בבא בתרא לג ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
כיון דאודי אודי:
זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתיה הוא והאי אייתי סהדי דאכל שני חזקה אמר רב חסדא מה לו לשקר אי בעי א"ל מינך זבינתה ואכלתיה שני חזקה אביי ורבא לא סבירא להו הא דרב חסדא מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא אמר ליה מינך זבני ואכלתיה שני חזקה אזל אייתי סהדי דאכלה תרתי שני אמר רב נחמן אהדרא ארעא והדרי פירי אמר רב זביד באם טען ואמר לפירות ירדתי נאמן לאו מי אמר רב יהודה גהאי מאן דנקיט מגלא ותובליא ואמר איזיל איגדריה לדיקלא דפלניא דזבניה ניהלי מהימן (אלמא) לא חציף איניש דגזר דיקלא דלאו דיליה הכא נמי לא חציף איניש למיכל פירי דלאו דיליה אי הכי ארעא נמי ארעא אמרינן ליה אחוי שטרך אי הכי פירי נמי שטרא לפירי לא עבדי אינשי ההוא דאמר לחבריה מאי בעית בהאי ארעא א"ל מינך זבנית ואכלתיה שני חזקה אייתי חד סהדא דאכלה תלת שני סבור רבנן קמיה דאביי למימר היינו נסכא דרבי אבא דדההוא גברא דחטף נסכא מחבריה אתא לקמיה דרבי אמי הוה יתיב ר' אבא קמיה אייתי חד סהדא דמיחטף חטפא מיניה אמר ליה אין חטפי ודידי חטפי אמר רבי אמי
רשב"ם
עריכהכיון דאודי - דשלא כדין החזיק עד עתה:
אודי - וישלם פירות שאכל וכן הלכה: ויש ספרים שכתוב בהם אייתי רב אידי בר אבין סהדי דהוה קריב אוקמה רב חסדא בידיה וגם ר"ח פי' כן א"ל רב חסדא אמאי קסמכת דאכלינהו לפירי אהודאת פיו הא עד השתא הוא טעין דאנא קריבנא טפי והני סהדי דאייתת לא מסהדי דאנת קרוב וראוי ליורשה והוא אינו ראוי ליורשה אלא אסהדי דאנת קרוב והאי לא ידעי ליה ומתוך שהוא יכול לומר לא אכלתי יכול לומר אין אכלי ודידי אכלי דאנא קריבנא טפי שאין עדים מכחישים אותו בכך הלכך לא מפקינן מיניה:
(הג"ה. לא היא (אלא) שהודה שאכל הפירות אלא כדמפרש הרב לבסוף דלא נהירא ליה שהודה על אכילת הפירות אלא עדים היו שאכלו ולא היה יכול לכפור ושרא ליה מריה דמי זה שאמר שהודה על אכילת פירות הלא לא הודה אלא על הקרקע ומכל מקום מאי דאכל עד השתא לא מפקינן מיניה כיון דליכא עדים בדבר שרב אידי היה קרוב יותר אלא על פיו של זה ואביי ורבא סברי דכיון דאודי אודי שהרי הודאת בעל דין כמאה עדים ופיו מחייבו ממון ואי הוה גרסינן הא אמאי לית ליה לרב חסדא הא סברא ויש לפרש בענין אחר ובדוחק ולכן לא כתבתיו - ע"כ) ולא נהירא לי דהא לא מוכח הא סוגיא דשמעתא שהודה על אכילת הפירות אלא עדים היו בדבר ולא היה יכול לכפור:
האי אייתי סהדי דאבהתיה היא - עד יום מותם ומעולם לא מכרו לאבותיו של זה השני:
אמר רב חסדא מה לו לשקר - לזה שיש לו עדי חזקה במאי דטעין דשל אבותיו היא אי בעי הוה א"ל להאי שיש לו עדות זכות אבות מינך זבינתה ואכלתיה שני חזקה הלכך מיגו דמצי טעין הכי ויזכה בטענה זו והוא לא חשש לטעון כי טעין נמי של אבותיו אע"ג דמכחיש להו לעדים מהימן:
מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן - כלומר כל טענה שאדם טוען כגון זה שאמר של אבותי ואתה רוצה לקיימה על ידי מה לי לשקר וטענה זו מכחשת עדים כי הכא לא מהימנינן ליה שהרי העדים מעידים שטענתו שקר והיאך תקיימנה על ידי מה לי לשקר הלא ודאי משקר הוא וחזקת השלש שנים אינה כלום דהויא לה חזקה שאין עמה טענה והכי הלכתא:
אזיל ואייתי סהדי דאכלה תרתין שנין - ועדיין היה מחזר לבקש עדות של שנה שלישית ולא מצא:
אמר רב נחמן הדרא ארעא - דבתרתין שנין לא הויא חזקה:
