דרך חיים (מהר"ל)/פרק ג משנה א

<< · דרך חיים (מהר"ל) · פרק ג משנה א · >>

פרק ג משנה א

עקביא אומר הסתכל בשלשה דברים וכו'. יש לשאול מה הוצרך לומר כל שלשה דברים, כי בזה שיחשוב שעתיד ליתן דין וחשבון לא יבא לידי עבירה ומה צריך מאין באת ולאן אתה הולך, ועוד קשה וכי אם יחשוב שבא מטפה סרוחה לא יעשה עבירה דאין זה טעם כלל שלא יעשה עבירה, וכן לאן אתה הולך אין סבה שלא יעשה חטא רק מה שעתיד ליתן דין וחשבון הוא סבה בודאי שלא יבא לידי חטא, ולא עוד כי כאשר יחשוב האדם שאינו כלום והוא בריה פחותה יתייאש עצמו שעל כל פנים לא יגיע אל מעלה ויבא לידי חטא כי יאמר נואש למעשיו. ואף כי שאלה זאת יש לשאול ג"כ בדברי רבי שאמר הסתכל בשלשה דברים וכו' והיה די כשיאמר וכל מעשיך בספר נכתבין, שם יש להשיב כי שם אמר לך כי על ידי עין רואה ואוזן שומעת המעשים בספר נכתבין, אבל כאן קשה. ועוד כי אם האדם הולך אל מקום רמה ותולעה איך יתן דין וחשבון, ועוד לשון לידי עבירה שאמר והיה לו לומר שאין אתה עושה עבירה, ולשון מאין באת ולאן אתה הולך שאמר ולא מאין ולאין או שהיה לו לומר מאן ולאן לשון אחד, ועוד למה זכר כאן דברי עקביא בן מהללאל שהיה אחר שמעיה ואבטליון כדאיתא בעדיות והיה ראוי להזכיר אותו קודם זה בפרק ראשון:

יש לך לדעת כי התחיל הפרק בדברי עקביא בן מהללאל לגודל המוסר שנזכר בדברי עקביא הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי חטא לכך שם דבריו ראש הפרק, ומה שלא הזכיר אותו בפרק שני בתחלתו כי דברי רבי יותר כוללים כל דרך טוב שאמר איזה דרך שיבור לו האדם שהם המדות הטובות וגם המעשים הטובים והוי מחשב וכו', וגם כולל סלוק החטא כמו שאמר אחריו והסתכל בשלשה דברים וכו', ולכך דברי רבי יותר ראוים ראשונה כמו שהתבאר שם. ועוד כי ראוי לחבר דברי רבי עם אבותיו שנזכרו לפני זה, כי אחר שהשלים הזוגות שהיו מקבלים לא זכר רק זרע הלל, שאע"ג שלא היו מקבלים זה מזה כמו הזוגות באה התורה מזה לזה, כמו שאמרו ז"ל (בבא מציעא דף פה.) לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך עד עולם שכיון שהוא תלמיד חכם ובנו תלמיד חכם ובן בנו תלמיד חכם שוב אין התורה פוסקת מזרעו, לכך מזכיר אותם זה אחר זה עד בנו של רבי ולא יבא זר ביניהם, ודבר זה קרוב לקבלת הזוגות כי הקבלה הזאת מן הש"י ג"כ כמו קבלת הזוגות. ובזה יש לתרץ מה שלא הזכיר רבן יוחנן בן זכאי שקבל מהלל גם כן כי לא הזכיר רק זרעא דבית הלל. ומפני כי לא היה אפשר להזכיר דברי עקביא עד אחרי דברי רבי ובנו, קבעו כאן בפרק שלישי ושם דבריו ראש פרק כי דבריו כוללים ג"כ כמו דברי רבי ודבר זה מבואר:

והנה עקביא בן מהללאל בא ללמוד האדם שיסיר ממנו סבת החטא, שכל זמן שלא יסיר הדבר שהוא סבה אל החטא הוא בא לידי חטא, והסבה שבא האדם לידי חטא הוא יצר הרע שנתן השם יתברך באדם והוא הגורם החטא אל האדם. ואף אם יחשוב וידע שעתיד לתת דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים, מכל מקום כאשר יצרו גובר עליו הוא חוטא ואינו משגיח בעתיד להיות, ולכך צריך האדם שיסיר ממנו כח יצר הרע אשר הוא סבה אל החטא. ויצר הרע מתגבר באדם מכח גבהות הלב, וכל תאוה וכל קנאה וכיוצא בו מן הדברים אשר הם גורמים שיבא לידי חטא מתחדשים מכח גבהות הלב, וזה מפני שיצר הרע מסית האדם עד שהוא מביא את האדם לידי אבוד, לכך אין גרוי והסתה רק כאשר יחשוב האדם עצמו במדריגה עליונה מאד ואז יצר הרע מסית אותו עד שהוא מפיל אותו ומאבד אותו לגמרי, אבל כאשר רוחו ולבו נשברה בקרבו אין כאן יצר הרע שיהיה מסית את האדם להפילו ולאבדו (ולא כך) כאשר אין לו מציאות חשוב בעצמו ובעיניו. ודברים אלו ברורים רמזו חכמים בכמה מקומות שאין היצר הרע באדם רק מכח מדה זאת, בפרק קמא דנדרים (דף ט.) אמר שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזירות אלא אחת פעם אחת בא אדם אחד מן הדרום ראיתי אותו יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים ואמרתי לו בני מה ראית להשחית שערך זה נאה אמר לי רועה הייתי לאבא בעירי והלכתי למלאות מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי ופחז עלי יצרי לטרדני מן העולם אמרתי לו רשע מה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך במי שעתיד להיות רמה ותולעה העבודה שאגלחך לשמים מיד עמדתי ונשקתי על ראשו ואמרתי לו בני כמותך ירבו נודרי נזירות בישראל עליך הכתוב אומר איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה' עד כאן, הרי לך כאשר ראה עצמו יפה ונאה מיד היה יצרו מתגבר עליו, ואמר שלכך היה יצרו מתגבר עליו כדי לטרדו מן העולם כי זה ענין יצר הרע שמבקש להשחית הבנין, לא אשר הוא הרוס שלא שייך בו אבוד, ומפני זה אמר שיגלח אותו לשמים להסיר גבהותו ממנו, ולכך אמר כמו זה ירבו נזירות בישראל ועליך נאמר להזיר לי"י לשם י"י, כי שאר נזירים שנודרים מחמת שבאו לידי חטא ובשביל כך הם נודרי', ולבסוף אפשר שיהיו מתחרטים כאשר ימי הנזירות ירבו עליהן אין זה לשם י"י, שהרי מתחלתו היה גם כן בעל חרטה ושנוי שהיה משנה עצמו מעבירה לפרישות, כך אפשר שיהיה אצלו שנוי כשירבו עליו ימי הנזירות. אבל זה שמתחלה לא נתחרט כלל מעבירה וזה נקרא לשם י"י. ועוד שלכך אמר שהיה בא מן הדרום שהוא דרך רב, והוא יודע מתחלה שצריך שילך לירושלים להקריב קרבנות ובודאי מעתה לא יתחרט. ואין זה דומה לימי נזירות, כי יחשוב שלא יצטער מן היין אבל זה יודע רבוי הדרך. ואמר שהיה רועה בעירו לאביו, כי היצה"ר דרכו שיבא מחמת הבטלה, ואם היה בא יצרו עליו מחמת הבטלה היה הוא מגרה היצר הרע בעצמו ולא יקרא נזיר לי"י שהרי מחמת עצמו היה, ולכך אמר שלא היה בעל בטלה כי רועה הי', ויותר מזה שהיה רועה לאביו ומצוה עשה ולא הלך אחר יצרו ועוד אמר שהיה בעירו כי היה מורא אביו עליו ואם רחוק היה ממקום אביו היה פורק מעליו עול אביו ויראתו והיה כאן גבהות לב והי' הוא הגורם ליצר הרע ולא היה זה להזיר לי"י, אבל מפני שלא היה מגרה יצר הרע בעצמו רק בפתע פתאום כאשר נסתכל בבבואה שלו פחז יצרו עליו לגרות בו שיראה יופי והדר שלו, דבר זה בודאי לא היה הוא הגורם רק יצר הרע בלבד ושייך בזה להזיר לי"י, וכאשר יצרו פחז עליו ובקש לטורדו מן העולם היה נודר בנזיר לגלח שערו. ומזה תראה כי יצר הרע בא לאדם מחמת גבהותו ואז מבקש לטורדו מן העולם, כי זהו ענין היצר הרע שמבקש לטורדו מן העולם:

ולפיכך אמר בפרק קמא דברכות (דף ה.) אמר ר' לוי בר נחמני אמר ריש לקיש לעולם ירגיז האדם יצר טוב על יצר הרע שנאמר רגזו ואל תחטאו אי אזיל מוטב ואם לאו יעסוק בתורה ששמר אמרו בלבבכם אי אזיל מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע שנאמר על משכבכם אי אזיל מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה שנאמר ודומו סלה ע"כ, וביאור ענין זה שיש לאדם להגביר יצרו הטוב על יצרו הרע, ואם כל כך גובר יצרו שלא יוכל לו אז יקרא קריאת שמע, וזה כי מצד הש"י שהוא אחד ראוי להיות מסתלק היצר הרע שהיצר הרע הוא כנגד היצר טוב עד שיש באדם כחות הפכיים מחולקים, ומצד הש"י אשר הוא אחד אין ראוי להיות נמצא היצר הרע, ולכך לעתיד שיהיה י"י אחד ושמו אחד לגמרי אז יסתלק יצר הרע לגמרי, ומכל מקום אחדות הש"י הוא סבה להסתלקות היצר הרע שהיצר הוא השניות. ואם כל זה אינו מועיל לו שיסתלק יצר הרע, וזה בשביל כי דוקא לעתיד יהיה זה כי אז נאמר ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד ולפיכך עתה בעולם הזה אין כאן הסתלקות יצר הרע כי הסתלקות יצר הרע בודאי מחמת אחדות הש"י, לכך אמר שיעסוק בתורה כי התורה חירות מן היצר הרע ואין יצר הרע שולט בתורה דכתיב חרות על הלוחות ודרשו ז"ל (לקמן פ"ו) אל תקרא חרות אלא חירות מן מלאך המות כדאיתא בפ"ק דע"ז (דף ה.), והוא מלאך המות הוא יצר הרע כדאיתא בפ"ק דבבא בתרא (דף טז.) וזה כי למעלת ומדריגת התורה אין מגיע שם כח יצר הרע וכדאיתא בפ"ק דקדושין (דף ל:). ועוד בארנו לך פעמים הרבה מאוד כי היצר הרע הוא השטן אינו דבק רק בחומר, שלכך לא נאמר סמך בכתוב עד שנבראת האשה שנאמר (בראשית, ב) ויסגור בשר תחתינה, כי האשה היא שנוטה אל החומר ובה דבק השטן והוא היצר הרע ודבר זה בארנו פעמים הרבה, אבל התורה היא חירות מסולק מן זה השטן שהוא ההעדר הדבק בנבראים, ולכך אמר שיעסוק בתורה. ואם עם כל זה לא יסור היצר הרע מן הגוף שכ"כ שולט היצר הרע בגוף, יזכור לו יום המיתה שישוב הגוף אל העפר, והרי עיקר היצר הרע המחטיא את האדם כדי לטורדו מן העולם וכאשר אצל האדם [ולנגד עיניו] יום המיתה מסתלק ממנו יצה"ר. כי כבר התבאר שאין היצה"ר רק השטן והוא מלאך המות והוא המסית את האדם להביא אותו אל העדר, ולפיכך אם מזכיר לו יום המיתה כאלו כבר קבל העדר והרי אין לו כח עוד ובזה מסולק היצר הרע הוא השטן הוא מלאך המות. וכבר התבאר מענין זה למעלה אצל שיגיעת שניהם משכחת עון באריכות הרבה, שאין היצר הרע שולט באדם רק כאשר האדם מחשיב עצמו שהוא במעלה ובשלימות, ועוד יתבאר בנתיבת העולם ענין זה באריכות יותר שאין יצר הרע רק מכח גבהות מפני שיצר הרע מבקש האדם לטורדו מן העולם להביא אליו העדר, וכדאיתא בפ"ק דע"ז (דף ד:) לא היה דוד ראוי לאותו מעשה דכתיב ולבי חלל בקרבי ע"כ, הרי מפני כי לבו היה חלל בקרבו אין ראוי לשלוט בו יצר הרע:

וזה שאמר כאן הסתכל בג' דברים ואי אתה בא לידי עבירה, כי כאשר מסתכל מאין בא מטפה סרוחה שמצד התחלת האדם אינו נחשב לכלום, ולאן הוא הולך שמצד סופו אינו כלום גם כן שהרי הולך למקום עפר רמה ותולעה, וכאשר מצד תחלתו וסופו אינו נחשב הרי מבטל גבהותו לגמרי כאלו אינו דבר, שאלו היה נחשב מצד תחלתו אף שלא היה נחשב מצד סופו, וכן אם היה נחשב מצד סופו אף שלא היה נחשב מצד תחילתו היה בו חשיבות מה, אבל כאשר מצד תחילתו וכן מצד סופו אינו נחשב לכלום כאלו אינו דבר לגמרי ומפני זה יש סלוק יצר הרע לגמרי. כי אין יצר הרע לאדם רק כאשר יחשב עצמו בריאה חשובה, וכאשר אין נחשב לעצמו בריאה אין שולט בו יצר הרע. ואל יקשה לך שאם יחשוב בעצמו שהוא טפה סרוחה יתייאש מן עשיית הטוב, כי בשביל שנברא מטפה סרוחה לא יאמר נואש לעשות המצות, כי אדרבה יעשה המצות ובזה יהיה בריאה חשובה עליונה. ומה שאמר דוד הן בעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי, אין זה התנצלות רק אם חטא כבר שעל זה אמר כי בשביל שבעון חוללתי ולכך האדם בא לידי חטא ואין ראוי שיהיה מדקדק השם יתברך עמו במשפט, אבל שיהיה זה התנצלות שיחטא, דבר זה אינו כי אדרבה בשביל שבא מטפה סרוחה יעשה מצות ויקנה לו מעלה ולא ישאר בשפלתו. וכן איוב שאמר (איוב, יד) אדם ילוד אשה קצר ימים ושבע רוגז וגומר, כל זה שאם בא לידי חטא שלא יהיה השם יתברך מדקדק עמו וירד עמו לעומק המשפט, אבל אין זה התנצלות שיחטא בשביל שהוא ילוד אשה, וחס ושלום שיהיה זה התנצלות שיחטא האדם רק התפלל שלא ידקדק עמו בעומק הדין. ועוד לפי מה שפירשנו כי הכונה פה שיסתכל באלו שלשה דברים שיהיה ניצול מן יצר הרע כמו שהתבאר והוא סבת החטא, וכאשר אין כאן יצר הרע אל יחטא, אם כן מעצמו הוא ניצל מן החטא כי בסלוק יצר הרע אין כאן חטא כלל. ומה שאמר מאין באת מטפה סרוחה ולאן אתה הולך למקום רמה ותולעה היינו הגוף שבו יצר הרע והוא מבקש החטא, ולכך כאשר מסתכל שזה הגוף שהוא בעל יצר הרע אינו כלום נחשב מסתלק ממנו יצר הרע בודאי. ומה שאמר ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון הוא עתיד לזמן התחיה, מכל מקום הגוף המחטיא הזה בעודו בחיים חייתו הוא בא מטפה סרוחה:

ויש לך לדעת כי המקום שבא משם הוא בלשון מאין, ושאלת המקום שיבא לשם בלשון אנה כמו (תלים ק"ט) אנה אלך מפניך ואנה מפניך אברח ומקום שבא ממנו בלשון מאין כמו (יהושע, ב) מאין באו האנשים וגו' ובפסוק אחד שניהם בפלגש בגבעה (שופטים, יט) אנה תלך ומאין תבא. והטעם כי האדם כאשר רואה שאחד הולך למקום אחד ועל זה שייך לומר לאן, כלומר הליכתך שאתה הולך לאנה הוא שעל הליכתו שעדיין לא באה אל הגמר ואל הסוף שואל לאיזה מקום אתה הולך ומתנועע ואנה היא הליכתו ותנועתו, אבל הביאה לא שייך לומר בזה מאנה כי לשון זה לא שייך לומר, בפרט כאשר שואל על ביאה שכבר עברה לא שייך לומר בזה מאנה באת כי אנה שייך על דבר שאלה שלא נגמרה, ואלו לשון מאין שייך על דבר שנגמר וכבר בא אל סוף ההליכה שואל מאין באת ואפילו לא בא עדיין אל המקום שהלך לשם לגמרי, מ"מ בזה המקום שעומד ובא לשם עתה סוף הליכה הוא ושייך בזה לומר מאין באת, כלומר ממה היה ביאתך שכבר באת, ולכך לא אמר מאין אתה הולך, וכן לא שייך לומר לאין אתה תבא. כלל הדבר כי ההליכה היא תנועה וכל תנועה עדיין לא נגמרה ושייך לשון אנה לאיזה מקום התנועה הזאת, ולשון ביאה הוא על דבר שכבר היה ושייך לשון מאין לא אנה. ומה שאמר (בראשית, לז) אנה אני בא זה מפני שעדיין לא היה גמר הביאה הזאת ושייך בודאי לשון אנה אני בא, אבל לשון באת הוא לשון עבר שכבר היה הביאה הזאת לא שייך לשון אנה על ביאה שנגמרה, כי הביאה שעברה אינה עוד תנועה כלל ושייך בזה מאין לא מאן שהוא משתמש על התנועה של הליכה ודבר זה מבואר. ועוד דלשון מאין באת נאמר אף שלא על מקום כמו כאן שאמר מטפה סרוחה ואין הטפה סרוחה מקום, אבל לשון אנה נאמר על המקום דוקא, ולפיכך אמר בכאן ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה. ומה שלא אמר כי האדם יהיה רמה ותולעה ויהיה עפר, שכך אמר הכתוב (בראשית, ג) כי עפר אתה ואל עפר תשוב, ור"ל אע"ג שאין האדם עפר לגמרי מכל מקום הוא שב אל עפר גמור ורמה ותולעה, וע"י שהוא שב אל עפר נחשב האדם עפר לגמרי, ואין לעוות הלשון שהרי מקרא מלא הוא כדלעיל. וכן בלשון ואין אתה בא לידי עבירה שהיה לו לומר ואי אתה בא לעבירה, והוא הלשון בכל מקום כאשר יבא האדם אל הסבה הגורמת, כי הסבה נקרא לידי מפני שהידים הם ראשונים להביא הדבר אל האדם וכן הסבה של החטא הגורמת החטא נקרא ידי עבירה. וכך פירוש הסתכל בג' דברים יבא האדם לידי עבירה היינו הסבה הגורמת החטא לאדם והוא גבהות הלב שהוא סבה אל החטא, ואם אמר ואי אתה בא לעבירה היה משמע שאם לא יסתכל הוא בא לעבירה בודאי, ואין הדבר כך שבשביל זה לא יבא בודאי לעבירה רק לידי עבירה ר"ל דבר שהוא סבה לעבירה. וכן אל תביאני לא לידי חטא ולא לידי עוון, כך פירושו שאל יביא אותו לסבה הגורמת החטא:

ומפני שעדיין, אף שאין כאן יצר הרע מכל מקום יחטא אם היה חס ושלום אומר לית דין ולית דיין כי למה לא יחטא, וכנגד זה אמר ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, שכאשר יודע כל אלו דברים ביחד בודאי לא יבא לידי חטא. גם יש לפרש כי מה שאמר ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, לומר כי האדם אינו נחשב מצד כל שלשה בחינות, אם מצד התחלתו שעל זה אמר מאין באת, ואם מצד סופו שעל זה אמר ולאן אתה הולך, וגם מצד עצמו כאשר הוא נמצא אינו נחשב לכלום ועל זה אמר ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, כלומר שכל המעשים אשר האדם עושה כל זמן שהוא נמצא יש לו לתת עליהם דין וחשבון ומוטב שלא נברא, ומפני זה האדם אינו נחשב לכלום מכל צד וזה נכון. ויש שואלין שהיה לו לומר חשבון ודין שהרי החשבון קודם לדין, ואין זה קשיא כי דין פירושו שיעמיד אותו הקב"ה בדין על זה ולא יאמר שאין כאן דין כלל על זה, וכשיעמיד אותו בדין יתן חשבון, והתחלת דין קאמר לא גמר דין. ומה שאמר ליתן דין כל דבר שמתחייב מן האדם כמו הדין שכאשר יעשה חטא מתחייב מזה דין שייך לומר שהוא נותן הדין, כי מי שבא על הערוה מתחייב מזה דין ולכך אמר ליתן הדין, וכן מה שאמרו במסכת בבא בתרא בפרק המוכר את הספינה (ע"ג, ב') גבי הני אווזי עתידין ישראל ליתן הדין עליהם. ויש לך לדעת עוד והוא עיקר הפירוש, דע כי האדם הוא עלול מן השם יתברך שהוא עלה אליו, וכאשר מחשב האדם עצמו שהוא עלול ויש לו התדבקות בעלה אינו בא לידי חטא, כי אין החטא והיצר הרע נמצא רק כאשר האדם הוא סר מן העלה ואינו מחשיב עצמו עלול אל העלה. ולפיכך אמר הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי חטא שהוא הסרה מן השם יתברך. ואמרו דע מאין באת מטיפה סרוחה ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה, כל הדברים כמו שאמרנו שאין האדם נחשב מצד עצמו כלל שאף אם לא היה נחשב מצד התחלתו שבא מטפה סרוחה, והיה נחשב מצד סופו דהיינו מצד שלא היה הולך למקום עפר רמה ותולעה, נחשב האדם דבר מצד עצמו ולא היה תחת רשות העלה, ואף אם לא היה נחשב מצד הסוף והיה נחשב מצד התחלה עדיין היה נחשב האדם דבר מצד עצמו, אבל כאשר מצד התחלתו ומצד סופו אין נחשב לכלום, הנה האדם בזה הוא עלול לגמרי כאשר אין נחשב הן מצד התחלתו הן מצד סופו. ועדיין אם אין מסתכל שיש לו עלה לא היה נכנס תחת רשות העלה, אבל בזה שמקבל עליו השם יתברך לעלה שיודע שיתן לעתיד דין וחשבון לפניו אז ידע שהוא יתברך העלה והאדם הוא עלול לגמרי, ובכל הדברים האלו האדם נכנס תחת רשות העלה ואינו בא לידי חטא שיהיה ח"ו סר מן הש"י שהוא העלה ואז אין שולט היצר הרע ופירוש נכון הוא זה, והוא הפירוש הראשון כאשר תבין דברי אמת כי על ידי שיסתכל בשלשה דברים אלו אין לו הסרה מן השם יתברך לא לימין ולא לשמאל והוא מקושר עם השם יתברך ובזה אינו בא לידי חטא והבן הדברים האלו מאד:

וזה אמרם במדרש (קה"ר פי"ב) עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי חטא דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא ר' יהושע בן לוי דסכנין אמר שלשתן דרש עקביא מתוך תיבה אחת וזכור את בוראך בארך בורך בארך זו ליחה סרוחה בורך זו רימה ותולעה בוראך זה מלך מלכי המלכים הקב"ה ע"כ. ותבין דברים אלו ממה שפרשנו פה כי הכל נרמז במה שכתוב בוראך ובזה נרמז ג"כ בורך ובארך, כי מצד שיש לאדם עלה הוא הש"י שבראו הנה האדם הוא עלול, והעלול יש לו התחלה של אין שאם לא כן לא יהיה עלול מצד התחלה שלו וזהו בארך, וכן במה שיש לאדם עלה והאדם הוא עלול יש לאדם סוף של הפסד, שאם אין לאדם סוף ותכלית אין האדם עלול לגמרי שהרי מצד הסוף דומה אל העלה, ולפיכך מפני שכתוב וזכור את בוראך כאלו אמר זכור שהש"י ברא אותך והוא עלה לך, ולא כתיב וזכור את אלקיך רק את בוראך, כי מפני שהוא בוראך האדם הוא נברא והוא עלול, ומפני שהאדם הוא נברא הרי יש לו התחלה של אין והוא הבאר ויש לו סוף של הפסד, ולפיכך נרמזו כל שלשתן בלשון וזכור את בוראך, כי מצד הבורא יתברך שהוא בורא את הכל יזכור את שלשתן. וכאשר האדם נכנס תחת רשות העלה לגמרי, הוא מסולק מן היצר הרע, והוא הדבר אשר פרשנו למעלה כי מצד הש"י הסתלקות יצר הרע לגמרי, וכמו שרמזו עליו חכמים שאם היצר הרע גובר באדם יקרא ק"ש כמו שהתבאר למעלה והדברים האלו עמוקים מאוד מאוד. ובדברי עקביא גם כן יש להקשות כמו שבארנו בפרק רבי אומר שאמר שיסתכל בג' דברים ולא אמר שידע מאין בא ומה שייך לשון הסתכל, גם אין בטוח שיקבל מוסר זה שיסתכל יותר מאלו היה אומר לאדם שלא יחטא, דאם לא יקבל זה אם היה אומר שלא יחטא ג"כ לא יקבל זה שיסתכל בג' דברים. וכבר בארנו למעלה כי נמצא שנוי בריאה באדם מה שלא נמצא בכל הנבראים שהולך בקומה זקופה ודבר זה אינו במקרה. אבל מפני שהאדם בעל חטא וקרוב אל החטא כמו שאמרנו למעלה, שלכך אמרו (ברכות דף כח:) הלואי שיהיה עליכם מורא שמים כמורא בשר ודם, כי האדם אין כנגדו מורא שכינה, ולפיכך אמר הסתכל כמו שברא הש"י את האדם כדי להרחיקו מן העבירה וברא אותו בענין זה שיסתכל האדם מאין בא, שהרי הדבר שממנו האדם בא דהיינו האבר שיוצא ממנו הטפה סרוחה הוא כנגדו, וזה לא תמצא בשום ב"ח כמו האדם שהדבר שממנו בא הטפה סרוח' הוא כנגד האדם וכל זה שיסתכל מאין האדם בא, וכן האדם מסתכל למטה ג"כ שידע לאנה ילך, וכן האדם מסתכל כלפי מעלה שידע לפני מי יתן דין וחשבון לכך אמר שיסתכל האדם באלו ג' דברים כמו שבראו הקב"ה בענין זה וכאשר כך יסתכל לא יבא לידי חטא, אך כי לא קשה כ"כ ועיין למעלה בפרק רבי אומר: