טור חושן משפט שמו

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן שמו (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

השואל פרה והיה המשאיל עם השואל במלאכתו בשעה שמשך הפרה פטור אפי' פשע בה ונגנבה או נאבדה לא שנא היה עמו בשאלה כגון שהשאיל את עצמו לעשות מלאכתו ל"ש שהיה עמו בשכירות שהשכיר את עצמו לו. לא שנא שהיה עמו באותה מלאכה של הפרה ממש לא שנא במלאכה אחרת ואפילו אמר לו השקני מים והשקהו והשאיל לו פרתו בעוד שהוא משקהו הוי שאלה בבעלים: אבל משך תחלה ואחר כך השקהו לא הוי שאלה בבעלים: ולא שנא אם באו שאלת הבעלים עם שאלת הפרה כאחד לא שנא היה הוא שכור לו או שאול לו ואחר כך השאיל לו פרתו פטור. אפי' לא היה עמו בשעת שבורה ומתה אבל אם לא היה עמו בשעת שאלה ואחר כך שאל הבעלים או שכרם אין זה שאלה בבעלים אף על פי שהיה עמו בשעת שבורה ומתה:

ומיהו אם שאל את הבעל ונתרצה לו להיות שאול לו אע"פ שלא התחיל במלאכת השואל בשעת משיכת הפרה אלא מזמין ומכין עצמו ללכת חשוב שפיר עמו במלאכתו אבל באמירה שאומר להיות שאול לו ולא הכין עצמו למלאכתו לא הוי שאלה בבעלים וכ"כ הראב"ד אמר לו השאילני פרתך והשאל אתה עמה כיון שהתחיל ללכת עם פרתו אע"פ שעדיין לא יצא מביתו כבר התחילה שאלתו וכ"כ הרמ"ה אלא שחילק דוקא שלא פירש לו זמן אלא אימתי שירצה השואל יעשה לו מלאכתו לפיכך כיון שאם אומר לו עתה לעשותה יעשנה נמצא שמעתה הוא שאול לו למלאכתו אע"פ שעדיין לא עשה אבל כשאומר לו לעשות מלאכה ידועה [מיד] כל זמן שלא התחיל לעשותה אינו קרוי עמו במלאכתו וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה:

השאיל לו פרתו או השכירה למשאוי והלך עמה לסעדה ולהטעינה המשאוי הוי שאלה בבעלים אע"פ שמעצמו נשאל לו ואם לא הלך אלא לראות שלא יוסיף עליה המשאוי אין זה שאלה בבעלים:

אמר לו שמור לי ואשמור לך הוי שמירה בבעלים שהמפקיד הוא עם הנפקד לשמור לו גם הוא אבל אמר לו שמור לי היום ואשמור לך למחר אינה שמירה בבעלים אבל הם שומרי שכר זה לזה והוא הדין נמי אם א"ל שמור לי היום ומחר ואני אשמור לך למחר חייב כיון שלא היה עמו תחלה כשמשך:

האומר לשלוחו צא והשאל עם פרתי פסק רב אלפס דלא הוי שאלה בבעלים אלא א"כ אמר לעבדו הכנעני להשאל עמה דעבדו כגופו דמי וכ"כ הרמב"ם והרמ"ה כתב דשלוחו של אדם כמותו למיהוי שאלה בבעלים:

שותפין ששאלו זה מזה וכן השואל מאשתו הוי שאלה בבעלים שכל אחד ואחד במלאכת חבירו והאשה מלאכת בעלה:

שאל מהאשה פרת נכסי מלוג ונשאל לו בעלה או אשה ששאלה פרה לצורך נכסי מלוג שלא ונשאל בעל הפרה לבעלה לא הוי שאלה בבעלים:

שאל פרה לרבעה או ליראות בה או לעשות בה פחות משוה פרוטה או ששאל ב' פרות לעשות בהן שוה פרוטה מיבעיא לן אם יש לו דין שואל או לא ולא אפשיטא לן וכתב א"א הרא"ש ז"ל דלא מיחייב כדין שואל אבל אי איכא שוה פרוטה לשואל חייב בגניבה ואבידה כדין שומר שכר הואיל ונהנה וכ"כ הרמ"ה שחייב בגניבה ואבידה כל היכא דאיכא שוה פרוטה לשואל אע"ג דלגבי פרה ליכא שוה פרוטה ואף לענין אונסין אי תפס לא מפקינן מיניה:

שאל משני שותפין ונשאל לו אחד מהם מיבעיא לן אי הוי בחלק של אותו שנשאל לו שאלה בעלים או לא וכן שותפין ששאלו ונשאל המשאיל לאחד מהם מיבעיא לן אי הוי לאותו השואל שאלה בבעלים או לא ולא איפשיטא לפיכך אין מוציאין מספק ואם תפס לא מפקינן מיניה וכתב הרמב"ם ז"ל הנך בעיין לא איפשיטו ולא מפקינן מספק ואם פשע בהן השומר הרי זה משלם ואיני מבין מה חילוק יש בין פשיעה לאונס כיון דקיימא לן פשיעה בבעלים פטור: מקרי דרדקי של בני העיר ושתלא וטבחא ומקיזי דם וסופרי העיר שהם שכורים לכל בני העיר לעשות להם מלאכתם אם בני העיר שואלין מהן בכל פעם הוי שאלה בבעלים כיון שאם יצטרך לו באותה שעה יצטרך לבוא לעשות לו מלאכתו אפילו אם צריך לתת לו שכר מ"מ מוכרח הוא לעשות לו מלאכתו בשכר שנותן לו מידי דהוה אשותפין ששכרו שכיר חודש או שנה דבכל שעה הוי שאלה בבעלים לכל אחד מהם:

הרב השונה לתלמידיו אם הם צריכים ללמוד עמו בכל מסכתא שירצה הוא ואף אם התחילו מסכתא אחת יכול לשנותם ממסכתא למסכתא אז הוו הם כשאולין לו שהם עמו במלאכתו ואם שאל מהם הוי שאלה בבעלים ואם הוא צריך ללמוד עמהם בכל מקום שירצו אז הוא נשאל להם ואפילו שלא בשעת הלימוד כיון שצריך ללמוד עמהם בכל עת שירצו ואם הדבר תלוי בשניהם שהמסכתא שהתחילו יגמרו ואין הרב יכול לשנות המסכתא בלא דעת התלמידים ולא התלמידים בלא דעת הרב אז אינן שאולים זה לזה כלל ולפני המועדים שדרך לדרוש לעם מהלכות מועד הוא נשאל להם:

שאל פרה בבעלים ואח"כ קודם שהחזירה לו שכרה שלא בבעלים ונגנבה בימי שכירות או שכרה בבעלים ואח"כ קודם שהחזירה שאלה שלא בבעלים ומתה בימי שאלה מיבעיא אי הוי שאלה ושכירות בבעלים ואיפשיטו דהויין בבעלים: אבל שאלה בבעלים ואח"כ קודם שהחזירה שכרה שלא בבעלים וחזר ושאלה שלא בבעלים ומתה בימי שאלה אחרונה או ששכרה בבעלים ואח"כ שאלה שלא בבעלים וחזר ושכרה שלא בעלים ונגנבה בימי שכירות אחרונה מיבעיא ולא איפשיטא ואט תפס [לא] מפקינן מיניה והרמב"ם כתב דלא הוי שאלה בבעלים אלא בשאלה בבעלים ואח"כ שכרה שלא בבעלים ובכל אינך כתב דהוי ספק וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה:

שכרה בבעלים וחזר וכשרה שלא בבעלים פשיטא כיון דשניהם בשכירות הוי שנייה בבעלים כמו הראשונה מיהו אם ראשונה שלא בבעלים ושנייה בבעלים לא אמרינן הראשונה תגרור לשנייה להיות שלא בבעלים דלהקל אזלינן בשומרים:

בעל בנכסי מלוג של שאשתו אפילו פשע בהן ונאבדו פטור דבין אי חשיב בהן שואל או שוכר או שומר הוה ליה פשיעה בבעלים שהיא עמו במלאכתו ואפילו היו שאולין או שכורין בידו קודם שנשאה שלא בבעלים ואחר כך נשאה מאותה שעה ואילך חשוב שאלה או שכירות בבעלים ונסתלקה שאלה או שכירות הראשון שלא היה בבעלים ופטור:

ואפי' שכרה פרה מאחר ואח"כ נשאת לו ומתה או אפילו פשע בה ונגנבה פטור מפני שהוא חשוב בה כלוקה והיא חייבת לשלם לכשתתאלמן או תתגרש והרמב"ם ז"ל כתב ואם הודיעה לבעל שהיא שכורה ה"ז נכנס תחתיה והשיג [ס"א והגיה] עליו הראב"ד והוא שקבל אותה על עצמו בשכירות כתב ר"י אע"ג דבעל בנכסי אשתו הוי לוקה יש לו דין שומר חנם וגבי בעל בנכסי אשתו לא נפקא מינה שאפי' אם פשע בהן ונגנבו פטור דהוי פשיעה בעלים: ומיהו נפקא מינה ללוקח בהמה לשלשים יום דלא שואל הוי ולא שוכר דבלשון מקח לקחה והוא שומר חנם עליה:

וכל אלו החילוקים של שאלה בבעלים נוהגין גם כן בכל שאר השומרים:

בית יוסף

השואל פרה והיה המשאיל עם השואל במלאכה בשעה שמשך הפרה פטור היינו דכתיב גבי שואל אם בעליו עמו לא ישלם:ומ"ש אפילו פשע בה ונגנבה או נאבדה בר"פ השואל (צה.) איתמר פשיעה בבעלים פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר חייב וחד אמר פטור ופסקו הפוסקים כמאן דפטר:ומ"ש ל"ש שהיה עמו בשאלה כגון שהשאיל את עצמו לעשות מלאכתו לא שנא שהיה עמו בשכירות שהשכיר את עצמו לו מבואר במשנה ר"פ השואל (צה.):

(ג) ומה שאמר ל"ש שהיה עמו באותה מלאכה של הפרה ממש ל"ש במלאכה אחרת ואפילו אמר לו השקני מים והשקהו והשאיל לו פרתו בעוד שהוא משקהו הוי שאלה בבעלים אבל משך תחילה ואח"כ השקהו לא הוי שאלה בבעלים (שם) אמר רבא האי מאן דבעי למישאל מידי מחבריה וליפטר נימא ליה אשקיין מיא דהוה שאילה בבעלים ואי פקח הוא נימא ליה שאיל ברישא והדר אשקייך:

(ה) ומ"ש ולא שנא אם באו שאלת הבעלים עם שאלת הפרה כאחד ל"ש היה הוא שכור לו או שאול לו ואח"כ השאיל לו פרתו פטור מבואר במשנה בפרק השואל:ומ"ש אפילו לא היה עמו בשעת שבורה ומתה אבל אם לא היה עמו בשעת שאלה ואחר כך שאל הבעלים או השכירן אין זה שאלה בבעלים אף ע"פ שהיה עמו בשעת שבורה ומתה ברייתא שם בריש פ' השואל (צה:) היה עמו בשעת שאלה אין צריך להיות עמו בשעת שבורה ומתה היה עמו בשעת שבורה ומתה צריך להיות עמו בשעת שאלה:

ומ"ש ומיהו אם שאל את הבעל ונתרצה להיות שאול לו אע"פ שלא התחיל במלאכת השואל בשעת משיכת הפרה וכו' אבל באמירה שאמר להיות שאול לו ולא הכין עצמו למלאכתו לא הוי שאלה בבעלים וכ"כ הראב"ד א"ל השאילני פרתך והשאל אתה עמה כיון שהתחיל ללכת עם פרתו אע"פ שעדיין לא יצא מביתו כבר התחילה שאלתו בר"פ השואל מדקתני סיפא ואח"כ שאל את הפרה מכלל דרישא דקתני עמה עמה ממש עמה ממש מי משכחת לה פרה במשיכה ובעלים באמירה ובההוא פירקא לקמן לגבי הא דאמר רבא מקרי דרדקי שתלא טבחא ואומנא וספר מתא כולן בעידן עבידתייהו כשאלה בבעלים הוא כתב הרא"ש תימה דהכא משמע דוקא בעידן עבידתייהו ולעיל בר"פ אמרינן בעלים באמירה אלמא משעת אמירה מיקרי שאלה בבעלים אף על פי שעדיין לא התחיל במלאכה וצ"ל דבעידן עבידתייהו לאו דוקא אלא בשעה שמזמינין ומנידין עצמן ללכת מיקרי עידן עבידתייהו והיינו אמירה דלעיל וכן כתב הראב"ד אם א"ל השאילני פרתך והשאל לי אתה עמה כיון שהתחיל ללכת עם פרתו אע"פ שעדיין לא יצא מביתו כבר התחילה שאלתו עכ"ל:ומ"ש וכ"כ הרמ"ה אלא שחילק דוקא פירש לו זמן וכו': (ב"ה) נראה לי שיש כאן ט"ס וכן צריך להגיה אבל כשאמר לו לעשות מלאכתו בזמן ידוע כל זמן שלא התחיל לעשותה אינו קרוי עמו במלאכתו דאל"כ לאו רישיה סיפיה מ"מ יש לי גמגום על זה דא"כ משהגיע אותו הזמן הו"ל עמו במלאכתו אע"פ שעדיין לא התחיל בה:

השאיל לו פרתו או השכירה לו למשאוי והלך עמה לסעדה ולהטעינה המשאוי הוי שאלה בבעלים וכו' ואם לא הלך אלא לראות שלא יוסיף עליה המשאוי אין זה שאלה בבעלים בפ' השואל (צז:) מר בר חנינא אוגר כודנייתא בי חוזאי נפק לדלויי טועניה בהדייהו פשעו בה ומית אתו לקמיה דרבא חייבינהו א"ל רבנן לרבא פשיעה בבעלים היא איכסיף לסוף איגלאי מילתא דלמיסר טועניה היא דנפק ופרש"י למיסר. לראות שלא ירבו במשאה: וכתב המרדכי פי' ר"ח למיסר טועניה לראות שלא יכבד המשאוי על בהמתו והגביהו לראות כמה משקלו ולהנאתו עשה ולא לסייע השוכר ופסק ראבי"ה דאם השאיל לו סוסו ותפס האשטרי"ק בלע"ז זהו לתקנת בהמתו: כתב עוד המרדכי דאין נקרא עמו במלאכתו אלא דשואל בקש מהמשאיל עשה לי דבר פלוני אבל אם עשה מעצמו אין זה עמו במלאכתו ורבינו חולק על זה שכתב הוי שאלה בבעלים אע"פ שנשאל מעצמו:

א"ל שמור לי ואשמור לך הוי שמירה וכו' בבעלים וכו' אבל א"ל שמור לי היום ואשמור לך למחר אינו שמירה בבעלים וכו' בס"פ האומנים (פ:) תנן שמור לי ואשמור לך ש"ש ובגמרא (פא.) ואמאי שמירה בבעלים היא אמר רב פפא דאמר ליה שמור לי היום ואשמור לך למחר: ומה שאמר וה"ה נמי אם אמר ליה שמור לי היום ומחר ואני אשמור לך למחר חייב כיון שלא היה עמו תחילה כשמשך: כתב המרדכי ראובן טוען על שמעון בקשת להשאיל לבתך א' עגולה זהב שוה ג' זקוקין ונגנב ממנה והשיב שמעון אמת כן הוא אבל אשתי השאילה לך עגולים חלוף אלו וראובן אמר ליה שלך אינם שוים חצי זקוק דין זה פשוט מהא דהנהו בי תרי דהוו מסגין באורחא חד אריכא וחד גוצא וכו' עד שאלה בבעלים ופטור הילכך שמעון פטור שהרי שאלה בבעלים הוא ואע"פ שפשע פטור וכיון שפטור שמעון מלשלם חייב ראובן להחזיר העגולים שהם בידו ועיין במ"ש שם לדעת רש"י אצל מ"ש נשאל לר"ש בראובן ששאל ספר אחד משמעון לשעה אחת ולא יותר ואחר שעה נפלה דליקה בבית ראובן ונשרף הספר וגם תובעים אותו לוי ויהודה שהשאילו לו ספריהם ואמרו ע"מ שגם הוא ישאיל להם ספריו וכן עשה וע"ש:

האומר לשלוחו צא והשאל עם פרתי פסק רב אלפס דלא הוי שאלה בבעלים אא"כ אמר לעבדו הכנעני וכו' בפ' השואל (צו.) א"ל רבינא לרב אשי האומר לשלוחו צא והשאל עם פרתי מהו ופשט רב אחא בריה דרב אוויא דפלוגתא דרבי יונתן ורבי יאשיה היא וכ' הרי"ף ולא איפסיק בה הלכתא בהדיא אלא מדחזינן לרב עיליש דבעיא מיניה דרבא האומר לעבדו צא והשאל עם פרתי מהו תיבעי למאן דאמר שלוחו של אדם כמותו ה"מ שליח דבר מצוה אבל עבד דלאו בר מצוה לא או דילמא אפילו למאן דאמר לא אמרינן שלוחו של אדם כמותו ה"מ שליח אבל יד עבד כיד רבו אמר ליה מסתברא יד עבד כיד רבו מכלל דאחר דלאו ידו כידו לא הויא שאלה בבעלים עכ"ל. וכתב הרא"ש דלא הבנתי דבריו דהא דאמר מסתברא יד עבד כיד רבו לאו למעוטי שאר שליח נקט האי לישנא אלא לפי דבריו השיב לו דאפילו לר' יאשיה דלית ליה שלוחו של אדם כמותו יד עבד כיד רבו וכ"ש לר' יונתן דהויא שאלה בבעלים דלא גרע משליח אחר עכ"ל: והרמב"ם בפ"ב מהלכות שאלה פסק כדברי הרי"ף וכיון ששניהם מסכימים כא' הכי נקטינן . וכתב עוד הרמב"ם שם נשאל העבד עמה שלא מדעת רבו אינה שאלה בבעלים וכתב ה"ה זה פשוט שאין בידו לחוב לרבו וזהו שאמרו אמר לעבדו צא והשאל עם פרתי: ומה שאמר רבינו בשם הרמ"ה דשלוחו של אדם כמותו למיהוי שאלה בבעלים אפשר שטעמו לדחות ראיית הרי"ף מהטעם שדחאה הרא"ש וכיון דבעלמא קיימא לן שלוחו של אדם כמותו הכי נמי לא שנא:

שותפין ששאלו זה מזה וכן השואל מאשתו הוי שאלה בבעלים דין השואל מאשתו מבואר בריש פרק השואל שם שאם שאל פרת נכסי מלוג של אשתו פטור עליה משום דהויא שאלה בבעלים שהרי היא עמו תדיר במלאכתו וכתב נ"י אבל הבעל דוקא כשהוא מתעסק במלאכת אשתו הויא שאלה בבעלים אבל כל שאינו עוסק במלאכתה אם שאלה ממנו כלי ונאנס בידה חייבת . והכי מוכח בירושלמי וכן דעת הרמב"ם ואע"פ שהראב"ד השיג עליו האחרונים הסכימו לדברי הרמב"ם. ודין שותפין ששאלו זה מזה כלומר שאחד מהם שאל מחבירו והוא פשוט דהוי שאלה שבעלים דאילו שניהם שאלו זה מזה כבר נתבאר:

שאל מהאשה פרת נכסי מלוג ונשאל לו בעלה או אשה ששאלה פרה לצורך נכסי מלוג שלה ונשאל בעל הפרה לבעלה לא הוי שאלה בבעלים בריש פרק השואל (שם) שאל מהאשה ונשאל בעלה עמה אשה ששאלה ונשאל לבעל מהו קנין פירות כקנין הגוף דמי או לא אמר ליה רב אחא בריה דרב אוויא לרב אשי פלוגתא דרבי יוחנן ור"ל דאיתמר המוכר שדהו לפירות רבי יוחנן אמר מביא וקורא קנין פירות כקנין הגוף דמי ר"ל אומר מביא ואינו קורא קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ואיפסיקא הלכתא בגמ' בריש פ' החולץ (לו:) בהא הלכה כר"ל:

שאל פרה לרבעה או ליראות בה או לעשות בה פחות משוה פרוטה או ששאל שתי פרות לעשות בהן שוה פרוטה מיבעיא לן אם יש לו דין שואל אי לא ולא איפשיטא לן בריש פרק השואל (צו.) בעי רמי בר חמא שאלה לרבעה מהו כדשיילי אינשי בעינן ולהכי לא שיילי אינשי או דילמא טעמא מאי משום הנאה והאי נמי הא אית ליה הנאה שאלה ליראות בה מהו ממונא בעינן והאיכא או דילמא ממונא דאית ליה הנאה מיניה בעינן והא ליכא שאלה לעשות בה פחות משוה פרוטה מהו ממונא בעינן ואיכא או דילמא כל פחות מפרוטה לאו כלום הוא שאל ב' פרות לעשות בהן פרוטה מהו מי אמרינן זיל בתר שואל ומשאיל ואיכא או דילמא זיל בתר פרות וכל חדא וחדא ליכא ממונא. ופרש"י שאלה לרבעה. הוא עצמו: מהו. מיחייב באונסיה או לא: ליראות. שיהא נראה עשיר חשוב ולא ימשכו בעלי בתים ידיהם ממנו להקיפו: הנאה מיניה. שנהנה בבהמה עצמו. וכתב הרא"ש כל הני בעיין לא איפשיטו ולא מיחייב כדין שואל אבל אי איכא הנאה שוה פרוטה לשואל מיחייב בגניבה ואבידה כדין ש"ש דהואיל ונהנה מהנה:ומ"ש רבינו וכ"כ הרמב"ם שחייב בגניבה ואבידה כל היכא דאיכא שוה פרוטה לשואל וכו' ואף לענין אונסין אי תפס לא מפקינן מיניה ז"ל בפ"ב מהלכות שאלה שאל מן השותפין ונשאל לו אחד מהם וכן השותפין ששאלו ונשאל לא' מהם ה"ז ספק אם היא שאלה בבעלים אם אינה לפיכך אם מתה אינו משלם ואם תפסו הבעלים אק מוציאין מידם פשע בה ה"ז משלם השואל את הבהמה בבעלים לרבעה או להראות בה או לעשות בה פחות משוה פרוטה או ששאל ב' פרות לעשות בהן שוה פרוטה כל אלו ספק שאלה בבעלים וכתב ה"ה השואל את הבהמה בבעלים לרבעה וכו' בגמרא לא הזכירו בעלים באלו השאלות אלא שאלה לרבעה מהו וכו' ונראה דעת רבינו שכולן בששאלן בבעלים הן והכל נמשך אחר שאל מן השותפין שהיה בדין שאלה בבעלים אבל רש"י פירשן שלא בבעלים וז"ל שאלה לרבעה הוא עצמו מהו מי מיחייב באונסים או לא ע"כ והטעם מי אמרי' שאלה שחייבה תורה באונסין דוקא כדשיילי אינשי וכן בכולן ולפי פירוש זה כששאלה בבעלים ודאי פטור עכ"ל ומ"מ יש לתמוה על מ"ש רבינו שכתב הרמב"ם ז"ל שחייב בגניבה ואבידה כל היכא דאיכא שוה פרוטה לשואל וכו' כי לא נמצא להרמב"ם שכתב חיוב בגניבה ואבידה וגם לא מצינו לו ז"ל שחלקו בין היכא דאיכא שוה פרוטה לשואל להיכא דליכא ש"פ לשואל ואיפשר שנוסחא משובשת נזדמנה לרבינו בדברי הרמב"ם. ומיהו מ"ש ואף לענין אונסין אי תפס לא מפקינן מיניה הוא נלמד ממ"ש גבי שאל מן השותפין ונשאל לו א' מהן אח"כ מצאתי בספר מדוייק שכתוב בו הרמ"ה במקום הרמב"ם:

שאל משני שותפין ונשאל לו אחד מהם מיבעיא לן וכו' וכן שותפין ששאלו ונשאל המשאיל לא' מהם מיבעיא לן וכו' שם שאל משותפין ונשאל לו אחד מהן מהו כולו בעליו בעי' וליכא או דילמא מההיא פלגא דידיה מיהא מיפטר שותפין ששאלו ונשאל לאחד מהן מהו כולו שואל בעינן וליכא או דילמא בההיא פלגא דשייליה מיהת מיפטר ולא איפשיטו:ומ"ש לפיכך אין מוציאין מספק ואי תפס לא מפקינן מיניה כ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' שאלה ופשוט הוא ועיין במ"ש נ"י בפרק השואל על דברי הרמב"ם בזה:ומ"ש רבינו בשם הרמב"ם דבהני בעיין אם פשע בהן השומר ה"ז משלם בפ"ב מהלכות שאלה כתב כן על דין שאל מן השותפין ונשאל לו אחד מהם וכן השותפין ששאלו ונשאל לאחד מהם וכתב עליו ה"ה אף על פי שפשיעה בבעלים פטור ובדין זה הדבר ספק אם הוא בבעלים אם לא דעתו ז"ל שהפושע כמזיק כמו שכתב בביאור בפ"ב מהלכות שכירות וכיון שהוא כמזיק ואין שם ראיה ברורה לפטרו חייב לשלם וכבר כתבתי שחלקו עליו ז"ל עכ"ל ומתוך דברים הללו נתיישב מ"ש רבינו ואיני מבין מה חילוק יש בין פשיעה לאונס:

מקרי דרדקי של בני העיר ושתלא וטבחא ומקיזי דם וספרי העיר וכו' אם בני העיר שואלים מהם בכל פעם הוי שאלה בבעלים וכו' בפרק השואל (צג:) אמר רבא מקרי דרדקי שתלא טבחא ואומנא וספרי מתא כולהו בעידן עבידתייהו כשאלה בבעלים דמי וכתב הרא"ש בעידן עבידתייהו פי' הראב"ד בזמן הראוי למלאכה קאמר ואע"פ שאין עוסק בה לפי שאין רשאי להשמט מן המלאכה ההיא ר"ל כיון שהוא שכיר לכל בני העיר למלאכה זו בכל עת שהם צריכים לו בכל עת ובכל שעה הוי שאלה בבעלים לכל בני העיר כיון שאם יצטרך לו מחוייב לעשות מלאכתו מידי דהוה אשותפין ששכרו שכיר חודש שכיר שנה דבכל שעה הוי שאלה בבעלים לשותפין עכ"ל. וכתב נ"י שכן הסכימו האחרונים ואין נראה כן מדברי הרמב"ם ז"ל שכ' בפ"ב מהלכות שאלה מלמד תינוקות והנוטע לבני המדינה וכו' כל אחד מאלו וכיוצא בהו ביום שהוא יושב בו לעסוק במלאכתו אם השאיל או השכיר לאחד מאלו שהוא עוסק במלאכתן ה"ז שמירה בבעלים ואפי' פשע בה השומר פטור אבל הוא ששאל או ששכר מהם חייב שאינם שאולין לו:

הרב השונה לתלמידיו אם הם צריכים ללמוד עמו בכל מסכתא שירצה הוא וכולי שם אמרו ליה רבנן לרבא שאיל לן מר איקפד אמר ליה לאפקועי ממונא קא בעיתו אדרבא אתון שאילתון לי דאילו אנא מצי לאשתמוטי לכו ממסכתא למסכת' אתון לא מציתו לאשתמוטי ולא הוא איהו שאיל להו ביומא דכלה אינהו שאילו ליה בשאר יומי. ופרש"י רבנן. בני בית מדרשו: שאיל לן מר. רבינו נשאל לנו למלאכתנו ללמד לנו תורה שיושב ומלמד לנו תורה כל היום ואם נשאל ממנו בהמה ומתה נפטר: אתון שאילתון לי. למלאכתי שכשאני חפץ להתחיל במסכתא אחרת שלא תשכח ממני אין אתם יכולים למחות בידי: ביומא דכלה. כשדורשין לפני הרגל בהלכות הרגל דלא מצי לאשתמוטי למילתא אחריתא. וכתב הרא"ש וז"ל הרב השונה לתלמיד אם תלוי ברב ללמד תלמידים איזו מסכתא שהוא רוצה ואם התחיל מסכתא אחת יכול הרב לשנותן ממסכתא זו למסכתא אחרת אז הם שאולים לו ואם שאל מהם הויא שאלה בבעלים ואם הדבר תלוי בתלמידים לשנות הרב ממסכתא למסכתא אז הרב שאול להם ואם הדבר תלוי בשניהם שאין הרב יכול לשנות המסכתא בלא דעת התלמידים ולא התלמידים בלא דעת הרב אינם שאולים זה לזה כלל עכ"ל וז"ל הרמב"ם בפ"ב מהל' שאלה הרב שהוא מקרא ברצונו לתלמידים בכל עת שירצה ואיזה מסכתא שירצה ואם היו קביעים לבוא תמיד ונשמט להם ממסכתא למסכתא הרי הן שאולין לו ואין הוא שאול להם וביום הפרק שהכל באים לשמוע ענין אותו המועד הרי הוא שאול להם והם אינם שאולים לו עכ"ל: כתב הר"ש בר צמח דש"צ השכור לצבור שאינם יכולים להשמט ממנו בשעת התפלה אם שאל מהם בשעה ההיא הוי שמירה בבעלים ופטור ונראה שגם ביום ההוא אם שאלו ממנו הם פטורים שגם הוא אינו יכול להשמט מהם עכ"ל:

שאל פרה בבעלים ואח"כ קודם שהחזירה לו שכרה שלא בבעלים וכו' בפ' השואל (צח:) בעי ר' אבא בר ממל שאלה בבעלים שכרה שלא בבעלים מהו מי אמרינן שאלה לחודא קיימא ושכירות לחודא קיימא או דילמא שכירות בשאלה מישך שייכא דהא מיחייב בגניבה ואבידה את"ל שכירות בשאלה מישך שייכא שכרה בבעלים שאלה שלא בבעלים מהו שאלה בשכירות ודאי לא שייכא או דילמא כיון דשייכא במקצת כמאן דשייכא בכולה דמי את"ל לא אמרינן כיון דשייכא במקצת כמאן דשייכא בכולה דמי שאלה בבעלים ושכרה שלא בבעלים וחזר ושאלה מהו הדר אתיא לה שאלה לדוכתה או דילמא איפסקה לה שכירות ביני וביני שכרה בבעלים ושאלה וחזר ושכרה מהו מי אמרינן אתיא לה שכירות לדוכתא או דילמא איפסקא לה שאלה ביני וביני תיקו. והתוספות והרא"ש גורסים בבעיא שניה את"ל כיון דשייכא במוקצת כמאן דשייכא בכולה דמי. ופרש"י שאלה בבעלים וקודם שהחזיר. חזר ושכרה מיניה ובשעת שכירותו לא היה עמו במלאכתו ונגנבה או אבדה בימי שכירות מהו: מי אמרינן שכירות לחודא קיימא. ומילתא אחריתא היא ואע"ג דכי משך לה מעיקרא בבעלים היא ותו לא הדר משך לה מיחייב ליה דבשעת שכירות ברשותו היתה ולא מיחסרא משיכה וקני חצרו באמירה ולעולם קנין אחריתא היא ושלא בבעלים היא: או דילמא שכירות בשאלה מישך שייכא. כל חיוב שוכר דגניבה ואבידה ישנו בשואל ולא הוסיף כלום ומחמת משיכה ראשונה באו לו וההיא בבעלים הואי ופטור: שכרה בבעלים. וקודם שהחזירה חזר ושאלה ממנו שלא בבעלים ומתה כדרכה וחיוב זה לא מחמת משיכה ראשונה בא עליה דהא חיוב שאלה לא שייך בשכירות מהו מי אמרינן שאלה לענין אונסין בשכירות ודאי לא שייכא וחיוב דמחמת קנין שלא בבעלים בא לו או דילמא כיון דשייכא במקצת דחיוב גניבה ואבידה שעליו יש לתלות במשיכה ראשונה כמאן דשייכא בכולה דמי ופטור אף באונסין: שאלה בבעלים שכרה שלא בבעלים וחזר ושאלה שלא בבעלים הדרה שאלה לדוכתא ואזיל בתר משיכת שאלה קמייתא דהויא בבעלים עכ"ל. וכתב הרא"ש ולפי מה שאמרו הגאונים דכל את"ל פשיטות לבעיא קמייתא לא סליק בתיקו אלא תרין בעיא בתרייתא והנהו נמי כיון דסלקו בתיקו לא מפקינן מיניה ממונא משואל עכ"ל. ודבר פשוט הוא שיש ט"ס בדברי רבי' שכתב ואי תפס מפקינן מיניה וצריך להגיה ואי תפס לא מפקינן מיניה: ומה שאמר רבי' בשם הרמב"ם דלא הוי שאלה בבעלים אלא בשאלה בבעלים ואח"כ שכרה שלא בבעלים ובכל אינך כתב דהוי ספק בפרק ב' מהלכות שאלה כתב כן ונראה שהוא ז"ל לא היה גורס את"ל אלא בבעיא קמייתא לבד וכל אינך לא איפשיטו וכן כ' ה"ה ז"ל: ומה שאמר וא"א כתב כסברא ראשונה כבר נתבאר. ומ"מ יש לתמוה על רבינו שהרי אין דרכו של הרא"ש לפסוק כדברי הגאונים שסוברים דכל את"ל הוא פשיטות לבעיא קמייתא ומ"ש כאן הוא לדברי הגאונים וליה לא ס"ל דלדידיה כולהו הוו ספיקא ואפילו לקמייתא וכ"כ ברמזים:

שכרה בבעלים וחזר ושכרה שלא בבעלים פשיטא כיון דשניהם בשכירות הויא שנייה בבעלים כמו הראשונה כן דקדקו שם התוספות: ומה שאמר מיהו אם ראשונה שלא בבעלים ושניה בבעלים לא אמרינן דראשונה תגרור לשנייה להיות שלא בבעלים וכו' כן משמע שם בגמרא וכתבו התוספות דגזירת הכתוב הוא דכל היכא דאיכא בעלים או בראשונה או בשנייה פטור:

בעל בנכסי מלוג של אשתו אפי' פשע בהן ונאבדו פטור דבין אי חשיב בהן שואל או שוכר או שומר הו"ל פשיעה בבעלים וכו' אפילו היו שאולין או שכורין בידו קודם שנשאה שלא בבעלים ואח"כ נשאה מאותה שעה ואילך חשוב שאלה או שכירות בבעלים וכו' פשוט בגמרא פרק השואל (צו:) גבי בעיא דרמי בר חמא:

ומ"ש ואפי' שכרה פרה מאחר ואח"כ נשאה ומתה או אפילו פשע בה ונגנבה פטור מפני שהוא חשוב בה כלוקח שם כי קמיבעיא ליה לרמי בר חמא כגון דאגרא איהי פרה מעלמא והדר נסבה שואל הוי אי שוכר הוי ואסיק רבא לא שואל הוי ולא שוכר הוי אלא לוקח הוי וכתב הרמב"ם בפ' שני מהלכות שאלה הבעל פטור אע"פ שהוא משתמש בה כל ימי שאילתה אפילו פשע מפני שהוא כלוקח והאשה חייבת לשלם כשיהיה לה ממון עכ"ל ידוע הוא שאין לאשה ממון שתוכל לשלם ממנו אלא לכשתתאלמן או תתגרש. ומ"מ כבר איפשר לה להיות לה ממון קודם לכן אם יש לה נכסי מלוג שכופין אותה למכרם בטובת הנאה ומאותם דמים שתקח תפרע כדאיתא בפרק החובל (פט.) ומה שאמר בשם הרמב"ם ואם הודיעה את בעלה שהיא שכורה ה"ז נכנס תחתיה בפרק הנזכר וכתב ה"ה זה לא מצאתי מבואר בגמרא בפירוש אבל סברת הרב הוא נכונה דודאי כיון שהוא כלוקח לא יפה כחו מכחה שהרי הוא בא מחמתה וכיון שהודיעתו ונשתמש בה חייב ואינו דומה ליורשים שאמרנו למעלה שאפילו נשתמש בה אינן חייבין באונסין וכפי דעת הרשב"א ז"ל דהתם ירושה שהיא ממילא יכולים לומר זכות אבינו אנו יורשים להשתמש בה שלא בקבלת חיוב האונסין ובהשגות א"א והוא מקבל אותה על עצמה בשאלה ע"כ ולדברי רבינו כל שישתמש בה אחר ידיעתו הרי הוא כשואל אבל ודאי לא נשתמש בה א"א לכופו להיות כשואל וזה פשוט עכ"ל ה"ה: כתב ר"י אע"ג דבעל בנכסי אשתו הוי לוקח יש לו דין ש"ח וגבי בעל בנכסי אשתו לא נ"מ שאפילו אם פשע בהם ונגנבו פטור וכולי ומיהו נ"מ ללוקח בהמה לל' יום וכו' הוא ש"ח עליה כ"כ שם התוס' והרא"ש ז"ל:

וכל אלו החלוקים של שאלה בבעלים נוהגים ג"כ בכל השומרים בר"פ השואל (צה:) אמרינן דאף על גב דדין שמירה בבעלים אינו כתוב אלא בשואל מיניה ילפינן לכל השומרים:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

השואל פרה והיה המשאיל עם השואל במלאכתו וכו' מבואר במשנה ומימרא דאמוראי ריש פרק השואל:

ומ"ש אבל משך תחילה ואחר כך השקהו וכו' לאו דוקא משך שהרי אפי' בנסתלקו הבעלים משמירתה חייב השואל כדלעיל בסי' ש"מ סעיף ח' אלא לישנא דגמרא נקט בריש פרק השואל פרה במשיכה ובעלים באמירה:

וכ"כ הרמ"ה אלא שחילק וכו' אבל כשא"ל לעשות מלאכה ידועה וכו' איכא למידק כיון שכתב תחלה דוקא שלא פירש לו זמן וכו' א"כ היה לו לומר אבל אם פירש זמן וכו' וי"ל דאתא לאורויי דבעי תרתי שלא פירש לו זמן וגם שא"ל בסתם שיעשה לו מלאכתו ולא פירש לו איזה מלאכה דהשתא אימתי שירצה השואל יעשה לו המשאיל מלאכתו ונמצא שמעתה הוא שאול לו למלאכתו כגון שיאמר לו עכשיו מיד השקיני מים וכיוצא בזה. אבל כשא"ל לעשות מלאכה ידועה אפילו לא פירש לו זמן אפ"ה כל זמן שלא התחיל לעשותה מיד אינו קרוי במלאכתו ואצ"ל אם פירש לו זמן ואין זמנה עכשיו אלא לאחר שעה דהא פשיטא היא דאינו עמו במלאכתו:

השאיל לו פרתו וכו' אע"פ שמעצמו נשאל לו כו' בפ' השואל מר בר חנינ' אוגר כודנייתא בי חוזאי נפק לדלויי טעונה בהדייהו פשעו בה ומית אתא לקמיה דרבא חייבינהו א"ל רבנן לרבא פשיעה בבעלים היא איכסיף לסוף אגלאי מילתא דלמיסר טעונה הוא דנפק ופירש"י דלמיסר. לראות שלא ירבו במשאה עכ"ל מדלא נפק אלא כדי שלא ירבו במשאה א"כ ודאי מעצמו הלך להנאתו ולא לסייעו את השוכר ואפ"ה למאי דקס"ד דהלך לסייע את השוכר איכסיף רבא משום דהו"ל פשיעה בבעלים ופטור אע"פ דמעצמו נשאל לו והכי משמע פשטא לישנא דקאמר נפק לדלויי טעונה דמשמע נפק מדעתיה. והכי משמע נמי מדא"ל רבנן לרבא שאיל לן מר למלאכתנו ללמוד לנו תורה שיושב ומלמד לנו כל היום ואם נשאל ממנו בהמה ומתה נפטר אלמא דאף ע"פ שרבא מעצמו היה מלמד תורה לרבנן דאתו קמיה קס"ד דהו"ל בעליו ודלא כמ"ש במרדכי וז"ל וכן מצאתי דאין זה נקרא עמו במלאכתו אלא היכא דהשואל בקש מן המשאיל עשה לי דבר פלוני וכן אשקיין מיא אפי לן אבל אם עשה מעצמו אין זה עמו במלאכתו עכ"ל. דאין ראייתו ראיה כלל. דההוא דאשקיין מיא ודזיל אפי לן מעשה שהיה כך היה אבל ודאי ה"ה כשמעצמו נשאל לו הוי נמי עמו במלאכתו כדמוכח מהך עובדא דמר בר חנינא ודרבא ורבנן:

א"ל שמור לי ואשמור לך וכו' איכא למידק אמאי לא כתב רבינו ג"כ השאילני ואשאילך וי"ל דלעיל בסי' ש"ה סעיף ו' ז' כתב דנחלקו בה רש"י והרמ"ה לא הכריע כדברי מי ולכך השמיטה כאן: ומ"ש אבל אם אמר לו שמור לי היום וכו' והה"נ אם א"ל שמור לי היום ומחר וכו' ונראה דדוקא אותו שהוא שומר היום הוא חייב אם נאנס מידו אבל אם נאנס אותו שהוא שומר למחר הוא פטור דעמו במלאכתו הוי חברו וכן כתב רבינו להדיא לעיל בסי' קע"ו סי"א והוא מדברי התוספות והמרדכי פרק חזקת:

האומר לשלוחו צא והשאל עם פרתי פסק רב אלפס דלא הוי שאלה בבעלים וכו' ר"פ השואל פשטינן דכי היכא דפליגי ר' יאשיה ור' יונתן דלר' יאשיה אין הבעל עושה שליח להפר נדרי אשתו דכתיב אישה יקימנו ואישה יפירנו ולר' יונתן בכ"מ שלוחו של אדם כמותו הכי נמי פליגי בדין בעליו עמו ורב אלפס פסק כר' יאשיה ולא הוי שאלה בבעלים על ידי שלוחו דהכי מוכחת הסוגיא לדעתו. וכתב נ"י דהראב"ד דחה ראייתו וכך הסכימו הרמב"ן והרשב"א גם הרא"ש השיב על ראייתו וזאת היתה דעת הרמ"ה שפסק כר' יונתן וכתבו התו' וא"ת היכא מדמה שאילה בבעלים לנדרים דהא שום דרשא איכא לר' יאשיה דלא הוי שליח כמותו דבעלמא לא פליג וי"ל דטעמא דרבי יאשיה התם משום דכתיב תרי זימני אישה יקימנו ואישה יפרנו למעוטי שלוחו וה"נ כתיב בעליו תרי זימני א"נ משום דלשון בעליו ואישות משמע ליה הוא דוקא ולא שלוחו עכ"ל. וא"ת לר' יונתן מ"ש נדרים ושאילה בבעלים מבל תלין דלכ"ע אין שלוחו של אדם כמותו לעבור עליו בבל תלין דכיון דלא שכרו לא קרינן ליה שכיר גביה וכדלעיל בסי' של"ט סעיף ו' וצ"ל דאיכא שום דרשא בבל תלין דלא הוי שליח כמותו ולענין הלכה כתב נ"י ע"ש הר"ן דנקטינן לחומרא ולגבי נדרים לא מצי למיפר על ידי שליח וגבי שאלה בבעלים פטור כיון דספיקא הוא והמע"ה:

שותפין ששאלו זה מזה פי' אחד מהם שאל מחברו או חברו שאל ממנו לצורך עצמו לא לצורך שותפות ואפילו הכי הו"ל שאלה בבעלים כיון שכל אחד וא' במלאכת חברו הוא במה שהם שותפין בו וכן השואל מאשתו לצורך עצמו:

שאל מהאשה פרת נכסי מלוג וכו' שם פשטינן דפלוגתא דר"י ור"ל היא וקי"ל בר"פ החולץ כר"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי והלכך בהני תרתי לאו שאלה בבעלים היא. ואיכא לתמוה דלעיל בסי' רצ"ה ס"ה הביא רבינו הא דקא מיבעיא ליה ריש פ' המפקיד בדין כפל שאל מן האשה ושילם לבעלה מאי ששאלה ושילם בעלה מאי דפי' רש"י בנכסי מלוג מי אמרינן כיון דאוכל הבעל פירות בעלים הוי עלייהי ותשלומין הן או לאו תשלומין הן כיון דקרן לאו דבעלים הן. וכ"כ רבינו לשם בנכסי מלוג כפרש"י ופסק דלרב אלפס והרמב"ם חולקים ולר"י והרא"ש המע"ה והו"ל לפסוק כר"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ולאו תשלומין הן ולא קני כפילא ואתלמודא גופה נמי קשיא אמאי לא פשטינן להני תרתי בעיות כדפשטינן להו בפ' השואל מיהו למ"ש התוס' לפ' המפקיד דלא קמיבעיא ליה בנכסי מלוג ניחא. ויש ליישב דדוקא לענין שיהא קרוי בעליו עמו פשטינן הכא דלא הוי בעליו עמו כיון דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי א"כ אין זה בעליו עמו אבל לגבי כפל טעמא הוי דכיון דהוי תשלומין מעליא זכה בכפל ומש"ה קמיבעיא ליה בבעל כיון דאפוטרופוס הוא על הנכסים ואוכל פירותיה תשלומים מעליא נינהו וזכה בכפל אע"פ דקי"ל כר"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי אפי' הכי לענין כפל בעל הוו עלייהו ותשלומין מעליא נינהו וזכה בכפל או לאו:

שאל פרה לרבעה וכו' בר"פ השואל וע"פ פרש"י אם יש לו דין כפי' הרמב"ם דלא קמיבעי' ליה אלא אם הוי שאלה בבעלים או לא. וכתב א"א הרא"ש דלא מיחייב בדין שואל אבל אי איכא שו"פ לשואל חייב בגנבה ואבדה וכו' לטעמיה אזיל שכך כתב בדין הניח להן אביהן פרה שאולה וכו' כדלעיל בסימן שמ"ה סעיף ה' וכן כתב הרמ"ה כו' כצ"ל וכך הוא בנוסחאות המדוייקים.

ואיני מבין וכו' כתב הרב המגיד בפ"ב משאלה דעתו ז"ל שהפושע כמזיק כמ"ש בפ"ב משכירות וכיון שהוא כמזיק ואין שם ראיה ברורה לפטרו חייב לשלם וכבר כתבתי שחלקו עליו עכ"ל:

מקרי דרדקי וכו' מימרא דרבא פ' השואל ומ"ש אם בני העיר שואלים מהם בכל פעם הוי שאלה בבעלים פי' אם שואלים מהם בני העיר אין חלוק בין אם הוא עוסק באותה שעה במלאכתו של השואל או אינו עוסק במלאכתו אפ"ה בכל פעם הוי שאלה בבעלים כיון שאם יצטרך לו באותה שעה יצטרך לבא לעשות מלאכתו וכו' ואע"ג דהרמ"ה לעיל בס"ו כתב דכשא"ל לעשות מלאכה ידועה וכו' לא הוי עמו במלאכתו היינו דוקא שבשעה ששאלה ממנו לא התחיל המשאיל לעשותה כלל אבל מקרי דדרקי וכל הני דכבר התחילו לעשות מלאכה לשאר בני עירו א"כ בשעה ששאלו ממנו היה חייב לעשות מלאכת השואל אם היה מצטרך לו באותה שעה ולפיכך הוי שאלה בבעלים אע"פ שאינו עוסק במלאכתם ודלא כהרמב"ם דלא הוי שאלה בבעלים אלא א"כ דבשעת שאלה עסוק עמו במלאכתו:

הרב השונה לתלמידו וכו' עובדא דרבא ורבנן בפ' השואל וכפי פי' הרא"ש לשם:

שאל פרה בבעלים וכו' ואפשיטו דהויין בבעלים בפ' השואל (דף צ"ז) וקמבעי' ליה בהנך תרתי וקאמר בכל חדא את"ל דהו"ל שאלה בבעלים כפי גירסת התוספות והרא"ש ובתרתי בעיא בתרייתא לא קאמר את"ל ולפיכך כתב הרא"ש וז"ל ולפי מה שאמרו הגאונים דכל את"ל פשיטותא לבעיא קמייתא לא סליק בתיקו אלא תרין בעיא והנהו נמי כיון דסלקי בתיקו לא מפקינן מיניה ממונא דשואל עכ"ל וב"י כתב ע"ז דיש לתמוה על רבינו שהרי אין דרכו של הרא"ש לפסוק כדברי הגאונים שסוברים דכל את"ל הוא פשיטותא לבעיא קמייתא ומ"ש כאן הוא לדברי הגאונים וליה לא ס"ל דלדידיה כולהו הוו ספיקא אפי' לקמייתא וכ"כ ברמזים עכ"ל. ויש ליישב דרבינו תופס עיקר בדברי הרא"ש דכאן פוסק כדברי הגאונים דהכי מוכח בסוגיא מדקאמר בתרין קמייתא את"ל בתרין בתרייתא לא קאמר את"ל אלמא משמע דתרין קמייתא אפשיטו דהויין בבעלים כאת"ל וכך מורין דברי הרא"ש שלא הזכיר כאן סברא אחרת מכלל דהלכתא הכי כמו שכתב כאן לדברי הגאונים:

ומ"ש ואי תפס לא מפקינן מיניה כצ"ל ור"ל דאי תפסו בעלים לא מפקינן מינייהו וכדפסק לעיל בסעיף י"ג בבעיא דשאל מב' שותפין וכו' דלא אפשיטא: ומ"ש בשם הרמב"ם דכולהו ספק מלבד בעיא הראשונה טעמו דלא היה גורס את"ל אלא אאבעיא קמיייא או כ"כ המגיד וב"י ונראה ודאי דלהרמב"ם בבעיות אלו דספק שמירה בבעלים הן אינו פטור אלא בגנבה ואבדה ומתה אבל פשע בה ה"ז משלם כמ"ש תחלה בבעיא דשאל מן השותפין וכו' דה"ז ספק אם היא שאלה בבעלים ואם מתה אינה משלם ואם פשע בה ה"ז משלם דמינה נילף גם בבעיות אלו דמאי שנא:

שכרה בבעלים וכו' פי' התוס' מדלא קמיבעיא ליה בתרין קמייתא אלא בחדא בשאלה וחדא בשכירות אלמא משמע דשכרה בבעלים וחזר ושכרה שלא בבעלים פשיטא דשכירות כדקיימא קיימא עכ"ל: וז"ש רבינו ג"כ פשיטא כיון דהוי שניהם בשכירות הוי שנייה בבעלים כמו הראשונה כלומר פשיטא היא ולא קמיבעיא לן בזו ונראה ודאי דה"ה בשניהם בשאלה פשיטא דהוי שניה בבעלים כמו הראשונה ומה שהזכירו התוס' בדבריהם שכירות טפי זהו לפי שהקשו אח"כ משכירות אשכירות מדאמר התם דאתיא שכירות בבעלים ומפקעת שכירות שלא בבעלים אלמא אין שניה מתחברת עם הראשונה וי"ל דגזרת הכתוב הוא דכל היכא דאיכא בעלים או בראשונה או בשנייה פטור עכ"ל ואחריהם נמשך רבינו דכתב בשכירות דהוי שנייה בבעלים כמו הראשונה מה שאין כן כשהראשונה בשכירות שלא בבעלים לא אמר דהראשונה תגרר לשנייה וכו' אבל ודאי דכמו שהדין בשניהם בשכירות ה"ה בשניהם בשאלה דלא קמיבעיא לן בתרין בתרייתא אלא בדאיכא הפסקה בשכירות בין שאלה לשאלה או איפכא:

בעל בנכסי מלוג וכו'. בפרק השואל (דף צו): ומ"ש ואפילו היו שאולין או שכורים בידו קודם שנשאה שלא בבעלים וכו'. היינו הך דכתבו התוס' דאמר התם דשכירות בבעלים אתיא ומפקעת שכירות שלא בבעלים מגזרת הכתוב דכל היכא דאיכא בעלים בראשונה או בשנייה פטור:

ומ"ש ואפי' שכרה פרה מאחר וכו'. פי' בזו אינו פטור אלא מטעם דהוא חשוב לוקח דאם היה שואל היה חייב לשלם לבעלים הראשונים אפילו אם מתה דהלכה כרבי יוסי דאמר היאך עושה הלה סחורה בפרתו של חבירו ודינא דבעל דשואל הוא בהדי המשכיר הוא וכאילו שאלו ממנו וכן אם היה שוכר הוה דינו עם המשכיר היה חייב בגניבה ואבדה אבל כיון שהוא חשוב לוקח ממנה אין דינו של משכיר עם הבעל כי אם עם האשה ששכרה ממנו והבעל פטור והיא תשלם לכשתתאלמן או תתגרש: ומ"ש בשם הרמב"ם שאם הודיעה לבעל שהיא שכורה ה"ז נכנס תחתיה. נראה דטעמו דגם זה בכלל היאך עושה זה סחורה בפרתו של חבירו וכ"ש שזה לוקח מהאשה דבר שאינו שלה וכדין הלוקח מגנב כשיודע שהוא גנוב מחבירו והילכך אפילו לא קבל הבעל על עצמו בשכירות חייב לשלם וכך הוא בספרי רבינו המדוייקים שכתוב בהן והשיג עליו הראב"ד וכולי דאלמא דלהרמב"ם כל שנשתמש בה אחר ידיעתו הרי זה נכנס תחתיה וכך הבין הרב המגיד ודלא כמקצת ספרי רבינו שכתוב בהן והגיה עליו הראב"ד דמשמע דהראב"ד מפרש לדברי הרמב"ם ושגם הרמב"ם תופס כך לדעת רבינו וליתא דלהרמב"ם ודאי כשהודיעה אותו נכנס תחתיה מיד כשנשתמש בה מטעם דהיאך עושה סחורה וכו' כדפי' נ"ל. ומיהו איפשר דהראב"ד לא קאמר אלא היכא דלא נשתמש בה לאחר שהודיעה אותו דאז לא נתחייב הבעל אלא א"כ כשקיבל עליו בשכירותה ובזה אף הרמב"ם מודה דכיון דלא נשתמש בה אחר הודעתה לא נתחייב אלא אם כן קבל עליו: כתב ר"י אף על גב כו'. כן כתבו התוספות לשם בשם ר"י בד"ה בעל בנכסי אשתו (דף צ"ו) וכן כתב הרא"ש ואיכא לתמוה ומנ"ל לר"י לחייבו בכך ודילמא באותן שלשים יום הוא שלו במקח לגמרי ופטור גם מפשיעה ולכאורה משמע דר"י דקדק בלישנא דרבא דקאמר בעל לא שואל הוי ולא שוכר הוי אלא לוקח ראשון וכו' דאע"ג דקמיבעיא ליה בעל שואל הוי או שוכר הוי מ"מ הו"ל לרבא לומר בקיצור בעל לא שומר הוי אלא לוקח וכו' מדהאריך ואמר לא שואל הוי ולא שוכר הוי משמע דוקא שואל ושוכר הוא דלא הוי אבל שומר חנם מיהא הוי וכיון דליכא נפקותא בנכסי אשתו צריך לומר דרבא אתא לאורויי לן נפקותא בלוקח בהמה לשלשים יום וכו' ומיהו צ"ע דמסתמא ודאי בלוקח בהמה לשלשים יום התנה עמו שיחזירהו לו לאחר ל' יום וכיון דאמר החזירהו לי אפילו הקדישו אינו קדוש כדאמר בס"פ י"נ וכתבו רבינו לעיל סי' רמ"א סעיף י' א"כ כ"ש אם נגנבה או נאבדה וכ"כ הרא"ש בפ' לולב הגזול דבמתנה ע"מ להחזיר ל"מ דחייב בגניבה ואבדה אלא אפי' באונסין נמי חייב ואפילו במתה מחמת מלאכה חייב שהרי קיבל עליו להחזירו ואם לא החזירה המתנה בטלה ונהי דשואל לא הוי מיהו בנפקד ושולח יד בפקדון שלא ברשות הוי גזלן ואע"פ שברשות ירד הוא ביטל אותו רשות בשלא קיים תנאו ועשה את עצמו גזלן למפרע עכ"ל וא"כ לפי זה ה"ה בלוקח בהמה ע"מ שיחזירהו לו לאחר ל' יום אם לא החזירו נתבטל המקח והוי גזלן למפרע ששלח בה יד והשתמש בה ואפילו מתה מחמת מלאכה חייב לדעת הרא"ש דמ"ש מתנה ומ"ש מכר וכאן כתב הרא"ש דאינו אלא ש"ח ואינו חייב אפי' בגנבה ואבדה וכ"ש באונסין דפטור והוא על דעת ה"ר ישעיה שהביא הרא"ש בפ' לולב הגזול דבמתנה ע"מ להחזיר אינו חייב באונסין וכתב הרא"ש לפי דבריו פטור נמי מגנבה ואבדה אי לאו משום דאמרינן הואיל ונהנה מהני כדאמרינן גבי הנוטל כלים מבית האומן וכו' והשתא קשה תרתי חדא דלשם פסק הרא"ש במתנה ע"מ להחזיר לאחר ל' יום חייב באונסין ובגנבה ואבדה וכאן בלוקח בהמה ע"מ להחזיר לאחר ל' יום פסק דפטור ואינו חייב אלא בפשיעה אידך קשה דאפי' לה"ר ישעיה כתב הרא"ש דחייב בגנבה ואבדה הואיל ונהנה מהני וכאן פסק דאינו חייב אלא בפשיעה:

דרכי משה

(א) ואין בדבריו הכרע דאפשר לפסוק כבתראי ועיין בזה בב"י ריש פרק השואל:

(ב) וכתב שם ומיהו אם שכרה כלים פטורה מכח התקנה וע"ש:

(ג) משמע מדבריו דכאן לא מפטר משום שמירה בבעלים דהרי הפרה אינה שלה וכ"פ המרדכי ר"פ הגוזל בתרא גזלן שהפקיד לאחר והיה עמו במלאכה וכן אם מכר לאחר במקום שאין שינוי רשות קונה ואותו אחד הפקיד לאחרים והיה עמהן במלאכה לא מיקרי שאלה בבעלים הואיל ולא קנאו דלא אמרינן שמירה בבעלים אלא בבעל הממון וע"ש שהאריך בזה: