שולחן ערוך אבן העזר פו ב
<< · שולחן ערוך אבן העזר · פו · ב
צבעי אותיות סימון הפרשנים: חלקת מחוקק · בית שמואל · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · פתחי תשובה · באר הגולה
הבעל שלוה מהאשה ואחר כך גרשה, אין לה עליו כלום.
- הגה: וכל שכן אם לא גרשה (דעת עצמו). ויש אומרים דוקא אם היו המעות טמונים כשלוה ממנה, אבל לא היו המעות טמונים, ולוה ממנה, צריך לשלם לה אפלו לאחר שגרשה (טור). והוא הדין אם תקפם מידה, דמאחר שלא היו המעות טמונים, נאמנת לומר: שלי או של פלוני הם (סברת הרב). מיהו, אם נושאת ונותנת תוך הבית, או שהבעל מאמינה על שלו, אינה נאמנת (טור). ועין לעיל סימן פ"ה סעיף י"ב.
לוה ממנה בשטר, היא אומרת: לא היו המעות טמונים, והוא אומר: טמונים היו, עליה להביא ראיה אז פטור לשלם (נמוקי יוסף פרק חזקת הבתים). ועיין בחשן המשפט סימן ס"ב, אשה שהיו שטרות יוצאין על שמה מה דינן. אשה שמכרה או משכנה מטלטלין, אם הקונה או המלוה אינו יודע שהם של בעל, אין צריך להחזיר אליו, אפילו רוצה הבעל להחזיר לו דמיו וטוען שהיא גנבתן לו (הגהות מימוני פרק כ"ב דאשות). ויש אומרים דאם היא נושאת ונותנת תוך הבית, הבעל נאמן וצריך להחזיר לו בלא דמים (רבנו ירוחם נתיב כ"ג). ונראה לי, דוקא בשאין דרכה למשכן או למכר בלא רשות בעלה, אבל אם דרכה בכך, מה שעשתה עשוי; וכן נראה להורות. ועין לקמן סימן צ':
מפרשים
(ח) הבעל שלוה מן האשה: כבר כתבתי בסי' שלפני זה ס"ק כ"ג דדעת הרמב"ם דמאחר דהנותן לבעלה ולא קנתה בהן קרקע יצאו מחזקתה ואבדה זכותה אפי' במעות שאינם טמונים ומשמע ודאי דלדעת הרמב"ם תקיפה לא מהני אפי' במעות טמונים דאפי' בקנתה ממנו במעות טמונים שיכול לומר לגלויי זוזי בעינ' אפי' הכי לא יצאו מחזקת נ"מ ומכ"ש תקף בע"כ והי"א שכתב הרב אחר זה לחלק בין מעות טמונים לאינם טמונים אין זה פי' רק היא דעה אחרת שחולקת על הרמב"ם ומחלקת אף בהלוואה בין טמונים לשאינם טמונים:
(ט) אפי' לאחר שגירשה: לא ידעתי מאי אפי' דקודם שגירשה משלם לה הקרן ויקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ולאחר שגירשה צריך לשלם לה לגמרי:
(י) נאמנת לומר שלי או של פלוני: ולפי זה מ"ש בשם המרדכי בסעיף שלפני זה שאם החזיר הנפקד לבעל פטור היינו במעות טמונים דמהני תקיפה אבל במעות שאינם טמונים דלא מהני תקיפה מידה נראה דה"ה דלא מהני מה שנתן לו הנפקד דלמה תאבד זכותה:
(יא) שלי או של פלוני: לאו בחדא מחתא מחתינהו דשלי היינו הקרן שלי ופירות שלו כדין נ"מ דכבר נתבאר בסי' שלפני זה סעיף י"ב דאין האשה נאמנת להפקיע הפירות מבעלה אף על פי שכתב שם שיש חולקים במעות שאינם טמונים וס"ל דנאמנת להפקיע לגמרי מבעלה כבר כתבתי דלמעשה לא החליטו הדבר אבל כשאומרת של פלוני הם הם שלו לגמרי:
(יב) מיהו אם נושאת ונותנת בתוך הבית וכו': מ"ש כאן דאינה נאמנת בלוה ממנה או תקפה בנושאת ונותנת הוא פשוט דהא אפי' היה בידה מטלטלין אינה נאמנת לומר שלי הוא כמבואר בחושן משפט סי' ס"ב:
(יג) עליה להביא ראיה: דכל שטר שיש בו ריעותא על בעל השטר להביא ראיה וכבר כתבתי שלדעת הרמב"ם אף אם תביא ראיה שלא היו טמונים אפ"ה זכה הבעל בהם וכל דינים אלו לדעת הי"א המחלקי' בין טמוני' לשאינם טמונים:
(יד) א"צ להחזיר: לדעת ר' שמשון דס"ל דבמעו' טמונים מהני תקיפה מידה גם כאן אם יברר הבעל שמה שמכרה או משכנ' היו טמונים בידה הי' אפשר לומר כשם שיכול לתקוף מידה ה"ה דיכול להוצי' בדין מיד הקונה ויש לדחות דשאני היכא שהוא תקף הוא מוחזק אבל כאן הקונה כידה וכשם שאין להוציא מידה כך לא יוציא מיד הקונה אם לא שיתקוף מיד הקונה ויחזיר לו מעות משום תקנת השוק דודאי מהני דלא עדיף הקונה מן האשה בעצמה שיכול לתקוף ממנה במעות טמונים:
(טו) וצריך להחזיר בלא דמים: דהיא כגנב מפורסם ובידוע שזה הדבר שקונה גנוב שנתבאר בחושן משפט סי' שנ"ו שצריך להחזיר בלא דמים וע"ש וכבר כתבתי דכל אשה הנושאת ונותנת אפי' מה שבידה בחזקת בעלה מכ"ש מה שאינו בידה:
(טז) מה שעשתה עשוי: ויכול הלה לטעון שמא ברשותך עשתה וכמו שפסק לקמן סי' צ' בסעיף י"ד בשם תשובת הרשב"א סי' תתקל"ז:
(ט) אין לה עליו כלום: כ"פ הרמב"ם ספ"ב ה"מ ובבה"ת שער ל"ז דאין חילוק בין מעות טמונים לשאינם טמונים דאנן סהדי דלא נשתעבד לה להיות עבד לוה לה וכתב הרמב"ם שם כל המעות של האשה מחזיקים שהוא של בעלה אף על גב בפ"ק כ"ב ה"א כ' בחזקת נ"מ הם היינו כשהמעות ביד האשה אמרינן נ"מ הם וכשהמעות ביד בעלה אמרינן לגמרי של בעלה הוא וכשלוה ממנה אז יצאו המעות מחזקתה אמרי' של בעלה הוא אבל כשקנה ממנה קרקע לא יצאה מחזקתה אמרינן של נ"מ הוא וכן בתקף ממנה לא יצא מחזקתה ובחזקת נ"מ הוא וצריך להחזיר לה אחר הגט וכ"כ בח"מ, וכשלוה ממנה אמרינן שלו הוא אפי' לא טען ברי כמ"ש בסי' פ"ה:
(י) וי"א דוקא וכו': היינו לשיטות תוס' והרא"ש והרשב"א בין במכר ובין בתקף ובין בלוה בכלם אמרי' במעות טמונים אין לה עליו כלום והיינו כשטוען ברי כמ"ש בטור ובמגיד ואם הוא טוען שמא והיא טוענת ברי צריך להחזיר לה והמעות הם נ"מ, ובמעות גלוים צריך להחזיר לה ונאמנת לו' שאין לו רשות בהם לגמרי כמ"ש בסי' פ"ה:
(יא) צריך לשלם לה: כתב המגיד בשם הרשב"א שם ספ"ב כשלוה ממנה מעות גלוים הוי כאלו הודה לה שניתן לה בע"מ שאין לו רשות בהם אפי' הפירות ולא כח"מ שכתב קודם הגט אוכל הפירות גם א"י להשביעה:
(יב) אפי' לאחר שגירשה: בסמוך כתב רבות' אם לא גרשה דמגיע לו הנאה ממעות שלה מ"מ א"צ לשלם וכאן רבותא אפי' אחר הגט דאין מגיע לו הנאה מ"מ צריך לשלם:
(יג) שלי או של פלוני: כבר נתבאר בסי' הקודם די"ל שלי הם ואין לבעל רשות בהם, וכן נרא' עיקר דהא הריטב"א והר"י ס"ל כן וכן הרשב"א וכ"כ הרשב"א בשם הרא"מ וכן נוטים דברי תוס' והרא"ש וכ"כ מהרש"ל וב"ח:
(יד) מיהו אם נושאת וכו': אפי' אם הוא אינו טוען ברי משום חזקה היא דהכל משלו הוא וכן באונות ושטרות היוצאים על שמה אינה נאמנת דשלה הוא אף על גב דא"י לטעון ברי כמ"ש בתשוב' רשב"א וא"ל לשיטות הרמב"ם דס"ל כל אשה שאין המעות בידה מחזיקים דשל בעלה הוא למה תנא בש"ס אשה הנושאת בבית עליה להביא ראיה ת"ל בכל אשה הדין כן, וי"ל משום בש"ס איירי באונות ושטרות יוצאים על שמה ואז כשהיא הלוה לאחר לא יצא המעות מחזקתה. גם באלמנה לא אמרי' חזקה זו דהכל משל יתומים אא"כ בנושאת בבית וכתב בתשובת הרשב"א הנ"ל ה"ה להיפוך אם יש בידה מעות של אחר אין נאמן הבעל אפי' בטענות ברי לו' מה שנמצ' בידה שלו הם ותלינן המעות הוא משל אחר ואפי' תפיסה שלו לא מהני דהא אשה הנושאת לא מהני תפיסה שלה ואמרי' הכל של בעלה הוא כן ה"נ כשיש בידה מעות של אחר תלינן ממעות הנמצ' של אחר הוא וע' בחושן המשפט סי' ס"ב:
(טו) היא אומרת שלא היו מעות טמונים: היינו לשיטות הי"א שייך דין זה אבל לרמב"ם אפי' מעות שאינן טמונים יכול לתפוס ואפשר בממרנ"י שלנו שלא נזכר מי הוא המלוה אמרי' גם בזה דלא יצא המעות מחזקתו כמ"ש בסי' ג"ן:
(טז) ע' בחושן המשפט אשה שהיו שטרות יוצאים: ע' ב"י סס"ז הביא תשו' רשב"א אף אחר מותה צריכים יורשים להביא ראיה דמשלה היא אף על גב דתנן בש"ס אם מת א' מן האחים אשר השטרות יוצאים ע"ש צריכים האחים להבי' ראיה שם איירי כשאינם טוענים ברי אבל כשטוען ברי צריכים היורשים להביא ראיה, ובתשובת רשב"א סי' תתע"ט כתב דטוענים ליורשים משלה הוא אפי' בנושאת וי"ל שם איירי כשהבעל אינו טוען ברי ובד"מ כתב בתשובה אלו סותרים זה את זה, ואף למה שכתב לעיל בשם תשובת רשב"א בנו"נ אפי' אם הוא אינו טוען ברי אינה נאמנת היינו כל זמן כשהיא בחייה אבל אם היא מתה והוא טוען שמא טוענים בשביל היתומים והוא צריך ראיה:
(יז) אם הקונה או המלוה א"י: כן כתב בהגמ"י ובמרדכי פסק דוקא כשהם יודעים בודאי משל אשה הוא אז א"צ להחזיר לבעל והרב רמ"א פסק כהגמיי' דא"י להוציא מן הקונה או מן המלוה מיהו לכאורה נראה כדעת המרדכי דהא לדעת הרמב"ם לא מהני כשהוא א"י דהא כל מה שביד האשה בחזקת נ"מ הוא גם למ"ש בסי' פ"ה במעות או מטלטלים טמונים לכ"ע בחזקת הבעל הם ומה מהני כשאומר א"י ואף די"ל שמא ידע בעת שמכרה או משכנ' אין לחייב אותו מחמת הספק שמא ידע מיהו רי"ו במשרי' נתיב כ"ג כתב נמי דוקא בידוע שהוא משל בעל ואם תכף /תקף/ הבעל אז לכ"ע מהני וכן כתוב בח"מ מיהו מ"ש דצריך להחזיר המעות למלוה מפני תקנות השוק אין מוכרח ויותר מסתבר בכה"ג ליכא ת"ה כי היכ' דלא יקנה מן א"א כלום ואם איירי שהיא נושאת בבית ודרכה למכור ולהשכין א"כ לכ"ע אין לבעל שום טענה על הלוקח כמ"ש בסמוך:
(יח) וצריך להחזיר בלא דמי': דהוי כידע שיגנוב כמ"ש בחושן המשפט סי' שנ"ו דאז לכ"ע לית' תקנת השוק מזה ראיה לכאור' כשהפקיד' ביד אחר והיא נושאת בבית דבעל יכול להוצי' מן הנפקד דהא כאן מוציאים מן הלוקח בלא דמים ומפסידים אותו ובסעיף א' פסק בשם הריב"ש דמחזירים לידה ויש לחלק:
(יט) אבל אם דרכה בכך: ואז אפילו אם ידוע שהוא משל הבעל א"צ להחזיר כיון דרכה בכך, וג' חלוקים בדין זה אם אינה נושאת בבית ואין דרכה לומר /למכור/ אז אם ידוע שהוא משל בעל צריך להחזיר בלא דמים דלא שייך ת"ה בכה"ג, ואם אמר א"י ומקבל בתר' /בחרם/ אז אין מוציאין ממנו מחמת פלוגתת הפוסקים ואם חשש /תפס/ הבעל אין מוציאין ממנו וא"צ להחזיר דמים כמ"ש וח"מ לא כ"כ, ואם היא נושאת בבית ואין דרכה למכור אז לכ"ע בחזקת שלו הוא וצריך להחזיר בלא דמים ואם דרכה למכור אפילו אם בודאי משל בעל הוא המכר קיים וכתב ב"ה ה"ה שני שותפים בסחורה אחת ומכר א' סחורה בלי ידיעת חבירו אין צריך הלוקח להחזיר הסחורה הואיל הוא דרכו למכור רק זה השותף חייב לשלם לחבירו מה שהפסיד לו בממכרו קודם הזמן כמ"ש בחושן המשפט סימן קע"ו:
אם היה המעות טמונים כתב וש"ל ומ"ד לעיל סי' פ"ה בשם הרב בי יונה דבמעות טמונים דוקא בטוען טענת ברי ה"נ בטוען טענת ברי:
נושאת ונותנת תוך הבית פירוש שידוע שהבעל מסר בידה את נכסיו וכתב עוד דנשים שלנו כולם הם נושאים תוך הבית אותו הדיי שכ' רמ"א בסי' א' דהלכה האשה למ"ה ובא הבעל כתב מו"ח ז"ל בשם המרד' בזה היה מסופק ושאל את רבותיו ורפי' בידם מ"ה כתב רמ"א שלא יתנו לו כו' אמרינן בפ' ה"ה קבל מן הקטן ועשה לו סגולה וכתב בהג"ה אשר"י אבל לא יחזיר לקטן שמא יאבד ובהגבהה בעלמא נתחייב בשמירה מספק שמא אבידה היא ונתחייב בהשבתה אבל בתחילה אינו חיוב ליטול מידו דשמא מדעת נתנו הבעלי' יחזרו ויטלו ממנו עכ"ל:
(ו) כלום: כ"פ הרמב"ם דאין חילוק בלוה ממנה בין מעות טמונים לשאינם טמונים דאנן סהדי דלא נשתעבד לה להיות עבד לוה לה. אבל כשקנה ממנו קרקע לא יצאה המעות מחזקתה ואמרינן של נ"מ הוא. וכן בתקף ממנה לא יצאה מחזקתה ובחזקת נ"מ הוא וצריך להחזיר לה אחר הגט. ובלוה ממנה אמרינן שלו הוא אפילו לא טען ברי ב"ש.
(ז) טמונים וכו': זהו לשיטת תוס' ורא"ש והרשב"א דס"ל בין במכר בין בתקף ובין בלוה בכלם אמרינן במעות טמונים אין לה עליו כלום והיינו כשטוען ברי. ואם הוא טוען שמא והיא טוענת ברי צריך להחזיר לה והמעות הם נ"מ ובמעות גלוים צריך להחזיר לה. ונאמנת לומר שאין לו רשות בהם לגמרי עיין ב"ש.
(ח) שלי וכו': ר"ל שלי הם ואין לבעל רשות בהם ב"ש. והחלקת מחוקק לא כ"כ ע"ש.
(ט) הבית: אפילו אם הוא אינו טוען ברי עיין ב"ש.
(י) ראיה: היינו לשיטות י"א שייך דין זה. אבל להרמב"ם אפילו במעות שאינו טמונים יוכל לתפוס כמ"ש. בממרנ"י שלנו שלא נזכר מי הוא המלוה אמרינן גם בזה דלא יצא המעות מחזקתה ב"ש.
(יא) בעל וכו': ואם תקף הבעל מיד הקונה מהני ויחזיר לו המעות משום תקנות השוק ח"מ וב"ש כתב דהכ' ליכ' תקנות השוק כי היכ' דלא יקנה מן א"א כלום.
(יב) דמים: דהיא כגנב מפורסם דאז לכ"ע ליכ' תקנות השוק כמ"ש בחושן משפט סי' שנ"ו.
(יג) בכך וכו': ואז אפילו אם ידוע שהוא משל הבעל א"צ להחזיר כיון שדרכה בכך. וג' חלוקים יש בדין זה. אם אינה נושאת בבית ואין דרכה למכור. אז אם ידוע שהוא משל בעלה צריך להחזיר בלא דמים דלא שייך תקנות השוק בכה"ג. ואם אמר איני יודע מקובל בחרם אז אין מוציאין ממנו. ואם תפס הבעל אין מוציאין ממנו. וא"צ להחזיר לו דמים. ואם היא נושאת בבית ואין דרכה למכור אז לכ"ע בחזקת שלו הוא וצריך להחזיר בלא דמים. לב"ש ולהחלקת מחוקק צריך להחזיר לו דמים ואם דרכה למכור אפילו אם בודאי של בעל הוא המכר קיים. וכתב בה"י ה"ה שני שותפים בסחורה אחת ומכר א' סחורה בלי ידיעת חבירו א"צ הלוקח להחזיר הסחורה הואיל והוא דרכו למכור רק זה השותף חייב לשלם לחבירו מה שהפסיד לו במכרו קודם הזמן ע"ש.