תוספות רי"ד על הש"ס/בבא בתרא/פרק י
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: תוספות |
רשב"ם |
רי"ף |
רא"ש |
מאירי |
מרדכי |
רמב"ן |
רשב"א |
ריטב"א |
תוספות רי"ד |
יד רמ"ה |
ר' גרשום |
שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
מהדורות תליתאה ורביעאה
עריכה
(כד) גט פשוט עדיו מתוכו כו' לרב ירמיה בר אבא דאמר אחורי הכתב כנגד הכתב מבחוץ ניחוש דילמא כתוב מגוואי כו' פי' דלר' ירמיה לא כתבי' שריר וקיים שהרי אין לו סימן אחר שלא יוכל לזייף אלא זה שחותם ג' עדים בשט' אחת ארוכה מראש השטר ועד סופו מאחריו ואין צורך לשריר וקיים שאם היה מצריך שריר וקיים מה לו לכוון כנגד הכתב מבחוץ אלא ודאי שלא יכול לזייף מש"ה מקשה וניחוש דילמא כתב מגוואי כו':
(א) איבעי' להו שני שיטין שאמרו הן ואוירן או הן בלא אוירן פי' אוירן משמע כל האויר הצריך להן דהיינו אויר א' בין שיטה ראשונה לשטר ואויר אחד בין שיטה לשיטה ואויר א' בין שיטה אחרונה לכתב ידי העדי' כדי שלא מגיע כתיבה בכתיבתה:
אלמא קסבר שני (שימין) [שיטין] וארבעי' אוירין פי' האי דמצריך אויר רביעי משום דס"ל כחזקי' דבעי שני שיטין בכתב ידי העדים ואתא לפרושי רב יצחק משמי' דחזקי' כגון לך לך זה על גבי זה שהן ב' שיטין וד' אוירין שאין בין כת' ידי עדי' וכתב ידי סופר אלא אויר א' ותו לא:
ר' חייא בר אמי משמי' דעולא אמר כגון ל' וך' בשני שיטין אלמא קסבר שני שיטין ושלשה אוירין פירש האי פליג אחזקיה ולא בעי שני שיטין אלא בכתב ידי סופר הילכך סגי לן בב' שיטין וג' אוירין ר' אבהו אמר כגון ברוך בן לוי בשטה אחת אלמא קסבר שטה אחת ושני אוירין. פי' האי ס"ל שני שיטין שאמרו בלא אוירין דהיינו מלמעלה ומלמטה אלא שני שיטין ואויר אחד ביניהן והילכך די לנו בשיטה אחת ושני אוירין שכך היא כמו שני שיטין ואויר אחד:
(ב) ולחוש דילמא גייז לעילאי ומחיק לדיוטא וכתב מאי דבעי ומחתי' סהדי ואמר רב שטר הבא הוא ועדיו על המחק כשר קשיא לי טובא דא"כ בלא הרחקת שני שיטין נמי איכא לאקשוי הכי דילמא מחיק לשטרא קמאי דכתיב בי' מנה וכתב שטרא אחרינא על המחק וכתב בי' מאתים ומאתים בידי' להני סהדי והאשרתא שלמטה מקיימת החתימה ונ"ל לתרץ דלהאי לא חיישי' שיאבד שטרו הראשון בעבור זה הזיוף דדילמא מינכרא דהאי חתימותא לאו מידא דסהדי האי ונמצא ריקם מכל הילכך אם הרחיק שני שיטין שיכול לחתוך העליון עם עדיו שאם ירצה יוציאנו ויגבה בו ועוד יזייף באותן שני שיטין אם יועיל יועיל ואם לא יועיל לא יפסיד כלום להאי ודאי חיישי' אבל אם אין שם הרחקה לא חיישי' ולא דמי להרחקת שני שיטין דשטר דהתם ודאי יחתוך שטר הראשון שכתוב בו מנה ויכתוב באותן שני שיטין מאתים וחתימה הכשרה היא מלמטה ולא מירתת שהרי חתימת העדים ניכרת ואפילו אם יבואו העדים ויאמרו לא על זה חתמנו לא יהו נאמנין כיון שכתב ידן היא ניכרת:
(ג) כותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו ושובר לאשה אע"פ שאין בעלה עמה והבעל נותן שכר פי' האי דתני והבעל נותן שכר אתרווייהו קאי בין אגט בין אשובר וקשיא לי בשלמא אגט בעל נותן שכר משום דכתיב וכתב ונתן אלא שובר אמאי האשה שהיא רוצה לגבות כתובתה חייבת לקרוע שטר כתובתה אם אבדתו והיא צריכה לשובר היא תתן השכר ויש לומר דמתני' במקום שאין כותבין כתובה עסקי' דסמכי אתנאי ב"ד ובלא כתובה גביא. הילכך השובר שהוא חיזוק לבעל. הבעל נותן שכר:
(ד) פיסקא אין כותבין שטרי בירורין וכל מעשה ב"ד אלא מדעת שניהם ושניהם נותנים שכר פי' מעשה ב"ד הוא כגון שהי' נושה בשמעון מנה ותבעו בפני ב"ד ולא היו לו זוזים או מטלטלין וירדו ב"ד לנכסיו ושמו לו שדה אחת במנה אותו שטר שומא אין עושין אותו אלא מדעת שניהן ושניהם נותנים השכר דאע"ג דלוקח נותן שכר הנ"מ כשקונה מרצונו שהוא תאב לקנות אבל זה שבחובו הוא נוטלו ואילו היו לו זוזים יותר הי' חפץ שיתן לו זוזים ממה שנותן לו קרקע הילכך שניהם נותנים שכר:
(ה) מי שנמחק שטר חובו מעמיד עליו עדים ובא לפני ב"ד כו' מה שכתבתי במה"ק שאין לפרש האי מעמיד עליו עדים שיקראו את השטר המחוק ויראו העדים החתומים בו וילכו ויעידו לב"ד כך שטר ראינו ביד פלוני ואלה היו עדיו וב"ד יעשו לו קיום על פיהם אע"פ שלא יצא שטר המחוק לפניהם שאלו כן הו"ל עד מפי עד הילכך צריך שיראו ב"ד השטר והחתימה כו' וגם במהדורא תנינא קילסתי זו הסברא אינו נראה לי מדאמרי' בפ' הגוזל עצים אמר רבה השורף שטרותיו של חבירו פטור דא"ל ניירא בעלמא קלאי מינך. מתקיף לה רמב"ח היכי דמי אי דאיכא סהדי דידעי מה הוה כתוב בשטרא ניכתוב לי' שטרא אחרינא. דאלמא עדים שראו את השטר יכולין להעיד עליו לפני ב"ד ולומר כך וכך ראינו שטר חתום בדי פלוני ופלוני ופלוני עדיו והכרנו חתימתם וב"ד מקבלים עדותם. ומה שתירצתי במהדורא תנינא דגט פשוט דהתם כגון שהי' שטרו על שמעון מקיום באשרתא דאי לא"ה הו"ל חספא בעלמא ומה ישלם לו לוי ששרפו א"ו במקוים וכיון שהוא מקוים וראו אותו שני עדים ביד ראובן יכולין להעיד ולכתוב לו כי שטר מקוים ראינו ביד ראובן על שמעון ממנה ואין זה עד מפני עד שעל מעשה ב"ד הם מעידים שעדות הראשונה נגמרה כבר כיון שקיימות בית דין ואלה מעידים על מעשה ב"ד ואע"פ שאין מכירין חתימות עדי השטר לבד שיכירו חתימות הדיינים כותבים לו. אבל אם לא הי' מקוים אע"פ שאלה מכירים חתימתן אין כותבין לו דהו"ל עד מפי עד שכשאמרו ראינו חתימתם [והכרנוה] כאילו אמרו שמענו מפיהם שהלוה לו מנה דמי שלא תהא חתימה גדול מהגדה. אינו נראה לי תירוץ זה דאם איתא דלא מצי מסהדי אלא אשטר מקוים יעמיד דברי רבא כגון שלא הי' מקוים. אבל אם היו מכירים אלו חתימתם שלכתוב לו אחר אי אפשר ומשלם לו על פיהם ואמאי אידחוק לאקומי תהא במאמינו אלא לאו ש"מ בין במקוים בין בשאינו מקוים אם מכירים חתימתם יכולין להעיד עליו לב"ד ומקבלין עדותם ומגבין על פיהם ואי קשיא הא ודאי עד מפי עד הוא. העיקר מה שתרצתי בפרק הגוזל במהדורא תנינא ומהדורא רביעאה בתרא שאין זה עד מפני עד דכ"ז שהעדים לא מסרו עדותם לב"ד זה יקרא עד פי עד שאע"פ שהגידו עדותם בפני עדים יכולין לחזור להם בב"ד ולא נאמר בזה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אלא כשמגידים במקום הראוי להגיד בב"ד הילכך עדים ששמעו מפי עדים שראו שהלוה מנה ראובן לשמעון פסולין להעי' מפני שיכולין עדי' הראשוני' לחזו' בה' אבל אח' שהגידו עדות לב"ד שאין יכולין לחזור בהן ולא הספיקו ב"ד לגמור הדין כגון שנטרדו או שמתו אותם העדים ששמעו עדותם בב"ד יכולין להעיד ולומר בפני ב"ד אחר אנו שמענו כשהעידו עדים הראשונים עדותם בב"ד פלוני וב"ד זה דנין ע"פ שאין זה עד מפי עד כיון שנגמרה עדות הראשונים והגידו בב"ד והה"נ כשחתמו בשטר כבר נגמרה עדותם ואינם יכולין לחזור בהם כדאמרי' העדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותם בב"ד והילכך יכולין אלו שראו השטר להעיד בפני ב"ד שכך ראינו שטר חתום ביד ראובן שהלוה לשמעון מנה והכרנו חתימתן וב"ד מקבלין עדותם אבל מה שכתבתי שם במהדורא רביעאה בתרא או שיכתבו לו שטר ויחתמו בו וב"ד מוציאין ע"פ מנה משמעון לראובן וכן מאי דתנן הכא מעמיד עליו עדים ובא לפני ב"ד מפני שרוצה לעשות קיום לשטרו כדתני התם והן עושין לו קיום בעבור זה הולך לפני ב"ד וה"ה אם יש לו עדים שמכירין חתימת העדים של מחוק שהן יכולין לכתוב לו שטר אחר איך ראינו שטר ביד ראובן חתום שיש לו מנה על שמעון ואנו הכרנו חתימתם וכשיוציא שטר זה לב"ד גובין בו אבל צריך שתתקיים חתימתן של אלו האחרונים לב"ד ובעבור זה שנה ובא לפני ב"ד כדי שיעשו לו קיום שאם יכתבו לו העדים שטר אחר עדיין צריך קיום לחתימת האחרונים גם הנה שאומר ניכתבו ליה שטרא אחרינא ה"ק שהכירו חתימתן ויכתבו בשטר אנו הכרנו חתימת' או אם היה שטר מקוים אותו שנשרף יכתבו כי ראינו בידו שטר מקוים כל זה אינו נראה לי שיהו העדים יכולים להעתיק שטר אחר להעיד על השטר הראשון כי כך ראינו שטר חתום ביד פלוני לא הוה כשורף שטרו של חבירו ולא כמי שנמחק שטר חובו דתנן הכא ולא במאי דאמרי' לקמן בפירקין הרי שהיו נושין בו אלף זוז ופרע חמש מאות עדים מקרעין את שטרו וכותבין שטר אחר מזמן ראשון לא עדים אחרים יכולין לעשות זה שיעידו כי ראינו שטר חתום בידו של אלף זוזים והכרנו חתימות ידי העדים ומפני שפרעו בפנינו חמש מאות קרענו אותו ועשינו של חמש מאות וזמנו הי' בזמן פלוני ויגבה בו מזמן ראשון אין העדים רשאים לעשות זה כ"א ב"ד ומאי דתניא לקמן עדים מקרעין שטרו וכותבין שטר אחר מזמן ראשון הם עדים הראשונים שראו המלוה מזמן ראשון וקורעין זה של אלף זוז ועושין אחר של חמש מאות כדבעינן למימר לקמן וטעמא דמילתא לאו משום דהוי עד מפי עד שכבר הוכחתי ממה דאמרינן בהגוזל וניכתבו לי' שטרא אחרינא דרשאין להעיד על שטר חתום אחר ועדותו קיימת וכמו שחילקתי הטעם בין עדות בפה ובין עדות חתימה. אלא טעמא דמילתא הוא מפני שכשמעתיקין שטר לשטר אחר צריכין להעי' ואנו הכרנו חתימת ידי העדים שאם יכתבו פלו' ופל' עדיו ולא יקיימו חתימתם הו"ל חספא בעלמא וכיון שהם צריכין לקיים חתימתן צריכין שיהיו שלשה ויעשו מעש' ב"ד והראי' היא האשרתא שהיא פסולה בפחות משלשה ואמרי' שאם מת אחד מהן צריכין ליכתוב וחד ליתוהו ואי לא כתבי וחד ליתוהו אותה האשרתא היא בטלה דאמרי' השטר שהעידו לפניהם וחתמו והאחר מפני שלא העידו בפניו לא חתם אלמא אין האשרתא כשרה אלא בפני שלשה ואין הדיינים נאמנים לומר כי קבלנו עדים על חתימתן או הכרנו אותה עד שיהיו שלשה והילכך בין כשנשרף שטרו בין כשנמחק בין כשפרע מקצת חובו ורוצה להעתיק שטר זה לשטר אחר צריך מעשה ב"ד שיקיימו החתימה הראשונה או שיכירוה הם או שיעידו (אחריה) [אחרים] עלי' ועושין לו שטר אחר אבל עדים אין רשאין לעשות לו שטר אחר ולהעיד בו כי אנו הכרנו חתימת הראשונים דהוי לה אשרתא בשני עדים ואי קשיא ולמה לא יוכלו שני עדים לעשות דבר זה הלא כשיבא שטר חתום לב"ד ומביא עדי' המכירי' חתימת' אין ב"ד גובין בו ועכשיו נמי שני עדי' אלו מעידים על חתימ' הראשוני' או ב' דיינים וכתיבתן ניכר' שאם אינ' ניכרת האשרת' יכול לומר לו הלו' אתה זייפת' והחתמ' אלה הדייני' א"ו ניכר' היא חתימתם וכיון שהיא ניכרת למה אינה כשרה בשני דיינים ומ"ש משני עדים הבאים לב"ד ומעידים שזו היא חתימתן של פלוני ופלוני ואנו גובין לו על פיהם נראה לי לומר שזה היא טעם הדבר משום דכתיב מפיהם ולא [מפי] כתבם ובכל עדות שבעולם הכתיבה היא בטלה עד שיעידו העדים בפה רק בהודאות והלוואות או בשטרי מקח וממכר שהיא תקנת חכמים משום דלא סגי דלאו הכי ותיקנו החתימה בשטר ואמרו עדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותם בב"ד אבל בדבר אחר אין כתב ידן של עדים כשר הילכך העדים שרוצים להעיד על חתימת השטר שנשרף או שנמחק או שנפרע מקצתו אם יעידו העדות לב"ד בפיהם מקבלים ב"ד עדות' ועושים לו שטר אחר מעשה ב"ד על פיהם אבל אם לא יעידו לב"ד בפיהם אלא יחתמו חתימתם בשטר אע"פ שניכרת חתימתם לב"ד אין ב"ד מקבלין אותה דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם ומש"ה האשרתא שבתוכה בשני דיינים הוא פסולה שהשנים אינם נקראים ב"ד אלא עדים הם ואם יבואו ודאי לב"ד ויעידו בפה כי הכרנו חתימת שטר זה אם העידו עדים בפנינו שהיא חתימת פלוני ופלוני מקבלין ב"ד עדותם וגובין בו על פיהם אבל על כתבן אין סומכין ואע"פ שחתימתן ניכרת משום דכתיב מפיהם ולא מפי כתבם הילכך צריך שיחתמו באשרתא שלשה שהיא מעשה ב"ד ומעשה ב"ד אע"פ שלא יבואו לב"ד ויעידו כיון שמכירין חתימתן גובין לו על פי אותה האשרת' דדוקא בעדים נאמר על פי ב' עדים ולא מפי כתבם ולא בדיינים הילכך מאי דאמרי' התם בהגוזל ניכתבו לי' שטרא אחרינא הכין פירושא שיעידו לב"ד שכך שטר חתום ראינו בידו והכרנו חתימתם וב"ד יכתבו לו על פיהם שטר אחר אבל אם אינם רשאין לכתוב ואע"פ שראו שטר מקוים בידו שמעידים על מעשה ב"ד מ"מ הם עדים הם ובפה יכולין להעיד ולא בכתב ובמתני' נמי דתני מעמיד עליו עדים ובא לפני ב"ד ה"פ או שיבואו עדי השטר לפני ב"ד ויעידו על חתימתם ויראו ב"ד שטר המחוק ומעתיקין לו אחר ועושין לו קיום על החתימה כדתני בברייתא דמייתינן בגמרא או שיביא עדים שיאמרו אנו ראינו שטר בידו וכתוב בו כך וכך בזמן פלוני ופלוני ופלוני עדיו והכרנו חתימתם וב"ד עושין לאחר על פיהם וכל זה עושה כשאין ב"ד מצוי לו להראות להם שטר המחוק והוא ירא שמא ימחק לגמרי שלא יהא רשומו ניכר אז מראהו לעדים ומתבררין העדים על חתימת השטר ובאים ומעידים לב"ד וב"ד עושין לו ע"פ שטר אחר ולקמן נמי במי שפרע מקצת חובו דתניא עדים מקרעין שטרו וכותבין לו אחר מזמן ראשון דוקא עדים הראשונים שראו כל ההלוואה של אלף מזמן ראשון הן עושין לו אחר דס"ל לההוא תנא דאע"ג דעשו עדים שליחותן וחתמו בשט' ראשון חוזרין עוד ועושים שליחותן ורב סבר דאין עושין עוד פעם אחרת אלא מעשה ב"ד צריך לכתוב לו מזמן ראשון אבל עדים אחרים גם תנא דברייתא סובר שאינן יכולין לעשותו מפני שהיו צריכין להעיד על החתימה ראשונה וזה צריך מעשה ב"ד שהיא האשרתא:
(ו) ודילמא רשומן ניכר דתניא נמחק או ניטשטש אם רשומו ניכר כשר פי' דילמא מחיק חתימת העדים ולא יניחנה אלא שיהא רשומו ניכר ולא יותר ויראו כי גם העדי' על המחק חתמו ויעשו אותו הוא ועדיו על המחק דכשר אטו מי קאמינ' שטרא מעליא אלף בי"ת בעלמא קאמינא פי' וזה שאמרתי על המחק לאו דוקא אלא דבר ריקם דבר בדבר הכתוב על המחק שהוא בטל והם יטעו בחתימ' בלבד וסברו כי שטר כשר כתבתם להם:
(ז) וכן היה רשב"ג אומר הנותן מתנ' לחבירו והחזיר לו את השטר חזר' מתנתו מה שפירש רבי' יוסף בן מיגש זצוק"ל דהא דאמר רשב"ג חזרה מתנתו נראין הדברים דלאו בשטר שיש בו קנין קאמר אלא בשטר שאין בו קנין כגון שכתב לו שדי נתונה לך ובשטר מקח נמי כגון שכתב לו אני פלו' קבלתי ממך כך וכך והרי שדי מכורה לך בהן כו' כדכתבית במה"ק נ"ל שמאוד פירש יפה ומה שדחיתי דבריו מכח השטר חוב שאדם מקנה לחבירו במנה ע"י השטר אינו כלום דהא התם נמי אמרי' המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפי' יורש מוחל אלמא אין יכול להקנות לו גוף המנה ע"י מסירת השטר ולא אהני לי' מסירת השטר אלא דלא מצי למימר לאו בעל דברים דידי את (והם הכי) [וה"ה הכא] בשטר מתנה או מכר שיש בו קנין אינו יכול להקנות לו גוף השדה במסירת השטר ואע"פ שעשה לו כתובה עליו וכתב לי' קני לך האי שטרא וכל שיעבודא דאית ביה ולא מהני מסירת השטר אלא בשדה שקנה בגוף זה השטר בלבד למר במסירה לחודה ולמר במסירה ובכתיבה:
ולא היא דהאי דמצי למיהדר ולמוחלו מפני שהמנה אינו בעין ומלו' להוצאה ניתנה אבל כל כך הוי קנין גמור שאם רוצה המוכר לחזור בו אינו יכול ואם חזר ומחלו למאן דדאין דינא דגרמי מגבו בי' מני' כי כשורא לצלמא אבל שדה שהיא בעין [קנין] גמור הוא במסירת השטר למר במסירה לחוד ולמר במסירה ובכתיבה ואע"פ שהיו בקנין:
(ח) שני יוסף בן שמעון כו' אלא הא דתניא כשם שאין מוציאין שטר חוב זה על זה כך אין מוציאין על אחרים במאי קא מיפלגי כך נראה לי הפתרון כיון שאתה אומר דלנפילה דחד לא חיישי' א"כ מ"ט דמ"ד אין מוציאין שטר על אחרים א"ו מדאמר אין מוציאין ש"מ חיישי' לנפילה דחד ותנא דמתני' דאמר מוציאין משו' דס"ל אותיות ניקנות במסירה ומאן דס"ל דאותיות ניקנות במסירה ולא בעי כתובה וגם לא בעי ראי' היאך נמסר בידי' אלא כיון דנפיק שטרא מתותי ידי' נאמן לומר דתבראי מסרי ניהלאי בוודאי דאיהו לא חייש לנפילה כיון דאית ליי חזקה דשטרא דנפיק מתותי ידי' וה"נ מש"ה מוציאין על אחרים דאפי' אי הוה בעי הוה אמר אין דחבראי הוה ואיהו מסרי' ניהלאי והו' מהימן כי אמר נמי דידי הוא מהימן אבל תנא דברייתא סבר אין אותיו' ניקנות במסירה ואי אמר דחבראי הוה ומסרי' ניהלאי לא מהני לי' מידי כיון שאין לו כתיבה והילכך כי אמר דידי הוא נמי לא מהימן משום דחיישי' לנפילה ונ"ל דה"ג. אלא הכא באותיות נקנות במסירה קמיפלגי דמ"ס אותיות ניקנות במסירה פי' ומש"ה ליכא למיחש לנפילה ומ"ס אין אותיו' ניקנות במסירה וחיישי' לנפילה ורב הונא מדקאמר ממך אפי' משבור מלכא ש"מ ס"ל כמ"ד אין אותיות ניקנות והיכי מייתית לי' ממתני' דסבר אותיו' ניקנות במסירה וכיון דסבר ר"ה דאין אותיות ניקנות במסירה חייש לנפיל':
(ט) אמר רבב"ח אמר ר' יוחנן כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו חוץ מערב וצידון וראי' אחרונה בב"מ בפ' המפקיד אמרי' אמוראי נינהו אליבא דר' יוחנן דאית מ"ד דלא פסק ר' יוחנן הלכה כרשב"ג בכל מקום. אלא במקום שנ"ל דבריו:
(י) אמר לך רב פפא להכי טרח וכתב ליה התקבלתי. אם יש לגרוס מיתיבי אין לגרוס האי תירוצא דאע"ג דכתב לי' התקבלתי והו"ל מלוה בשטר הא אוכיחת במהדורא תנינא דאפי' מלוה בשטר אמר ר"פ דלא גביא מיתמי אלא ה"ג אמר ר"פ דלא גביא מיתמי אלא ה"ג אמר לך ר"פ לא מלוה פי' לא קא מיירי ביתמי אלא בלוה עצמו שאם מוציא הערב על הלוה השטר ואומר לו כי אני פרעתי המלוה ונתנו לי לגבות ממך אומר לו הלוה אני פרעתיו וממני נפל מפני שלא נזהרתי בו אחרי שפרעתיו ואתה מצאתו אבל כתב לו המלוה התקבלתי אז ודאי גובה מלוה:
(יא) אין אדם משטה בשעת מיתה ודברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמי אי קשיא כיון דאמרי' דאע"ג דלא אמר כתובו כאלו אמר כתובו דמי א"כ אמאי אמרי' לעיל לרב ושמואל דכי אמר תנו מלוה על פה היא ואינו גובה מן היורשין וכיון דדבריו ככתובין וכמסורין דמי אע"ג דלא אמר אלא תנו כאלו אמר כתבו דמי והויא לה מלוה בשטר תשובה דוקא כשאומר ומצוה בפני עדים שדה פלונית לפלוני תנו מנה לפלוני ואין בניו שם אמרינן כאלו אמר כתבו דמי ובין אם תבעו ההוא פלוני בפני עדים בין אם הוא אמר בפני עדים תנו לו מנה שאני חייב לו ומתכוין לצוות בפניהם כאלו אמר כתבו דמי והויא לה מלוה בשטר אבל כשמצוה לבניו אין רצונו שיעשה שטר בדבר זה שמה שטר הוא צריך אותו פלוני כיון שמצוה לבניו בפני עדים תנו מנה לפלוני שאני חייב לו הילכך הויא כמלוה על פה שאין [כאן] אלא הודאה בלבד אבל כשאין בניו שם ומצוה בפני עדים שהוא מתכוין שיעשו לו שטר שיראה ליתומים ויאמינו לו אע"ג דלא אמר כתובו ככתוב דמי:
(יב) אמר עולא דבר תורה אחד מלוה בשטר ואחד מלוה על פה גובה מנכסים משועבדים שיעבודא דאורייתא מ"ש במה"ק דדוקא במפרש קאמר עולא דשעבודא דאורייתא אבל בסתם לא אמר אינו נראה לי אלא בין בסתם בין במפרש קמיפלגי דעולא אמר שיעבודא דאורייתא אפילו בסתם ולא קשיא פלוגתא דר"מ ורבנן דהכי מיפרשא פלוגתייהו ר"מ סבר אם אין בהם אחריות נכסים אינו גובה ממשעבדי דמוכחא מילתא כיון דבכל שטרי כתבי והכא לא איכתב ש"מ תנאה הוה בינייהו שלא באחריות ומש"ה אמר דלא גבי אבל לעולם סתם בלי תנאה גבי דשיעבודא דאורייתא ורבנן סברי הא דלא איכתב לאו משום דהכי הוה תנאה אלא טעות סופר היא ורבה סבר שיעבודא [לאו] דאורייתא ואפילו במפרש כדמוכח בפ' שום היתומים:
סיימתי תוספת בבא בתרא צור יוליכנו לבית הבחירה ברוך נותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה