תפארת ישראל על עוקצין א

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכיןעריכה

משנה אעריכה

כל שהוא יד:    לאחזו בו כגון עוקצי תפוחים וענבים ואגסים. וכן הנך דחשיב לקמן במשנה ג'. וכן עצם שאין בו מוח. אבל יש בראשו בשר. דכל הנך אדם אוחז בהן לאכול המאכל שבראשן השני:

ולא שומר:    לאפוקי חלק העוקץ המובלע בפרי. ששומר לפרי מרקבון:

מיטמא:    בנגע טומאה בהאוכל נטמא עמו היד. וממילא כשחזר היד ונגע בטהרות נטמאו:

ומטמא:    בנגע טומאה ביד נטמא המאכל. דשניהן כגוף א' דמי:

ולא מצטרף:    שהשלים האוכל לשיעור כביצה לטמא אחרים. מיהו יד אע"ג שהוא עצמו אינו מצטרף. עכ"פ מצרף הוא לכל גרגרי הפירות המחוברין בהיד. שאם כולן יחד כביצה מטמא כל אחד מהן לאחר [וכלקמן סי' כ'. ועמ"ש בס"ד ברפ"ג דטהרות]:

ומצטרף:    כלומר ואם הוא דבר שרק שומר המאכל או הפרי מרקבון כל עוד שמחובר בו. וכגון שהוא קליפת הפרי. וכ"ש חלק העוקץ מה שמובלע ממנו בהפרי. והרי טמון לגמרי תוך הפרי. וחשיב טפי כגופו. וכן כל הנך דחשוב לקמן במשנה ב' וכדומה. דמדהוא שומר להמאכל. חשוב טפי כגוף המאכל עצמו:

לא שומר ולא יד:    כגון מין שער שיש על פני איזה מין פירות. וכן כל הנך דחשיב לקמן במשנה:

ולא מטמא:    וכל שכן דאינו מצטרף. והשתא מפרש במשנה ב' מהו שומר. והדר מפרש במשנה ג' מהו יד. ובסוף במשנה מפרש מהו דבר שאינו שומר ולא יד. ואע"ג דלא מפרש להו בסדר דנקט להו ברישא. מצינו דוגמתו הרבה במשנה מפרש תחלה האמצעים ואח"כ הרישא והסיפא:

משנה בעריכה

והקפלוטות:    מיני בצלים קטני'. ולחין אכולהו ג' מינים קאי [ונ"ל דמלת שהן אשרשים קאי וכמו בזמן שהיא לחה בסיפא. דוודאי אפיטמא קאי. ולהכי דוקא בהנך ג' מינים ששרשיהן הן דקין. צריך תנא לפרש שיש חילוק בין שהשרשים לחין או יבשים. דמדהן דקין להכי כשיבשו אין מועילין כלום להפרי. ומה"ט צריך נמי לפרש דהפיטמא אע"ג שממנה יוצאין השרשים הדקין ההם. אפ"ה אין חילוק בהפיטמא. דבין שהיא לחה או יבשה. היא שומרת לגוף הפרי מרקבון. אבל בשאר מילי דנקט במשנתנו בשומרים מרקבון. כגון עמוד ושרשי חזירים וכו'. כולן מדהן עבים. א"צ לפרש דמיירי בין שהשרשים לחין או יבשים דפשיטא]:

והפיטמא שלהן:    הוא הראש עצמו של ג' מיני פירות הנ"ל שממנה יוצאין השרשים כמין שער:

והעמוד:    הר"ב פירש שהוא הלב שבאמצע הבצל והשום. ולא הבנתי. א"כ מה כנגד או שלא כנגד האוכל שייך בהלב שבאמצע הפרי. אולם הר"ש בשם הערוך כתב. וכשמזקינין השומים והבצלים. יגדל מאמצעיתן ויצמח כגון עמוד. ובראשו תורמל שבתוכו הזרע טמון. והוא מכוון כנגד האוכל. וכפי הנראה יוצאין מהעמוד הזה ענפים קטנים. שגם בהן זרע בראשן. והן שלא כנגד האוכל. ורב"א פי' דהעמוד היינו השורש היותר עב שיש באמצע הפרי. ומה שמסתעף ומתעקם ממנו שרשים קטנים לצדדין. היינו שלא כנגד האוכל:

שהוא מכוון כנגד האוכלי שרשי החזרים:    היינו חזרת. י"א שהוא מעער רעטיך. וי"א שהוא קאפף זאלאט [ועיין בא"ח בח"י סי' תע"ג]:

והנפוס:    הוא הנקרא שטעק רובע. והוא מין רובע המורגלת. רק שטעמה מבושם טפי. אמנם יש לה דמיון גדול במראית זרעה ובעלים. ובתבנית הפרי בעצמה לצנון [כך כתב במוסף הערוך. וכדבריו נראה מדאמרינן [כלאים פ"א מ"ג] הלפת [הוא רובע] והנפוץ [הוא נפוס בחילוף זסשר"ץ] אינן כלאים זה בזה. וע"כ היינו מדשניהן מין א'. ושם מ"ה אמרינן. הצנון והנפוץ. אע"פ שדומין זה לזה. הו כלאים זה בזה]. אמנם מלת שרשי דנקט ברישא אכולהו ג' מינים קאי:

והסיב שלו:    ר"ל החוטין הקטנים שמסתעפין כעין שרשים מהצנון:

שרשי המיתנא:    הגירסא הנכונה היא המינתא והוא מין ירק. ואמרינן בשבת [קכ"ח א'] מאי אמינתא אנינא. ופי' בערוך שהוא עשב המריח טוב. ומביאין אותה עם גמי לבהכ"נ. והוא הנקרא בלשון לטינא אינטא. ובלשון אשכנז באלזאם מינצע. שגדל אצלנו בגנים:

והפיגום:    מין עשב רויטע בלשון אשכנז. והיינו אפילו בעקרן לבלי לשתלן במקום אחר. דאל"כ הרי הוא בכלל ירקות שדה או גינה דתנא בסיפא:

וירקות שדה:    ירקות היינו גידולין שאין נאכל מהן השורש רק העלין. וירקות שדה היינו שגדלין בשדה מעצמן בלי זריעה:

וירקות גנה:    הם כל מין ירקות ששייר לזרען. ולאאמ"ו עטרת ראשי הגאון זצוק"ל ירקות גנה היינו שצריך האדם להשקותן. וכמ"ד והשקית ברגלך כגן הירק:

שעקרן לשתלן:    רק אירקות שדה וגנה קאי. שעקרן ממקומן על דעת לשתלן במקום אחר. דאז ניחא ליה שישאר בהן שרשן. ומחשב שפיר שומר. דמלת שרשי דנקט גבי מיתנא. אכולה דנקט עד הכא קאי:

והשדרה של שבולת:    חוט האמצעי של זקן השבולת:

והלבוש שלה:    הקרום שעל הגרעין מבחוץ. והוא כמו לבוש המכסה השדרה של השבולת. ב' אלו. דהיינו השדרה והלבוש הם שומרים להגרעינים שמחוברין בהן. מיטמאין ומטמאין. וגם מצטרפין לכשיעור ביצה לטמא אחרים. דאע"ג דכל השבולת אין בה כביצה. אפ"ה אם בגזע ההוא מחוברין כמה שבלים. וכולן יחד כביצה. כיון שחיבורי שמים הוא. ודרכן להאחז יחד. כולן הו"ל חיבור ומצטרפין [כרפ"ג דטבו"י]:

ר אליעזר אומר אף הסיג של רצפות:    כמין קמח דק שבכמה עלי ירקות. ובר"ש בשם הערוך פי' שהוא העפר הדק של רצפת האדמה שנשאר על שרשי הירק כשעקרוהו. גם הוא שומר רטיבות של הפרי. מחשב שומר:

הרי אלו מיטמאין ומטמאים ומצטרפין:    דכולן הו"ל שומר. ומדהשתא מפרש במשנה ג' מהו יד ולא שומר:

משנה געריכה

אלו מיטמאין ומטמאין ולא מצטרפין:    מדאינן רק יד. דכיון דכבר נתיבשו השרשים לא מחשבו תו שרשן לשמור רטיבתן. רק שע"י שהשרשין מחוברין בהן נוח לאחזן בהן:

ויד הפרכיל:    פרכול הוא ענף שבגזע הגפן. ובהפרכיל תלויין כמה אשכולות:

טפח מכאן וטפח מכאן:    מימין ומשמאל להאשכולות התלויין בה. אבל טפי לא. מדהו"ל יותר מצרכיה [כסוכה דף י"ד א']. כך כתב עטרת ראשי הגאון זצוק"ל. ונ"ל דה"ה בפחות מטפח לא מחשב יד. דמדמשאה כבד. א"א שנשאר באין במקום אחיזה רוחב טפח:

יד האשכול:    הוא העיקר של האשכול שהגרגרין תלויין בה:

כל שהוא:    אפילו פחות מטפח [כך כתב הרא"ש]. ונ"ל דה"ט דמשום דאשכול יחידי קל. נוח לאחז בעוקץ אפילו הוא קטן [והר"ב פי' דבפרכיל רק עד טפח הוה יד. ובאשכול אפי' ארוך הרבה הוה יד. ולא זכיתי להבין. דהרי מיירי ע"כ שבהפרכיל מחוברין אשכולות. דאם לא כן לא הוה מקבל טומאה כלל. וא"כ כלפי לאיי. והרי איפכא מסתברא וכדאמרן]:

וזנב של אשכול שריקנו:    מענבים. ונשארו גרגרין בראשו ג"כ שיעור אחיזתו בכ"ש אפילו בפחות מטפח. וקמ"ל דלא תימא כיון שנשארו בהזנב כמה עוקצין קטנים של הגרגרין. ואין נוח לאחזו שם. ולבעי שיעור אחיזה טפי קמ"ל:

ויד המכבד של תמרה:    הוא ענף של עץ התמר. שבכל ענף מחוברין כמה לולבין ובין לולב לחבירו גדלין התמרים והשרביטין. וכל הענף עם הלולבין המחוברין בו נקרא מכבד. מדאפשר לטאטא ולכבד בו הבית [עיין סוכה דף מ' ע"א רש"י ד"ה יצאו]:

ארבעה טפחים:    דמדהוא כבד הרבה צריך טפי ליד [ועיין כלים פכ"ט מ"ז]. אבל טפי לא:

וקנה של שבולת:    הוא התבן שבראשו השבולת עם הגרעינין:

ויד כל הנקצרים:    נ"ל דה"ט דכל שבלים הנקצרים. ממלא כפו קוצר ומניח טפח סמוך לשבולת. וטפח למטה שלא יחתוך ידו במגל. הרי ג' טפחים:

ידיהם ושרשיהם כל שהן:    בכל אורך שיהיה בין ארוך או קצר. דכיון שעקרו או תלשו. אינו מקפיד כמה ישאר בשבולת:

ומלעין של שבולין:    הוא השער שבראש השבולת:

הרי אלו:    מדכולן אינן רק ידות. לאחוז הפרי על ידן:

מיטמאים ומטמאין ולא מצטרפין:    מדאינן לא יד ולא שומר:

משנה דעריכה

שרשי קולסי הכרוב:    נ"ל דקולסא היינו כובע מלחמה. העלם בלשון אשכנז כדמתרגמינן וכובע נחושת בראשו. וקולסא דנחשא ברישיה. והיינו משום דעלי ראשי הכרוב מתפשטין כפופין לכל הצדדין כעין כובע מלחמה. ור"ל הכא השרשים של ראשי הכרוב. קרויט שטרענג בלשון אשכנז. ואין דרך להניח השורש בראשי הכרוב. מדבלא זה יכול לאחזו שפיר בעליו שענפין סביב לו מכל צדדיו:

וחלפות תרדים:    מיני עשבים הנאכלין הן. ומניחין שרשיהן בארץ כדי שיחליפו ויגדלו שוב אחרים תחתיהן בשנה הבאה:

והלפת:    שרשי רובען גם כן רגילין להניח שרשיהן בארץ:

את שדרכם ליגזז:    כלומר וכן כל הגידולין שדרך לגזזן ולהניח שרשיהן בארץ. לא מחשב כיד. אע"ג שהוא עקרן ורוצה שיהיה כיד. בטלה דעתו אצל כל אדם [כפסחים מ"ד א']:

ונעקרו:    דס"ל דמדעקרן וגלי דעתיה דניחא ליה שיהיה כיד. לא אמרינן דבטלה דעתו:

והלפת:    דהנך א"צ להשורש להיות להן יד. מדבלא זה יכול לאחזן שפיר. וכן חלפי תרדין מטמא ר"י לגמרי כשאר אוכל. מדנאכל עם התרדין כמפורש בתוספתא:

משנה העריכה

כל ידות האוכלין שבססן בגורן:    שנדרכו בדישה ע"י רגלי בהמות. או ע"י חביטי מקלות. ועי"ז אין הידות עוד חזקין כדי לטלטל השבולת על ידן:

ר' יוסי מטמא:    מדעדיין ניחא ליה בחיבורן. כדי להפוך התבואה על ידן בעתר. והיינו מזלג. ונ"ל דטעמייהו דרבנן. דכיון דידות גמרינן מדכתיב לכם לכל צרכיכם [חולין קי"ח א']. וכיון דבססן גלי דעתיה דלא צריך להו לידות. דהרי כיון שדשן. לא אסיק אדעתיה שישאר עוד אחר הדישה גרעינין בהשבלים. שיצטרך להפוך השבלים בעתר. ואע"ג דהשתא על כרחך נשארו גרעינין בהשבלים. ואף שבססן. אכתי חזו להפכן בעתר. אפ"ה כיון שלא בכוונה נשארו בהן הגרעינין. לא מחשבו ידות. והכי קיי"ל:

פסיגה:    פסיגה הוא כמין אשכול קטן שבו ב' או ג' גרגרין והפסיגה מחוברת לאשכול גדול. ולקט כל הגרגרין מהאשכול הקטן:

טהורה:    ר"ל לא מחשב הפסיגה כיד להאשכול הגדול. אע"ג שנשארו כמה גרגרין בהאשכול הגדול:

שייר בה גרגיר אחד:    בהפסיגה:

טמאה:    ר"ל הו"ל הפסיגה יד. ונ"ל דקמ"ל דאף שבהאשכול הגדול לא נשאר שום גרגר. לא אמרינן דבטל פסיגה לגבי אשכול הגדול. וכליתא דמי. ולא מחשב יד קמ"ל:

שרביט של תמרה:    כבר אמרנו לעיל שענף של עץ התמר נקרא מכבד. ובכל מכבד גדלין הרבה לולבין. ובין לולב לחבירו גדלין התמרים בשרביטין דקין:

שריקנו טהור:    ר"ל לא מחשב השרביט הזה כיד להמכבד. אף שנשארו בהמכבד עוד כמה שרביטין שבהן תמרים:

וכן בקטניות:    שג"כ כך דרך גידולו. שבענף א' גדלין כמה שרביטין. ובכל שרביט יש בתוך חללו כמה קטניות. ולכן שרביט וכו':

טהור:    ר"ל אין השרביט זו יד לשאר השרביטין שבהן קטניות:

רבי אלעזר בן עזריה מטהר בשל פול:    מיהו פולין גם כן הם בכלל קטניות. שגם פולין דרך גידולן הוא כך. ואף שמחוברין גרגרין בשרביט. אין השרביט להן יד. שהפולין גסין ונוח לנקותן מהפסולת. גם כשאין מחוברין לשרביט:

ומטמא בשל קטניות:    בנשאר גרגר א' בהשרביט. דמדהגרגיר דק וקשה ליטלו. להכי הו"ל השרביט יד להגרגיר:

מפני שהוא רוצה במשמושן:    לאחוז בהשרביטין כשירצה לנקות הקטניות מהאבק ופסולת [וכן מסיק בחולין קי"ט א' דטעמא משום יד:

משנה ועריכה

והכלוסים:    מין קטניות. וי"א מין תאנים. וכן מסתבר דמלבד דלקטניות אין עוקצין. הוא גם כן דבר הלמד מעניינו דבתאנים מיירי:

והחרובים:    זאד שאטען ונקראין כך מדהן רפואה לאוכלן מי שיש לו כאב הזאד ברעננען ומדדומה הפרי ג"כ לקרן תיש. קראוה בארצות פולניא באקם הארן:

הרי אלו מיטמאין ומטמאין ומצטרפין:    מיטמא ומטמא ומצטרף. ובתוספתא מפרש מדנשלק עמו. ור"ל דאע"ג דבפני עצמן לא חזו לאכילה. עכ"פ אגב הפרי עצמה מתאכלת [הר"ש]:

עוקצי האגסין:    בירן בלשון אשכנז. ששולים שלו דק. ולכן רגילין לאחזו בעוקץ. משא"כ תפוח ואתרוג שהעוקץ שלהן מחובר בשקוע. להכי אינו מהודק כ"כ לאחזו שם:

והקרוסטמלין:    וואלדעפפעל והן קטנים:

והפרישין:    קוויטען אמרינן בירושלמי למה נקרא שמו פרישין. מדאין לך מין פרי עץ פריש לקדרה [ר"ל שאינו ראוי לאכילה עד שיבשלנו]. אלא זה בלבד. ונקראים בש"ס גם כן בשם חבושין. כדאמרינן [ביצה כ"ו ב'] וכן אתה מוצא באפרסקין וחבושין:

והעוזרדין:    מיספעלן בלשון אשכנז. כל הנך שיעור עוקציהן כפי מה שהן. מדהן פירות קטנים נוחין לטלטל גם בעוקץ קטן [ולהרא"ש טפח דנקט אחר דלעת. גם אהנך קאי. וקשה לי דא"כ הל"ל ועוקץ דלעת]:

עוקץ דלעת:    יונית דוקא:

טפח:    דמדהוא גדולה. צריך לה כדי אחיזת היד לטלטל בעוקצה:

עוקץ קונרס:    מין ירק מר שמתמתק בבישול:

טפח:    להכי לא כלליה בהדי דלעת. מדפליג עלה ראב"צ:

הרי אלו מיטמאין ומטמאין ולא מצטרפים:    אכל הנך דתנא בבבא זו קאי. דכל א' מהנך לפי שיעור עוקץ שלו מחשב יד:

בועזעריכה

הלכתא גבירתאעריכה