טור חושן משפט שה

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן שה (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמעעל התורהספריאשיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור עריכה

שומר שכר דינו כש"ח לענין שאם כופר או שיש טענות אחרות ביניהם כגון שאומר לו שמשת בחפץ וקלקלתו וכיוצא בזה נשבע היסת ונפטר ואם השומר טוען שנאנסה אם במקום שעדים מצויין יביא עדים ויפטר או ישלם ואם אין עדים מצויין ישבע שהוא כדבריו ויכלול בשבועתו שלא שלח בה יד ושאינו ברשותו ואם טוען נגנבה או אפילו שאומר פשעתי בה והריני משלם משביעין אותו שאינה ברשותו נמצא הגנב הכפל שלו וכל הדינין שפירשתי למעלה בש"ח נוהגין נמי בשומר שכר: ואם נגנבה בלסטים מזויין והוכר הגנב צריך לפרוע לבעל הבית והוא יעמיד הגנב בדין ואפילו אם נשבע כבר ונפטר קודם והוכר הגנב כיון שנמצא הגנב צריך להעמידו בדין והוא יפרע לבע"ה:

היו הבעלים עמו במלאכתו בשעה שמשך החפץ לשמור פטור אף מפשיעה כדפי' לעיל בש"ח: ואם קבל עליו השומר להתחייב אף באונסין או שהתנה לפיטר מגניבה ואבידה ומהשבועה הכל לפי תנאו:

שומר שכר שמסר לאחר לא מיבעיא אם מסרו לש"ח שהיא חייב אלא אפילו מסרו לש"ש חייב אלא שפעמים פטור כשמסרו לש"ש כגון שהבעלים רגילים להפקיד בידו אבל אם מסרו לש"ח לעולם חייב מפני שמיעט בשמירתו ומיהו אם יש לשני ראיה במה שיפטר בו הראשון פטור כיצד אם יש עדים לשומר שני שמתה או נאנסה פטור גם הראשון:

שמור לי ואשמור לך הוי שמירה בבבעלים כדפרישי' לעיל בש"ח אלא א"כ יאמר שמור לי היום ואשמור לך למחר דהשתא הוו שומרי שכר זה לזה:

אמר השאילני כליך ואשאילך גם את שלי או שמור לי ואשאילך או השאילני ואשמור לך כולם נעשו שומרי שכר זה לזה שהרי אין כל הנאה שלו שהרי הוא משאיל לחבירו כליו או שומר לו תחת מה שמשאיל לו והרמ"ה כתב בהשאילני ואשאילך ושמור לי ואשאילך או השאילנו ואשמור לך דהוי שמירה ושאלה בבעלים אא"כ אמר השאילני היום ואשאילך למחר אבל רש"י פירש באלו שאינו שמירה בבעלים שאין כאן בעלים של כלים במלאכתו של שומר ואפשר שדעת הרמ"ה כשמשאיל וגם שאל ממנו כליו הרי הוא עמו במלאכתו לשמור לו כליו השאול בידו וזה ניחא בהשאילני ואשאילך אבל שמור לי ואשאילך אין המפקיד שהוא המשאיל עם הנפקד שהוא השואל אלא כליו שאול לו ואין זה נקרא בעליו עמו והשאילני ואשמור לך אין המשאיל עם השואל כלל לא הוא ולא כליו. שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ששאלת [שנים שהיו מהלכין בדרך אחד] אמר לחבירו השאילני גלימא שלך שהיא קלה וטול אתה שלי שהיא כבדה שאתה חוזק ממני ובאו לסטין ונטלו האחת מה יהיה הדין בנשארת. תשובה היינו עובדא דחד אריך וחד גוץ וחד רכיב גמלא כו' ושאלה בבעלים הוא כדתניא שמור לי ואשמור לך השאילני ואשאילך כולן נעשו שומרי שכר זה לזה ופריך ואמאי שמירה בבעלים הוא א"ר פפא דאמר ליה שמור לי היום ואשמור לך למחר והא עובדא הוי השאילני ואשאילך בבת אחת הילכך הנשארת היא של בעלים הראשונים עד כאן וזהו כדברי הרמ"ה זכרונו לברכה:

בית יוסף עריכה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

ש"ש דינו כש"ח לענין שאם כופר או שיש טענות אתרות ביניהם וכו' וכל הדינים שפירשתי למעלה בש"ח נוהגים נמי בש"ש יתבאר בסמוך:

ומ"ש ואם נגנבה בלסטים מזויין והוכר הגנב צריך לפרוע לב"ה והוא יעמיד הגנב בדין ואפילו אם נשבע כבר ונפטר קודם והוכר הגנב כיון שנמצא הגנב צריך להעמידו בדין והוא יפרע לב"ה כל זה נתבאר בסוף סימן רצ"ד ושם נתבאר דהיכא דנשבע כבר ונפטר קודם ואח"כ הוכר הגנב חלוק דין ש"ש מדין ש"ח ואין להקשות על זה ממ"ש בסמוך וכל הדינים שפירשתי למעלה בש"ח נוהגים נמי בש"ש די"ל דאנמצא הגנב הכפל שלו דסמיך ליה קאי לומר שכל הדינים שכתב בסי' רצ"א לענין כפל כשם שנוהגים בש"ח נוהגים נמי בש"ש ואם נפשך לומר דאכל דינין קאי חוץ מדין זה דנשבע ונפטר ואח"כ הוכר הגנב ולפיכך כתבו אחר שכתב שכל הדינים הנוהגים בש"ח נוהגים בש"ש לומר שדין זה אינו בכלל יקשה למה הוצרך לכתוב דין היה השומר עמו במלאכתו ודין קבל עליו להתחייב אף באונסין או ליפטר מגניבה ואבידה ושבועה היה לו לסמוך גם בהם על מה שכתב שכל הדינים שנוהגים בש"ח נוהגים בש"ש לכך צריך לפרש דאדיני כפל קאי כמו שכתבתי תחלה:

ומ"ש היו הבעלים עמו במלאכתו וכו' פטור אף משבועה כדפרישית לעיל בש"ח בסוף סימן רצ"א ושם נתבאר דבר"פ השואל יליף מקראי שכל השומרים שוים בדין זה:

ומ"ש ואם קבל עליו השומר להתחייב אף באונסין או שהתנה ליפטר מגניבה ואביד' ומהשבועה הכל לפי תנאו משנה וגמרא בס"פ הפועלי' ונתבאר בסוף סימן רצ"א שאם התנה להתחייב באונסין אפילו בדברים בלא קנין חייב:

ש"ש שמסר לאחר ל"מ אם מסרו לש"ח שהוא חייב אלא אפי' מסרו לש"ש חייב אלא שפעמים פטור כשמסרו לש"ש כגון שהבעלים רגילים להפקיד בידו נתבאר בסי' רצ"א ומ"ש אבל אם מסרו לש"ח לעולם חייב מפני שמיעט בשמירתו כ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות שכירות וז"ל אם היה דרך הבעלים להפקיד תמיד דבר זה אצל השומר השני ה"ז השומר הראשון פטור מלשלם והוא שלא ימעט שמירתו כיצד ימעט שמירתו כגון שהיה מופקד אצלו בשכר והפקידו אצל אותו השני בחנם או שהיה שאול אצלו והפקידו אצל אותו השני בשכר הואיל ומיעט שמירתו פושע הוא ומשלם אע"פ ששאל או שכר בבעלים הרי היא הוציא הדבר השמור מידו ליד שומר אחר עכ"ל וכתב ה"ה והיא שלא ימעט שמירתו וכו' דעת רבינו בזה נראה נכון דעד כאן לא אמרינן שכל זמן שדרך המפקיד למסור לשני הפטור אלא מפני גילוי הדעת שכבר גילה דעתו שהוא מאמינו לשני לפיכך אין לו טענה על הראשון וזה הוא כשהשמירות שוות אבל כשגרע הראשון השמירה ודאי המפקיד כבר גילה דעתו שהוא חפץ עתה בשמירה מעולה וזה הראשון פחתה ואין לך פשיעה גדולה מזו ומ"ש אע"פ ששאל או שכר בבעלים וכו' נ"ל טעמו לפי שאע"פ שהשואל בבעלים ופשע פטור דוקא כשמתה הבהמה או נאבדה בפשיעתו ברשותו אבל כשמסרה לשני הראשון מתחייב באותה שעה שמתה הבהמה ברשות השני ואין שאלה בבעלים פוטרת אלא לשומר ששאל הבעלים אבל לא לשומר שני שלא שאל הבעלים והראשון מתחייב על רשות השני זה נראה וצ"ע עכ"ל: (ב"ה) ול"נ שטעמו של הרמב"ם משום דפשיעה דמפטר בה כשבעליו עמו וכו' וכתב בכ"מ פ' א' מה' שכירות: ומ"ש ומיהו אם יש לשני ראיה במה שיפטר בו הראשון פטור כיצד אם יש שם עדים לשומר שני שמת או נאנס פטור גם הראשון נתבאר בסימן רצ"א ושם נתבאר דה"ה אם השומר הראשון יכול לישבע שנאנס אם ראה הוא שפטור אע"פ שאין שם עדים ומשמע מדברי רבינו דאפילו ש"ש שמסר לש"ח אם יש לשני ראיה במה שיפטר בו הראשון פטור וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות שכירות ואע"פ שכתבתי בסימן הנזכר דטעמא דיהב הרי"ף לפטור היכא דאיכא עדים דנטרה שומר שני כי אורחיה ונאנסה משום דאף על פי שלא הו"ל רשות למסור פקדונו ביד אחר בדיעבד לא מקרי פשיעה וש"ש שמסר לש"ח כתבתי בסמוך בשם הרמב"ם ז"ל דהוי פושע י"ל דלא אמר הרמב"ם דהוי פושע אלא לענין דאין לפטרו מטעם שהיה המפקיד רגיל להפקיד אצל השומר השני והיינו לענין דלא מהימן שומר שני בשבועה שנאנס אבל היכא שידוע שנאנס ע"פ עדים או ע"פ שבועת שומר ראשון פטור היא:

שמור לי ואשמור לך הוי שמירה בבעלים כדפרישי' לעיל בש"ח אא"כ יאמר שמור לי היום ואשמור לך למחר וכו' בפ' האומנין (פ.) תנן שמור לי ואשמור לך ש"ש ובגמ' ואמאי שמירה בבעלים היא אמר ר"פ דאמר ליה שמור לי היום ואשמור לך למחר ופרש"י ואמאי שמירה בעלים היא. בעליו של חפץ זה שנגנב במלאכתו של שומר היה שאף הוא משמר היה וכתיב אם בעליו עמו לא ישלם ודרשינן לקמן עמו במלאכתו: ואני אשמור לך למחר. דלאו במלאכתו הוא השתא ועיין במרדכי פרק חזקת:

אמר השאילני כליך ואשאילך גם את שלי או שמור לי ואשאילך או השאילני ואשמור לך כולם נעשו שומרי שכר זה לזה וכו' שם (פא.) ת"ר שמור לי ואשמור לך השאילני ואשאילך שמור לי ואשאילך השאילני ואשמור לך כולם נעשו שומרי שכר זה לזה ואמאי שמירה בבעלים היא אמר ר"פ דא"ל שמור לי היום ואשמור לך למחר ופרש"י השאילני ואשאיל לך. אין זה שואל להתחייב באונסין שאין כל הנאה שלו שאף הוא משאילו: שמירה בבעלים היא. אשמור לי ואשמור לך קאי ששניהם במלאכתו של זה אבל השאילני כליך ואני אשאיל לך כלי שמור לי ואשאילך או השאילני ואשמור לך אין כאן בעלים של חפץ במלאכתו של שומר אבל מדברי הרמב"ם ז"ל נראה שהוא מפרש קושיית ואמאי שמירה בבעלים היא ואוקמתא דרב פפא על כל הברייתא שכתב בפ"ו מהל' שכירות כל האומר לחבירו שמור לי ואשמור לך ה"ז שמירה בבעלים אמר ליה שמור לי היום ואשמור לך למחר השאילני היום ואני אשאילך למחר שמור לי היום ואשאילך למחר השאילני היום ואשמור לך למחר כולם נעשו שומרי שכר זה לזה עכ"ל וזה כדברי הרמ"ה ז"ל ובקושיית רבינו על פירוש זה דשמור לי ואשאילך אין המפקיד עמו במלאכתו יש לדחוק ולומר דכיון דכליו שאול לו הוי כאילו בעליו עמו אבל מה שהקשה בהשאילני ואשמור לך דאין המשאיל עם השואל כלל לא הוא ולא כליו הא ודאי קושיא הוא וצ"ע ועיין במהרי"ק שורש קכ"ה: שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ששאלת אמר לחבירו השאילני גלימא שלך שהיא קלה וכו' בכלל צ"ג וכתב רבינו שמתוכה נראה כדברי הרמ"ה שהרי פסק בהשאילני ואשאילך בבת אחת דהוי שמירה בבעלים: ואיכא למידק על פרש"י שפירש דהשאילני ואני אשאיל לך כלי דאין כאן בעלים של חפץ במלאכתו של שומר מהך עובדא דחד ארוך וחד גוץ דמייתי הכא הרא"ש והוא בפ' האומנין הנהו בי תרי דמסגו באורחא חד ארוך וחד גוץ אריכא רכיב חמרא והו"ל סדינא גוצא מכסי סרבלא וקא מסגי אכרעיה כי מטו לנהרא שקליה לסרבליה אותביה עילוי חמרא ושקליה לסדינא דההיא ואיכסי ביה שטפוה מיא לסדיניה אתא לקמיה דרבא וחייביה אמרו רבנן לרבא אמאי שאלה בבעלים היא איכסיף לסוף איגלאי מילתא דבלא דעתיה שקליה ובלא דעתיה אותביה דמהאי עובדא משמע לכאורה דהשאילני ואשאילך הוי שאלה בבעלים י"ל שכבר נזהר רש"י מזה שפירש שאלה בבעלים היא שבשעת השאלה היה המשאיל במלאכתו של שואל ונושא סרבל שלו על חמורו ומעביר לו על אמת המים כלומר דההוא דרכיב חמרא לא לקח סרבל של חבירו להתכסות בו אלא לנושאו על חמורו להעביר לו אמת המים ואינו ענין להשאילני ואשאילך דאין כאן אלא שואל ומשאיל בלבד ואפילו אם תמצא לומר דההוא דרכיב חמרא נתכסה בסרבל לא דמי לשאר שואל דעלמא דכל הנאה שלו אבל הכא בעל החמור היה עוסק במלאכתו של בעל הסרבל לנשאו על החמור להעבירו על אמת המים עיין במהרי"ק שורש ע"ז וקכ"ה וק"ד וקנ"א וקנ"ה:

בית חדש (ב"ח) עריכה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

ואם נשבר החבית וכו' מימרא דרבא פרק השואל סוף (דף צ"ט) ולפרש"י משמע דאין חלוק בין נשבר בשאר הימים בין נשבר ביום השוק דכשמשלם לו דמים יכול לומר לו לדידי שוה ה' שהייתי מחזיקו ומוכרו ביום השוק ומוכרו בה' אלא שכשמשלם לו חבית יין יש חלוק דאם נותן הוא לו קודם שעבר יום השוק ראשון שיכול למוכרה ביום השוק שיגיע ראשון צריך לקבלו מידו אבל אם לאחר שעבר יום השוק ראשון נותן לו חבית יין בשאר הימים קודם שיגיע יום השוק השני א"צ לקבלו מידו אלא נותן לו ה' דמצי א"ל אי לא איתבר לי ההוא חביתא הייתי מוכרו ביום שוק הראשון בה' ולא אמרן אלא היכא דלא הו"ל חמרא לזבוני ביום השוק שעבר אבל אי הו"ל חמרא לזבוני ביום השוק שעבר ולא זבין מהדר ליה נמי השתא חביתא דחמרא לשומרו ליום השוק השני ולא מצי למימר ליה אילו הוה גבאי ביום השוק הראשון שעבר משה הוי שוה שהרי היה לו יין אחר באותו יום השוק ולא מכרו כל זה פי' רש"י ותוספות לשם אבל הרא"ש לא פי' כך אלא ס"ל דכשנשבר בשאר הימים לא משלם ליה אלא ד' שכך היו דמיה בשעת שבירה ופי' בו פי' אחר גם על ולא אמרן אלא דלא הו"ל חמרא לזבוני כו' כתב פי' אחר וכך הם דברי רבינו כפי' הרא"ש וכך היא כוונתו שאם שברו ביום השוק משלם לו ה' ואינו נפטר במה שיתן חבית יין אחר שעבר יום השוק שיאמר לו אילו לא שברת וכו' אבל אם פורע לו ביום השוק ל"מ באותו יום השוק ששבר פרע לו חבית של יין ויכול למוכרו דנפטר אלא אפילו עברו כמה ימי השוק וכו' ודין זה כשעברו כמה ימי השוק ופורע לו ביום השוק דנפטר בחבית של יין אינו אלא היכא דבאותו יום השוק שפורע לו יין אחר למכור אבל כשיש לו יין אחר למכור אינו נפטר בחבית של יין: ומ"ש וי"א וכו' גם זה באשר"י לשם והוא ע"ד פי' רש"י ותוס'. ומ"ש ולא נהירא להרא"ש וכ' שם בפסקיו וטעמו דכיון שהי' שוה בשעת שבירה ה' נתחייב לו לשלם ה' כשעה שאבדה מן העולם ואין חילוק בין היה לו יין אחר באותו יום השוק ולא מכר או לא הו"ל יין כלל: ומ"ש ובין כך ובין כך מנכה לו וכו' שם ומנכה לו אגר טירחיה ודמי ברזנייתא ורש"י פי' על ברזנייתא ב' פירושי' ו ותרוייהו אמת ורבינו ג"כ כתב כשני הפירושי' ולהוציא עליה לכרוז ולעשות נקב בחבית גם כתב מנכין לו כדי דמי הטורח דהיינו אגר טירחא דקאמר בגמרא: \nשד\n

שומר שכר דינו וכו' ויכלול בשבועתו שלא שלח בה יד ושאינה ברשותו לכאורה קשה כיון שנשבע שנאנסה לאיזה צורך ישבע שבועת חנם שאינה ברשותו וי"ל דהיכא דטען נאנסה ע"י לסטי' מזויין שלא היה יכול להציל התם צריך שישבע גם כן שלא חזרה לידו ולרשותו לאחר שעבר האונס ושאינה עתה ברשותו ואע"ג דעיקר שבועה של אינה ברשותו איננה אלא במשלם ואינה רוצה לישבע א"נ אף בש"ח אף ע"ג דנשבע שלא פשע בה ושלא שלח בה יד צריך גם כן לישבע דאינה ברשותו כדקאמר רב ששת ג' שבועות משביעין אותו וכדלעיל סי' רצ"ד ס"ד אבל בש"ש שנשבע שנאנסה משמע שלא תקנו דישבע שאינה ברשותו אפ"ה מדין גלגול חייב לישבע ולכלול בשבועתו שאיננה עתה ברשותו דשמא אף על פי שנאנסה בלסטים מזויין חזרה לרשותו לאחר האונס אבל בטוען שנאנסה דמתה כדרכה א"צ לישבע שאינה ברשותו אלא דבדין שואל ר"ס שמ"ד מבואר דאף במתה מחמת מלאכה צריך לישבע שאינה ברשותו וצריך לומר דנשבע על הנבלה ועורה שהכל אבד ולא הגיעה לרשותו כלום וע"ש: נמצא הגנב הכפל שלו וכל הדינים וכו' פי' כל הדינים שכתב בסימן רצ"ה לענין כפל בש"ח נוהגים נמי בש"ש:

ואם נגנבה בלסטים מזויין והוכר הגנב וכו' נתבאר למעלה סוף סי' רצ"ד:

היו הבעלים עמו במלאכתו וכו' כדפי' לעיל בש"ח עיין בסי' רצ"א סעיף כ"ט ל':

ואם קיבל עליו השומר להתחייב אף באונסין עיין לעיל בסי' רצ"א סעיף כ"ח:

שומר שכר שמסר לאתר ל"מ וכו' ע"ל בסי רצ"ה סעי' כ"ה: ומ"ש אלא שפעמים פטור כשמסרו לש"ש כגון שהבעלים רגילים להפקיד בידו וכו' משמע דדוקא כשהש"ש זה מסרו לש"ש אחר פטור כשהבעלים רגילים להפקיד בידו אבל כשהש"ש מסרו ליד ש"ח לעולם חייב וכן נראה מדברי הרמב"ם בפ"א משכירות וביאר ה"ה טעמו ומביאו ב"י וע"ש כי כתב דברים נכונים בענין זה: ומ"ש אלא אפי' מסרו לש"ש חייב איכא למידק דהו"ל למימר אפי' מסרו לשואל דחייב באונסין נמי חייב ול"ק מידי דאדרבא התם פשיטא דחייב הש"ש באונסין דכיון דהשואל נתחייב באונסין לשלם לש"ש היאך יהא הש"ש עושה סחורה בפרתו של חברו ותו דפושע הוא דכיון דאינו אלא שומר בלבד היאך מסרה ליד אחר לעשות בה מלאכתו מיהו בהא איכא למימר דהו"ל לאשמועינן היכא דמסרה לשומר אחר שלא יעשה בה מלאכתו אלא שישמרנה בלבד והתנ' עמו להתחייב אף באונסין כדין שואל דאפי' בבה"ג חייב אלא צ"ל כדפי' דהתם פשיטא היא דחייב מטעם דהיאך עושה זה סחורה בפרתו של חברו וק"ל:

שמור לי ואשמור לך הוי שמירה בבעלי' וכו' משנה פ' האומנין שמור לי ואשמור לך ש"ש ובגמרא ואמאי שמירה בבעלים א"ר פפא דא"ל שמור לי היום ואשמור לך למחר משמע דאם אינו אומר בפירוש שמור לי היום ואשמור לך למחר אלא סתם משמע שמור לי היום ואשמור לך ג"כ בשעה שתהא שומר לי ולכן כתב רבינו דשמור לי ואשמור לך בסתם הוי שמירה בבעלים ומ"ש כדפירש' לעיל בש"ח רצונו לומר דבמ"ש בסי' רצ"א סעיף כ"ט וז"ל ואם בשעה שקבל עליו הנפקד לשמור היה המפקיד עושה לו שום מלאכה וכו' פטור הנפקד וכו' משמע נמי שמירה דהיינו שהמפקיד עושה לו מלאכת שמירה נמי פטור דהיינו שמור לי ואשמור לך:

אמר השאילני כליך וכו' ברייתא שם וע"פ פרש"י דבסמוך דאין כאן שמירה בבעלים אעפ"י דבשעה שזה שומר לו חברו משאיל לו: ומ"ש רבינו וזה ניחא וכו' עד לא הוא ולא כליו לכאורה דבריו תמוהין דהיכא א"ל שמור לי ואשאילך כתב דכליו של המפקיד עמו של נפקד במלאכתו והיכא דא"ל השאילני ואשמור לך אין המשאיל עם השואל לא הוא לא כליו ומאי שנא וי"ל דדעת רבינו היא דכשא"ל תחלה שמור לי ואשאילך תחלה דמשעה שהתחיל זה לשמור שקיבל עליו השמירה ונסתלקו הבעלים חזרו הבעלים והשאילו כליהם לשומר הוו כליו של מפקיד עם השומר במלאכתו אבל כשא"ל תחילה השאילני ואשמור לך דבשעה שהשאיל לו כליו ונתחייב באונסיה עדיון לא נעשה שומר שלו אלא דלאח"כ הפקיד המשאיל לנפקד פקדון ונעשה שומר שלו א"כ אין המשאיל עם השואל כלל לא הוא ולא כליו כיון דכליו היו שאולין לו קודם שנעשהשומר שלו וע"ל בסי' שמ"ו: שאלה לא"א הרא"ש וזו כדברי הרמ"ה כלומר דלפרש"י אין כאן בעליו עמו במלאכתו דאין כאן אלא שאלת כלים מזה לזה וש"ש הן וחייב בגנבה ואבדה אלא דקשיא לי דהך עובדא דהרא"ש אף לפרש"י פטור כיון דאינן אלא ש"ש זה לזה לא נתחייב באונסי' דלסטים באו עליו ונטלו ממנו גלימא של חברו והנשארת היא של בעלים הראשונים וי"ל דוודאי הך עובדא דהרא"ש אף לפרש"י הנשארת היא של בעלים הראשונים כדפי' אלא דמ"מ קא חזינן דלא ס"ל להרא"ש בתשובה זו כפרש"י אלא כדברי הרמ"ה וצ"ל דמה שדחה הרא"ש פרש"י מהלכה הוא לפי שגם הרמב"ם פסק כך בפ"י משכירות ונראה לפע"ד דס"ל דלא בעינן בדוקא שיהא גוף הבעלים עמו במלאכה אלא כל שאחד עושה עם חברו כמו שהוא עושה עמו בין בגופו בין בכליו ואין חלוק בין שמור לי ואשאילך ובין אשאילך ושמור לי הכל אני קורא בו בעליו עמו ולפי זה לא קשיא מידי והכי משמע מפשטא דעובדא דחד ארוך וחד גוץ ומהך עובדא איכא לאקשויי אפרש"י אלא דרש"י גופיה כתב ליישב וכמו שהביא ב"י אבל להרמב"ם והרמ"ה והרא"ש א"צ יישוב דלא קשיא ולא מידי והכי נקטינן:

דרכי משה עריכה

(א) כתב המרדכי ע"ג תשובת מוהר"ם על א' שהלוה לחבירו על משכון והתנה עמו ע"מ שלא אתחייב באחריותו פטור אפילו מפשיעה ואפילו שואל שהתנה כן פטור לגמרי דכך הלשון משמע:

(ב) וכ"כ נ"י פ' האומנין ד' ק"ט ע"ב בשם הראב"ד וכ"ה תשובת מוהר"ם במרדכי פ' השואל ע"ב ופ' המפקיד דף קל"ז ע"ד והאריך שם בתשובה בזו אבל במרדכי ריש פ' השואל פסק כדברי הרמ"ה וכתב מהרי"ק שורש ש"ז שזו התשובה היא דברי הראב"ן ולא מוהר"ם שלא יהיו דבריו סותרות זו את זו והרמב"ם פ"ו מהלכות שכירות כתב כדברי הרמ"ה וכתב מהרי"ק שורש קכ"ה השאילני ואשאילך הוי כש"ש ואפילו לדברי הרמ"ה דחשיב ליה שמירה בבעלים היינו שכ"א יש לו דבר השאלה בבעלים אבל אם ראובן הניח משכון ליד לוי בעד שמעון ושמעון השאיל לראובן פשיטא דלא מקרי שמירה בבעלים הואיל ואין שמעון שומר החפץ אלא מונה ביד אחר וע"ש ועיין בתשובת מהרי"ק שורש ק"ד וקל"א וקנ"ה: