משנה אבות ג א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת אבות · פרק ג · משנה א | >>
עקביאא בן מהללאל אומר, הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה.
דעב, מאין באת, ולאןג אתה הולךד, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון.
מאין באת, מטפה סרוחה.
ולאן אתה הולך, למקום עפר רמה ותולעהה.
ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבוןו, לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.
עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר:
- הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים,
- וְאֵין אַתָּה בָּא לִידֵי עֲבֵרָה.
- דַּע,
- מֵאַיִן בָּאתָ
- וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ
- וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן.
- מֵאַיִן בָּאתָ?
- מִטִּפָּה סְרוּחָה;
- וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ?
- לִמְקוֹם עָפָר רִמָּה וְתוֹלֵעָה;
- וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן?
- לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.
עקביה בן מהללאל אומר:
- הסתכל בשלשה דברים - ואין אתה בא לידי עבירה -
- דע מאין באת,
- ולאין אתה הולך,
- ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון.
- מאין באת - מליחה סרוחה.
- ולאין אתה הולך - למקום רימה ותולעה.
- ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון - לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.
זה ההסתכלות, מביא האדם לידי ענוה בזכרון מאין בא. והסתכלו באחריתו, יביאהו לבזות בענייני העולם. והסתכלו לגודל המצוה, יביאהו למהר לשמוע מצותיו. וכשיעלו בידו אלו השלשה דברים, לא יחטא כלל:
עקביא - מטפה סרוחה. טפת שכבת זרע. ואע"פ שבשעת העבור אינה סרוחה, שאינה מסרחת ברחם האשה עד לאחר שלשה ימים וכשתסריח אינה ראויה להזריע, מכל מקום קרי לה טפה סרוחה מפני שהיא קרובה להסריח מיד כשהיא חוץ למעי האשה. והמסתכל שבא מטפה סרוחה, ניצול מן הגאוה. והמסתכל שעתיד לילך למקום עפר רמה ותולעה, ניצול מן התאוה והחמדה אל הממון. והמסתכל שעתיד ליתן דין וחשבון, פורש מן החטא ואינו נכשל בעבירה:
עקביא בן מהללאל אומר וכו'. בזמן הבית היה כדתנן במ"ו פ"ה דעדיות שאין העזרה ננעלת בפני כל אדם מישראל בחכמה וביראת חטא כעקביא בן מהללאל. אפ"ה לא רצה להפסיק בין שלשלת הלל עד רבי ובנו ואח"כ חוזר לסדר הקבלה והזכיר מאמרי הלל כדי להסמיך אליו ר' יוחנן בן זכאי שקבל ממנו ואח"כ הזכיר מאמרי תלמידיו וסמך להן מאמר ר' טרפון שהוא דומה למאמר רבי אלעזר אחרון התלמידים:
דע. חזר ואמר מלת דע לפי שלפני מי אתה עתיד וכו' אינו בהסתכלות וראיה מוחשת כי אם שיאמין זה בדרך ידיעה. מד"ש:
מאין באת ולאן אתה הולך. שאלת המקום שבא משם בל' אין כמו מאין באו האנשים. ושאלת המקום שיבא לשם בל' אנה. כמו אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח (תהלים קל"ט ז') ובפסוק אחד שניהם בפלגש בגבעה. אנה תלך ומאין תבא. דרך חיים. ומלת לאן האלף קמוצה.
אתה הולך. כי האדם הולך לבית עולמו ומתקרב אל המיתה כי יום המות מיום הולדו הוא. שמיום שנולד הוא מתקרב והולך אל המיתה וע"כ נקט לשון הוה ולא לשון עתיד. מד"ש.
למקום עפר רמה ותולעה. ולא אמר שיהיה עפר רמה ותולעה. שכך אמר הכתוב (בראשית ג') כי עפר אתה ואל עפר תשוב. דרך חיים.
לתת דין וחשבון. תחלת דין קאמר ולפיכך הקדים דין לחשבון. ואמר לתת דין שאם יעשה חטא מתחייב מזה דין. לכך שייך לומר שהוא נותן הדין. כי מי שבא על הערוה מתחייב מזה דין. ולכך אמר ליתן הדין וכן מ"ש בב"ב בפ' הספינה [דף ע"ג] גבי [הנהו])(תרי) אווזי עתידין ישראל ליתן דין עליהם. ד"ח:
(א) (על המשנה) עקביא. בזמן הבית היה. ועתוי"ט:
(ב) (על המשנה) דע. חזר ואמר מלת דע לפי שלפני מי אתה עתיד כו' אינן בהסתכלות וראיה מוחשת כי אם שיאמין זה בדרך ידיעה. מד"ש:
(ג) (על המשנה) מאין כו'. שאלת המקום שבא משום בל' אין כמו מאין באו האנשים ושאלת המקום שישוב לשם בלשון אנה כמו אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח:
(ד) (על המשנה) אתה הולך. כי האדם הולך לבית עולמו ומתקרב אל המיתה כי יום המות מיום הולדו הוא. שמיום שנולד הוא מתקרב והולך אל המיתה וע"כ נקט לשון הווה ולא לשון עתיד. מד"ש:
(ה) (על המשנה) למקום כו'. ולא אמר שיהיה רמה ותולעה שכך אמר הכתוב כי עפר אתה, ואל עפר תשוב. ד"ח:
(ו) (על המשנה) דין וחשבון. תחלת דין קאמר, ולפיכך הקדים דין לחשבון ואמר לתת דין שאם יעשה חטא מתחייב מזה דין לכך שייך לומר שהוא נותן הדין כו'. ד"ח:
מאין באת ולאן אתה הולך: והגיה הר"ר יהוסף ז"ל ולאין גם הגיה מאין באת מליחה סריחה שוב הגיה לפני מלך מלכי המלכים ב"ה וכתב כן מצאתי ומריש פירקין עד סוף סימן ג' מפורש יפה בדרשות הרב ר' משה אלשיך ז"ל בפ' אחרי מות דף קפ"ב וקפ"ג וכתוב שם דמניינא דעקביא בן מהללאל דקתני אתא לאשמועינן שחולק על בן עזאי שמנה ד' במסכת כלה שהוסיף על שלש אלה ולאן אתה הולך למקום חשך ואפלה לז"א הסתכל בשלשה ובהם לבד תהיה מובטח שלא תבא לידי עבירה ואילו לא מיעטו באמרו שלשה היה אפשר לחשוב שבכלל דבריו שהוא הרביעית שהוסיף בן עזאי כאשר חשב בעל נחלת אבות ז"ל ודחה אותה התנא להיות שאותה הרביעית לא תורה פחיתות וגירעון באדם רק גירעון המקום שימצא בו ושהוא חשך ואפלה ולא תורה על פחיחות האדם כאשר לא יגרע גדר המרגליות בהיותה במקום גרוע או אפל על כן לא הזכיר כי אם מה שהוא בעצמות האדם ע"כ והאריך בפי' על המשניות ע"ש. וכתוב עוד שם שבדברי בן עזאי במסכת כלה כך מאין באת מטפה סרוחה מקום שאין העין יכולה לראות חפשתי דברי בן עזאי בענין זה במס' כלה שבידינו ולא מצאתי לא מינה ולא מקצתה:
יכין
עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה: ר"ל לסיבה המביאה לעבירה, שהיא כמו היד להכלי לאחזה בה:
ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון: אורחא דתנא דתני והדר מפרש, כמו יש נוחלין וכו' [ב"ב פ"ח מ"א] וכדומה לרוב:
מטפה סרוחה: דג' סבות הן שיחטא האדם, (א) משום גאותו ולהיטתו לכבוד המדומה, שמתבושש כשלא יתנהג כקלי הדעת המלעיגים על עבודת הבורא. (ב) משום להיטתו אחר תאוות הארציות, באכילה ושתייה ומשגל. או שאהבת הבצע עוור עיניו. (ג) בעבור כי הוכה בסנוורי האפיקורסת, וחושב כי אין חשבון ודעת בשאול. אולם כל הג' סבות מקור משחת א' להם, שיחשוב ויפעול פעולותיו כאילו הוא בעולם נצחי, שלא יחליפנו ולא ימיר אותו. וישכח כי כל חייו הוא כחלום יעוף בהזמן שמתחלקת, לעבר. הווה, עתיד. לכן אם אוד הגאות דולקת בלבבו, מזכירו התנא העבר, מאין באת. מטפה סרוחה, ואם כל הווייתך מיוסד על צואה רותחת, איך תוכל להתגאות. ואת"ל בזה שוים כל אדם, כולה מרקק כזה נבראו, עכ"פ כדי בזיון וקצף, שהמלך והלך כולם שוין. מתוך הטינופת הוציאו הוייתם להעולם, ואיך יתגאו תולעים כאלה:
ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה: ואם אש התאוות הגופניות בערה בך, אז התבוננות ההווה ישקיע בך הלהב הזר הזה. ולכן ראה לאן אתה בעצמך הולך ומוריד א"ע מטה מטה לצלול כעופרת למקום רמה ותולעה, דרדיפתך אחר התאוות ההם, הוא הוא שיקצר חייך, ולא תרוויח רק למלא ביותר חור קברך עם חמת זוחלי עפר קטנים עם גדולים [רמה, הם הקטנים, [מאדען]. ותולעים, הם הגדולים]:
ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא: ואם מימי ארס האפיקורסת רתחה בך, הבט לתוך העתיד, שתתן די וכו', ואולי תטעה בחשבונך, ואבדת במזיד כל ההצלחה הגדולה ההיא. ואמר לפני ממה"מ, ולא לפני הקב"ה. אלא ר"ל מי שיצא חייב לפני השופט עדיין רשות בידו להעתיק משפטו לפני המלך או לבקש חסדו. ואם אבד משפטו גם לפני המלך יעתיק משפטו לפני הקיסר שהוא מלך מלכים. ואם גם לפני הקיסר אבד משפטו, ימסור דין לשמים, דבאין דין בארץ מותר לומר ירא וישפוט. אולם כל זה במשפט הארצי, אבל אז במשפט השמיימי הממה"מ כ"י יושב למשפט עליך והוא קדוש שאין אנחנו יכולים לפרש המלה כמו שנרגישו בפנימיותינו. הוא האמיתית הגמור בהרוחנית, שאין דרך לך להנצל בשום עניין בעולם:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
הפירוש עד כאן היה סדר אל המשנה, מכאן ואילך אין שם סדר, לא לפי זכירת החכמים בדורותיהם ובמעלתם ולא לפי סדר הדברים. ואין זה קשה כלל שהרי אמרו אין סדר למשנה. ואע"פי שבפרק הגוזל עצים וכן בפרק ראשון מע"ז העלו דבחדא מסכתא יש סדר -- זהו לענין אם יש שם מחלוקת ואח"כ סתם, או סתם ואחר כך מחלוקת, להודיענו על איזה מהם נסמוך לפסוק הלכה, אבל למסכתא זו שאין בה מחלוקת בענין הדינין לא הקפיד המסדר בסדור המאמרים.
ועקביא בן מהללאל הוא מגדולי התנאים הנזכרים בשמותם כמו הזוגות הנזכרים בפרק ראשון. והיה גדול מאד כמו שאמרו במשנת עדיות והביאוה בפסחים פרק תמיד נשחט ובברכות פרק מי שמתו "חס ושלום לא נתנדה עקביא בן מהללאל", שהיו אומרים עליו שנתנדה מפני כבוד שמעיה ואבטליון שאמר אותה שפחה שהשקוה והיתה סוטה "דוגמא השקוה", כלומר שהיתה גיורת כמותם, ואמרו שחס ושלום לא נתנדה ולא היו דברים מעולם, "שאין עזרה ננעלת על כל אדם בחכמה וביראת חטא כעקביא בן מהללאל", שכשהיו שוחטין הפסח בשלש כתות, כשנכנסה כת אחת היו נועלין העזרה, וכשהיה עקביא בעזרה לא היה אדם יותר גדול בעזרה בחכמה וביראת חטא ממנו.
ואע"פי שחלק על חכמי ישראל בארבעה דברים, והאחד מהם דם הירוק כמו ששנינו בפרק כל היד -- כבר צוה לבנו בשעת מיתתו שיחזור בו. וכשאמרו לו חכמים "חזור בך ונמנה אותך אב בית דין", אמר להם "חס ושלום אל אחזור בי. מוטב לי לקרות שוטה כל ימי ולא ליעשות רשע שעה אחת לפני המקום, שלא יאמרו מפני שררה חזר בו". וכשאמר לו בנו למה תצוה אותי לחזור בי ואתה למה לא חזרת בך. אמר לו "אני שמעתי מפי מרובים והם שמעו מפי מרובים, אני עמדתי בשמועתם[1] אבל אתה שמעת מפי יחיד ומפי המרובים, מוטב לעזוב דברי יחיד ולאחוז דברי המרובים". וכשאמר לו בנו "פקד עלי חביריך" אמר לו "לא אפקד עליך, מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך". כל זה נזכר במס' עדיות:
הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה. כבר נזכר בפרק שני בדברי רבי ההסתכלות בשלשה דברים להציל האדם מן העבירה. ואותן השלשה דברים הם עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבין. וכל אלה השלשה הם נכללים בדברי עקביא בן מהללאל:
לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, כי הדין והחשבון הוא אחד הראייה והשמיע' והזכירה למעשים וזה מספיק להזהיר האדם מהדיבור המגונה והמעשה הרע. וזה התנא הוסיף שני דברים אחרים והם "מאין באתה ולאן אתה הולך", להוסיף לאדם ענוה כשידע שאין יסודו אלא דבר בזוי ושלא ישתדל להרבות בשר ונכסים כי סופו עפר רמה ותולעה. ובזה ההסתכלות לא יבוא לידי עבירה, כי רוב האכילה מביא לידי גאוה, והגאוה מביאה לידי עבירה שנאמר "פן תאכל ושבעת ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך", ואמרו בפרק אין עומדין "מלי כריסיה זיני בישי שנאמר כמרעיתם וישבעו שבעו וירם לבם על כן שכחוני, ונאמר ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים, וכן וישמן ישורון ויבעט":
מאין באתה מטיפה סרוחה. היא טיפת שכבת זרע. וקראה טיפה סרוחה כדי שלא יתגאה האדם. אע"פי שבשעת ההריון אינה סרוחה שאינה מסרחת במעי האשה אלא לאחר שלשה ימים, וכשתסריח אינה ראויה להזריע כמו שנזכר בפרק רבי עקיבא בשבת ובפרק בנות עכו"ם -- אבל היא סרוחה אם תעמוד שעה אחת חוץ לרחם, כי כן טבעה להסריח מיד כשהאויר מקיף בה כמו שזכרו זה חכמי התולדות לפי שהיא בתכלית השווי, כי לולי זה לא היתה ראויה להזריע הצורה היותר נכבדת שבצורות בעלי חיים והוא האדם. ולפי שהיא בתכלית השווי, והיא נעשית ממותר הדם הזך אחר העכול האחרון שהלך התמצית כולו אל כלי הצואה והשתן והזיעה ולא נשאר אלא הזך הנקי -- אם כן כשישנה אותה האויר ויוציא אותה מהשווי מיד תסריח ולא תצלח להזרעה. ולפי שהיא מוכנת להסריח אם לא הזריעה קראה "טפה סרוחה".
וכן מה שאמר "טיפה סרוחה" ולא הזכיר גם כן זרע הנקבה שגם היא מזרעת בשעת תשמיש[2] חלק בהולדה, שהרבה נשים הן מתעברות ולא הזריעו, שאין אותו זרע אלא כעין ריר היוצא מרוב התענוג, ואם אינן מתענגות אינן מזריעות והן מתעברות, אבל העובר הוא הנוצר מזרע הזכר והדם המתקבץ בפי הרחם בעת גמר תשמיש. וזהו שאמרו חכמים ז"ל בפרק המפלת "האיש מזריע לובן והאשה מזרעת אודם". ובזה נחלקו חכמי העכו"ם, אם מתערב זרע הזכר עם דם הנקבה ומשניהם נוצר הולד -- וכן היה נראה דעת חכמי ישראל, או אם זרע הזכר אינו מתערב בדם הנקבה אלא שהוא מחממו ומקפיאו, ומהדם ההוא אחר שנקפה בחום זרע הזכר נוצר העובר, דומה לקיבה שנותן בה חלב להקפיאו לעשותו גבינה. וכבר הארכנו בזה בחלק ג' מזה הספר. ותקננו דעת חז"ל על הדעת האחרון. ומה שלא זכר התנא כ"א הטיפה ולא זכר דם הנקבה -- זכר היותר חשוב שבהם, וקל וחומר אל הגרוע שבהם:
ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה. והמסתכל בזה לא ישתדל להרבות בשר ולא נכסים אחר שיודע כי גופו יהיה מאכל לרמה ותולעה ומה יועילוהו נכסיו. וכן הכתוב אומר "אף כי אנוש רמה ובן אדם תולעה". וסוף האדם לשוב אל העפר כמו שנא' "וישוב העפר אל הארץ כשהיה", ואמר שלמה על זה "כי בהבל בא ובחשך ילך ובחשך שמו יכוסה". ובראשון מברכות אמרו "אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו יזכור לו יום המיתה":
ולפני מי אתה עתיד ליתן את החשבון. כשיסתכל האדם שעתיד ליתן את הדין מכל מעשיו יזהר קודם עשייה שלא יכשל בעבירה ואפילו מי שהוא עומד לפני מלך בשר ודם הוא מתיירא מהדין כל שכן מי שעתיד לעמוד לפני האל ית' וכמו שאמרו בראשון מחגיגה ר' אליעזר כי מטא להאי קרא בכי ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו ומה תוכחה של בשר ודם כך תוכחה של הקב"ה על אחת כמה וכמה שאפי' הגדולים ביראת חטא הם יראים מיום הדין כמו שאמרו שם ר' אליעזר כי מטי להאי קרא בכי ויאמר שמואל אל שאול למה הרגזתני להעלות אותי ומה שמואל הצדיק מתיירא מיום דין אנו על אחת כמה וכמה ופירשו שם כי חשב שעלה לדין והעלה עמו משה רבינו להעיד עליו אם עבר על התורה וזהו שנא' אלהים ראיתי עולים מן הארץ והם שמואל ומשה. יש ספרים שאין בהם אלא ליתן את החשבון ונראה שהוא טעות ובפרק רביעי הוא שאין שם דין אלא על כרחך אתה עתיד ליתן את החשבון אבל במשניות קדומות מצאתי שיש ליתן את החשבון והוצרך לומר כאן דין וחשבון אם כך הגירסא לפי שאין ההסתכלות אלא מפני הדין אחר החשבון ומה שאמר שהאדם עתיד ליתן את הדין כן הוא לשון חכמים עתידין הם ליתן את הדין והוא כמי שלוה מחבירו והוא מחייבו ליתן מה שעליו מן הדין והרי הוא נותן את הדין ולמטה לא הוצרך לומר אלא על כרחך אתה עתיד ליתן את החשבון כי כבר הוזכר באותה משנה שהאל הוא הדיין המחייבו ליתן את הדין על פי החשבון:
לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה. כדי להגדיל היראה הזכיר כל אלה התארים שאפילו העומד לדין לפני מלך קטן מתיירא כל שכן לפני מלך מלכי המלכים ואפילו היה בשר ודם כל שכן לפני האל ית' שהוא קדוש ואין לפניו שכחה ולא משוא פנים ולא מקח שוחד וברוך הוא כי כן אנחנו חייבים לברכו בשעה שמזכירין אותו וכמו שכתבתי בפרק שני וכן בפ' תפלת השחר כשחלה רבן יוחנן בן זכאי ונכנסו תלמידיו לבקרו מצאוהו בוכה ואמרו לו מפני מה אתה בוכה אמר להם אלמלא לפני מלך בשר ודם מוליכין אותי שהיום כאן ומחר בקבר שאם כועס עלי אין כעסו כעס עולם ואם מיסרני אין יסורו יסור עולם ואם ממיתיני אין מיתתו מיתת עולם ואני יכול לשחדו בממון ולפייסו בדברים אע"פי כן הייתי מתיירא עכשיו שמוליכין אותי לפני מלך מלכי המלכי' הק"ה שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים שאם כעס עלי כעסו כעס עולם ואם מיסרני יסורו יסור עולם ואם ממיתני מיתתו מיתת עולם ואיני יכול לשחדו בממון ולפייסו בדברים ולא עוד אלא שיש לפני שתי דרכים אחת של גן עדן ואחת של גיהנם ואיני יודע באי זו מוליכין אותי ולא אבכה. ובפרקי בן עזאי שנינו כל הנותן ארבעה דברים אל לבו שוב אינו חוטא לעולם מאין הוא בא ולאן הוא הולך ומה עתיד להיות ומי הוא דיינו מאין הוא בא ממקום טומאה ולאן הוא הולך לטמא אחרים ומה עתיד להיות רמה ותולעה ומי הוא דיינו אדון כל המעשים. ומלך מלכי המלכים הם מלכי הארץ כי כמו שהוא שליט בעליונים כן הוא שליט בתחתונים שנאמר לב מלך ביד ה' על כל אשר יחפוץ יטנו ואמר דניאל לבלשצר הוא אלה אלהין ומארי מלכין ומשם למד אנקלוס לתרגם אלהי האלהים ואדוני האדונים אלה אלהין ומארי מלכין. ורבינו משה ז"ל בספר המורה כתב כי אלהי האלהים המלאכים ואדוני האדונים הגלגלים. וכבר פירשתי בחלק הראשון מזה הספר כי באלהי האלהים נכללו כל העליונים כי גם הם נקראו אלהים והבאתי ראיה לזה מהפסוקים ונשאר אדוני האדונים אל השליטים התחתונים ועליהם נקרא מלך מלכי המלכים הקב"ה. ובמדרש קהלת וכן בירושלמי פרק שני דסוטה אמר רבי יהושע בן לוי דסכנין שלשה דברי' אלו דרש עקביא מתוך תיבה אחת מהפסוק שאמר וזכר את בוראך בורך בארך בוראיך. בורך זו לחה סרוחה. בארך זה רמה ותולעה. בוראך זה מלך מלכי המלכים הקב"ה ומכאן אמר עקביא בן מהללאל הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה:
עקביא אומר הסתכל בשלשה דברים וכו'. יש לשאול מה הוצרך לומר כל שלשה דברים, כי בזה שיחשוב שעתיד ליתן דין וחשבון לא יבא לידי עבירה ומה צריך מאין באת ולאן אתה הולך, ועוד קשה וכי אם יחשוב שבא מטפה סרוחה לא יעשה עבירה דאין זה טעם כלל שלא יעשה עבירה, וכן לאן אתה הולך אין סבה שלא יעשה חטא רק מה שעתיד ליתן דין וחשבון הוא סבה בודאי שלא יבא לידי חטא, ולא עוד כי כאשר יחשוב האדם שאינו כלום והוא בריה פחותה יתייאש עצמו שעל כל פנים לא יגיע אל מעלה ויבא לידי חטא כי יאמר נואש למעשיו. ואף כי שאלה זאת יש לשאול ג"כ בדברי רבי שאמר הסתכל בשלשה דברים וכו' והיה די כשיאמר וכל מעשיך בספר נכתבין, שם יש להשיב כי שם אמר לך כי על ידי עין רואה ואוזן שומעת המעשים בספר נכתבין, אבל כאן קשה. ועוד כי אם האדם הולך אל מקום רמה ותולעה איך יתן דין וחשבון, ועוד לשון לידי עבירה שאמר והיה לו לומר שאין אתה עושה עבירה, ולשון מאין באת ולאן אתה הולך שאמר ולא מאין ולאין או שהיה לו לומר מאן ולאן לשון אחד, ועוד למה זכר כאן דברי עקביא בן מהללאל שהיה אחר שמעיה ואבטליון כדאיתא בעדיות והיה ראוי להזכיר אותו קודם זה בפרק ראשון:
יש לך לדעת כי התחיל הפרק בדברי עקביא בן מהללאל לגודל המוסר שנזכר בדברי עקביא הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי חטא לכך שם דבריו ראש הפרק, ומה שלא הזכיר אותו בפרק שני בתחלתו כי דברי רבי יותר כוללים כל דרך טוב שאמר איזה דרך שיבור לו האדם שהם המדות הטובות וגם המעשים הטובים והוי מחשב וכו', וגם כולל סלוק החטא כמו שאמר אחריו והסתכל בשלשה דברים וכו', ולכך דברי רבי יותר ראוים ראשונה כמו שהתבאר שם. ועוד כי ראוי לחבר דברי רבי עם אבותיו שנזכרו לפני זה, כי אחר שהשלים הזוגות שהיו מקבלים לא זכר רק זרע הלל, שאע"ג שלא היו מקבלים זה מזה כמו הזוגות באה התורה מזה לזה, כמו שאמרו ז"ל (בבא מציעא דף פה.) לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך עד עולם שכיון שהוא תלמיד חכם ובנו תלמיד חכם ובן בנו תלמיד חכם שוב אין התורה פוסקת מזרעו, לכך מזכיר אותם זה אחר זה עד בנו של רבי ולא יבא זר ביניהם, ודבר זה קרוב לקבלת הזוגות כי הקבלה הזאת מן הש"י ג"כ כמו קבלת הזוגות. ובזה יש לתרץ מה שלא הזכיר רבן יוחנן בן זכאי שקבל מהלל גם כן כי לא הזכיר רק זרעא דבית הלל. ומפני כי לא היה אפשר להזכיר דברי עקביא עד אחרי דברי רבי ובנו, קבעו כאן בפרק שלישי ושם דבריו ראש פרק כי דבריו כוללים ג"כ כמו דברי רבי ודבר זה מבואר:
והנה עקביא בן מהללאל בא ללמוד האדם שיסיר ממנו סבת החטא, שכל זמן שלא יסיר הדבר שהוא סבה אל החטא הוא בא לידי חטא, והסבה שבא האדם לידי חטא הוא יצר הרע שנתן השם יתברך באדם והוא הגורם החטא אל האדם. ואף אם יחשוב וידע שעתיד לתת דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים, מכל מקום כאשר יצרו גובר עליו הוא חוטא ואינו משגיח בעתיד להיות, ולכך צריך האדם שיסיר ממנו כח יצר הרע אשר הוא סבה אל החטא. ויצר הרע מתגבר באדם מכח גבהות הלב, וכל תאוה וכל קנאה וכיוצא בו מן הדברים אשר הם גורמים שיבא לידי חטא מתחדשים מכח גבהות הלב, וזה מפני שיצר הרע מסית האדם עד שהוא מביא את האדם לידי אבוד, לכך אין גרוי והסתה רק כאשר יחשוב האדם עצמו במדריגה עליונה מאד ואז יצר הרע מסית אותו עד שהוא מפיל אותו ומאבד אותו לגמרי, אבל כאשר רוחו ולבו נשברה בקרבו אין כאן יצר הרע שיהיה מסית את האדם להפילו ולאבדו (ולא כך) כאשר אין לו מציאות חשוב בעצמו ובעיניו. ודברים אלו ברורים רמזו חכמים בכמה מקומות שאין היצר הרע באדם רק מכח מדה זאת, בפרק קמא דנדרים (דף ט.) אמר שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזירות אלא אחת פעם אחת בא אדם אחד מן הדרום ראיתי אותו יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים ואמרתי לו בני מה ראית להשחית שערך זה נאה אמר לי רועה הייתי לאבא בעירי והלכתי למלאות מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי ופחז עלי יצרי לטרדני מן העולם אמרתי לו רשע מה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך במי שעתיד להיות רמה ותולעה העבודה שאגלחך לשמים מיד עמדתי ונשקתי על ראשו ואמרתי לו בני כמותך ירבו נודרי נזירות בישראל עליך הכתוב אומר איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה' עד כאן, הרי לך כאשר ראה עצמו יפה ונאה מיד היה יצרו מתגבר עליו, ואמר שלכך היה יצרו מתגבר עליו כדי לטרדו מן העולם כי זה ענין יצר הרע שמבקש להשחית הבנין, לא אשר הוא הרוס שלא שייך בו אבוד, ומפני זה אמר שיגלח אותו לשמים להסיר גבהותו ממנו, ולכך אמר כמו זה ירבו נזירות בישראל ועליך נאמר להזיר לי"י לשם י"י, כי שאר נזירים שנודרים מחמת שבאו לידי חטא ובשביל כך הם נודרי', ולבסוף אפשר שיהיו מתחרטים כאשר ימי הנזירות ירבו עליהן אין זה לשם י"י, שהרי מתחלתו היה גם כן בעל חרטה ושנוי שהיה משנה עצמו מעבירה לפרישות, כך אפשר שיהיה אצלו שנוי כשירבו עליו ימי הנזירות. אבל זה שמתחלה לא נתחרט כלל מעבירה וזה נקרא לשם י"י. ועוד שלכך אמר שהיה בא מן הדרום שהוא דרך רב, והוא יודע מתחלה שצריך שילך לירושלים להקריב קרבנות ובודאי מעתה לא יתחרט. ואין זה דומה לימי נזירות, כי יחשוב שלא יצטער מן היין אבל זה יודע רבוי הדרך. ואמר שהיה רועה בעירו לאביו, כי היצה"ר דרכו שיבא מחמת הבטלה, ואם היה בא יצרו עליו מחמת הבטלה היה הוא מגרה היצר הרע בעצמו ולא יקרא נזיר לי"י שהרי מחמת עצמו היה, ולכך אמר שלא היה בעל בטלה כי רועה הי', ויותר מזה שהיה רועה לאביו ומצוה עשה ולא הלך אחר יצרו ועוד אמר שהיה בעירו כי היה מורא אביו עליו ואם רחוק היה ממקום אביו היה פורק מעליו עול אביו ויראתו והיה כאן גבהות לב והי' הוא הגורם ליצר הרע ולא היה זה להזיר לי"י, אבל מפני שלא היה מגרה יצר הרע בעצמו רק בפתע פתאום כאשר נסתכל בבבואה שלו פחז יצרו עליו לגרות בו שיראה יופי והדר שלו, דבר זה בודאי לא היה הוא הגורם רק יצר הרע בלבד ושייך בזה להזיר לי"י, וכאשר יצרו פחז עליו ובקש לטורדו מן העולם היה נודר בנזיר לגלח שערו. ומזה תראה כי יצר הרע בא לאדם מחמת גבהותו ואז מבקש לטורדו מן העולם, כי זהו ענין היצר הרע שמבקש לטורדו מן העולם:
ולפיכך אמר בפרק קמא דברכות (דף ה.) אמר ר' לוי בר נחמני אמר ריש לקיש לעולם ירגיז האדם יצר טוב על יצר הרע שנאמר רגזו ואל תחטאו אי אזיל מוטב ואם לאו יעסוק בתורה ששמר אמרו בלבבכם אי אזיל מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע שנאמר על משכבכם אי אזיל מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה שנאמר ודומו סלה ע"כ, וביאור ענין זה שיש לאדם להגביר יצרו הטוב על יצרו הרע, ואם כל כך גובר יצרו שלא יוכל לו אז יקרא קריאת שמע, וזה כי מצד הש"י שהוא אחד ראוי להיות מסתלק היצר הרע שהיצר הרע הוא כנגד היצר טוב עד שיש באדם כחות הפכיים מחולקים, ומצד הש"י אשר הוא אחד אין ראוי להיות נמצא היצר הרע, ולכך לעתיד שיהיה י"י אחד ושמו אחד לגמרי אז יסתלק יצר הרע לגמרי, ומכל מקום אחדות הש"י הוא סבה להסתלקות היצר הרע שהיצר הוא השניות. ואם כל זה אינו מועיל לו שיסתלק יצר הרע, וזה בשביל כי דוקא לעתיד יהיה זה כי אז נאמר ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד ולפיכך עתה בעולם הזה אין כאן הסתלקות יצר הרע כי הסתלקות יצר הרע בודאי מחמת אחדות הש"י, לכך אמר שיעסוק בתורה כי התורה חירות מן היצר הרע ואין יצר הרע שולט בתורה דכתיב חרות על הלוחות ודרשו ז"ל (לקמן פ"ו) אל תקרא חרות אלא חירות מן מלאך המות כדאיתא בפ"ק דע"ז (דף ה.), והוא מלאך המות הוא יצר הרע כדאיתא בפ"ק דבבא בתרא (דף טז.) וזה כי למעלת ומדריגת התורה אין מגיע שם כח יצר הרע וכדאיתא בפ"ק דקדושין (דף ל:). ועוד בארנו לך פעמים הרבה מאוד כי היצר הרע הוא השטן אינו דבק רק בחומר, שלכך לא נאמר סמך בכתוב עד שנבראת האשה שנאמר (בראשית, ב) ויסגור בשר תחתינה, כי האשה היא שנוטה אל החומר ובה דבק השטן והוא היצר הרע ודבר זה בארנו פעמים הרבה, אבל התורה היא חירות מסולק מן זה השטן שהוא ההעדר הדבק בנבראים, ולכך אמר שיעסוק בתורה. ואם עם כל זה לא יסור היצר הרע מן הגוף שכ"כ שולט היצר הרע בגוף, יזכור לו יום המיתה שישוב הגוף אל העפר, והרי עיקר היצר הרע המחטיא את האדם כדי לטורדו מן העולם וכאשר אצל האדם [ולנגד עיניו] יום המיתה מסתלק ממנו יצה"ר. כי כבר התבאר שאין היצה"ר רק השטן והוא מלאך המות והוא המסית את האדם להביא אותו אל העדר, ולפיכך אם מזכיר לו יום המיתה כאלו כבר קבל העדר והרי אין לו כח עוד ובזה מסולק היצר הרע הוא השטן הוא מלאך המות. וכבר התבאר מענין זה למעלה אצל שיגיעת שניהם משכחת עון באריכות הרבה, שאין היצר הרע שולט באדם רק כאשר האדם מחשיב עצמו שהוא במעלה ובשלימות, ועוד יתבאר בנתיבת העולם ענין זה באריכות יותר שאין יצר הרע רק מכח גבהות מפני שיצר הרע מבקש האדם לטורדו מן העולם להביא אליו העדר, וכדאיתא בפ"ק דע"ז (דף ד:) לא היה דוד ראוי לאותו מעשה דכתיב ולבי חלל בקרבי ע"כ, הרי מפני כי לבו היה חלל בקרבו אין ראוי לשלוט בו יצר הרע:
וזה שאמר כאן הסתכל בג' דברים ואי אתה בא לידי עבירה, כי כאשר מסתכל מאין בא מטפה סרוחה שמצד התחלת האדם אינו נחשב לכלום, ולאן הוא הולך שמצד סופו אינו כלום גם כן שהרי הולך למקום עפר רמה ותולעה, וכאשר מצד תחלתו וסופו אינו נחשב הרי מבטל גבהותו לגמרי כאלו אינו דבר, שאלו היה נחשב מצד תחלתו אף שלא היה נחשב מצד סופו, וכן אם היה נחשב מצד סופו אף שלא היה נחשב מצד תחילתו היה בו חשיבות מה, אבל כאשר מצד תחילתו וכן מצד סופו אינו נחשב לכלום כאלו אינו דבר לגמרי ומפני זה יש סלוק יצר הרע לגמרי. כי אין יצר הרע לאדם רק כאשר יחשב עצמו בריאה חשובה, וכאשר אין נחשב לעצמו בריאה אין שולט בו יצר הרע. ואל יקשה לך שאם יחשוב בעצמו שהוא טפה סרוחה יתייאש מן עשיית הטוב, כי בשביל שנברא מטפה סרוחה לא יאמר נואש לעשות המצות, כי אדרבה יעשה המצות ובזה יהיה בריאה חשובה עליונה. ומה שאמר דוד הן בעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי, אין זה התנצלות רק אם חטא כבר שעל זה אמר כי בשביל שבעון חוללתי ולכך האדם בא לידי חטא ואין ראוי שיהיה מדקדק השם יתברך עמו במשפט, אבל שיהיה זה התנצלות שיחטא, דבר זה אינו כי אדרבה בשביל שבא מטפה סרוחה יעשה מצות ויקנה לו מעלה ולא ישאר בשפלתו. וכן איוב שאמר (איוב, יד) אדם ילוד אשה קצר ימים ושבע רוגז וגומר, כל זה שאם בא לידי חטא שלא יהיה השם יתברך מדקדק עמו וירד עמו לעומק המשפט, אבל אין זה התנצלות שיחטא בשביל שהוא ילוד אשה, וחס ושלום שיהיה זה התנצלות שיחטא האדם רק התפלל שלא ידקדק עמו בעומק הדין. ועוד לפי מה שפירשנו כי הכונה פה שיסתכל באלו שלשה דברים שיהיה ניצול מן יצר הרע כמו שהתבאר והוא סבת החטא, וכאשר אין כאן יצר הרע אל יחטא, אם כן מעצמו הוא ניצל מן החטא כי בסלוק יצר הרע אין כאן חטא כלל. ומה שאמר מאין באת מטפה סרוחה ולאן אתה הולך למקום רמה ותולעה היינו הגוף שבו יצר הרע והוא מבקש החטא, ולכך כאשר מסתכל שזה הגוף שהוא בעל יצר הרע אינו כלום נחשב מסתלק ממנו יצר הרע בודאי. ומה שאמר ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון הוא עתיד לזמן התחיה, מכל מקום הגוף המחטיא הזה בעודו בחיים חייתו הוא בא מטפה סרוחה:
ויש לך לדעת כי המקום שבא משם הוא בלשון מאין, ושאלת המקום שיבא לשם בלשון אנה כמו (תלים ק"ט) אנה אלך מפניך ואנה מפניך אברח ומקום שבא ממנו בלשון מאין כמו (יהושע, ב) מאין באו האנשים וגו' ובפסוק אחד שניהם בפלגש בגבעה (שופטים, יט) אנה תלך ומאין תבא. והטעם כי האדם כאשר רואה שאחד הולך למקום אחד ועל זה שייך לומר לאן, כלומר הליכתך שאתה הולך לאנה הוא שעל הליכתו שעדיין לא באה אל הגמר ואל הסוף שואל לאיזה מקום אתה הולך ומתנועע ואנה היא הליכתו ותנועתו, אבל הביאה לא שייך לומר בזה מאנה כי לשון זה לא שייך לומר, בפרט כאשר שואל על ביאה שכבר עברה לא שייך לומר בזה מאנה באת כי אנה שייך על דבר שאלה שלא נגמרה, ואלו לשון מאין שייך על דבר שנגמר וכבר בא אל סוף ההליכה שואל מאין באת ואפילו לא בא עדיין אל המקום שהלך לשם לגמרי, מ"מ בזה המקום שעומד ובא לשם עתה סוף הליכה הוא ושייך בזה לומר מאין באת, כלומר ממה היה ביאתך שכבר באת, ולכך לא אמר מאין אתה הולך, וכן לא שייך לומר לאין אתה תבא. כלל הדבר כי ההליכה היא תנועה וכל תנועה עדיין לא נגמרה ושייך לשון אנה לאיזה מקום התנועה הזאת, ולשון ביאה הוא על דבר שכבר היה ושייך לשון מאין לא אנה. ומה שאמר (בראשית, לז) אנה אני בא זה מפני שעדיין לא היה גמר הביאה הזאת ושייך בודאי לשון אנה אני בא, אבל לשון באת הוא לשון עבר שכבר היה הביאה הזאת לא שייך לשון אנה על ביאה שנגמרה, כי הביאה שעברה אינה עוד תנועה כלל ושייך בזה מאין לא מאן שהוא משתמש על התנועה של הליכה ודבר זה מבואר. ועוד דלשון מאין באת נאמר אף שלא על מקום כמו כאן שאמר מטפה סרוחה ואין הטפה סרוחה מקום, אבל לשון אנה נאמר על המקום דוקא, ולפיכך אמר בכאן ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה. ומה שלא אמר כי האדם יהיה רמה ותולעה ויהיה עפר, שכך אמר הכתוב (בראשית, ג) כי עפר אתה ואל עפר תשוב, ור"ל אע"ג שאין האדם עפר לגמרי מכל מקום הוא שב אל עפר גמור ורמה ותולעה, וע"י שהוא שב אל עפר נחשב האדם עפר לגמרי, ואין לעוות הלשון שהרי מקרא מלא הוא כדלעיל. וכן בלשון ואין אתה בא לידי עבירה שהיה לו לומר ואי אתה בא לעבירה, והוא הלשון בכל מקום כאשר יבא האדם אל הסבה הגורמת, כי הסבה נקרא לידי מפני שהידים הם ראשונים להביא הדבר אל האדם וכן הסבה של החטא הגורמת החטא נקרא ידי עבירה. וכך פירוש הסתכל בג' דברים יבא האדם לידי עבירה היינו הסבה הגורמת החטא לאדם והוא גבהות הלב שהוא סבה אל החטא, ואם אמר ואי אתה בא לעבירה היה משמע שאם לא יסתכל הוא בא לעבירה בודאי, ואין הדבר כך שבשביל זה לא יבא בודאי לעבירה רק לידי עבירה ר"ל דבר שהוא סבה לעבירה. וכן אל תביאני לא לידי חטא ולא לידי עוון, כך פירושו שאל יביא אותו לסבה הגורמת החטא:
ומפני שעדיין, אף שאין כאן יצר הרע מכל מקום יחטא אם היה חס ושלום אומר לית דין ולית דיין כי למה לא יחטא, וכנגד זה אמר ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, שכאשר יודע כל אלו דברים ביחד בודאי לא יבא לידי חטא. גם יש לפרש כי מה שאמר ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, לומר כי האדם אינו נחשב מצד כל שלשה בחינות, אם מצד התחלתו שעל זה אמר מאין באת, ואם מצד סופו שעל זה אמר ולאן אתה הולך, וגם מצד עצמו כאשר הוא נמצא אינו נחשב לכלום ועל זה אמר ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, כלומר שכל המעשים אשר האדם עושה כל זמן שהוא נמצא יש לו לתת עליהם דין וחשבון ומוטב שלא נברא, ומפני זה האדם אינו נחשב לכלום מכל צד וזה נכון. ויש שואלין שהיה לו לומר חשבון ודין שהרי החשבון קודם לדין, ואין זה קשיא כי דין פירושו שיעמיד אותו הקב"ה בדין על זה ולא יאמר שאין כאן דין כלל על זה, וכשיעמיד אותו בדין יתן חשבון, והתחלת דין קאמר לא גמר דין. ומה שאמר ליתן דין כל דבר שמתחייב מן האדם כמו הדין שכאשר יעשה חטא מתחייב מזה דין שייך לומר שהוא נותן הדין, כי מי שבא על הערוה מתחייב מזה דין ולכך אמר ליתן הדין, וכן מה שאמרו במסכת בבא בתרא בפרק המוכר את הספינה (ע"ג, ב') גבי הני אווזי עתידין ישראל ליתן הדין עליהם. ויש לך לדעת עוד והוא עיקר הפירוש, דע כי האדם הוא עלול מן השם יתברך שהוא עלה אליו, וכאשר מחשב האדם עצמו שהוא עלול ויש לו התדבקות בעלה אינו בא לידי חטא, כי אין החטא והיצר הרע נמצא רק כאשר האדם הוא סר מן העלה ואינו מחשיב עצמו עלול אל העלה. ולפיכך אמר הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי חטא שהוא הסרה מן השם יתברך. ואמרו דע מאין באת מטיפה סרוחה ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה, כל הדברים כמו שאמרנו שאין האדם נחשב מצד עצמו כלל שאף אם לא היה נחשב מצד התחלתו שבא מטפה סרוחה, והיה נחשב מצד סופו דהיינו מצד שלא היה הולך למקום עפר רמה ותולעה, נחשב האדם דבר מצד עצמו ולא היה תחת רשות העלה, ואף אם לא היה נחשב מצד הסוף והיה נחשב מצד התחלה עדיין היה נחשב האדם דבר מצד עצמו, אבל כאשר מצד התחלתו ומצד סופו אין נחשב לכלום, הנה האדם בזה הוא עלול לגמרי כאשר אין נחשב הן מצד התחלתו הן מצד סופו. ועדיין אם אין מסתכל שיש לו עלה לא היה נכנס תחת רשות העלה, אבל בזה שמקבל עליו השם יתברך לעלה שיודע שיתן לעתיד דין וחשבון לפניו אז ידע שהוא יתברך העלה והאדם הוא עלול לגמרי, ובכל הדברים האלו האדם נכנס תחת רשות העלה ואינו בא לידי חטא שיהיה ח"ו סר מן הש"י שהוא העלה ואז אין שולט היצר הרע ופירוש נכון הוא זה, והוא הפירוש הראשון כאשר תבין דברי אמת כי על ידי שיסתכל בשלשה דברים אלו אין לו הסרה מן השם יתברך לא לימין ולא לשמאל והוא מקושר עם השם יתברך ובזה אינו בא לידי חטא והבן הדברים האלו מאד:
וזה אמרם במדרש (קה"ר פי"ב) עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי חטא דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא ר' יהושע בן לוי דסכנין אמר שלשתן דרש עקביא מתוך תיבה אחת וזכור את בוראך בארך בורך בארך זו ליחה סרוחה בורך זו רימה ותולעה בוראך זה מלך מלכי המלכים הקב"ה ע"כ. ותבין דברים אלו ממה שפרשנו פה כי הכל נרמז במה שכתוב בוראך ובזה נרמז ג"כ בורך ובארך, כי מצד שיש לאדם עלה הוא הש"י שבראו הנה האדם הוא עלול, והעלול יש לו התחלה של אין שאם לא כן לא יהיה עלול מצד התחלה שלו וזהו בארך, וכן במה שיש לאדם עלה והאדם הוא עלול יש לאדם סוף של הפסד, שאם אין לאדם סוף ותכלית אין האדם עלול לגמרי שהרי מצד הסוף דומה אל העלה, ולפיכך מפני שכתוב וזכור את בוראך כאלו אמר זכור שהש"י ברא אותך והוא עלה לך, ולא כתיב וזכור את אלקיך רק את בוראך, כי מפני שהוא בוראך האדם הוא נברא והוא עלול, ומפני שהאדם הוא נברא הרי יש לו התחלה של אין והוא הבאר ויש לו סוף של הפסד, ולפיכך נרמזו כל שלשתן בלשון וזכור את בוראך, כי מצד הבורא יתברך שהוא בורא את הכל יזכור את שלשתן. וכאשר האדם נכנס תחת רשות העלה לגמרי, הוא מסולק מן היצר הרע, והוא הדבר אשר פרשנו למעלה כי מצד הש"י הסתלקות יצר הרע לגמרי, וכמו שרמזו עליו חכמים שאם היצר הרע גובר באדם יקרא ק"ש כמו שהתבאר למעלה והדברים האלו עמוקים מאוד מאוד. ובדברי עקביא גם כן יש להקשות כמו שבארנו בפרק רבי אומר שאמר שיסתכל בג' דברים ולא אמר שידע מאין בא ומה שייך לשון הסתכל, גם אין בטוח שיקבל מוסר זה שיסתכל יותר מאלו היה אומר לאדם שלא יחטא, דאם לא יקבל זה אם היה אומר שלא יחטא ג"כ לא יקבל זה שיסתכל בג' דברים. וכבר בארנו למעלה כי נמצא שנוי בריאה באדם מה שלא נמצא בכל הנבראים שהולך בקומה זקופה ודבר זה אינו במקרה. אבל מפני שהאדם בעל חטא וקרוב אל החטא כמו שאמרנו למעלה, שלכך אמרו (ברכות דף כח:) הלואי שיהיה עליכם מורא שמים כמורא בשר ודם, כי האדם אין כנגדו מורא שכינה, ולפיכך אמר הסתכל כמו שברא הש"י את האדם כדי להרחיקו מן העבירה וברא אותו בענין זה שיסתכל האדם מאין בא, שהרי הדבר שממנו האדם בא דהיינו האבר שיוצא ממנו הטפה סרוחה הוא כנגדו, וזה לא תמצא בשום ב"ח כמו האדם שהדבר שממנו בא הטפה סרוח' הוא כנגד האדם וכל זה שיסתכל מאין האדם בא, וכן האדם מסתכל למטה ג"כ שידע לאנה ילך, וכן האדם מסתכל כלפי מעלה שידע לפני מי יתן דין וחשבון לכך אמר שיסתכל האדם באלו ג' דברים כמו שבראו הקב"ה בענין זה וכאשר כך יסתכל לא יבא לידי חטא, אך כי לא קשה כ"כ ועיין למעלה בפרק רבי אומר:
עקביא בן מהללאל אומר וכו'. העיד ר' יהודה אין עזרה ננעלת על כל אדם מישראל בחכמה וביראת חטא כעקביא בן מהללאל:
האמת כי עקביא לא פליג ארבי רק השלשה שזכר רבי כלל אותם עקביא כאחד. הלא הוא מ"ש ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון ואין חשבון רק בהאמין כי הכל נכתב בספר זכרון לפניו וכל מעשיו בספר נכתבים ועין רואה ואוזן שומעת. וכאשר יסתכל האדם שכל אשר יעשה עומד כנגד השם יתברך ורואה אותו אז יתבייש ולא יחטא וכמו שאמר דוד המלך ע"ה שמרתי פקודיך ועדותיך וגו' ומי גרם לי לשמרם משום דשויתי ה' לנגדי תמיד וז"ש כי כל דרכי נגדך ולעולם אני משים לנגדי ויודע אני שאתה רואני ובכן אני שומר ומקיים מצותיך. והוסיף עוד שנים על זה והם אומרו ומאין באת ולאן אתה הולך לפי שהם סבות עצומות גורמות הכנעה לאדם ובהסתכלותו בהם יכנע לבבו הערל ולא יחטא. ואמר בשלשה דברים דמנינא למה לי אלא רצה להשמיענו כי כשיסתכל צריך שיסתכל בג' ביחד אמנם אם יסתכל באחד או בשנים מהם אפשר כי לא די שלא יועיל אלא אדרבא יזיק. לפי שאם יסתכל שבא מטפה סרוחה לבד אפשר שיאמר האדם א"כ אין ראוי להאשימני אם אחטא כי יסודי נבנה מדבר מאוס מטפה סרוחה וזרוק חוטרא אאוירא אעיקרא קאי וכמו שאמר איוב אדם ילוד אשה וגו' דהיינו שבא מטפה סרוחה אף על זה פקחת עיניך ואותי תביא במשפט עמך כי אחר שהוא טפה סרוחה לא יחשוב לו עון אשר חטא והתנצלות כזה אמר דהמע"ה הן בעוון חוללתי וגו' ולכן אמר שצריר שיסתכל ג"כ למקום שהוא הולך כי בזוכרו יום המיתה וסוף אדם למות לא יחטא. ואף אם יסתכל באלו השני דברים אפשר הוא שיאמר שכיון שהוא הולך למקום עפר רמה ותולעה אפשר כי יחשוב האדם כי אין דעת וחשבון בשאול אשר הוא הולך שמה כי אחריתו עפר ואפר ואין דעת וחשבון לעפר ולאבן דומם על כן אמר ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון וצריך שיסתכל האדם בשלשה הדברים ביחד כדי שלא יחטא. ועל זה אמר שלמה המלך ע"ה כי תשב ללחום את מושל שהוא היצה"ר אם יפתה אותך לאכול ולשתות לא תאבה ולא תשמע אליו אלא בין תבין את הזמן העתיד לבא לפניך כענין ולאן אתה הולך למקום עפר וכו'. ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון ולא לבד אני אומר לך שלא תשמע אליו כשאתה בבחירתך אלא אף אם קצת האומות ירצו להעבירך על דת תהרג ולא תעבור וז"ש ושמת סכין בלועך עד שירצו ליקח את ראשך מעליך טוב שיהרגוך ולא תעבור אם בעל נפש אתה הרי ברור שכשתסתכל את הזמן העתיד לבא לפניך אין אתה בא לידי עבירה:
ואמר ואין אתה בא לידי עבירה ולא אמר ולא תבא עבירה לידך וכמו שדקדקו המפרשים. העניו הוא לאשמועינן רבותא כי יותר רבותא הוא לאדם שאף ע"פ שתבא עבירה לידו שיסיר הוא ממנה ממה שלא יחטא לסיבה שלא נזדמנה עבירה לידו וכן אמרו ז"ל כי הבעל תשובה אמיתי הוא שבאה דבר עבירה לידו וניצול הימנה באותו פרק באותה אשה וכו' ולזה אמר הסתכל בשלשה דברים וכו' ולא די שיועיל ההסתכלות שאם לא תבא עבירה לידך שבודאי שלא תלך ותבקשנה אלא אפילו כשתזדמן העבירה לנגד עיניך תעצום עיניך מראות ברע ותתרחק ממנה ואפי' שהיא באה לידך אתה לא תבא לידה וז"ש ואין אתה בא לידי עבירה. ועל דרך זה אמר דוד המלך ע"ה העבר עיני מראות שוא ולא אמר העבר שוא מעיני כי היה מתפלל על השלמות היותר אמיתי והוא זה כי אפילו שיזדמן השוא לנגד עיניו יכבוש את יצרו לעצום עיניו מראות בשוא אשר לפניו ולעבור עיניו ממנו:
ואמר עוד דע מאין באת מלת דע היא מיותרת לגמרי כי היה די במה שאמר הסתכל וכל הג' חלוקות הם שוים למלת הסתכל שאמר למעלה ולמה חזר לומר מלת דע ואפשר שלפי שביאתו מטפה סרוחה והיותו הולך למקום עפר רמה ותולעה הם דברים שרואה אותו האדם בעיניו אמנם היותו עתיד ליתן דין וחשבון אין זה דבר שרואה אותו האדם בעיניו רק יאמין בזה מדרך ידיעה ולכן אמר מלת הסתכל ומלת דע לפי שהג' דברים הם שני סוגים להאמין בהם אחד דרך ראיה ואחד דרך ידיעה. ואמר מאין באת ולאן אתה הולך כי היה לו לומר מאין באת ולאין אתה הולך שניהם ביו"ד או יאמר שניהם בלא יו"ד מאן באת ולאן אתה הולך אמנם הכונה בהיות הקב"ה שורה בין איש לאשתו ומונה כל טפה וטפה ורביעה ורביעה וכמ"ש ז"ל בפסוק ומספר את רובע ישראל ולכן כיון שהקב"ה משרה שכינתו שם על כן אמר מאין ביו"ד אשר היא אות ראשונה משם הוי"ה. ובענין זה מתיישב אצלי מש"ה אשתך כגפן פוריה וגו' ראוי לדקדק שינוי הנקוד ששינה כאן שבכל התורה כלה נקוד אשתך בחיר"ק תחת האל"ף והכא בסגו"ל ועוד במלת פוריה היו"ד היא יתירה והוה סגי דלכתוב כגפן פורה בלא יו"ד כמו שרש פורה ראש ולענה ואפשר לומר שרצה בניקוד הסגו"ל שהם שלש נקודות לרמוז על ג' שותפים שיש באדם אביו ואמו והקב"ה. והכונה כי הירא את ה' בכל הזווגין שלו יהוה שם שיתוף הקב"ה כי הרשעים אין שם שיתוף הקב"ה אלא הם לבדם בכוונתם הרעה להנאתם וגם לכך כתב יו"ד יתירה לרמוז על שם י"ה שהוא השם המעיד על כשרות הזרע כענין שנא' גבי החנוכי הפלואי שבטי יה עדות לישראל וזו היא היו"ד שיש באיש והה"א שיש באשה וכשאין ביניהם שם זה נשארו אש אש ובערו שניהם יחדו ואין מכבה ולכן אמר פוריה ביו"ד יתירה לרמוז על השם הזה שנתון בינו לבין אשתו וגם אין היא מלה חשובה על דרך והחכמה מאין תמצא וכמובא בספר הזוהר גבי היש ה' בקרבנו אם אין. אמנם למה שהולך למקום עפר רמה ותולעה מקים חושך וצלמות הסיר את היו"ד מבינתים מרוב פחיתות וגריעות המקום אשר הוא הולך שמה ועוד כי בהכנס הנשמה בטפת הזרע היא נכנסת טהורה זכה וברה לא כן במותו לרוב הפעמים כי אינו נותנה כמו שנתנוה לו בטהרה על כן אמר בהריון מאין ובמיתה לאן חסר יו"ד:
ואפשר לומר עוד כי להיות האדם נברא יש מאין לכן בעת ההריון שהיא עת הבריאה אמר מאין באת אבל בעת המיתה כי אפי' הגוף בקבר לפעמים אינו נעשה עפר וכענין אף בשרי ישכון לבטח ואחאי בר יאשיה יוכיח. ועל כן אמר לאן אתה הולך כי הוא מורה על מקום בלבד ולא שבהכרח יהיה מאין ואפס. ופי' הג' דברים הנזכרים ואמר מאין באת מטפה סרוחה ואף אם הטפה מתחלתה אינה סרוחה בהיות כי היא מעותדת להסריח אם תעמוד שעה אחת חוץ לרחם כי כן טבעה להסריח מיד כשהאויר מקיף בה. כמו שזכרו בה חכמי התולדה (רשב"ץ). ואמר ולאן אתה הולך ולא אמר ואנה תלך להודיענו בכל שעה ובכל רגע האדם הולך לבית עולמו ומתקרב אל המיתה כי יום המות מיום הולדו שמיום שנולד הוא מתקרב והולך אל המיתה וע"כ נקט לשון עתיד. ואמר למקום עפר רמה וכו' ולא אמר לעפר רמה וכו' לפי שאם יזכה האדם אפשר שלא יעשה לא עפר ולא רמה כמעשה דאחאי בר יאשיה ולכן אמר אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה ואתה מוכן בלכתך לאותו המקום להיות כן אם לא תזכה במעשיך:
אי נמי מאי דתני והדר מפרש דע מאין באת ולאן אתה הולך וכו' והדר מפרש מאין באת מטפה סרוחה וכו' כוון על ג' דברים אחרים שגם מהם יקח שלא לבא לידי עבירה והם נאמרים על הנשמה והאנשים החשובים מסתכלים בזו כדי שלא לבא לידי עבירה ואינן מסתכלים אל היותם באים מטפה סרוחה. ולכך אמר הסתכל בג' דברים נעלמים שצריך בהם הסתכלות דע מאין באת שחוצבה נשמתך מתחת כסא הכבוד והיא חלק אלוה ממעל ואין ראוי שתעשנה זרה ונכריה לו במעשיך הרעים ולזה אמר דהמע"ה חלקי ה' אמרתי לשמור דבריך לפי שצריך לאדם לראות שבא מטפה סרוחה וכיוצא בענינים הללו להכניע לבבו הערל אמר דוד אני איני עושה אלא חלקי ה' אמרתי אני זוכה ואומר שנפשי היא חלק אלוה ממעל ולא להתגאות בעבור זה אלא לשמור דבריך כי אדרבה בזכרי שאני חלקו אני משתדל להדמות לחלקי ולשמור דבריך כי אין ראוי לחלק אלוה שתחטא. ולאן אתה הולך למקום שממנו חוצבה להשיג ארחות חיים שמה עתידה נשמתך לילך ואין ראוי שתמנע טוב מבעליו ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון כי גם הנשמה עתידה ליתן דין וחשבון וכמעשה דהחיגר והסומא שומרי הגן ושלשה אלה בני נח ומרגוע אל הנשמה לשוב אל מקורה הראשון על כן הסתכל בהם ואין אתה בא לידי עבירה והדר מפרש עוד ג' אחרים על הגוף והם לגריעותא מאין באת מטפה סרוחה וכו' באופן שהג' של הנשמה הם למעליותא והג' של הגוף הם לגריעותא וכולן שוין לטובה להרחיק את האדם מן העבירה. אח"כ מצאתי להר"ם אלמושנינו שפירש כן כענין מאי דתני והדר מפרש:
ומ"ש ואין אתה בא לידי עבירה כי היה לו לומר ואין אתה בא לכלל עבירה למה תפס לשון לידי. הכונה שמעתי בו כי ידוע ששכר עבירה עבירה ומהעבירה עצמה נברא ומתהוה מלאך אחד כדי להתנקם מן האדם וכענין ומעט בעיני כי אשחית ואנכי בראתי משחית כי שכר עבירה עבירה ועל כן אמר הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה כלומר אין אתה נופל בידה כדי שתתנקם ממך. ואפשר עוד שבא להשמיענו חידוש אחר כי הידים של העבירה הם הדברים הקלים שאדם דש בעקביו כמו הידים של הכלים כי הם יד לכלי לינטל הכלי על ידו כן הדברים הקלים שאדם דש בעקביו הם ידים לינטל העבירה ומהם נמשך העון שהוא החמור כי מן הקל בא אל החמור ועל כן אמר אם תסתכל באלו הג' דברים לא מיבעיא שלא תבא לכלל עבירה ממש אלא אפילו לידי עבירה שהם הדברים הקלים שהם ידים לעבירה אפילו לזה לא תבא. ועל דברים כאלו הזהיר ישעיה הנביא עליו השלום ואמר הוי מושכי העון בחבלי השוא כי עבירה גוררת עבירה ובחבלי השוא שהוא השוגג היותר נקל שבעולם שיעשה האדם בזה ממשיך עליו עון שהוא מזיד ואם חטא חטא ממש שהוא יותר חמור מחבלי השוא זה גורם לו עבירה גדולה כעבות העגלה וז"ש וכעבות העגלה שהיא עבירה גדולה גורם לו לעשותה אם עשה תחלה חטאה שהוא שוגג:
והחסיד כתב כי יש מפרשים כי לשלש סבות יחטא האדם. האחת התגאותו על חביריו ובזותו אותם ולזה ירצה לעשקם. הב' הרבות בתענוגים ובקנינים המדומים. הג' בחשבם כי אין דעת וחשבון בשאול אשר הולך שמה. והתנא הזה הפליג להזהיר במוסר הזה לבל יחטא האדם בשום צד ואמר כנגד האחד דע מאין באת ולא תתגאה. וכנגד הב' ולאן אתה הולך כי כל קניניך לא יועילוך ויהיו כאין וכאפס תענוגיך אדרבא יהיו למשא עליך כמאמר התנא מרבה נכסים מרבה דאגה. וכנגד הג' אמר ודע לפני מי אתה וכו'. וכתב החסיד כי זה הפירוש נכון בעיניו אבל שעם כל זה יש לחוש לאחד מגדולי הדור שהקשה כנגדו כי זו הסבה לא תספיק לבלתי התגאות האדם על חבירו כיון ששניהם מהרכבה אחת ובענין אחד נוצרו ובודאי שהיא סיבה עצמיית לבלתי התגאות האדם על הגלגלים או על המלאכים. ועוד כי מן הנראה כי בזכור האדם מאין בא יבא לידי עבירה כי בזה יהיה התנצלות גדול על חטאיו וכמו שטען דוד המלך עליו השלום הן בעוון חוללתי וגו'. ומתוך קושיות אלו פירש הר"מ פירוש אחר ואמר כי התנא הזה הפליג במוסרו להקנותנו טבע קיים לבלתי נחטא. וזה כי השחוק וקלות ראש מרגילין לערוה כי אין גורם גדול לחטאים כהיסח הדעת ולכן כוון התנא להביא העצבות בלב האנשים בל יסיחו דעתם וישכחו עלילותיו רצונו העיקר כמאמר ורם לבבך ושכחת השמר לך פן תשכח וישכחו עלילותיו מהרו שכחו מעשיו. ולזה אמר דע מאין באת ותדע סבת הרכבתך ותרגיש כי אתה מוכן לחלאים וליסורים רעים ולמקרים מצד הרכבתך ולא תדע מה ילד יום לכן אל תשמח במעלותיך כי אינן בני קיימא. וזאת שנית תעשה תרדנה עיניך דמעות ותתאבל על עצמך כי אתה גוע ונוסע אל המות. ועוד בה שלישיה כי אתה מוכן ליתן דין וחשבון ולכן ראוי לך ללבוש לבוש רוגז ואימה ולא תחטא כאמרו רגזו ואל תחטאו. ונקט אלו הדברים לפי שהם מכניעים טבעו של אדם ומקצצים רגליו מלחשוב בדברי עבירה:
וה"ר משה אלשקאר ז"ל פירש אמר מאין באת מטפה סרוחה הכונה שבכל עת יחשוב שהוא מעותד למיתה מצד אשר הוא מורכב מד' יסודות הפכיים. והנה מצד הרכבתו הוא מעותד בכל עת למות וזה הענין הוא סבה עצמית שלא ישמח האדם כי מצד השמחה באה העבירה וזה ידאג כי אפשר שבעת אכילתו יתפרדו חייו ותפסד הרכבתו וזה יבא כדעת החכם אשר אמרו לו בבית החתן לישרי לן מר והשיבם לא תתנו גבול לשמחה וז"ש ווי לן דמיתנן ווי לן דמיתנן ולא אמר ווי לן דנמות כי אין גבול בין השמחה למות וזהו וגילו ברעדה במקום גילה שם תהא רעדה. ולאן אתה הולך והוא הקבר שהוא חיבוט הקבר. וכנגד הדין הב' אמר רמה ותולעה כי קשה רמה למת כמחט בבשר חי ורמה רומזת לשקצים שיבאו מבחוץ ותולעה רומזת לתולעים שיצאו מגוף אדם כמו וירם תולעים ועל כן זכר רמה ותולעה. וחזר וגילה הדין השלישי שהוא בזמן התחיה ואמר ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון והקדים דין לחשבון להורות שהשי"ת הכל גלוי וצפוי לפניו וע"כ קודם שיתן לו החשבון הוא מעניש אותו על חטאיו ואם יעמוד האדם כנגד השי"ת ויאמר מה פשעי ומה חטאתי אז יראה לו השי"ת כל מה שעשה בזה העולם. ואני אומר כי ז"ש הכתוב אוכיחך ואערכה לעיניך כלו' אוכיחך תחלה ואח"כ אערכה לעיניך חשבון כל חטאתיך כענין אערכה לפניו משפט. ובהסתכלותו באלו השלשה דברים יזכור את בוראו וכמו שאמר שלמה הע"ה וזכור את בוראך בימי בחורותיך וגו' ואז"ל בוראך בארך בורך והנה בארך הוא כנגד מה שבאת ממנו הוא מטפה סרוחה. בורך הוא הקבר. בוראך הוא הש"י אשר יעמוד עמך לדין והם בעצמם הג' דברים שזכר התנא:
וי"מ שאמר דין ואח"כ חשבון לפי שהאדם כשהולך לבית עולמו קודם שיתן החשבון מודיעים לו כל דיני התורה ואח"כ שואלים אותו הבא על אשת איש מה דינו העושה מלאכה בשבת מה דינו והוא משיב בסקילה וכן שואלים אותו על כל העבירות אשר עשה אחת לאחת אומרים לו העושה כך מה דינו והוא משיב על הן הן ועל לאו לאו ואח"כ מזכירין אותו כי הוא הוא אשר עשה כל העבירות אשר שאלו ממנו הדין ואומרים לו אתה האיש כמו שאמר נתן הנביא לדוד המלך ע"ה ואומרים לו כן משפטיך אתה חרצת באופן כי מתחלה הוא נותן הדין ואחר כך החשבון והוא נותן את שתיהם. ולפי דברי שאר המפרשים אמר דין וחשבון לפי שהוא בעצמו יצדיק עליו את הדין ויתן חשבון כמו שנותן לפני מלך כמו כן לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ב"ה:
כתב רשב"ץ כי יש ספרים שאין כתוב בהם אלא ליתן את החשבון וכתב שנראה שהוא טעות. ובפרק שלישי הוא שאין שם דין אלא ע"כ אתה עתיד ליתן את החשבון. עוד כתב ז"ל אבל במשניות קדומות מצאתי ליתן את החשבון:
ולב אבות כתב כי נוהג היה לפרש שהכוונה שיסתכל בשלשה דברים ביחד כדי להעריכם יחדו כי הוא יביט איך בא מטפה סרוחה מאד ושהוא הולך אל רמה ותולעה שהוא ודאי נערך אל מה שבא ממנו ויביט עם זה היותו נזהר בכמה אזהרות בתורה והמשפט לאלהים הוא שהוא עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה ואז ישתומם להיות הדבר הזה הג' יוצא מגדר השנים ובלתי נערך אליהם עד שכמעט שא"א שיצדקו יחד ואז יגזור ויקיים באמת ובתמים שבלי ספק עוד יש בו חלק נסתר חוץ מן הגוף שאינו בא מטפה סרוחה ואינו הולך נמקום גוש עפר והוא השורש והעיקר ביצירתו וזה יהיה לו סבה להנצל מן העבירה:
וה"ר שמואל ן' סוד ז"ל פירש מאין באת ולאן אתה הולך כנגד הגוף ולפני מי אתה עתיד וכו' כנגד חלק הנפש שאינה נעשית רמה וגם לא באת מטפה סרוחה: