ביאור:משלי יח ג

(הופנה מהדף Tnk1/ktuv/mj/18-03)

משלי יח ג: "בְּבוֹא רָשָׁע בָּא גַם בּוּז, וְעִם קָלוֹן חֶרְפָּה."

תרגום מצודות: בבוא רשע - בא גם בוז (ביזיון), כי דרכו לבזות בני אדם; ועם אדם שיש בו קלון רב - יבוא עמו חרפה, כי דרכו לחרף בקלונו ולפסול במומו.

תרגום ויקיטקסט: כשבא לשכונה אדם רשע, הוא מביא עמו גם אוירה של בוז בין אנשים; ויחד עם הקלון (הזלזול) שאנשים חשים זה כלפי זה, הם גם מתחילים לחרף זה את זה בדיבור ובמעשה; כך ביאתו של הרשע הורסת את הקהילה.


בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי יח ג.


דקויות

עריכה

בבוא רשע גם גם בוז - כמה פירושים:

עריכה

1. כשהרשע בא, הוא מבזה את הזולת; כלומר מנהגו של הרשע הוא לזלזל באחרים (ר' יונה, מצודות).

- אולם, לפי זה היה ראוי לכתוב "בז לרעהו רשע", כמו שנאמר בפסוקים אחרים, (משלי יא יב): "בָּז לְרֵעֵהוּ חֲסַר לֵב"*, (משלי יד כא): "בָּז לְרֵעֵהוּ חוֹטֵא"*.

2. לענ"ד, הפסוק טוען טענה כללית יותר - הרשע מביא עמו אוירה כללית של בוז. הרשע הוא השונא והמזיק לזולת; ואחת הדרכים המתוחכמות שבהן הוא משתמש כדי לגרום נזק היא, להכניס לחברה אוירה של בוז ולעג, לזרוע אוירה של חוסר-כבוד-הדדי. וכשאנשים לועגים ומחרפים זה את זה, הם כבר יפגעו זה בזה בעצמם, ומלאכתו של הרשע תיעשה בידי אחרים.

3. משמעות מעשית נוספת של הפסוק היא "להזהיר את האיש החכם... שיתרחק מן המסיבות שהרשע מיסב בהן, כי בוודאי לא ייצא משם אלא בשלושה עניינים הנזכרים, כי הרשע... לא ישא פנים לשום אדם, אלא מבזה מקלה ומחרף את הכל... ולמה ישחית החכם דבריו הנעימים במסיבתו של רשע, שאין להם ערך [הרשע לא יעריך אותם] מפני העומק שלהם." (רמ"ד ואלי פירוש שני).


4. וחכמי התלמוד פירשו, שכשהרשע בא - הוא גורם לה' לבוז לעולם: "תנו רבנן: רשע בא לעולם - חרון בא לעולם, שנאמר בבא רשע בא גם בוז ועם קלון חרפה; רשע אבד מן העולם - טובה באה לעולם, שנאמר (משלי יא י) ובאבוד רשעים רנה; צדיק נפטר מן העולם - רעה באה לעולם, שנאמר (ישעיהו נז א) הצדיק אבד ואין איש שם על לב ואנשי חסד נאספים באין מבין כי מפני הרעה נאסף הצדיק; צדיק בא לעולם - טובה באה לעולם, שנאמר (בראשית א כט) זה ינחמנו ממעשינו ומעצבון ידינו" (בבלי סנהדרין קיג ב).

ועם קלון חרפה - כמה פירושים:

עריכה

1. "מי שבוחר בקלון וניאוף - חרפה היא לו" (רש"י);

- אולם, לפי זה, העיקר חסר מהפסוק - הפסוק לא מלמדנו מה הוא הקלון! ברור שמי שבוחר בקלון, חרפה היא לו.

2. יש שפירשו: "ועם איש קלון - תבוא חרפה" כלומר: כמו שהרשע מביא עמו בוז וזלזול, כך האיש הנקלה מביא עמו חירופים וגידופים: "והודיענו במקום הזה, כי שתי כיתות יבוזו לכל אדם, והם: כת הרשעים וכת ההדיוטות ואנשים נקלים. ואמרו רבותינו ז"ל: איזהו מכובד - המכבד את הבריות" (ר' יונה, וכן מצודות); או: כשהרשע פוגש איש קלון - איש שהוא ממילא נקלה - הוא מחרף ומגדף אותו עוד יותר: "ודרך הרשע, לבזות [בליבו] את הנכבדים, ולחרף בחרפה [בפיו] את הנקלים" (מלבי"ם).

- אולם, לפי זה היה ראוי יותר לכתוב "ועם נקלה חרפה".

3. ולענ"ד, ועם קלון חרפה הוא המשך התהליך שתואר בחצי הראשון של הפסוק: החצי הראשון מדבר על בוז במחשבות, והחצי השני מדבר על חרפה במילים (חירוף וגידוף): כשהרשע בא - הוא מביא עמו אוירה של בוז וזלזול; כתוצאה מכך, אנשים מרגישים קלון וחוסר-כבוד זה לזה; ומכאן מגיעים לחרפה - חירופים וגידופים במילים.

הקבלות

עריכה

חכמי המדרש קישרו את הפסוק לעשו, (בראשית כה לד): "וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה"*: "ומה בזה עמה? אמר רבי לוי: תחיית המתים בזה עמה, הה"ד בבוא רשע בא גם בוז: בבוא רשע - זה עשו, שנאמר (מלאכי א ד): "וקראו להם גבול רשעה"; בא גם בוז - שבא בזיונו עמו. ועם קלון חרפה - שנתלוה לו קלונו של רעב, ואין חרפה אלא רעב, המד"א (יחזקאל לו ל): "אשר לא תקחו עוד חרפת רעב בגוים"" (בראשית רבה סג יד).

פסוק נוסף בסגנון "בא... בא" ב(משלי יא ב): "בָּא זָדוֹן וַיָּבֹא קָלוֹן, וְאֶת צְנוּעִים חָכְמָה"*.




דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/ktuv/mj/18-03