והדרי פירי - של ב' השנים שאכל שלא כדין דהא לא טעין מעיקרא אריס הייתי ולפירות ירדתי דמהימנינן ליה כדלקמן דשטרא לפירי לא עבדי אינשי והני מילי בדאיכא סהדי דאכלינהו לפירי אבל אי ליכא סהדי דאכלינהו לפירי אלא בהודאת פיו והוא טעין דזבנתיה מינך ואכלתינהו לפירי דארעא ופירי דידי נינהו ארעא כיון דלית ליה ראיה בשטר ולא עדי חזקה הדרא למרה וחייב שבועת היסת על הפירות דזבנינהו מיניה דמיגו דמצי אמר לא אכלתי פירות כי אם מעט כגון עייל כורא ואפיק טפי מכורא דבהכי הוה חזקה כדלקמן כי אמר אכלי טובא ודידי אכלי מהימן דאין כאן מה לי לשקר במקום עדים שאין ידוע אם לקח קרקע זו מבעליה אם לא אלא לפי שאבד שטרו בתוך ג' שנים מפסיד ולא דמי להא דאביי ורבא דפליגי עליה דרב חסדא לעיל דהתם כיון דאיתברירא מילתא דרב אידי קרוב טפי הרי נודע שאין לו חלק בקרקע ופירות שאכל שלא כדין אכל ואפי' בהודאת פיו ליחייב:
אמר רב זביד אי טעין כו' - מילתא באפי נפשה היא והכי קאמר אם מתחילה כשטענו בעל הקרקע מאי בעית בהאי ארעא אילו לא השיב לו מינך זבינתה אלא לפירות ירדתי כדין אריס למחצה לשליש ולרביע או שמכרת לי פירות עד עשר שנים:
נאמן - במה שאכל למפרע ובשבועת היסת דזבינהו מיניה ואע"ג דאיכא סהדי דאכלינהו לפירי ושאין הקרקע קנוי לו דלא חציף איניש למיחת לארעא דחבריה ולמיכל פירי דחבריה בחנם כדמפרש ואזיל ומיהו מכאן ולהבא לא יאכל בלא עדים ושטר שקנה הפירות דא"כ כל אדם ירד לקרקע חבירו ויאכל פירותיו ויאמר לפירות ירדתי מאחר שלא נחוש לערעורו של בעל הקרקע:
מגלא ותובילא - כלי גודרי תמרים המגל לגדור ותובילא חבל לעלות לדקל מרוב גובהו וי"מ תובילא סל לקבל פירות:
ואמר - בפנינו:
איזיל ואיגדריה לדיקלא דפלניא - כלומר אלקוט הפירות:
מהימן - ושבקין ליה ב"ד ללקט הפירות בלא עדים ושטר אחרי שאין ידוע שהבעלים מוחין בדבר קודם לקיטה ואם אתא חבריה וטען להד"מ אחר שליקט האילן לית עליה אלא שבועת היסת אבל מקמי דליגדריה אתא מריה דדיקלא ואמר להד"מ לא מהימן מלקט עד דמייתי ראיה ודוקא בשטען מתחילה לפירות ירדתי נאמן במה שאכל כבר אבל אם מתחלה טען מינך זבינתה ואח"כ טען לפירות ירדתי שמכחיש דבריו הראשונים אינו טוען וחוזר וטוען:
אי הכי אפי' ארעא נמי - כי טעין דזבינתה מינך ליהמנוהו בלא עדי חזקה דלא חציף איניש למיחת בארעא דלא דידיה היא ולמיכל פירותיה:
פירי נמי - נימא אחוי שטרך:
היינו נסכא דר' אבא - דין זה דומה לאותו דין של נסכא דר' אבא ולא ללמוד מדר' אבא היו צריכין דמילתא דפשיטא היא שישלם הקרקע אחרי שאין לו שני עדים ודומיא בעלמא מדמינן אותו אי נמי לכך היו מדמין האי דינא לנסכא דר' אבא כי היכי דלהדר פירי עם ארעא דהוי כמי שיש עדים דאכל פירות דבלא עדים לא מהדרי פירות כדלעיל דרב נחמן אלא קרקע לחוד:
תוספות
עריכהואי טעין ואמר לפירות ירדתי כו'. פי' תחלה כי א"ל מאי בעית בהאי ארעא אע"ג דבשעה שאכל היה בעל השדה יכול לעכב ולא היה נאמן לומר לפירות הורדתני מיהו כיון שכבר אכלו וזה בא להוציא נאמן לומר לפירות ירדתי וא"ת מאי איריא משום דלא חציף תיפוק ליה משום דתפיס מידי דהוה אמטלטלין שאין עשויין להשאיל ולהשכיר דאי אמר לקוחין הן בידי נאמן וי"ל דאיצטריך טעמא דלא חציף אם לקטן והניח ברשות שאינן שלו דלא תפיס בהן וא"ת כי לא אמר נמי לפירות ירדתי אלא דאייתי סהדי דאכל ב' שנים כי הך דשמעתין יהא נאמן בטענתיה במיגו דאי בעי אמר לפירות ירדתי לאו פירכא היא דאין זה מיגו שהרי בא לתבוע גם הקרקע ודוקא פירי דתרתי שנין הדרי אבל פירי דשנה שלישית לא הדרי דאי מהימן במאי דאמר שאכלה שלש שנין גם הקרקע תהיה שלו:
איזיל ואגדריה לדיקלא. פי' לגדור תמרים שעל הדקל דגדירה שייכא בתמרים ולא איירי בקציצת הדקל דא"כ ה"ל למימר ואיקטליה כדאמרי' בפ' כל הנשבעין (שבועות דף מו. ושם) אר"נ האי מאן דנקיט נרגא ואמר איזיל ואקטליה לדיקלא דפלניא כו' ונראה לר"י ולריב"ם שאם היה בא לקצוץ הדקל עצמו לא היה נאמן דדוקא פירות הוא דעבדי אינשי דמזבני אבל דקל אין דרך בני אדם למכור לקוץ תדע דאמרי' בפ' החובל (ב"ק דף צא: ושם) שורי הרגת נטיעותי קצצת אתה אמרת לי להרגו אתה אמרת לי לקצצו פטור ופריך א"כ לא שבקת חיי לכל בריה וכו' משמע דאינו נאמן במיגו דאי בעי אמר מכרת לי לקצצו:
לא חציף איניש. לאו משום דקאמר בפרהסיא איזיל ואיגדריה קאמר דלא חציף דאפילו ליקט בצנעא נמי שייך לא חציף איניש אם לא שלקחם דרך גניבה:
אי הכי אפילו ארעא נמי. למאי דפרישית לעיל דאינו נאמן אלא בפירות שלקט כבר אבל מכאן ואילך אינו נאמן אפילו בפירות אע"ג דשטרא בפירי לא עבדי אינשי צריך לפרש אפילו ארעא אם הוא טוען שהקרקע שלו שלקחה לא יחזיר פירות שכבר אכל אבל קרקע פשיטא שיחזיר דאינו נאמן להבא:
היינו נסכא דר' אבא. לא אקרקע קאי דפשיטא שמחזיר הקרקע אחר שאין לו שנים עדים אלא השתא נמי אפירי מסיק וסבר השתא כאילו חד סהדא לאורועי למחזיק קאתי על הפירות שאכל ואינו יכול לכפור ולימא לא אכלתי וכאילו בא לחייבו שבועה על הפירות אם יכפור ויאמר לא אכלתי ואע"פ שמעיד שהחזיק בה ג' שנים כיון דאין אחר עמו הרי כאילו אינו מעיד על החזקה אלא נעשה עד אחד לתובעו פירות הכי ס"ד וטועה עד דאמר
עין משפט ונר מצוה
עריכהמג א מיי' פט"ז מהל' טוען הלכה ו', סמ"ג עשין צה, טור ושו"ע חו"מ סי' קמ"ה סעיף ג':
מד ב מיי' פ"ט מהל' טוען הלכה ו', סמ"ג עשין צה, טור ושו"ע חו"מ סי' קל"ז סעיף א':
מה ג מיי' פ"ט מהל' טוען הלכה ו' ועי' בהשגות ובמגיד משנה, טור ושו"ע חו"מ סי' קל"ז סעיף ב':
מו ד מיי' פ"ד מהל' טוען הלכה ח', ומיי' פ"ד מהל' גזילה הלכה י"ד, סמ"ג עשין צה, טור ושו"ע חו"מ סי' ע"ה סעיף י"ג, וטור ושו"ע חו"מ סי' שס"ד סעיף ג' וסעיף ד:
ראשונים נוספים
הדרא ארעא והדרי פרי. דאכל למפרע כיון דלא אסהידו אתלת שנין הדרא ארעא והדרא פירי. אמר רב זביד. אמאי הדרי פירי והא אי טעין ואמר לפירות ירדתי שנתמשכנה לו במשכנת' דסוריא או אריס אני בה נאמן. האי מאן דנקיט מגלא ותובליא ולפי שהדקלין הם גבוהין כשרוצין ללקוט התמרים[2] מביאין מגל ארוך ומשימין תובליא שהוא סל בראש עץ ארוך ומגביהין הסל כנגד התמרים וחותכין אותם במגל ונופלים התמרים בסל כדי שלא יפלו התמרים לארץ ויתבקעו ויתפלחו:
אי הכי. להיכא דאחזיק בקרקע תרתין שנין אמאי לא אמרינן לא חציף אינש דאכל ארעא דלא דידיה ולא מסלקינן ליה ומשני ארעא אמרי' ליה אחוי שטרך:
אמר רב זביד אי טעין ואמר לפירות ירדתי נאמן. נקטינן פירוש' דמלת' באפי נפשה היא כמו שפר"ח ז"ל, וכן כתב הרב ר' שמואל ז"ל כדבריו. ואיכא למידק הכ' אי הכי קאמר לקוחה היא בידי ואכלתה שני חזקה ואתו סהדי דאכלה תרתי שני אמאי הדרי פירי ליהמניה לגבי פירי מגו דיכול למימר אין אכלי ודידי אכלי דלפירות ירדתי כי היכי דאמרינן דכי ליכא סהדי דאכל מהימן לומר לקוח' היא בידי לגבי פירי וארעא ארעא הדרא ופירי לא הדרי וקבלתי בפירוק קושי' זו דמגו לגרוע לא אמרינן כלומר אין אומרים מגו דיכיל למימר לפירות ירדתי והיה נאמן לפירות כי אמר לקוחה היא בידי יהא נאמן לפירות דהאי שקורי משקר והאי דלא אמר לפירות ירדתי מפני שהוא רוצה לעצמו אף לגופה של קרקע לפיכך לא האמינוהו אף לפירות דהא ליכא למימר מה לי לשקר שהרי להנאת עצמו רוצה לשקר.
וא"ת הא אמרן דהיכא דליכא סהדי דאכל מהימן לומר אכלי ודידי אכלי מגו דאי בעי אמר לא אכלי מעולם ומפסיד ארעא כבר פי' ה"ר שמואל ז"ל דמגו דאי בעי אמר לא אכלי אלא פורת' קאמר כלומר כגון דזרע כורא ואפיק פורתא טפי מכורא דהויא חזקה לגבי ארעא ולא גריע' טענתיה.
וי"א שאין צורך לדברי ה"ר שמואל ז"ל בזה דהתם כיון דליכא סהדי דאכלי ואי שתיק איהו מפטר כי אמר אכלי ודידי אכלי הוה ליה הפה שאסר הוא הפה שהתיר ואע"ג דכי טעין לקוחה היא בידי אלומי אלמה לטענתי' מהימן שהרי כל עצמך אינך יכול לתובעו פירות אלא על פי הודאתו אבל היכא דצריך טענה כגון באו עדים שאכל לא אמרינן בה מתוך שיכול לגרע טענתו יהא נאמן.
ואני אומר שאין צורך לפירוש הרב רבי שמואל בזה משום דהתם אי בעי אמר מינך זבניתה ולא אכלי מינה עדיין כלום שמכיון שאין לו עדים על חזקתו אין זאת הטענה שאומ' אכלי מועלת לו כלום לענין הקרקע הלכך איכא מגו אבל הכא דאיכא סהדי דאכל תרתין שנין ואלו אמר לפירות ירדתי היה מגרע טענתו ומפסיד גופה של קרקע אין זה מה לי לשקר.
ומצאתי כעין התירוץ הוה דמגו לגרוע לא אמרינן, דתנן בפ' האו' שבקדושין (סד,א) קדשתי' וגרשתיה כשהיא קטנהוהרי היא קטנה נאמן נשבית ופדיתיה בין שהיא גדולה בין שהיא קטנה אינו נאמן ואמאי כיון דהימניה רחמנא למימר גרשתיה מיפסל' מן הכהונה ואמאי קתני בנשבית אינו נאמן דמשמע בין לענין תרומה בין לענין כהונה לא מהימן כלל ליהמניה לכהונה מגו דמצי אמר גרשתיה אלא כיון דלמיפסל' לגמרי קאתי ולא מצי עביד אלא בהך טענה דקאמר לא אמרינן מגו לחצי טענה וכן הא דאמרי' בפרק יש נוחלין בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא אינו נאמן ומשמע שהוא יורשו ובנו לכל דבר ואמאי נימא מתוך שבידו להפקיר נכסיו או ליתן מתנה לאחר הזמן ואינו יורש דהא אמרינן מגו אפילו להכחיש דבריו הראשונים בפרק האומר בקדושין אלא כיון דעיקר טענה דעבדי הוא לפסלו מקהל ולקנות גופו הוא ואינו נאמן עליה לא אמרינן מגו גרוע לחצי טענה כדפרישית וזה הכלל צריך עיון ובדיקה בתלמוד, והטעם נכון הוא.
לאו מי אמר רב יהודה האי מאן דנקיט מגל' ותובלי' ואמר איזיל וכו'. הכא נמי לא חציף למיכל ארע' דלאו דיליה. אי קשיא התם משום דאמר מעיקרא הכי הוא שנאמן איכא למימר הכא נמי כיון דמשיך זמני' מפרסמ' מילת' דאכילה ולא חציף למיכל ארעא דלאו דיליה.
ואיכא דאמרי אמר לאו דוקא והוא הדין להיכא דלא אמר וקשיא להו הא דאמרינן בבא קמא שורי הרג' נטיעותי קצצ' את' אמרת' ליפטור א"ל לא שבקת חיי לכל בריה וכו'. ואמאי להימני' דלא חציף למיקץ נטיעות דלאו דיליה ואי בעי אמר זבנית' ניהלי וניחא להו כיון דאמר אתה אמר' לי לקוץ אינו נאמן אע"ג דיכיל למימר זבניתיה מינך דלא עבידי אינשי לקוץ ולא אמרינן מגו בכי האי גונא תדע דא"ל רב תתרגם מתני' באילן העומד לקציצה ואמאי תתרגם בשקצץ בלא עדים דנאמן מגו דיכיל למימר לא היו דברים מעולם אלא ש"מ כל כי האי גונ' לא מהימן במגו ולאו מילת' הי' דאי אמרת אע"ג דלא אמר נמי לא חציף למגדר דיקל' דלאו דיליה כי אמר אתה אמרת לי לקוץ יהא נאמן דאדרבה קושט' קאמ' דאי לא אמר ליה הכי לא חציף למקציי' אלא ודאי דוקא אמר ומיהו אפשר דאע"ג דליכא עדים ויכול לומר לא קצצתי אינו נאמן לומר אתה אמרת לי לקוץ.
ובמסכת שבועות בירוש' בפ' שבועת העדות איתא להך ברייתא הכי, אמרת לי להרוג ולקוץ הולכין אחר רוב נטיעות מהו הולכין אחר רוב נטיעות א"ר חגי אין הות תוריה נגחן הו' מר ליה אין הוו נטיעותיו בטלות הו' מר ליה א"ר יודן אין אומרין בממון מאחר יכול מימר ליה אתה אמרת לי להרוג אע"ג דיאמר ליה לא הרגתי ולא קצצתי פטור פי' מאח' הו' מגו כלומר אין אומרים בדיני ממון מגו שהוא יכול לומר אתה אמרת לי להרוג ולקוץ אע"פ שאם אמר לא הרגתי ולא קצצתי היה פטור כלומר שאין אומרין מגו לכיוצא לדבר זה שהכל יודעין שהוא משקר.
אי הכי ארע' נמי. יש מפרשין פירי דאכל בטענת זביני ארע' נמי לא ליהדרי אבל ארע' גופה מהדר שלא האמינוהו אפילו בפירות מכאן ולהב' אלא במאי דתפס ליה ולאו דוקא האי פי' אלא ארע' נמי כיון דאיהו מוחזק בגוה ליהמניה ואוקומה היכא דקימ'.
סבור רבנן קמיה דאביי למימר היינו נסכא דרבי אבא. פירוש לענין פירי קאמר כדאמר במסקנא לתרתי שני ולפירי אבל ארעא ודאי הדרא כיון דהאי אית ליה סהדי דאבהתי' והא לית ליה דאכלה שני חזק'.
מעשה דזה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי איתי סהדי דאבהתי והאי איתי סהדי דאכלה תרתי שנין: פירש ר"ש ז"ל וכשמעידים שאכלה שתי שנים ולא יותר. והזקיקו לרבינו ז"ל לפרש כן, מדאמרינן לקמן מי דמי התם חד סהדא לאורועי אאתי אי אתא אחרינא בהדיא מפקינן לה מיניה, הכא לסיועיה קא אתי, אי אתא אחרינא בהדיא מוקמינן לה ברשותיה, והכא נמי דכותה הוא, דאי אתו תרי אחרינא ומסהדי אשתא תליתא מוקמינן לה ברשותיה, אלמא הני לסיועי קא אתו, וכדתנן במתניתין העידו שנים בראשונה ושנים בשנה ושנים בשלישית משלשין ביניהם.
ואינו מחוור בעיני, דכיון דאמרינן איתי סהדי, משמע שהמחזיק הוא שהביאם לבית דין, ואלו היו הם מעידין שלא אכלה אלא שתי שנים, בשופטני עסיקינן שמביא עדים להורע חזקתו. ואי אפשר לפרש איתי סהדי המערער, שאם כן היה לו לפרש, דכל מביא עידי אכילה שבפירקין כשהביא המחזיק הוא, אלא אפילו במעידים סתם קאמר, ואינה דומה לההיא דחד סהדא דלקמן, דהתם מסהיד אכולהו תלת שנין ואי איכא אחרינא בהדיא דאמר כותיה מוקמינן לה ברשותיה, אבל הכא דלא מסהיד אלא אתרתי שנין, אפילו איכא טובא דאמרי כותיה לא מסייעי ליה כלל, והילכך לא חשבינן הני דאתו לסיועי, ואפילו במסהיד סתם הדרא ארעא והדרי פירי. כנ"ל.
מאי טעמא לא חציף איניש למגזר דיקלא דלא דיליה: ומיהו נאמן ובשבועה. וכן פירש ר"ש ז"ל. ואם תאמר והא אמרינן בבבא קמא (צא, ב) שורי הרגת נטיעותי קצצת אתה אמרת לי להורגו אתה אמרת לי לקצצו נאמן. ואקשינן אי הכי לא שבקת חיי לכל בריה, ואוקימנא דוקא באילן העומד לקציצה. וי"ל דשאני הכא דאמר תחלה קודם שיגזרנו אנא אזיל למגזר דיקלא דפלניא, דלא חציף לגלויי מעיקרא ולמימר אנא אזיל למיגזריה, אי לאו דקושטא קאמר, דמירתת דילמא אתי מריה ומנע ליה, אבל התם דלבתר קציצה לא מהימן.
ואם תאמר אם כן מאי קא מדמי ליה להאי דאמר לבתר דאכל לפירות ירדתי, דהתם ודאי לבתר דאכל קאמר דאי בבא לירד ולאכול לא מהימן, דלא שבקת חיי לכל בריה, וכן פר"ש ז"ל. י"ל כיון דהתם נמי כיון דמשיך אכילתו כמאן אמר מתחלה דמי, שהרי הוא אוכל ובא תמיד לעין כל, אבל ר"י ב"ר מרדכי ז"ל גריס כאן איזיל ואגדריה, ולא גריס ואגזריה.
אי הכי ארעא נמי: תימה ארעא הוה ליה כלהבא, ועל כרחין אפילו בפירי דלהבא אינו נאמן, וכמו שפירש ר"ש ז"ל. וי"ל דהכי קאמר אפילו טעין דלארעא נחית וזבינא ליה דלא חציף איניש ותיהדר ארעא בלא פירי. ואינו מחוור, אין הלשון הולמו. ויש מפרשים דארעא ממש קאמר, והרי היא כפירות דאכל, כיון דנחית ליה וקאי בגוה. ופרקינן דארעא ריעא טענתיה כי לא נקיט שטרא, דתלת שנין מיזדהר איניש בשטריה.
סבור רבנן קמיה דאביי למימר היינו נסכא דרבי אבא: פירש ר"ש ז"ל, דלענין ארעא גופה קאמר, ואף על גב דלאהדורי ארעא לחד סהדא לא צריכינן, דכיון דהאי אית ליה סהדי דאבהתיה ואידך לית ליה עדי חזקה, ארעא ממילא הדרא, אפילו הכי מילתא בעלמא הוא דקאמרי. והזקיקו לרבינו ז"ל לדחוק ולומר כן, משום דאמרינן במסקנא אלא אי דמיא לדרבי אבא לחד סהדא ולתרתין שנין ולפירי, מדקאמר ולפירי שמע מינה דעד השתא לאו בפירי עסקינן אלא בגופה של קרקע. ולא היא, דהיכי אפשר דשקלי וטרו במאי דלא צריך כלל ולא דמיא ולא מידי. אלא השתא נמי בפירי איירי, ולבסוף הוא דקא מפרש דכל מאי דאמרינן לפירי.
מהדורות תליתאה ורביעאה:
(יג) פיסקא אמר רב חסדא מה לי לשקר. קשיא לי מאי ילפינן מהא עובדא והא כבר אייתינן לה לעיל בפלוגתא דרבה ואביי דרבה אמר מה לי לשקר. ואביי אמר מה לי לשקר במקום עדים לא אמרי'. ואי משום דאוסיף הכא רב חסדא דסבר כרבא ורבא כאביי לימא התם רב חסדא ס"ל כרבה ורבא כאביי. ונראה לי לומר דלהכי אתיי' להאי עובדא משום דהתם לא קם דינא הכי דהדר ואמר אין דאבהתך היא וזבינתה מנך והכא קם דינא הכי וה"א ליפתח לי' פיתחא. דילמא הכי קאמרת קמ"ל דקם דינא הכי כיון דאיהו לא טעין ולא אמרי' כגון זה פתח פיך לאלם הוא. עיין בפ' שבועות במהדורא תנינא מה שהקשתי על רבה ורב חסדא. ועיין מה שכתבתי במהדורא תליתאה:
(יד) מהימן דלא חציף איניש כו' פי' לא מחזקי' לי' מסתמא בגזלנא משום דלית לי' סהדי דלימחי בידי' ואי אתי נמי אידך ותבע לי' דליפוק מיני' ולא תיהני לי' חזקה אלא מהימן למימר לקוח היא בידי:
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ג (עריכה)
נג. קריביה דרב אידי בר אבין שכיב ושבק דיקלא אתא רב אידי בר אבין אמר אנא קריביה אתא ההוא גברא אמר אנא קריביה טפי אייתי רב אידי בר אבין סהדי דאיהו קריב טפי אוקמיה רב חסדא בידיה אמר להדר לי פירי דאכל מההוא יומא ועד השתא אמר רב חסדא זהו שאומרין עליו אדם גדול אמאן קא סמיך באכילת הפירות אהאי האי הא קאמר אין אכלי ודידי אכלי דהא קאמר דאיהו מקרב טפי. ומגו דאי בעי אמר לא אכלי, דהא ליכא סהדי דאכל, יכיל למימר אין אכלי ודידי אכלי. אביי ורבא לא סבירא להו הא דרב חסדא כיון דאודי אודי. כלומר כיון דאודי דאכל תו לא מהימן למימר דידי אכלי, דהא איכא סהדי דלאו דידיה נינהו, ומה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן. וקיימא לן כאביי ורבא. וטעמא דמילתא, דכי אמרינן הפה שאסר הוא הפה שהתיר היכא דליכא עדים דמכחשי ליה במה שהתיר, אבל היכא דאיכא עדים דמכחשי ליה נמצא שאסר את עצמו ולא התיר ולפיכך חייב.
נ"א קריביה דרב אידי בר אבין שכיב ושבק דיקלא כי קא שכיב אמר להוי לקריבי. ולפום הדין נוסחא משכחת לה באחא ובר אחא ומאי דדמי להו, דתרויהו לענין ירושה כי הדדי נינהו, מיהו לענין תפקדתיה דשכיב מרע, כיון דאמר להוי לקריבי לההוא דמיקרב טפי יהבינן ליה, וכן כל כיוצא בזה:
נד. זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתיה היא והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה אמר רב חסדא מה לי לשקר אי בעי אמר מינך זבינתה ואכלתיה שני חזקה אביי ורבא לא ס"ל הא דרב חסדא מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן. כדפרישנא לעיל (סי' נג), וקיימא לן כוותייהו:
נה. ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא א"ל מינך זבינתה ואכלתיה שני חזקה אזל אייתי סהדי דאכלה תרתי שני אמר רב נחמן הדרא ארעא והדרי פירי. ודוקא פירי דתרתי שני דאיכא סהדי דמסהדי עלייהו לא הדרי, דמגו דאי בעי אמר לא אכלי כי אמר אין אכלי ודידי אכלי מהימן, כדמיברר לקמן מעובדא דההוא דאייתי חד סהדא דאכלה תלת שני. וטעמא דמילתא משום דלא אתכחש בעיקר טענתיה, דכי הדרא ארעא מחמת דהוו ליה סהדי לתובע דמעיקרא דידיה הות, וקרקע בחזקת בעליה קיימת. גבי ארעא דלא שייך בה מה לי לשקר הדרא, גבי פירי דשייך מה לי לשקר דאי בעי אמר לא אכלי כי אמר אין אכלי ודידי אכלי מהימן, ובשבועת היסת.
והני מילי דלא אתברר מגו טענתיה דתובע ונתבע שיעור פירי דאכל בשנה שלישית, דלא מסהדי בה סהדי (היא) [אי] אית בה שוה ב' כסף, אבל היכא דאתברר מגו טענתיה דאית ביה שוה שתי כסף לבד משיעור מאי דמסהדי ביה סהדי דלא בציר מפירושה מיחייב שבועה דאורייתא, מדר' חייא קמייתא (ב"מ ג,א), דא"ר חייא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידין אותו שיש לו חמשים ישלם חמשים וישבע על השאר, שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים מק"ו. וכיון דמהודאת פיו קאתיא לן דיו לבא מן הדין להיות כנדון, ולא מיחייב אלא דומיא דהודאת פיו דבעיא כפירת טענה שתי כסף דמתברר שיעורה בעידן טענה וכפירה, כדמיברר בפ' שבועת הדיינים גבי מתניתין דשבועת הדיינין הטענה שתי כסף (שבועות לח,ב) וגבי מתניתא דאין נשבעין אלא [על] דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין (שם מב,ב), וכי היכי דגבי הודאת פיו אע"ג דאודי בכולה טענה מיהו קא פטר נפשיה ממקצת טענה מאנפא אחרינא, כגון דטעין אין אכלי מיהו פלגא או תולתא דידי אכלי מחמת דזבנתה לארעא בתר הכי מינך או מאנפא אחרינא, משלם מאי דמודי ביה ומשתבע אשארא לפום טענתיה שבועה דאורייתא ומיפטר, מידי דהוה אהאכלתיו פרס, גבי העדאת עדים נמי דקיימא במקום הודאת פיו משלם פירי דתרתי שני דמסהדי בהו סהדי ומשתבע אפירי דשנה שלישית לפום טענתיה שבועה דאורייתא ומיפטר. ואע"ג דהודאת פיו ועד אחד הוא דאתיא לן בהצד השוה, וגבי עד אחד כי האי גוונא הוה ליה מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע ולא בעי כפירת טענה שתי כסף, כיון דמתרוייהו הוא דאתיא לן לא מיחייב אלא כקל שבשניהם.
אמר רב זביד ואם טען ואמר לפירות ירדתי נאמן. כלומר אם לא טען מתחילה לקוחה היא בידי אלא לפירות ירדתי, כלומר אתה מכרת לי לאכול פירותיה שתי שנים אלו או שלש, אע"ג דאיכא סהדי דאכלה מהימן ובשבועת היסת. לאו מי אמר רב יהודה האי מאן דנקיט מגלא ותובליא ואמר איזיל ואגזריה לדיקלא דפלניא דזבניה ניהלי מהימן. ובשבועת היסת, ואע"ג דאיכא סהדי דגזריה לא מיחייב, מ"ט לא חציף איניש למגזר דיקלא דלאו דיליה הכא נמי לא חציף איניש למיכל פירי דלאו דיליה. ואי לאו דזבין מיניה פירי דהנך שתי שנים לא הוה אכיל להו. ומקשינן אי הכי ארעא נמי. כי טעין לקוחה היא בידי להימניה, דלא חציף איניש למיכל פירי דארעא דלאו דיליה. ופרקינן ארעא אמרינן ליה אחוי שטריך אי הכי פירי נמי, לימא ליה אחוי שטריך. שטרא לפירי לא עבדי אינשי:
נו. ושמעינן מיהא דמאן דעייל לרשותא דחבריה שלא בפניו ושקיל מהתם מדעם בפרהסיא שלא בדרך גנבה וגזלה וטעין דזבניה ניהליה או דיהביה ניהליה במתנה, אי נמי דידי הואי מעיקרא ובתורת פקדון הוה קאי גביה ואיהו אמר לי זיל שקליה, מהימן, ובשבועה, דלא חציף איניש למשקל מידי דלאו דיליה, דהא רב זביד קא יליף מהאי דינא דדיקלא לדינא דפירי, אלמא הכין דינא בכל מילי:
אמר רב נחמן הדרא ארעא והדרי פירי: פירש רש"י ז"ל כשמעידים שאכלה שתי שנים ולא יותר. והזקיקו לרבינו ז"ל לפרש כן מדאמרינן לקמן מי דמי התם חד סהדי לאורועיה קא אתי אי אתי אחרינא בהדיה מפקי לה מיניה הכא לסיועיה קא אתי אי אתי אחרינא בהדיה מוקמינן לה ברשותיה והכי נמי דכוותה היא דאי אתו תרי אחריני ומסהדי אשתא תליתאה מוקמינן ליה ברשותיה אלמא הני לסיועיה קא אתו וכדתנן במתניתין העידו שנים בראשונה ושנים בשניה ושנים בשלישית משלשים ביניהם ואינו מחוור בעיני דכיון דאמרינן אייתי סהדי דמשמע שהמחזיק הוא שהביאם לבית דין ואלו היו הם מעידים שלא אכלה אלא שתי שנים בשופטני עסקינן שמביא עדים להורע חזקתו. ואי אפשר לפרש אייתי סהדי המערער שאם כן היה לו לפרש דכל מביא עידי אכילה שבפירקין שהביא המחזיק הוא אלא אפילו במעידים סתם קאמר ואינו דומה לההיא דחד סהדא דלקמן דהתם מסהיד אכולהו תלת שנים ואי איכא אחרינא בהדיה דאמר כוותיה מוקמינן לה ברשותיה אבל הכא דלא מסהיד אלא אתרתי שנים אפילו איכא טובא דאמרי כוותיה לא מסייעי ליה כלל והילכך לא חשבינן הני דאתו לסיועיה ואפילו במסהיד סתם הדרא ארעא והדרי פירי כן נראה לי. הרשב"א.
בשיטה לא נודעה למי וזה לשונו: ודוקא משום דאייתי סהדי שאכלה אבל אי ליכא סהדי נאמן לומר אין אכלי ודידי אכלי בשבועת היסת במיגו דלא אכלי כלל וכן כתבו הריא"ף ורשב"ם ז"ל וכך מוכחא סוגיין דבסמוך. ולפי זה קשיא לנוסחא שכתבנו בשמועה דקריביה דרב אידי בר אבין שהרי כאן אתה רואה דאמרינן מיגו להאמינו בפירי דאכיל אף על גב דלא מהימן בגופא דקרקע משום סהדי דאבהתיה דאידך. ויש שעקרו אותה נוסחא בשביל קושיא זו. ולדידי לא קשיא לי דלא דמי דהכא הא דלא מהימנינן ליה בגופא דקרקע לאו משום סהדי בלחוד אלא משום דריעא טענתיה דאמרינן ליה אחוי שטרך כדלקמן הילכך לענין פירי כיון דאיכא מיגו מהימן אף על גב דריעא טענתיה אבל לענין חזקה דקרקע דליכא מגו לא מהימן כיון דריעא טענתיה כן נראה לי. עד כאן לשונו.
וזה לשון הר"י בעליות: אמר רב נחמן הדרא ארעא והדרי פירי: וקמשמע לן דאף על פי שהניחו לזה לירד בקרקע ולא מיחה ולא אמרינן שמחל על הפירות ולאפוקי מההיא דסלקא דעתך בשמעתין קמייתא למימר דשתא קמייתא מחיל איניש תרתי מחיל. ותו קמשמע לן דאף על פי שהוא מהימן לטעון לפירות ירדתי כשטוען לקוחה היא בידי אינו נאמן אפילו לגבי פירות שאכל אף על גב דלא חציף איניש למיכל ארעא דלאו דיליה וכדמוכח לקמן. כן נראה בעיני. עד כאן לשונו.
אי הכי ארעא נמי: תימה ארעא הוה ליה בלהבא ועל כרחך אפילו בפירי דלהבא אינו נאמן וכמו שכתב רשב"ם ז"ל. ויש לומר דהכי קאמר אפילו טעין לארעא נחית כו' ככתוב בתוספות. ואינו מחוור דאין הלשון הולמו. ויש מפרשים דארעא ממש קאמר והרי הוא כפירות דאכל כיון דנחית לה וקאי בגויה ופרקינן דארעא ריעא טענתיה כי לא נקיטא שטרא דתלת שנין מזדהר איניש בשטריה. הרשב"א ז"ל.
סבור רבנן קמיה דאביי למימר היינו נסכא דרבי אבא: פירש ר"ש ז"ל דלענין ארעא גופה קאמר ואף על גב דלאהדורי ארעא לחוד סהדי לא צריכים דכיון דלהאי אית ליה סהדי דאבהתיה ואידך לית ליה עידי חזקה ארעא ממילא הדרא ואפילו הכי מילתא בעלמא הוא דקאמרי. והזקיקו לרבינו ז"ל לדחוק ולומר כן. משום דאמרינן במסקנא אלא אי דמיא לדרבי אבא לחד סהדא ולתרתין שנין ולפירי מדקאמר ולפירי שמע מינה דעד השתא לאו בפירי עסקינן אלא בגופה של קרקע. ולא היא דהיכי אפשר דשקלו וטרו במאי דלא צריך כלל ולא דמיא ולא מידי אלא השתא נמי בפירי איירי ולבסוף קא מפרש דכל מאי דאמרינן לפירי. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון תוספות הרא"ש ז"ל: פירש רשב"ם ז"ל דאין זה דומה לנסכא דרבי אבא כו': וכן דוחק לפרש בסוף השיטה וזה לשונו: והכא נמי איכא למימר כהאי גוונא אי הוה תרי סהדי וכו' ועתה שני צדדים הראשונים קיימי על הקרקע וצד שלישי קאי אפירי עד כאן לשונו. ואם תשאל היכי סבור רבנן למימר הכי והלא אם אתה מאמין לדברי העד שמעיד דאכלה תלת שנין נמצא שזכה מחזיק בקרקע שאלו שנים מעידים כן ודאי זכה בחזקה ואף על גב דהיינו דאהדר להו אביי ואמר מי דמי וכו' מכל מקום צריכים אנו לפרש מאי סלקא דעתא דרבנן. ויש לומר הם כך היו סבורים דכיון דהדרא ארעא בעידי אבות ואי אפשר למחזיק לזכות בה בעד אחד הרי אנו מחייבינן אותו על הפירות בעדותו. ואמרינן דאכלינהו לפירי תלת שנין בגזלנותא ומכח חזרת הקרקע אנו דנין כן בעדות העד אף על פי שאם היו שנים מעידים על אכילת פירות שלש שנים הרי זה זוכה בקרקע ובפירותיו. ומכאן יש לסייע מה שכתבנו למעלה שהטוען על השדה ואמר לקוחה היא בידי ואכלתי הפירות שתי שנים דכיון דהודה על אכילת פירות והדרא ארעא בעידי אבות מחייבינן לאהדורי פירי ואף על גב דאביי אהדר להו לרבנן מי דמי כו' ומסקנא כדאביי עד כאן לא קאמר אביי הכי אלא משום דסהדותא דשלש שנים זכות הוא למערער ולא חובה אבל מי שטוען על השדה לקוחה היא בידי ואכלתי פירות שתי שנים הרי טענת אכילת הפירות שתי שנים אינה זכות למחזיק כלל וכיון דהדרא ארעא בעידי אבות הדרי פירי בהודאתו וסברא דסברי רבנן למימר הויא סייעתא להך סברא ומדברי אביי ליכא עליה קושיא כדכתיבנא הילכך ממאי דסבור רבנן נשמע לאביי. כן נראה בעיני. עליות הר"י ז"ל
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה