תפארת ישראל על עוקצין ב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכיןעריכה

משנה אעריכה

זיתים שכבשן:    ששרן ביין או בחומץ או מי מלח. כדי לקיימן:

בטרפיהן:    ר"ל שכבש הזיתים עם העלין המחוברין להן. [ולרבינו תוי"ט במשנה ב' מיירי הכא שאין העלין מחוברין להם. ולפענ"ד נראה דאין להקשות א"כ פשיטא דלא מחשבו חיבור. י"ל דסד"א דאף דאינן מחוברין נחשבו חיבור. כמו במקפה ושום ושמן דהוו חיבור [כטבו"י פ"ב מ"ג]. קמ"ל דעלין שאני דאינן אוכל כלל ורק למראה הן. מיהו מדקאמר בטרפיהן. משמע טפי שעלין הן של הזיתים. דהיינו שמחוברין להן]:

טהורים:    ר"ל אין על העלין לא דין יד או שומר:

לפי שלא כבשן אלא למראה:    דכשמחוברין בהן העלין. יהא מראיתן יפה כאלו נתלשו מקרוב. אבל לא התכוון כדי לאכול העלין עם הזיתים או כדי לשמור הזיתים מקלקול. או כדי לאחוז הזיתים בהן [והקשה הר"ש מ"ש מחלפת תרדין [פ"א מ"ד] דמטמא ר' יוסי בהשאירן מחוברין כדי לתלותן בהן בחופתו [כתוספתא שם]. אע"ג דג"כ אינו רק למראה. ותו דהחם לאו משום מראה השאיר העלין בהפרי. רק כדי לחלוחן בה. והו"ל שפיר יד. ול"מ היה נ"ל דבלא זה התם שאני דגם הפרי עצמו תלה למראה. לפיכך גם העלין שבו כשהן גם כו למראה. נחשבין יד. משא"כ הכא. הפרי מיוחד למאכל ואיו הנילה שבו למראה בעלמא מחשב יד]:

כשות של קשות:    ר"ל השער הקטן שגדל על פני הקישואין:

והנץ שלה:    יש מין קישואין שיוצא מראשן כמין שושן קטן. כמו שיש לאיזה מין אתרוגים. והוא נקרא נץ:

טהורה:    דאינן משתמשין לא ליד ולא לשומר:

טמאה:    אי"ל דטעמא דר"י משום דכשהן לפני התגר. ניחא ליה בהשער והנץ. שעל ידן נראין הפירות רטובין ויפין. דא"כ בזיתים בטרפיהן ברישא למה לא פליג נמי ר"י. דאי"ל דר"י ארישא נמי קאי. דהרי קאמר כל זמן שהיא. ואי קאי נמי ארישא הול"ל כל זמן שהן. ותו דא"כ הוה ליה לת"ק למכלל תרווייהו ולומר טהורים. ועל זה הו"ל לר"י למפלג ולומר כל זמן וכו'. אלא נ"ל דטעמיה דר"י משום דנוח לו לאדם לקנות דברים שלא משמש בהן יד כל אדם. והנך פירות כיון שנשאר עליהן השער והנץ. ניכר שלא היו הידים מטפחות בהן. דעל ידי המשמוש. השערות נושרות. וס"ל לר"י דמה"ט חשבינן להשערות והנץ כשומר הפרי שתהיה חריפא זבינא טפי. ומשום הכי לא דמי לרישא. דהתם אינן רק ליפות מראיתן. ואין בזה צורך כל כך [והרא"ש כתב דה"ט דר"י משום דהקישות הוא פרי רפה שמתקלקלת על ידי רבוי משמוש ידי הקונים. ועל ידי אותו שער ונץ שבראשו לא יתעכבו תחת ידי הקונים. וגם לפי פי' זה יתורץ הקושיא למה לא פליג ר"י ברישא. די"ל דהכא דוקא ששומר הפרי שלא יתקלקל שפיר מחשב שומר. משא"כ ברישא שאין העלין שומרים הפרי מקלקול רק שעל ידי העלין יהיו נראין יותר יפין. זה לא מחשב שומר. רק דלא זכיתי להבין. דתינח שער שהוא על כל פני החיצון של הפרי. אבל נץ שהוא רק על מקום קטן שבראשו. והאיך על ידו תשמר הפרי מלהתמעך. ודוחק לומר דכשהנץ בראשו. יאחזנו בנץ ולא תתמעך הפרי על ידי אחיזה. ליתא. דכיון דהפרי רך אם יאחזנו בנץ תתנתק הפרי הכבד מהנץ. והגאון ר' א"ו זצוק"ל פי' דע"י הקשות והנץ ישמר הפרי מלכלוך וטינוף. והר"ש והר"ב הרכיבו ב' הפרושים. וכתבו שכיון שהפרי רכה. מתלקלת על ידי משמוש ידי הקונים ועל ידי השער והנץ נשמרים מכל לכלוך וטינוף. וגם זה לא הבנתי. האיך ע"י השערות שהן על פני הפרי אחת הנה ואחת הנה ונמוכין מאד. האיך עי"ז ישמר כל פני הפרי מלכלוך כאלו מונחת כולה בקופסא. אמנם לכל מו"מ הזה מחוי לן הש"ס במחוג [תענית כ"ד א'] דקאמר דרב יהודה כדמטי וכו'. או להך מתני' זיתים שכבשן בטרפיהן. אמר הויות דרב ושמואל קא חזינא הכא. ר"ל הרבה יש לעייו בה מ"ט דר"י. ולמה לא פליג נמי ארישא]:

משנה בעריכה

כל הגלעינין:    ר"ל כל הגרעינין. דלמ"ד ורי"ש מתחלפין:

ומטמאות:    דכיד חשבינן לה ולא כשומר [ותמה הרא"ש האיך על ידי הגרעין שהוא בפנימית הפרי יחשב יד. ולפיכך כתב דמסתבר טפי כגירסת הרמב"ם דגרס ומצטרף. ומטעם דהו"ל שומר. אמנם בפי' הרמב"ם שלפנינו גרס כגירסת הספר. וכן נראה מהרמב"ם בחיבורו [פ"ה מאוכלין הי"ג]. ונ"ל דעל כרחך נכוף אזנינו לשמוע. דאע"ג דהגרעין טמון תוך הפרי. אפילו הכי כיון שכשהגרעין בתוכה נוחה להאחז ולא תתמעך בין אצבעותיו. להכי דינה כיד. וכן מוכח נמי מגרעין תמרה יבישה. דאמרינן לקמן במשנה דאינה מצטרפת. דמשמע דאבל מטמאה ומיטמאת. ועל כרחך משום דהוה יד. ומטעמא דאמרן]:

גלעינה של רוטב:    של תמרה לחה. ונקראת לחה כל שראויה למוץ גרעינתה [כספ"ג דטבו"י]:

אע"פ יוצאה:    נ"ל דר"ל דאע"ג שהגרעין מונח רפוי תוך הפרי. וכשיקבע הפרי יהיה הגרעין יוצא ונופל:

מצטרפת:    דמדראויה למצצה. הו"ל גם הגרעין כאוכל. אע"ג שאינה אוכל כולה. רק מוצץ ממנה השרף וזורק השאר. ואפ"ה כולה דינה כאוכל. ואע"ג דעכ"פ הגרעין רפוי ואינו מחובר למאכל. אפילו הכי כיון דדיינינן להגרעין כמאכל. לא גרע גרעין זה מגרעינין שתוך הרימון. דאע"ג שהן מופרדין זה מזה. אעפ"כ כיון דהקליפה מסבבן מצטרפין [כמ"ו]. כל שכו הכא שהגרעין מוקף ממאכל מכל צד:

של יבשה אינה מצטרפת:    אבל מיטמא ומטמא כשאר יד:

לפיכך חותל:    הוא קרום הדק שחותל ומסבב הגרעין:

של יבשה מצטרף:    משום דביבשה הקרום ההוא דק ונאכל אגב הפרי. ולפיכך הוא כאוכל:

ושל רוטב:    כשהתמרה רטוב. הקרום הוא מר ונזרק [כך כתב הראב"ד פ"ה מאוכלין. והרמב"ם שם כתב דלהכי יבשה מצטרפת. משום דביבשה הקרום דבוק בהמאכל. אבל בהרטוב הקרום עומד נפרד מהמאכל. ולא הבנתי יפה דברי רבינו דאם כן מה לפיכך. ויש ליישב. ועמ"ש לעיל סי' י"א]:

גלעינה שמקצתה יוצאה:    בולטת ויוצאת מפרי:

שכנגד האוכל:    משמע הא שלא כנגד המאכל איו מצטרף ואע"ג דלעיל אמרינן שיוצאת מצטרפת היינו רק כל מה שהוא נגד האוכל. אמנם ל"מ היה נ"ל דלפי פירושינו הנ"ל סי' י"א. מעיקרא לא קשה ולא מידי. דמדקאמר לעיל שיוצאה. ולא קאמר שיצאה מקצתה. ודאי משמע כולה. וגם מדלא קאמר שיצאה רק שיוצאה הא ודאי ר"ל שאפשר לה לצאת היינו שמונחת רפוייה תוך המאכל:

עצם שיש עליו בשר שכנגד האוכל מצטרף:    שמה שיש מהעצם תוך המאכל מחשב שומר הא מה שבולט ויוצא אינו רק יד:

היה עליו מצד אחד:    שאין הבשר מקיפו רק החתיכה יש בצד א' בשר ובצד הב' עצם דבוק זה בזה:

רבי ישמעאל אומר רואין אותו כאילו הוא מקיפו בטבעת:    ר"ל אם יש בעובי חתיכת הבשר כדי להקיף העצם בעובי חוט הערב. אז מצטרף. ונ"ל דמדהוה סגי אי הוה אמר כאילו הוא מקיפו ומסיים כטבעת ש"מ דלר' ישמעאל א"ל שיכסה הבשר כל חלק העצם שכנגד המאכל בעובי חוט ערב אלא די בשיהיה בהבשר בכדי להקיף העצם בחוט ערב. אז מצטרף כל חלק העצם שכנגד הבשר:

וחכמים אומרים שכנגד האוכל:    אף שאין בו בכדי להקיף העצם ומפרש בתוספתא. איזה כנגד האוכל אם יש שם חלול עד חללו. ר"ל כל מה שיש בהעצם תחת חתיכת הבשר עד חלל של עצם. ואם אין שם חלול אין טמא רק חיסומו ר"ל אותו קליפת העצם שתחת הבשר. שהבשר סוגרו ומכסה אותו [כמו לא תחסום שור בדישו. והרמב"ם שם כתב רואין אותו כאלו הוא חוט אזוב. ואולי היה לרבינו גירסא אחרת בתסופתא]:

כגון הסיאה:    פעפפער קרויט:

והאזוב:    איזאף בלשון אשכנז וגם הוא ראוי לאכילה ומקבל טומאה [כפרה פי"א מ"ה]:

והקורנית:    טימיאן בלשון אשכנז שגם הנך רק מה שכנגד האוכל מצטרף עד חללו ולא יותר וכן מפורש בתוספתא [מיהו נ"ל ל"מ דחכמים דמשנתינו כחכמים דתוספתא ס"ל דקאמרי אפילו אין עליו בשר אלא כפול גורר כולו לטומאה דודאי אין ר"ל במלת כולו שיהיה גם חלק העצם שאינו נגד הבשר כשומר ליתא דהיכי ס"ד שיהיה שומר מה שאינו נגד הבשר אלא מה דקאמר כולו היינו אותו חלק העצם שכנגד הבשר אף שאין בהבשר כדי להקיף העצם א"כ זהו ממש דעת חכמים במשנתינו דקאמרו שכנגד האוכל מצטרף. ולא קאמר רק מה שכנגד וכו'. ש"מ דמחמרו טפי מר' ישמעאל ודו"ק. והא דקאמרו כגון הסיאה. ולא קאמרו וכן הסיאה וכו'. היינו טעמא משום דברישא בעצם שמובלע בבשר. שפיר קאמר שכנגד האוכל מצטרף. דהיינו רק שמובלע מאורך העצם תוך הבשר מצטרף. אבל הכא בהיה עליו מצד א'. דהיינו שהיה שטח העצם דבוק בשטח הבשר. סד"א דבהיה שטח העצם רחב יותר משטח הבשר פליגי. דלרבי ישמעאל אם יש בהבשר בכדי להקיף העצם. אז גם מה שאין בשטח העצם נגד הבשר מצטרף. ולחכמים אינו מצטרף רק מה שיש בשטח העצם נגד שטח הבשר. אבל מודו חכמים דכל עובי העצם שהוא כנגד הבשר מצטרף. להכי קאמר כגון הסיאה וכו'. דכולן אין שטח עובי הקנה רחב יותר מגרעין המאכל שדבוק בהן. ואפילו הכי איצטרכו רבנן לומר גבייהו דרק מה שכנגד האוכל מצטרף. דהיינו ודאי רק אותו משהו מהקנה שדבוק בגרעין. ולא כל אורך קנה. ש"מ דכנגד האוכל דקאמרו רבנן. לאו היינו מה שהוא שטח האוכל. רק מה שהוא מארכו נגד האוכל ולא כל ארכו. אף שהוא נגד האוכל. ודוק]:

משנה געריכה

הרמון:    גראנאטאפפעל:

והאבטיח:    מעלאנע:

אינו מצטרף:    ר"ל מה שנימוק ממנו אינו מלטרף להאוכל מדאין הנימוק ראוי לאכילה. וגם פשיטא שאין בו לא דין יד או שומר:

אינו מצטרף:    ר"ל אין הנימוק מצטרף להשלם להשלים שיעור כביצה לטמא אחרים. [והקשה רבינו תוי"ט דהו"ל זו ואצ"ל זו. ולא הבנתי. דהרי ודאי ס"ד כיון דשלם מב' צדדין יצטרף מה שנימוק באמצע. והוה שפיר לא זו אף זו. וכל שכן לפי מה שפי' הרא"ש דמכאן ומכאן ר"ל שהפרי שלם סביב. ורק בפנימיותו נימוק. א"כ ודאי דבכה"ג ס"ד דמדכולו מבחוץ שלם יצטרף כולו. אמנם אי קשיא הא קשה לי אי מלת אינו מצטרף. אמה שנימוק קאי. למה פלגינהו תנא לב' בבות. והכי הול"ל נימוק מקצת בין מהצד או מאמצע אינו מצטרף. לכן נראין דברי רבינו הרמב"ם. שפי' האי אינו מצטרף דסיפא דר"ל אין הצדדין השלמין מצטרפין. ונראה דגם לרבינו הרמב"ם נימוק מקצתו דרישא הייינו בין מן האמצע. בין מן הצד. וגם לפי פי' זה הוה סיפא שפיר לא זו אף זו. דלא זו דאין הנימוק חשוב כאוכל שיצטרף הוא עצמו להאוכל. אלא אפסוקי נמי מפסיק שלא יצטרפו האוכלין שמפריד הנימוק ביניהן]:

הפטמא של רמון:    הוא השושן הקטן שיש בראש הרימון. כמו שיש באתרוג [ועיין מג"א תרמ"ח סק"ח]:

והנץ:    הוא כמין שער ירוק ככרכום שגדל סביב לשושן הרימון:

אינו מצטרף:    אבל עכ"פ הו"ל יד. ולא דמי לנץ כישות לעיל דאפילו יד לא הוה [כמ"א]. דהתם מדכבוש נתרכך. ואי אפשר לאחוז הפרי על ידו. ואי התם בקישות שאינה כבושה מיירי. אפ"ה יש לחלק דבשלמא קישות שהיא בעצמה פרי רך כמ"ש הר"ב וכל המפרשים שם. אי אפשר לאחוז בשער שלה ושלא תתנתק הפרי מהשער. משא"כ רימון קליפתו קשה. ויכול שפיר לאחזו בשער שבראשו. ולפיכך מחשב שפיר יד:

ר' אליעזר אומר אף המסרק:    הוא כעין שפת כוס שבולט בראש הרימון סביב השערות הנ"ל. ושפת כוס זה עשוי כמסרק עם שינים:

טהור:    דאינו לא יד ולא שומר להרימון. משא"כ כשינטל פיטמתו יתרקב מהר. ולרבנן מסרק כגוף של הרימון הוא. ומצטרף:

משנה דעריכה

ומצטרפות:    מדהו"ל שומרים להפרי. שע"י הקליפה לא תתרקב הפרי וגם לא תתלכלך. מיהו קליפה לחה ירוקה שע"ג קליפת האגוז. אינו מצטרף. מדהו"ל שומר לשומר [כחולין קי"ט ב']:

בין קדורה:    נקובה:

מצטרפות:    מדהיא עצמה אוכל:

וקדורה אינה מצטרפת:    דמדנתנקבה תו אינה שומרת הבשר מרקבון. ונ"ל דעכ"פ דינה כיד:

והחיצונה:    היא הקליפה הדקה ביותר:

בין כך ובין כך טהור:    מדנקלפת ונופלת מאליה. וא"כ גם כיד לא הוה. אמנם לרש"י [חולין שם] היינו טעמא מדאין שומר ע"ג שומר. וא"כ י"ל דעכ"פ דינה כיד. וקיי"ל כר' יהודה [רמב"ם פ"ה מאוכלין]:

משנה העריכה

המחתך:    דלועין או בצלים או בשר:

אע"פ שלא מירק:    שלא גמר החתוך להפריד החלקים זה מזה לגמרי:

אינו חבור:    דידוע דבבישול יתרכך ויתמעך הדיבוק שבין החלקים. ואע"ג דהשתא עדיין לא נתבשלו. אפ"ה כיון דלא איכפת ליה בדבוקן. להכי גם קודם שנתבשלו כמפורדין דמי:

לכבוש:    בחומץ או מי מלח חריפים:

ולשלוק:    שליקה הוא בישול מרובה. וע"י הנך תרתי אף שנתרכך הדיבוק. בתחלת הכבישה ובתחלת הבישול. שוב יצטמק ויתקשה בסוף. ומדניחא ליה בכביצה גמורה ובשליקה. הרי ניחא ליה ג"כ בדיבוק ולא התחיל לחתך רק כדי ליתן טעם בקדרה:

ולהניח על השלחן:    ר"ל או שלא חתכן או שלקן על דעת לכבשן או לשלקן. אלא הפריד קצת חלקי הפרי זה מזה. כדי להניחו כך על השולחן מופרדין רק קצת כדי שיהיה נקל על המסובין ליקח חלק אחר חלק לכשירצו. ועכ"פ ניחא לי' שישארו החלקים מדובקין עד שיקחו המסובין:

חבור:    דכל אחת ואחת הוה יד לחברתה. א"נ כולן חשיבי כחתיכה א' ומצטרפי נמי [הרא"ש]:

התחיל לפרק:    שהי' לפניו כמה פירות. שכל אחד ואחד היה מופרד קצת כדי לשלחן שדינן כמחובר. והתחיל להפריד לגמרי החלקים זה מזה באיזה מהפירות. והשאר הניחן מופרדין רק קצת:

אוכל שהתחיל בו אינו חבור:    אותו פרי שהפריד ממנו קצת מחלקיו. גם שאר חלקי הפרי שמופרדין רק קצת אינן חיבור אע"ג שמדובקין עדיין קצת יחד. אבל שאר הפירות אע"ג שכבר מופרדין קצת. נחשבין כמחובר. ולא אמרינן כיון שהפריד אחת לגמרי. גלי דעתיה שגם הנותרות לא ניחא ליה בדיבוקן [ואין להקשות מלעיל (טבו"י פ"ג מ"א) באוכל שנפרם מחלקינן בין שאוחז בטמא או בטהור והשני עולה עמו. והכא אמרינן במחתך לבשל אף שלא מירק אינו חיבור. ולא מחלקינן בין אוחז בטמא או בטהור והשני עולה עמו. י"ל התם בנפרם ממילא שאני. (ונ"ל מה"ט בציעות הפת דמוכיחין רבותינו ז"ל מדין זה דלא יחתוך הפת כל כך עד שלא יהיה יכול להעלות כל הפת בהפרוסה שחתך). מיהו גם לפי תירוץ זה. עכ"פ מה דאמרינן הכא דבנתכוון לכבוש וכו' דהוה חיבור. על כרחך היינו רק באוחז בטמא וטהור עולה עמו. דהרי כ"ש הוא מנפרם ממילא. ורק בהנך דקאמר הכא אינו חיבור. היינו אפילו אוחז בטמא וטהור עולה עמו. ודוק. ותמהני שלא ראיתי לאחד מרבותינו שירד לחלק בזה]:

האגוזים שאמנן:    ר"ל אגוזים שקצצן כשהן רכים עם העוקץ שלהן. ואמנן. ר"ל שגדלן וקשרן יחד בעוקציהן בחוט כדי לתלותן לייבשן. מדעדיין הם רכים:

הבצלים שחמרן:    היינו נמי שקשרן יחד בחוט. רק באגוזים דרך למתחן יחד על החוט כמין שורה [וזה נקרא אומן. כמו ויהי אומן את הדסה. וכן מצינו במשנה הולכין מאומן לאומן [פאה פ"ד מ"ד] שבכולן מלת אומן לשון המשכה היא. בין בהדרכת ילד. שמשכו אחר לימדיו. בין בשורה שנמשכת בקו שוה וישר]. משא"כ בצלים רגילין לקשרן יחד באגוז כמין צבור. כמו ויצברו אותם חמרים חמרים:

הרי אלו חבור:    ר"ל כחתיכה אחת הן חשובין:

התחיל לפרק באגוזים:    שא' מהאגוזים המקושרין יחד. התחיל לפרקה ולשברה. ועדיין נשאר קצת מהאגוז מחובר:

ולפקל בבצלים:    שאחת מהבצלים התחיל לקלפה ולאכלה ונשאר קצת ממנה עדיין קשור בהחבל:

אינו חבור:    ר"ל אותה הפרי שהתחיל לחתך ממנה קצת גם הנשאר ממנה קשור בהחבל אינו חיבור. אבל הפירות האחרות שלא התחיל בהן. חשובין עדיין כולן כחתיכה אחת [אולם תמוה מאד. דהיאך אמרינן הכא דאגוזים ובצלים שחיברן הרי הן חיבור. והרי כפירוש אמרינן [אהלות פ"ג מ"ד] דחיבורי אדם אינו חיבור. וכן פסק הרמב"ם [פ"ד מטומאת אוכלין ה"ט]. וכן כתב נמי הרמב"ם בפ"ו מאוכלין הי"ב. והתבוננתי ואראה. שגם רבינו הראב"ד נתקשה בזה ומתוך כך במחילת כבוד רבינו זצוק"ל נכנס בדוחקים. לפרש שבצלים ואגוזים שחמרו ואמנן. היינו שהדביקן יחד בעודן במחובר. ועי"ז נתדבקו בגדולן יחד עוד פי' דאפשר דחמרו היינו כמו מעי חמרמרו. ור"ל דאע"ג שחמרן באש והתכוון לייבש הקליפה שלהן. אפ"ה הוה הקליפה חיבור לה. ואגוזים שאמנן. ר"ל שביקש להסיר אומן שלהן. דהיינו קליפתן. כמו והיו מלכים אומניך. עכ"ל הטהור שהוא כספר החתום. ורבינו כ"מ שם תירץ באופן אחר. דהא דקאמרינן חיבורי אדם אינו חיבור. היינו רק לענין הכשר. דבהוכשר א' לא הוכשר חבירו. ולא לעניו שכשיטמא א' לא יטמא חבירו. ובמחילת כבוד רבינו הא כמילתא בלא טעמא. דמ"ש הכשר מטומאה. ואדרבה הרי קיימא לו דהכשר וטומאה שוין. דיש יד לזה ולזה [כחולין קי"ח ב']. ותו דהרי משנה ערוכה לפנינו [באהלות פ"ג מ"ד] מעידה לנו להיפך מדברי רבינו. וגם הרמב"ם הביא הדין ההוא וכמש"ל. ועתה לכו חזו מפעלות אלהים. איך פסחים בזזו נז. כי העיר והאיר ד' עיני ננס כמוני. דבלא זה קשה מה ענין למשנה זו במכילתין. והרי אנו כל תנויי דידן בעוקצין איירינן. והאיך פסק בינתיים משנה זו דאיירי לענין צירוף אוכלין. והך דינא מישך שייך טפי לסדרה במסכת טהרות או בטבול יום. ודי לנו צער להקיא בחלב שינקנו משדי אמנו בשנראה כל פרק זה. וגם בפרק זה בסופו איזה משניות שהן כעורבא פרח לענייני מכילתין. אם לא שנאמר דאגב דזוטר דינייהו דעוקצין. להכי בחדא מחחא מחתינהו בהדי הנך מילי מעלייתי. אבל האיך נימא דגם משנה זו. דלעיל ולתתא מינה בידות מיירי. ומה לענין צירוף אוכליו בינייהו. אלא אמינא ידרוש מעליון ותחתון ויגיד עליו ריעו דגם הך משנה דבין הביניים כוותה דהנך רק בידות קמיירי. דרק לענין ידות הוה ב' חתיכות שדיבקו חיבור. ומשום דלא גרע מידות כלים שגם כן הם חיבורי אדם. ואפילו הוו חיבור [כהרמב"ם רפי"ז ורפ"כ דכלים. ורבינו כ"מ לא ציין מקום מוצא הדברים. אבל הוא דבר המבואר בכמה מקומות בסדרן. ובפרטות פ"ג דכלים סוף מ"ד. ושם פ"ד מ"ג ושם פ"ה מ"ב. ועוד בדוכתי טובי]. ולפיכך ב' החתיכות שחיברן. אינן חיבור רק לענין להיטמא ולטמא ולא לענין צירוף. ובזה יתיישב נמי כל פרק כ"ט דכלים דחורז תנא ושונה כמה מיני חיבורי אדם דהוו חיבור. [ועיין רבינו תוי"ט שם מ"ח ד"ה יד] וכ"כ בשלהי מסכת פרה. אשכחנא כמה מרגניתא כהנך דיש מהן דהוו חיבור. ובכולהו לפע"ד משום הכי הוו חיבור מדהו"ל כל א' כיד לחברתה. ומה"ט נ"ל דאם נעץ קינסא במאכל. להיות לו כיד. אע"ג שחיבורו בידי אדם. דין יד להך קינסא להיטמא ולטמא. דאין סברא לומר דדוקא עוקץ שמחובר בטבע מחשב כיד. דמ"ש זה מזה. דוכי חיבור בטבע כתב רחמנא. רק לכם לצרכיכם כתוב. ומינה ילפינן ידות [כחולין קי"ח א']. וא"כ מ"ש מחובר בטבע או בידי אדם. בין כך וכך לצרכי אדם הוא ואיתרבויי אתרבי. אבל אין להביא ראיה לדברינו דבידות אמרינן חיבורי אדם חיבור. מהא דאמרינו [כלים פי"ח משנה ו' ז' ח'] דכרע מדרס שחיברו למטה. כולה טמאה מדרס. וא"כ אי נימא דגם בידות אין חיבורי אדם חיבור. הול"ל דהמטה טמאה רק מגע מדרס. י"ל דאי משום הא לא אריא. די"ל דלעולם דגם בידות אין חיבורי אדם חיבור. ורק התם מדנטמא ואח"כ נתחבר. לא משום יד מטמאין המטה. רק מדנתחבר להכרע. הרי כולו כהכרע דמי. וכאלו כולו גוף א'. אולם מסברא דהמשניות שהבאנו לעיל מבואר הדבר באר היטב. וברוך ד' צורי המלמד ידי לקרב ואצבעותי למלחמה]:

האגוזים והשקדים חבור:    קליפתן חיבור להן כשאר שומר. אפילו נפצע הקליפה:

עד שירסס:    ר"ל עד שירצץ כל הקליפה שסביב להגרעין. לרסיסין דקין. אז אפילו מחובר עדיין להגרעין. אינו חיבור:

משנה ועריכה

ביצה מגולגלת:    ר"ל ביצה צלויה קצת. וראוי לגומעה דרך הנקב שיעשה בקליפה:

עד שיגוס:    שיגום גרסינן. מלשון גוממו עם השופי [חולין צ"ב א']. ור"ל הכא עד שיחתוך קצת מהקליפה. שיהיה יכול לשתותה דרך שם. אז גם שאר חלק הקליפה שנשארת עליה אינו חיבור. דמדנפתח חלק קצת מהקליפה. תו אין כל הנשאר דין שומר משום שלחלוחית שבביצה שותת ויוצא דרד הנקב שבקליפה:

ושלוקה:    מבושלת הרבה:

עד שירסס:    דבנשלקה בישול מרובה. אף שיש נקב גדול בהקליפה. המאכל נשאר בתוכה. והו"ל חיבור עד שירצץ כולו. וכקליפי אגוזים לעיל [וער"מ]. ולהרא"ש עד שיגום גרסינן ברישא. והוא מלשון מגיסה בקדרה [מכשירין פ"ה]. ור"ל עד שיפריד המאכל שבתוך הקליפה מהקליפה. כדי לערבו (בקליפה) עם מלח ולגומעה מתוך הקליפה עצמה. דמשהפריד המאכל. אף שעדיין הוא תוך הקליפה הו"ל כמאכל הנתון תוך כלי. שאין על הכלי לא תורת יד ולא תורת שומר. אבל שליקה מיד כשהחתיל לשבר הקליפה. תו לא הוה הנשאר חיבור [עכ"ל הרא"ש. ור"ל דה"ט דכיון דנשלקה כולה נפרדת מהקליפה. וכמאן דמונח בקופסא דמי. ואת"ל א"כ אפילו בשהקליפה כולה שלימה לא נהווה חיבור מה"ט. דאטו במונח בקופסא שלימה נחשב הקופסא כשומר ויהא נחשב חיבור. י"ל דכיון דהקליפה שלימה סביב בטבע כבתחלה. שומר מעליא הוא. אף שמופרדת בפנים. דמדהוא בטבע כך לא דמי כלל לכלי. ולפ"ז לפי' קמא שלוקה חמורה ממגולגלת. ולהרא"ש שלוקה קילא ממגולגלת. דבשליקה א"צ שיגיס וסגי משירסס. ולכאורה להרא"ש הלשון קצת דחוק. דא"כ מה עד שירסס. משירסס הול"ל [ועיין ב"מ דף פ"ח ב']. ואת"ל הרי גם לפי' האחר דמגולגלת חמיר טפי. ואפילו הכי קאמר גבה עד שיגום ולא משיגום. י"ל התם עד שיגום קאי אמלת חיבור שהזכיר בסוף מ"ה. וה"ק דהוא חיבור עד שיגום. משא"כ להרא"ש דקודם ריסוק השלוקה הזכיר התנא שיעורא רבה דגיסת המגולגלת. טפי הוה ניחא דנימא בשלוקה משירסס אינה חיבור. וי"ל דגם להרא"ש לא קשה דאף דלדידיה שליקה קולא בחד צד ממגולגלת. דא"צ שיגוס. עכ"פ בחד צד תו חמיר שלוקה. דבמגולגלת סגי בשיעשה בה נקב. כדי ליגוס משם החלבון וחלמון. ובשליקה צריך עכ"פ שירסס כולה]:

עצם שיש בו מוח חבור:    העצם הו"ל שומר להמוח:

הרמון:    גראנאט. והוא פרי גדול כאפעלסינא. ומראית קליפתה אדמדמת. ראטהברוין בלשון אשכנז. והקליפה קשה קצת. ויש בתוכה כמה חדרים קטנים לארכה. כחדרי וועלשנוס. וכל חדר וחדר יוכל להפרידו מחביריו. ולכן נקראים החלקים פרודות. וכל חדר וחדר מלא גרעינים קטנים מתוקים. והם נאכלים. והיינו דקאמר הכא רימון שפרדו. ר"ל שקרע חלקי הרימון זה מזה. ועדיין הגרגרין מהודקין תיך החדרים בקליפה. הקליפה הוה כשאר שומר חיבור להגרגרין שהן אוכל:

עד שיקיש עליו בקנה:    שיתנענעו ע"י זה הגרגרין ויתנתקו מהקליפה. דאז אף שעדיין הן תוך הקליפה. אין הקליפה חיבור להן. מדהן אז כמונחין תוך כלי:

כיוצא בו שלל הכובסין:    דרך הכובסין לשלול ולתפור יחד הרבה בגדים קטנים כדי שלא יאבדו. או שישלל יחד בגדים גדולים שהן של אדם א' כדי שלא יתחלפו בבגדי אדם אחר:

והבגד שהוא תפור בכלאים:    שתפרו לצורך מה בכלאים. ושניהן עשויין לנתקן בסוף זה מזה:

חבור:    לטומאה משום יד. אבל לא להזייה [כפי"ב דפרה מ"ט]:

עד שיתחיל להתיר:    אף שלא גמר דמעשה מוציא מיד מעשה [כספכ"ה דכלים]. ולהכי סגי בגלוי דעתיה דלא ניחא ליה בחיבורן:

משנה זעריכה

עלי ירקות ירוקים:    ר"ל בעוד העלין ירוקין:

מצטרפין:    להמאכל שגדלין בו. מדחזו עדיין לאכילה. הו"ל שניהן כגוף א':

ולבנים אינן מצטרפין:    דמדנתלבנו העלין תו לא חזו לאכילה. ונ"לדעכ"פ מחשבי יד:

ובחזרים:    בקלחי חזרת. דאע"ג דהעלין שבראש החזרת בין ירוקים בין לבנים לא חזו לאוכל. עכ"פ העלין שומרים הקלח מלהתכמש. והו"ל שומר. [ולכאורה נראה דת"ק ס"ל בעלי כרוב לבנים שאין נאכלין רק על ידי הדחק דלא שמה אכילה. כר' יוחנן [שבת ע"ו א']. ובעלי חזירין ס"ל דלא עדיפי מסיב שלו. דלא מחשב שומר מדמשתמר כבר משורש הגדול שבו [כפ"א מ"ב]. אלא דאי אפשר לומר כן. דא"כ קשה הלכתא אהלכתא דהכא קיימא לן כת"ק [כהרמב"ם פ"ד מאוכלין]. והתם קיי"ל כריש לקיש בהא דאכילה על ידי הדחק שמה אכילה [כהרמב"ם פי"ח משבת]. ואע"ג דבכל דוכתא קיי"ל כר' יוחנן לגבי ריש לקיש לבר מתלת [כיבמות דף ל"ו א']. להרמב"ם גרסינן התם רב אושעיא דקיי"ל כוותיה לגבי ר' יוחנן. וכהך גירסא הביא רבינו כ"מ שם]:

משנה חעריכה

ובני בצלים:    י"א שהוא עמוד חלול האמצעי הצומח מראשו בין הקנים היוצאין מראש הבצל. ועליו גדל הזרע [ובפ"ק מ"ה נקרא עמוד]. ויש מפרשים דכשיעמוד הבצל במקום לח. אע"ג שאינו מחובר בקרקע. יצמחו ממנו ג"כ קניו החלולין. והם נקראין בני בצלים:

אם יש בהן ריר:    הוא הליחה שבתוך הקנים:

משתערין:    לכשיעור כביצה לטמא אחרים:

בכמות שהן:    וא"צ למעכן. [ואין להקשות האיך אפשר שיצטרפו המשקה שבתוך הקנה. להקנה שהוא אוכל. הרי דוקא כל האוכלין מצטרפין תנן [כמעילה פ"ד מ"ה] אבל משקה ואוכל לא. וכן מוכח. דממ"נ אוכלין למשקין א"צ צירוף. דהרי משקה מתטמאה ומטמאה בכ"ש [כהרמב"ם פ"ד מאוכלין]. ומשקין לאוכלין. אף דמשקין חמור מאוכלין בשיעורא. דמשקין מטמאין לאחרים בכ"ש. ואוכלין איו מטמאין לאחרים רק ביש בהאוכלין כביצה. וא"כ הרי כל חמור מצטרף להקל [ככלים פ"ז מ"ג]. עכ"פ הרי משקין שיטמאו דבר אחר. רק מד"ס הוא אבל מדאורייתא משקין טמאין אין מטמאין לשום דבר [כרמב"ם רפ"ז מאהט"ו]. האיך יצטרפו לכביצה אוכלין דחמיר. דעכ"פ מטמא למשקין מדאורייתא [כהרמב"ם שם]. וכ"ש הך ריר שבקנה. הרי כל מי פירות שאינן מז' משקין להרמב"ם [פ"א מאוכלין ה"ד] איו מקבלין טומאה כלל. והאיך יצטרף להקנה שהוא אוכל ומקבל טומאה ומטמא עכ"פ למשקין מדאורייתא. י"ל דהא דמי פירות אין מקבלין טומאה כלל. היינו בכבר נסחטו מהן. אבל הך ריר. כל עוד שהוא בתוך הקנה. הו"ל כקנה עצמה ונחשב כאוכל. ולהכי שפיר מצטרף להשלים שיעוריה]:

אם יש בהן חלל:    ר"ל אם הקנה היה ריקן:

ממעך את חללן:    ואח"כ משער:

פת ספוגנית:    נפוחה כספוג:

בשר העגל שנתפח:    כן דרכו כשיבשלוהו:

משתערין בכמות שהן:    דכל הטומאות כשעת מציאתן [כפ"ה דטהרות מ"ז]. וה"נ אמרינן התם [פ"ד דטהרות מ"ד] בהניח אוכל בחמה ונצטמק. או בגשמים ונתפח. בתר השתא אזלינן [ולכאורה משמע דהא דאמרינן בבשר עגל שנתפח בבישול דמשערין אותו כמו שהוא תפוח. היינו. שהמים שנבלעו בהבשר בהבישול מצטרפין להבשר. וכן הבין רבינו תוי"ט [פ"ג דטהרות מ"ד ד"ה טמאים] דהמים עצמן שנבלעו בהבשר מצטרפין לשיעור כביצה של הבשר. ובמחילת כבוד רבינו א"א לומר כן וכמש"ל [סי' נ"ח]. ודוחק לומר דדוקא כשהמשקה בעין אין מצטרף להמאכל ולא בבלוע בו. ליתא. דהרי סתמא קתני [במעילה י"ז א'] כל שטומאתו ושיעורו וכו'. וכן [שם ע"ב] תני כל האוכלין וכו' וכל המשקין מצטרפין וכו' משמע ודאי דהא אוכלין ומשקין אין מצטרפין בשום גוונא. וכן מוכח נמי מדם השרץ שם [ע"ש ע"א תוס' ד"ה אמר] ודוק. אלא הא דקאמר הכא דבשר עגל תפוח משתער תפוח היינו משום דהליחות שבבשר עגל עצמו. מתפשט ומתרחב בבישול. והוא הוא שמצטרף. וכ"כ במניחו בקרירת זמן גשמים בחוץ. מתרחב באויר שבנקבי הפארען שבהמאכל והאויר ההוא מצטרף [וכמ"ש שם בס"ד]. אבל המים שנבלעו בהבשר ממקום אחר אין מצטרפין להשלים שיעורו. וכן מדוייק גם כן מלשון הרמב"ם שם [בטהרות פ"ג מ"ד] שהביאו שם רבינו תוי"ט בעצמו. וכל מעיין שידייק בדבריו שם היטב יראה כי גם רבינו הרמב"ם כדברינו ס"ל]. ואע"ג דלכאורה אין ענין למשנה זו סמוך לדיני יד ושומר דמכילתין. אפ"ה נקט לה הכא אגב דלעיל מינה. דתני דכל שומר מצטרף לגוף הפרי. כ"כ בהנך מצטרף המיץ שבתוך קני הבצלים. והחלול שבפת ושבבשר התפוחים לגוף המאכל:

משנה טעריכה

קשות שנטעה בעציץ:    שאינו נקוב. דלענין טומאה דינו כתלוש. ומיירי הכא שהוכשר הקישות ונטמאה. קודם שנטעו בעציץ או אח"כ:

טהורה:    נטהרה. דמדיצאה חוץ לעציץ. שואבת כח גידולה מהקרקע שתחתיה. מדאין מפסיק בינה לקרקע רק אויר. והו"ל כשתולין טמאין ששתלן דנטהרו [כספט"ו דתרומות]. אע"ג דהכא אין הקישות תחוב בקרקע. אפ"ה מחשב הכא לענין קבלת טומאה כמחובר. דלא גרע מבצלים שהשרישו בעלייה [מעשרות פ"ה מ"ב]. דאמרינן דדוקא במפסיק בין השרשים להקרקע של העלייה שולי כלי. מחשבו כתלוש גם לענין טומאה. הא באין הפסק מחשבו כמחובר. מיהו הא בהיה העציץ נקוב. תיכף כשהשריש הקישות תוך העציץ. אף שעדיין לא צמח מעציץ לחוץ. מחשב כמחובר וכולו נטהר:

אר"ש מה טיבה:    מלת טיב היינו עסק. כמו מטיבתן של קרובים אתה דן על הרחוקים [סנהדרין ס"א ב']. וכן פי' בערוך. ור"ל הכא מה עסק יש כאן לטהר גם מה שבתוך העציץ שכבר טמא הי'. דכיון שלא נשרש מה שיצא. די לן לחשוב כמחובר מה שיצא. ולא מה שבתוך העציץ:

אלא הטמא:    מה שיצא:

והטהור:    ר"ל מה שיצא מהעציץ טהור. [ונ"ל דלהכי לא נקט הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו. היינו למה דאמרינן [ספ"ט דתרומות] דשתילין טמאין שנטען. פרח טומאתן. ואסורין לאכול עד שיגום את כל הנטמא. ומה שיגדל ויצא מהשרשים אחר שיגום הטמא. מותר באכילה. א"כ להכי קמ"ל הכא רבותא. דלא מיבעיא דהיוצא נטהר. אלא אפילו באכילה מותר. משום דדוקא בשתילין שגדלו. כיון שאין סימן בין הטמא למה שגדל אח"כ. להכי כל שלא גמם הטמא קודם גידולו. הכל טמא. אבל הכא כיון דדופן העציץ סימן בין הטמא שבתוכו. למה שיצא שהוא טהור. ולהכי כיון דאיסור אכילת מה שגדל אח"כ אינו רק מעלה בעלמא [כפסחים ל"ד א']. לפיכך כשיש סימן לא גזרו. אבל אין להקשות האיך יהיה היוצא לר"ש טהור. וכי עדיף היוצא ממה שנטוע בעציץ נקוב. ואפילו הכי חשיב ליה לר"ש כתלוש [כשבת ספ"י]. י"ל הרי מסקינן התם [שבת צ"ה ב'] דלכל מילי חשיב ליה ר"ש כתלוש. לבר מטומאה דכתיב ביה מכל זרע זרוע אשר יזרע. בזריעה כל דהוא סגי לה. והיינו אפילו בעציץ נקוב. אבל עציץ שאינו נקוב אפילו גבי טומאה. דתלוש גמור הוא. והא דנקט התם בברייתא דלר"ש בכל מילי שוה נקוב לשאינו נקוב לבר מהכשר הזרעים. נ"ל דלאו דוקא הכשר זרעים נקט. אלא כל מילי דדמי להכשר זרעים. דהיינו ענין טומאה. רק נקט הכשר זרעים לרבותא. דלא מיבעיא לענין קבלת טומאה. דביה מפרש קרא וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע אשר יזרע. אלא אפילו לענין הכשר דביה לא כתיב זרע זרוע אשר יזרע. אפילו הכי מדסמיך לבתר הך קרא דלעיל. להכי גם אהכשר קאי. וכולה הך מתני' לא שייכא במכילתין. ואפילו הכי נקט לה הכא משום ר"ש דס"ל הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו. ולא אמרינן דעכ"פ להוי הטהור כיד להטמא. קמ"ל דדוקא בקדם היד להטומאה שבחלק שבפנים מסופק הש"ס [חולין קכ"ח א'] אם דינו כיד. אבל במה שגדל אחר שנטמא. לא מחשב כיד שיתטמא עמו. כך נ"ל. אבל אין להקשות מהך דכלים [פי"ח משנה ו' ז' ח'] בהיה כרע טמא מדרס וחברה למטה. כולה טמאה מדרס וכו' ע"ש. ואמאי. ונימא נמי התם הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו. ודוחק לומר דגם בדינא דהתם פליג ר"ש. אלא י"ל דשאני התם דחיברו בידים כדי להיות גוף א'. עוד י"ל דהכא שאני דמדחשבינן למה שחוץ לעציץ כמחובר. הרי אי אפשר שיקבל טומאה כאותו שבתוך העציץ. אמנם קשה לי אם כן מה בעי הש"ס [חולין קכ"ח א'] אם יעשה מה שחוץ לעציץ יד להכניס טומאה להחלק שתוך העציץ [עיין רש"י שם]. ומה קושיא הרי אי אפשר שיצא הטמא אלא מהחלק שבתוך העציץ. מדדיינינן להחלק שמחוץ לעציץ כמחובר לקרקע. א"כ איך יכניס טומאה להחלק שבתוך העציץ דרך החלק שחוץ לעציץ שהוא מחובר לקרקע. וכי היכן מצינו מחובר שיהיה יד. והרי מסתבר טפי שהטומאה שכבר ישנה שם בהחלק שבעציץ תתפשט גם למה שבחוץ. מדנימא שהטומאה שעדיין אינה שם תדולג על החלק שבחוץ ותכנס להחלק שבפנים וכדאמרינן בש"ס [כריתות דף כ"א א'] שאני עיולי טומאה מאפוקי טומאה. ודוק וצ"ע]:

משנה יעריכה

כלי גללים:    כלים העשויין מגללי בקר:

שהשרשים יכולין לצאת בהן:    דמתוך שדופן אלו הכלים רך. שורש של הגדל בתוכו מקדר ונוקב דופן הכלי ויוצא. ולפיכך אפילו אינו נקוב כנקוב דמי:

אינם מכשירים את הזרעים:    ר"ל אין הכלים הללו גורמין הכשר להזרעים שגדלין בתוכן כשנפל עליהן מים תלושין אפילו ברצון. דאין כלי זו מחשיבן כתלוש. וכן אין כלים הללו גורמין דין הכשר למי גשמים שנפלו לתוכן. ואפילו בנתן ברצון הפירות לתוך המים. עכ"פ הרי המים מחוברין. ואינן מכשירין במקומן להזרעים שנתן לתוכן אפילו בכוונה. ורק כשהעלן מתוך המים הוכשרו. דלא עדיף מצנון שבמקום [מכשירין פ"ד מ"ו]. ונ"ל דמשנתנו מיירי אפילו בהניח הכלים הללו בכוונה שירדו לתוכן גשמים. וגם הפירות הניח בכוונה לתוך המים. דאי חסר חד מהנך. כגון שלא הניח הכלים בכוונה שירדו לתוכן גשמים. או שהניח הכלים בכוונה שירדו לתוכן גשמים. אבל הפירות נפלו לתוך המים שבכלים הללו שלא בכוונה. אז אפילו הכלים מקט"ו. אינן מכשירין במקומן [כמכשירין פ"ד מ"ה]:

עציץ נקוב אינו מכשיר את הזרעים:    הא דלא כלל להא עם כלי גללים. היינו משום דבעי לאפלוגי בין נקוב לשאינו נקוב:

מלאהו עפר:    להעציץ שאינו נקוב. ונמצא שע"י זה בטלו מתורת כלי:

עד שפתו הרי הוא כטבלא שאין לה לזביז:    שאינו מקבל שום טומאה [ככלים פ"ב מ"ג]. ולפיכך גם הכא לענין הכשר. אף שהגידולין שבתוך העציץ. הו"ל כגידולין בכלי תלוש. היינו רק משום דהגידולין מושרשים תוך הבית קיבול של העציץ. אבל המים שע"ג העציץ. מהגשמים שירדו עליו. מדאין על גבי העציץ בית קיבול. עדיין המי גשמים כמחוברין דמי ואינן מכשירין:

בועזעריכה

הלכתא גבירתאעריכה