ביאור:משלי כ ב

משלי כ ב: "נַהַם כַּכְּפִיר אֵימַת מֶלֶךְ, מִתְעַבְּרוֹ חוֹטֵא נַפְשׁוֹ."

תרגום מצודות: כנהמת הכפיר (שאגת האריה) כן מאיים פחד המלך על מי אשר יכעס עליו; והמתעברו (המכעיסו) חוטא (מחסר) את נפשו, כי יסתכן בעצמו ועובר על "ירא את ה' בני ומלך".

תרגום ויקיטקסט: כמו נהמת רעב של כפיר, כך צריכה להיות האימה (היראה) מפני המלך; מי שמעז ועובר את הגבול בינו לבין המלך, חוטא ומסכן את נפשו.

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי כ ב.

דקויות

אימה

חכמי המשנה והתלמוד השתמשו בביטוי זה כדי לתאר את היחס הראוי למלך, בפירושם על (דברים יז טו): "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ"*- "שתהא אימתו עליך" (רב, ר' יהודה, סנהדרין כ:), ולפי זה פירש רמ"ד ואלי בפסוקנו, "מי שאינו נוהג כן, ומזלזל בו או מכעיסו, סופו שגורם רעה לעצמו" (רמ"ד וואלי).

התעבר

התעבר היא צורה מחוזקת של הפועל עבר; מתעברו הוא אדם העובר את גבול-היראה המפריד בינו לבין המלך, "שובר דיסטנס", ועובר על דברי חז"ל "שתהא אימתו עליך".

הקבלות

כמה פסוקים בספר משלי מזהירים את האדם הפשוט מפני התנהגות לא זהירה בקרבת המלך. כל פסוק מתייחס למצב אחר:

(משלי טז יד): "חֲמַת מֶלֶךְ מַלְאֲכֵי מָוֶת, וְאִישׁ חָכָם יְכַפְּרֶנָּה. בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים, וּרְצוֹנוֹ כְּעָב מַלְקוֹשׁ"*: כשהמלך כועס ו"מחומם" - הוא מסוכן לכל העם, כי הוא עלול לשלוח שליחים שיוציאו אנשים להורג. במצב כזה, חייבים לשלוח איש חכם שירגיע את חמתו, ואז המלך יהיה מרוצה וייטיב עם העם, כמו גשם שמיטיב עם התבואה היבשה.
(משלי יט יב): "נַהַם כַּכְּפִיר זַעַף מֶלֶךְ, וּכְטַל עַל עֵשֶׂב רְצוֹנוֹ"*: כשהמלך לא כועס אלא רק עצוב וזועף - הוא לא מסוכן לכל העם, אלא רק למי שמתקרב אליו יותר מדי (כמו הכפיר, שאינו יוצא ממעונתו לטרוף טרף, אלא רק פוגע בחיות שעוברות בקרבתה). כאן, אחרי שתעבור תקופת הזעף והמלך שוב יהיה שבע-רצון, הוא ייטיב עם כל העם, כמו טל שמרטיב את כל הצמחים.
(משלי כ ב): "נַהַם כַּכְּפִיר אֵימַת מֶלֶךְ, מִתְעַבְּרוֹ חוֹטֵא נַפְשׁוֹ": גם כשהמלך לא כועס ולא עצוב, הוא דואג לכך שלעם תהיה אימה מפניו - שכולם ייראו מפניו ולא יפגעו בכבודו. גם במצב כזה המלך דומה לכפיר, שפוגע בכל מי שעובר את הגבול ומתקרב אליו יותר ממה שהוא מרשה לו.
(משלי כג א): "כִּי תֵשֵׁב לִלְחוֹם אֶת מוֹשֵׁל, בִּין תָּבִין אֶת אֲשֶׁר לְפָנֶיךָ. וְשַׂמְתָּ שַׂכִּין בְּלֹעֶךָ, אִם בַּעַל נֶפֶשׁ אָתָּה. אַל תִּתְאָו לְמַטְעַמּוֹתָיו, וְהוּא לֶחֶם כְּזָבִים"*- אפילו כשהמושל כביכול מקרב אותך אליו ונותן לך לאכול - אל תחשוב שהוא באמת אוהב אותך - היזהר מפני מצב הרוח ההפכפך שלו.
ראו גם (משלי כח טו): "אֲרִי נֹהֵם וְדֹב שׁוֹקֵק - מֹשֵׁל רָשָׁע עַל עַם דָּל"*.

תומאס הובס, הוגה דעות אנגלי חשוב, המשיל את כוחו האבסולוטי של המלך ל{{וק|לוויתן (ספר)|לווייתן]]; ספר משלי ממשיל אותו לכפיר, אריה או דב.

הגישה הכללית של הפסוקים מתאימה למאמרי המשנה בפרקי אבות "אל תיוודע לרשות", "הוו זהירים ברשות שאין מקרבין לו לאדם אלא לצורך עצמן" - עדיף לאדם להישאר אנונימי, ולא להתקרב לשלטון כדי שלא להיפגע ממנו.

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה באתר הניווט בתנך.

קיצור דרך: tnk1/ktuv/mj/20-02