולא מיבעיא בנכסי חברו שלא בפניו דהשבת אבדה עבד ומצוה דרמי' עליה היא כדתניא במציעא ראה מים שוטפין ובאין הרי זה גודר בפניהם אלא אפילו בפניו אי נמי בנכסי הגר דליכא מצוה מכל מקום זרוזי הוא דמזרז נפשי' דלא ליקרו ליה מפסיד ואין דרך הקנאה בכך אבל הכא שאין מעשיו להבריח כגון הכא דלא רביע ארי או שאין שם כלום בבית או שהוא יושב ומשמר קנה דאי לאו הכי אף גדר נמי מבריח ארי הוא.
אי נמי כי אמרי' מבריח ארי מנכסי חברו היכא דלא מהני אלא לארי בלחוד אבל היכא דמהני לשאר דברים כגון נעילת דלת מעשה חשוב הוא נקנה, וראשון עיקר.
ראיה במאי רבה אמר בעדים ורב ששת אמר ראיה בקיום השטר: פירש ר' שמואל ז"ל דאדרב דאמר עליו להביא ראיה קיימי, וקיום השטר דקאמר רב ששת קיום בית דין קאמר, כלומר שיש בו אשרתא דדייני, וקא סבר רב ששת דלא נזקקו לו בית דין לקיימו עד שחקרו ומצאו שהוא משל עצמו. ואינו מחוור, דאטו כל שטר הבא לבית דין לקיימו נזקקין לו בית דין לדעת מעות מי משל מי ואם הלוה משלו ומשל אחרים. ועוד דמה להם לבית דין אצל זה, אם משלו היו הרי טוב, ואם לאו, כמו שכתב בשמו כך כשיקבל מעות יחזירם לאמצע. ועוד דהא קיימא לן דמקיימין את השטר אף על פי שלא קראוהו, ובודאי הכין משמע שלא קראוהו כלל ולא ידעו מי מלוה ומי לוה.
ונראה כפירושו של הראב"ד ז"ל, דרבה ורב ששת בדרב ושמואל פליגי, רבה כרב ורב ששת כשמואל, והכי קאמר, אין לו לזה אלא כשנתבע בעל חובו יקיים שטרו ויגבה חובו, ולא מפני ערעור האחים, אלא אם יערער הלוה. ונראה לי ראיה לדבריו, מדקאמר ליה רבא לרב נחמן הא רב והא שמואל הא רבה והא רב ששת מר כמאן סבירא ליה, אלמא רבה ורב ששת בפלוגתא דרב ושמואל פליגי. ועוד דכי אהדר ליה אנא מתניתא ידענא דמוכחא כרב, תו לא בעא מיניה אכתי כרבה או כרב ששת, ואי כפירושו של ר"ש ז"ל, אכתי לא ידענא אי כרבה אי כרב ששת.
ודכותה יש בפרק מי שמת (קנד, א) גבי הוא אומר שכיב מרע הייתי והן אומרים בריא היית, הוא מוציא מידן בלא ראיה, והן אין מוציאין מידו אלא בראיה, וחכמים אומרים המוציא מחבירו עליו הראיה, ואמרינן עלה ראיה במאי, רב הונא אמר ראיה בעדים רב חסדא ורב בר הונא אמרי ראיה בקיום השטר.
ולענין פסק הלכה. קיימא לן כרב דעליו להביא ראיה, דהא רב נחמן קאי כותיה ותניא כותיה. ואם מת על האחין להביא ראיה, דאמר שמואל מודה לי אבא שאם מת על האחין להביא ראיה. ואף על פי שאקשינן כלום נטעון להו ליתמי מידי דלא מצי טעין אבוהון ועמדה בקושיא, כתב ר"ח ז"ל שקבלה מן הגאונים ז"ל דכל שעמדה בתיובתא נידחת, אבל כי קיימא בקושיא לא דחינן מימרא בקושיא, דקים להו דהכין הלכתא אלא דלא קים להו כתירוץ מאי דקשיא להו.
מתני': במה דברים אמורים במחזיק אבל בנותן מתנה והאחין שחלקו והמחזיק בנכסי הגר נעל וגדר ופרץ כל שהוא הרי זו חזקה: ולאו דוקא הני, אלא הוא הדין ללוקח, אלא תנא הני אף על גב דלא יהבי דמי. ואי נמי אורחא דמלתא נקט, שבאותן שלשה מקומות דרכן לקנות בחזקה, אבל במכר במקום שקונין כסף, ואי נמי בכסף ושטרא, סתמא דמילתא אין המוכר נותן לו רשות להחזיק בו עד שיתן דמים.
נעל: פירש ר"ש ז"ל קובע מנעול, אי נמי מעמיד דלתות, דמתקן בקרקע, הא נועל וסוגר את הדלתות אפילו במפתח לא, דמבריח ארי מנכסי חבירו הוא ומצוה קא עביד ולא קני בהכין, וכדאמרינן בגמרא מאי נטל צרור ומאי נתן, אילימא נתן צרור דסכר מינה מיא נטל צרור דאפיק מינה מיא האי מבריח ארי מנכסי חבירו הוא. וליתא, דהא אמרינן בגיטין פרק (המגרש) [הזורק] (עז, ב) תיזיל ותחוד ותפתח כי היכי דתיקני ביתא ותיקני גיטא אגב ביתא והתם בשבת הוה, דאי אפשר לקבוע מנעול ולהעמיד דלתות, אלא נועל דלתות ממש הרי זו חזקה, שהרי הוא נועל בפני כל אדם כדרך שאדם עושה בשלו, ולא אמרו מבריח ארי אלא כשהמזיק מצוי שם וזה קם ונועל בפניו, נותן צרור בפני המים הבאים לשטוף, אבל בעלמא כל שנועל כדרך שהבעלים נועלין בתיהם כדי למנוע מהם רגל כל אדם הרי זה חזקה.
עוד כתב ר"ש ז"ל דמסירת מפתח נמי קונה במכר ושכירות ובמתנה ובאחין שחלקו, מדאמרינן בפרק ראשון של פסחים (ד, א) המשכיר בית לחבירו אם מסר לו מפתח עד שלא חל ארבע עשר על השוכר לבדוק. וליתא, מדגרסינן בפרק שור שנגח את הפרה (ב"ק נא, ב) המוכר בית לחבירו כיון שמסר לו מפתח קנה, והוינן בה במאי, אי בכספא ליקני בכספא, ואי בחזקה ליקני בחזקה, ואסיקנא לעולם בחזקה וצריך למימר ליה לך חזק וקני כיון שמסר לו מפתח לא צריך למימר ליה חזק וקני, אלמא מסירת מפתח אינה קונה, אלא דכל מאן דמסר מפתח לא צריך למימר ליה לך חזק, דמסירת מפתח כאומר לו לך חזק וקני.
מהדורות תליתאה ורביעאה:
(סא) אבל חלוקין בעיסתן. פי' כדתנן לקמן בפ' מי שמת הניח בנים גדולים וקטנים אין הגדולים מתפרנסי' ע"י הקטנים ולא הקטנים ניזונין ע"י הקטנים אלא חולקין בשוה:
(סב) (ולא לאב בנכסי הבן). ראיה במאי רבה אמר ראי' בעדים. ורב ששת אמר בקיום השטר. מאי דפריש רבי' שמואל זצוק"ל דתרווייהו פליגי אליבא דרב אינו נראה לי כלל. דאטו שמואל דפליג עלוי' דרב ואמר על האחין להביא ראי' בדלא מיקיימי אונות ושטרות קאמר. ואי לא מיקיימי מאי מהני לי'. איכא למיחש דילמ' זייף וכתב מאי דבעי אלא לאו כגון דמיקיימי ומש"ה קאמר על האחין להביא ראי' ורב פליג עלי' ואמר אע"ג דמיקיימי עליו להביא ראיה. והנכון בעיני לומר דרבה ס"ל כרב ורב ששת ס"ל כשמואל. ורבה ורב ששת סברא דנפשייהו קאמרי ולאו אמילתי' דרב קיימי אלא בבית המדר' שאלו מה ראי' צריך אותו שאונות ושטרות יוצאין על שמו. ואמר רבה ראיי' בעדים כרב ורב ששת אמר ראי' בקיום השטר כשמואל. והתלמו' חובר חלוקתם אחר חלוקת רב ושמואל לומר שגם אלה חלקו בחלוקתם וכך אמר ר' אבא לר"נ הא רב ושמואל שהיו ראשונים והא רבה ורב ששת שהן אחרונים חלקו בדבר זה מר כמאן ס"ל. וחיפשתי בפירוש. רבי' שלמה בן היתום זצוק"ל ומצאתי משם גאון אחד שפירש כדברי. גם במילתא דשמואל דאמר ומודה לי אבא שאם מת על האחין להבי' ראי' ואיתוקם בקשיא. ראיתי שם חלוקת בין הגאונים אם הלכה כשמואל אם לאו:
(סג) פיסקא מר ר' יוחנן שתי שדות ומצר ביניהן החזיק באחת מהן לקנותה קנה. פי' נראה לי שאם היתה שדה (המצויומת) [המצוינת] במצריה וכל המצרים שלה כשהחזיק בשדה קנה גם המצרי' וא"ל להחזיק עוד במצרים ואם קדם אחר והחזיק בהם לא קנאו' שהמצרי' נקנים עם השדה ואם היו שתי שדות ומצר ביניהן כשהחזיק בשדה קנה השדה עם חצי המצר ואם הי' מחזיק חבירו גם בשדה האחר יהי' קונ' אותה השדה עם חצי המצר והי' המצר קנוי לשניהן שלעולם המצר נקנה עם השדה אם כולו לשדה זו נקנה כולו. ואם הוא בין שני שדות נקנה חציו:
בעי ר' זירא החזיק באחת מהן לקנותה ואת המצר ואת חברתה מהו פי' בודאי כשאמר אותה ואת חברתה לא קנה חברתה מפני שחצי המצר שבצד חברתה לא קנה כשנתכוין לקנות אותה והילכך אותו חצי המצר הוי הפסקה שאע"פ שאמר ואת חברתה לא קנה מפני אותו חצי המצר המפסיק ביניהן ואין חזקת שדה זו מועלת לשדה אחרת אבל כשהזכיר בפירוש אותה ואת כל המצר ואת חברת' מהו, מי אמרי' מצר דהאי ארעא ודהאי ארעא הוא וקני. פי' המצר בטל חציו לשדה זו וחציו לשדה זו וכיון שפירש לקנות הכל הו"ל כשדה אחת פשוטה וקנה הכל או דילמא הא חזינן דהאי לחודי' קאי והאי לחודי' קאי וכיון שאנו רואים ששתיהם חלוקות זו מזו בשום טצדקי שבעולם אינה מועלת חזקת שדה זו לחברתה ולא קנה אלא שדה האחת שהחזיק בה עם חצי המצר:
בעי ר' אלעזר החזיק במצר לקנות את שתיהן מהו מי אמרי' מצר אפסרא דארעא הוא וקני או דילמא האי לחודי' קאי והאי לחודי' קאי פי' בעי דר"א באנפי נפשה היא ולאו באם תימצי לומר שבשני הפנים יש לשאול אם תימצי לומר בבעי דר' זירא דלא קנה משום דלא החזיק במצר כלל. ואע"ג דקני חציו עם השדה שהחזיק בה חציו האחר הוי הפסקה הכא דהחזיק במצר ממש על דעת לקנות את שתיהן יש לומר דקנה שתיהן ואע"פ שלא החזיק בהם כלל שדי להם חזקת המצר מפני שהמצר היא לשדה כמו האפסיר לבהמה ובהמה גסה הניקנית במסירה כיון שמסר האפסר בידו קנה כל הבהמה והאפסר. וה"נ קנה המצר ושתי השדות שהוא אפסר לשתיהן או דילמא אין המצר דומה לאפסר שהבהמ' היא נמשכת באפסר והילכך כשמסר לו האפסר קנה כל הבהמה. אבל המצר לחודי' קאי והשדה לחודי' קאי והילכך אין חזקת המצר מועלת לשדות ואפילו אם תימצי לומר כדר' זירא דקנה הכל מפני שהחזקה היתה בשדה והמצר נכלל עם השדה וטפל לו. וכיון שפירש שיקנה כל המצר וגם חברתה קנה הכל אבל הכא שלא החזיק אלא במצר אין השדה טפילה למצר ולא קנה אחת מהן וגם לא את המצר כיון שהחזיק על דעת לקנות את השדות עד שיפרש לקנות המצר והשדות או קנה המצר. והשדות לא קנה כך נראה לי בעיני פת' שיטה זו ופת' רבי' שמואל זצוק"ל וגם מה שכתבתי במה"ק אינו נ"ל:
(סד) מ"ט קמא ליבני בעלמא הוא דאפוך. פי' אין הקרקע נקנה בבנין אלא אם כן גדרו סביב שלא יכנוס בו שום אדם בגד גבוה עשרה טפחים והילכך זה שבנה ולא נעל לא קנה וזה שבא וקנה וינעל קנה והאבנים והעצים בין אם היו משלו ובין אם היו נכסי הגר כבר קנאום בהגבהה וזה חייב ליתנם לו. וכיון שהראשון לא קנה את הקרקע הו"ל כיורד לתוך חורבתו של חבירו ובנאה שלא ברשו' דהויא פלוגתא דרב נחמן ורב ששת בפ' השואל ה' המוכר זיתיו לעצים שאם אמר עצי ואבני אני נוטל לר"נ דאמר שומעין לו נוטל עציו ואבניו או יתן לו עצים ואבנים כיוצא בהם והקרקע ישאר לזה השני ולרב ששת דאמר אין שומעין לו נותן לו דמי עציו ואבניו ושכר פעולתו:
(סה) המציע מצעות בנכסי הגר דוקא מצעות שהוא דרך הנאה אבל שכב ע"ג קרקע כיון דלא נהנה כדאמרי' אל תשכב בטחב לא קנה:
(סו) או שהוליך כליו אחריו לבית המרחץ. פי' נ"ל דוקא אחריו דהוי תשמיש לגופו של אדון שהי' צריך להוליכם הוא שהרי היה הול' למרחץ והוליכם עבדו אבל אם שלח כלים על ידו למרחץ או אם אמר לו תחמם לי את המרחץ כשאר מלאכות דעלמא דמיין שאינו תשמיש גופו ולא הויא חזקה:
(סז) הכי קאמר הגביהו לרבו קנאו הגביהו רבו [לו] לא קנאו אמר ר' שמעון כ' ה"ג רבי' שמואל ואמר ת"ק סבר אין עבד כנעני נקנה בהגבהה מפני שאין דרכו בכך ואינו נ"ל דאיכא מאן דפליג בהגבהה דלא ליקני שהרי פיל נקנה בהגבהה ע"י חבילי זמורות כדאמרי' בקידושין וכ"ש עבד ובכל הספרים כתוב כך הגביהו רבו אמר ר' שמעון כו' ות"ק לא איירי בהגבהה כלל כ"א בחזקה ור"ש אתי למימר דחזקה קונה וכ"ש הגבהה ות"ק לא פליג עילוי':
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ג (עריכה)
רי. אמר שמואל ומודי לי אבא שאם מת על האחין להביא ראיה. דטוענין ליורש. מתקיף לה רב פפא ניקום ונטעון להו ליתמי מידי דאבוהון לא מצי טעין והא רבא אפיק זוגא דסרבלא וסיפרא דאגדתא מיתמי בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר כדשלח רב הונא בר אבין דברים העשויין להשאיל ולהשכיר ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן קשיא. ואפילו הכי איתא להא דשמואל, דהא לא אסיקנא בתיובתא אלא בקשיא. וכי תימא האי דלא מסיק לה בתיובתא לאו משום דאכתי איתא לדשמואל, אלא משום דלא מצי לאותוביה לדשמואל מדרבא, מיהו אנן מיהת כיון דסוגיין דההיא דרבא הלכה היא ממילא שמעינן דליתא להא דשמואל. לא ס"ד, דאם כן למה לי לאסוקה בקשיא, לא לימא קשיא ולא תיובתא, ואנא ידענא ממילא דאיתה לאתקפתיה דרב פפא. אלא מדאסיקנא בקשיא ש"מ דאכתי איתא לדשמואל, ומקשא הוא דקשו לן הלכתא אהדדי ולא ידענא לפרוקינהו. ואיכא למימר דטעמא דמודי ליה רב בהא משום דאיכא אונות ושטרות יוצאין על שמו ואע"ג דמיקיים שטרא קאמר רב על האחין להביא ראיה בעדים, ומשמע דחומרא בעלמא הוא דאחמירו רבנן עליה ולאו מעיקר דינא, ועליה דידיה הוא דאחמירו רבנן דיכיל לאיתויי ראיה, איתמי דידיה לא אחמירו רבנן.
ומסתברא דהני מילי היכא דמית אבוהון מקמי דלחייבוה בי דינא, דאיכא למימר דאי הוה קיים הוה מייתי ראיה, אבל היכא דחייבוה בי דינא לאייתויי ראיה ולא אייתי בזמנא דקבעו ליה ומית, על היתומים להביא ראיה, דהא איתברר דלא הויא ליה ראיה לאבוהון ואיחייב בי דינא וקם ליה ממונא בחזקת אחין לגמרי וליכא מידי למטען להו ליתמי. והכי נמי מסתברא, דאי אמרת אפילו הכי על האחין להביא ראיה, אם כן הא דאמר רב עליו להביא ראיה ואי לא מייתי ראיה קם ליה ממונא בחזקת אחין, הכי נמי דלא זכו ביה אחין אלא עד דמיית איהו וכי מית איהו אתו יתמי דידיה ומפקי ליה, אם כן אף זו קשה בדיני ממונות, אבוהון איחייב בדינא ואפקוה לממונא מיניה כדין, ואינהו אתו ומפקי בלא טענה ובלא ראיה, אלא ודאי שמע מינה כדאמרינן:
ריא. מיהו שמעינן מינה בשאר מילי לבר מיהא, דלא טענינן להו ליתמי מילתא דלא יכיל אבוהון למטען, אלא כל היכא דאי הוה אבוהון קיים הוה יכיל למטען הכי והוה מהימן אהאי טענה בלא ראיה, אף ע"ג דאינהו לא טעני ולא מידי אלא קאמרי דהאי מידי שבק לן אבונא ולא ידעינן מהיכא מטא לידיה, טענינן להו אנן. וכל היכא דאבוהון לא הוה יכיל למטען הכי אלא בראיה, לדידהו נמי לא טענינן להו אלא בראיה, ואפילו לאפוקי מינייהו, דהא רבא אפיק זוגא דסרבלא וסיפרא דאגדתא מיתמי בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר, והוא הדין נמי מלוקח. ושמעינן מינה דכל היכא דמשכחת דטוענין ליורש וטוענין ללוקח, דאי הוה מוריש ומוכר קיים והוה טעין הכי הוה מהימנינן ליה בלא ראיה, דאי לאו הכי לא הוה טענינן ליה ליורש וללוקח, וליכא בין יורש ללוקח ובין מוריש ומוכר אלא דגבי מוריש ומוכר אי טעין איהו טענתיה טענה ואי לא טעין איהו לא טענינן ליה אנן, ואלו גבי יורש ולוקח אף על גב דלא טעני אינהו נמי טענינן להו אנן, ודוקא במידי דיכלי מוריש ומוכר למטען כדברירנא:
ריב. ושמעינן מינה דדברים העשויין להשאיל ולהשכיר היכא דאמר לקוחין הן בידי אינו נאמן ומפקינן להו מיניה, ואפילו מיתמי, כדרבא. והוא דאית ליה לתובע ראיה דדידיה הוו, דאי לאו הכי מגו דאי בעי אמר מעיקרא דידי הוו כי אמר שלך היו ולקחתים ממך נאמן:
ריג. אמר רב חסדא לא שנו שעליו להביא ראיה אלא שאין חלוקין אפילו בעיסתן אבל חלוקין בעיסתן אימור מעיסתו קימץ. ועל האחין להביא ראיה. ואע"ג דאונות ושטרות יוצאות על שמו, דמשמע אפי' ממון מרובה שאינו נעשה מקימוץ העיסה, אימור מעיסתו קמץ ונשא ונתן בו עד שהרויח כל הממון הזה הכתוב באונות ושטרות הללו. ועל כרחיך מדאיכפל לאשמועינן אונות ושטרות אפילו ממון מרובה משמע, ואפילו הכי היכא דחלוקין בעיסתן על האחין להביא ראיה, וכל שכן היכא דידיע דהוה ליה ממונא אחרינא מעיקרא. וש"מ דכי מחייבינן ליה לאייתויי ראיה לא צריך לאייתויי ראיה דהאי ממונא גופיה דידיה הוה, אלא כיון דמייתי ראיה דהוה ליה לדיליה ממונא דנפל ליה מבית אבי אמיה, אי נמי דיהיב ליה איניש מעלמא במתנה, אי נמי דאשכח מציאה, מוקמינן ליה להאי ממונא דאונות ושטרות בחזקתיה ועל האחין להביא ראיה. וש"מ דהלכתא כותיה דרב, דאי כשמואל אפילו אין חלוקין נמי:
ריד. הרי אמרו בזמן שאין חלוקין בעיסתן (על האחין) [עליו] להביא [ראיה] ראיה במאי רבה אמר ראיה בעדים. שצריך להביא עדים שנפל לו ממון מבית אבי אמו כמו שטען, ואע"ג דלא מייתי ראיה דהאי ממונא דהני אונות ושטרות מחמת ההוא ממונא דנפל ליה הוא דאתא תלינן ביה, ועל האחין להביא ראיה, דלא גרע מחלוקין בעיסתן כדברירנא. רב ששת אמר ראיה בקיום השטר. דקסבר רב ששת דכי קאמר עליו להביא ראיה היכא דלא יכיל לקיומיה להאי שטרא דנפיק על שמיה, דאע"ג דמודי (ליה) [לוה] דמיניה דהאי אחא דנפיק שטרא על שמיה יזיף, ומודי מוכר [ד]לדידיה זבין, כיון דהוה נושא ונותן בתוך הבית ליכא בהא ראיה דממונא דידיה הוא. אבל היכא דמקיים שטריה לא צריך להביא ראיה דאין לך ראיה גדולה מזו, דכיון דאיכתיב שטרא על שמיה לא סגיא דלא שמעי ביה אחין, דשטרא קלא אית ליה, ומדלא מחו ביה ש"מ ממונא דידיה הוא. ואיכא למימר דרב ששת כשמואל סבירא ליה דאמר על האחין להביא ראיה, מיהו היכא דלא מיקיים שטרא מודי ליה לרב.
אמר ליה רבא לרב נחמן הא רב דאמר עליו להביא ראיה והא שמואל דאמר על האחין להביא ראיה, והא רבה דאמר ראיה בעדים והא רב ששת דאמר ראיה בקיום השטר. מר כמאן סבירא ליה אמר ליה אנא מתניתא ידענא וכוותא סבירא לי, דתניא אחד מן האחין שהיה נושא ונותן בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאין על שמו ואמר שלי הן שנפלו לי מבית אבי אימא עליו להביא ראיה וכן האשה שהיתה נושאה ונותנת בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאין על שמה ואמרה שלי הם שנפלו לי מבית אבי אבא או מבית אבי אימא עליה להביא ראיה מאי וכן מהו דתימא אשה כיון דשכיחא לה מילתא דאמרי קא טרחא קמי יתמי אימא לא גזלא מיתמי וליהימנא בלא ראיה, קמ"ל דלא. וש"מ דהלכתא כרב דאמר עליה להביא ראיה. וממילא שמעת דליתיה לדרב ששת דאמר ראיה בקיום השטר, חדא מדלא קאמרינן ועדיין תיבעי לך ראיה בעדים או ראיה בקיום השטר, ש"מ דפשיטא לן דמאן דאמר עליו להביא ראיה בעדים קאמר, ורב ששת דאמר ראיה בקיום השטר כשמואל סבירא ליה דאמר כיון דמיקיים שטרא על האחין להביא ראיה, וכיון דקתני תנא בהדיא עליו להביא ראיה ש"מ כרב ודלא כשמואל ורב ששת. ואם תמצא לומר רב ששת נמי כרב סבירא ליה דאמר עליו להביא ראיה מיהו מאי ראיה ראיה בקיום השטר, הא מדאיכפל תנא למתני שנפלו לי מבית אבי אימא וגבי אשה נמי שנפלו לי מבית אבי אבא או מבית אבי אימא ותני עלה עליו להביא ראיה ועליה להביא ראיה, ש"מ ראיה בעדים שמעידין שנפלו לו מבית אבי אמו קאמרינן כרבה.
והא דקתני תנא אחד מן האחין ולא קתני אחד מן הבנים, לאו למימר דבן שהיה נושא ונותן בשל אביו והיו אונות ושטרות יוצאין על שמו ואמר שלי הן על האב להביא ראיה, דהשתא אחין דקפדי אהדדי דהא אית להו חזקה אהדדי קיימא לן דעליו להביא ראיה, גבי אב ובנו דלא קפדי אהדדי דהא קיימא לן דלא מחזקי אהדדי לא כל שכן. אלא הוא הדין גבי בן בנכסי אביו ואשה בנכסי בעלה, והאי דנקט אחין ואשה בנכסי יתומים רבותא קמ"ל, מהו דתימא כיון דשכיחא להו מילתא דטרחיבדיתמי אימא לא גזל מיתמי וליהמנינהו, קמ"ל. תדע דבהדיא גרסינן בתוספתא (פ"ט ה"ב) בן שנושא ונותן בשל אביו אע"פ שאונות ושטרות יוצאין על שמו הרי הן של אביו. ואם אמר ממה שירשתי משל בית אבי אימא הן יעשה מפורש בפירושו. וכן האשה שנשאה ונתנה בשל בעלה אע"פ שהשטרות יוצאין על שמה הרי הן של בעלה, ואם אמרה ממה שירשתי מבית אבי אבא הן או משל בית אבי אימא תעשה מפורש בפירושה. וממאי דהאי יעשה מפורש בפירושו ותעשה מפורש בפירושה דקתני דעל הבן ועל האשה להביא ראיה, מדקתני יעשה מפורש בפירושו, והשתא נחזי אנן מאי בפירושו, אילימא בפירושו של שטר, מאי שנא גבי בן דקתני בפירושו ומאי שנא גבי אשה דקתני בפירושה, (אלמא) [אלא] מאי בפירושו בפירושו של בן דקאמר שלי הן ומאי בפירושה בפירושה של אשה דקאמרה שלי הן. ומאי יעשה מפורש בפירושו, אילימא דמהימן למימר שלי הן, אי הכי ליתני נאמן, דקימא לן לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה, ועוד למה לי למתנא יעשה מפורש בפירושו, ליתני יעשה בפירושו, אלא לאו הכי קאמר יעשה הדבר מפורש וברור בראיה שהן שלו בפירושו, והוא הדין גבי אשה:
רטו. והא דתנן בד"א במחזיק אבל בנותן מתנה והאחין שחלקו והמחזיק בנכסי הגר נעל גדר פרץ כל שהוא הרי זו חזקה, אתמהינן עלה אטו כל הני דאמרינן לאו חזקה היא אמר רבא הכי קאמר בד"א בחזקה שיש עמה טענה כגון מוכר אומר לא מכרתי ולוקח אומר לקחתי ולית ליה ללוקח ראיה, דחזקה במקום ראיה קימא אבל הנותן מתנה ורצה המקבל להחזיק בה כדי שלא יוכל הנותן לחזור בו, והאחין שחלקו ורצה כל אחד מהן להחזיק בחלקו, והמחזיק בנכסי הגר שמת ואין לו יורשין, דלמיקנא בעלמא הוא דקא בעו ואין ביניהן טענה וכפירה, נעל גדר פרץ כל שהוא הרי זו חזקה. ואין המקנה יוכל לחזור בו:
ראיה במאי רבה אמר ראיה בעדים כו'. נראה לי דרבה סבירא ליה כרב ורב ששת סבירא ליה כשמואל כו' וכן נראה שהרב ז"ל אמר כן שלא הביא מחלוקת רבה ורב ששת ולא פסק הלכה כאחד מהן אלמא בפלוגתא דרב ושמואל פליגא וכבר איפסיקא הלכתא כרב.
וזה לשון הרשב"א ז"ל: ראיה במאי רבה אמר ראיה בעדים רב ששת אמר ראיה בקיום השטר. פירש ר"ש ז"ל דאדרב דאמר עליו להביא ראיה קיימי וקיום השטר דקאמר רב ששת קיום בית דין קאמר כלומר שיש בו אשרתא דדייני וקסבר רב ששת דלא נזקקו בית דין לו לקיימו עד שחקרו ומצאו שהוא משל עצמו. ואינו מחוור דאטו כל שטר הבא לבית דין לקיימו נזקקים לו בית דין לדעת מעות משל מי ואם הלוה משלו ומשל אחרים דמה להם לבית דין אצל זה אם משלו היו הרי טוב ואם לאו כמו שכתב בשמו כך כשיקבל מעות יחזירם לאמצע ועוד דהא קיימא לן דמקיים את השטר אף על פי שלא קראוהו ובודאי הכין משמע שלא קראוהו כלל ולא ידעו מי המלוה ומי הלוה. ונראה כפירושו של הראב"ד ז"ל דרבה ורב ששת בדרב ושמואל פליגי רבה כרב ורב ששת כשמואל והכי קאמר אין לו לזה אלא כשיתבע בעל חובו יקיים שטרו ויגבה חובו ולא מפני ערעור האחים אלא אם יערער הלוה ונראה לי ראיה לדבריו מדקאמר ליה רבה לרב נחמן הא רב והא שמואל הא רבה ורב ששת מר כמאן סבירא ליה אלמא רבה ורב ששת בפלוגתא דרב ושמואל פליגי. ועוד דכי אהדר ליה מתניתא אנא ידענא דמוכחא כרב תו לא בעא מיניה אכתי כרבה או כרב ששת ואם כפירוש ר"ש ז"ל אכתי לא ידענא אי כרבה אי כרב ששת. ודכוותה יש בפרק מי שמת גבי הוא אומר שכיב מרע הייתי והן אומרים בריא היית הוא מוציא מידן בלא ראיה והן אין מוציאין מידו אלא בראיה וחכמים אומרים המוציא מחברו עליו הראיה ואמרינן עלה ראיה במאי רב הונא אמר ראיה בעדים רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי ראיה בקיום השטר.
ולענין פסק הלכה כרב דעליו להביא ראיה דהא רב נחמן קאי כוותיה ותניא כוותיה. ואם מת על האחים להביא ראיה דהא אמר שמואל מודה לי אבא שאם מת על האחין להביא ראיה. ואף על גב דאקשינן כלום נטעון להו ליתמי מידי דלא מצי טעין אבוהון ועמדה בקושיא כתב רבינו חננאל ז"ל שקבלה מן הגאונים ז"ל דכל שעמדה בתיובתא נדחית אבל כי קיימא בקושיא לא דחינן מימרא בקושיא דקים בהו דהכין הלכתא אלא דלא קים להו בתירוץ מאי דקשיא להו.
חסורי מחסרא והכי קתני במה דברים אמורים בחזקה שיש עמה טענה כו'. פירש ר"ש ז"ל דקאי במה דברים אמורים לחזקת שלש שנים כלומר אבל בנעל גדר ופרץ מספיק כל שהו. ונראה לי דקאי נמי לדסליק מניה לאומנין ואריסין ואפוטרופסים ואיש לאשתו דדוקא חזקה שלש שנים שהיה לראיה אין להם אבל נעל גדר ופרץ שהוא למקניא בה יש להן כגון נותן מתנה ואחין שחלקו ומחזיק בנכסי הגר נקט משום חזקת שלש שנים ולפיכך נקט האי במה דברים אמורים הכא ולא נקט לה מיד בתר רישא דמתניתין דקתני הרי אלו שלש שנים. שיטה לא נודעה למי.
אבל בנותן מתנה והאחין שחלקו כו'. לאו דוקא הני אלא הוא הדין ללוקח אלא תנא הני אף על גב דלא יהבי דמי וכל שכן לוקח דקא יהיב דמי. ואי נמי אורחא דמלתא נקט שבאותם שלשה מקומות דרכן לקנות בחזקה אבל במכר במקום שקונים בכסף ואי נמי בכסף ושטרא סתמא דמלתא אין המוכר נותן לו רשות למחזיק בו עד שיתן דמים. הרשב"א ז"ל.
וכן פירש הר"י ז"ל בעליות וזה לשונו: לענין מכר אי דייקינן ממתניתין דלא קניא ביה חזקה עד שיתן דמים מדקתני נותן מתנה כו'. ואלו מכר לא קתני והא דתנן בקדושין נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה במתנה מיירי כדאמרינן התם לענין שטר לא שנו אלא בשטר מתנה אבל במכר כו'. ורבותינו ז"ל פירשו דבין במכר ובין במתנה חזקה קונה והא דלא קתני הכא מכר משום דאורחא כו'. ונראה לי להביא ראיה מהא דתני רב הושעיא בקידושין דבי לוי נעל גדר כו' ומסתמא ברייתא זו נשנית בקידושין לפרש משנתנו ששנינו נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף כו' ומדקא בעי רב עלה במתנה האיך אלמא מתוקמא למה ברייתא במכר לבד שמע מינה דהא דקתני נקנין בחזקה במכר נמי מתוקמה דהא ברייתא דבי לוי לפרושי חזקה דמתניתין אתיא. והא דגרסינן נמי בפרק הפרה המוכר בית לחברו כיון שמסר לו את המפתח קנה ומפרש התם כיון שמסר לו את המפתח קנה בחזקה מאי צריך למימר ליה לך חזק וקנה. ולכאורה משמע קני בחזקה בלא מתן דמים מדקאמר קנה ולא קאמר הרי זו חזקה והסברא כך מכרעת דחזקת קרקעות במקום משיכה במטלטלים וקנה בלא מתן דמים. ע"כ.
יש מי שפירש דכי אמרינן נעל נעל ופתח קאמרינן וכהאי גוונא לא הוי מבריח ארי שהרי חזר ופתחו והוי חזקה שהרי החזיק כמחזיק בשלו והיינו דאמרינן בההיא דפרק הזורק ותיחות ותפתח וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפרק א' מהלכות מכירה שכך כתב כיצד המחזיק בנעילה כו'. ונעל הלוקח את הפתח וחזר ופתחו כו'. ולא מחוור דאם איתא דפתיחה מעכבת היכי תנן סתמא נעל ואם מההיא דאמרינן התם תיחות ותפתח לא איריא וכמו שאכתוב בסמוך בסייעתא דשמיא. הר"ן ז"ל.
וכן פירש רבינו יונה בעליות וזה לשונו: שלשה עניני חזקה הם: האחד נעילת דלתות הבית והוא הדין פתיחת דלתות כדאמרינן התם ותיחות ותפתח ואף על פי שאין בכך תיקון לבית דרך חזקה היא כשמחזיק בה כמו שאדם מחזיק ונוהג בשלו שנועל ביתו ומונע כל אדם מליכנס שם ופתיחה נמי אין דרך בני אדם לפתוח בית שאינו שלו כשהוא נועל מבחוץ. והשני גדר ופרץ שהוא מתקן השדה והוא הדין לכל תיקון כגון חרישה והשקאה. והשלישי מציע מצעות בנכסי הגר אף על פי שאינו מתקן וכו'. עד כאן.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה