ביאור:משלי ד כ
משלי ד כ: "בְּנִי! לִדְבָרַי הַקְשִׁיבָה, לַאֲמָרַי הַט אָזְנֶךָ,"
תרגום ויקיטקסט: בני, הקשב לדבריי! וכשאני אומר "הקשב" אני מתכוון שממש תפעיל את חוש השמיעה - הטה אזנך לשמוע את אמריי;
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי ד כ.
דקויות עריכה
חכמי התלמוד קבעו שצריך ללמוד תורה בקול רם, והביאו ראיה מפסוק 22 - כי חיים הם למוצאיהם - "פתח פיך וקרא, פתח פיך ושנה, כך שתתקיים בך... שנאמר""כי חיים הם למצאיהם... אל תקרי למוצאיהם אלא למוציאיהם בפה" (שמואל, בבלי עירובין נד. ועוד מאמרים דומים שם).
מסתבר שדרשת חז"ל מסתמכת על הקטע כולו, המתחיל בפסוק שלנו, ומלמד שיש להשתמש בחושים בתהליך הלמידה:
בפסוק 20 - חוש השמיעה: לדבריי הקשיבה, לאמריי הט אזנך - אל תסתפק בקריאה שקטה, אלא פתח את האוזניים ושְמַע!
בפסוק 21 - חוש הראיה: אל יליזו מעיניך - אל תתן לדבריי ללוז (לסור ולזוז) מעיניך, אל תסתפק בשמיעה בעיניים עצומות, אלא פתח את העיניים ורְאֵה!
משני החושים הללו, דברי-החכמה נכנסים אל תוך הלב ונספגים בלב - שמרם בתוך לבבך;
ומהלב, הם יוצאים בחזרה החוצה דרך כוח הדיבור, בפסוק 22 - כי חיים הם למוצאיהם - "אל תקרי למוצאיהם אלא למוציאיהם בפה" - אל תסתפק בשמיעה או קריאה סבילה, אלא פתח את הפה ודַבֵּר!
כמו מעגל חשמלי, שצריך להיות סגור כדי שהזרם יזרום, גם כאן צריך ליצור "מעגל סגור" של למידה - מהמורה אל החושים אל הלב אל הפה ובחזרה אל המורה.
דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.
קיצור דרך: tnk1/ktuv/mj/04-20