ויקיטקסט

תוספות רי"ד על הש"ס/בבא בתרא/פרק ז

< תוספות רי"ד על הש"ס
(הופנה מהדף תוספות רי"ד/בבא בתרא/פרק ז)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

מהדורות תליתאה ורביעאה עריכה

דף קב עמוד ב עריכה


האומר לחבירו בית כור עפר אני מוכר לך כו' פי' בהלכתין דלקמן בעי' למימר דהאומר לחבירו בית כור עפר אני מוכר לך ולא אמר לו הין חסר הין יתיר ולא מדה בחבל כך הוא שוה כאלו אמר הין חסר הן יתיר ואפילו פחות רובע כך לסאה. או הותיר רובע כך לסאה הגיעו. אבל מיהו נ"ל דוקא כגון שאמר לו שדה פלוני שיש לי שהיא בית כור עפר אני מוכר לך התם אמרי' דאם פיחת רובע או הותיר רובע הגיעו. אבל אם היתה לו בקעה גדולה ואמר לו בית כור אני מוכר לך בבקעה זו נותן לו בית כור בכיון לא פחות ולא יתיר ואלו מכר לו בבקעה גדולה שצריך ליתן לו בכיון אם היו שם נקעים או סלעים עשרה אינן נמדדין עמה אלא משלים לו המדה בלא הן ואם היו פחות מעשרה נמדדין עמה. ואם אמר לו בבית כור כמו כן נמי מודד לו בכיון אלא אהני האי דאמר לי' בבית כור שגם הנקעים והסלעים שהן עשרה נמדדין עמה. ואם מכר לו שדה יחידית ואמר לו שהוא בית כור אפילו פיחת רובע לסאה או הותיר רובע לסאה הגיעו וכן נמי אם אמר לו הן חסר הן יתיר דינו שוה. יתר מרובע יעש' חשבון ואם היו שם נקעים וסלעים עשרה אינן נמדדין עמה ואינו יכול להשלים לו את החסרון בהם. שאע"פ שאמר הן חסר הן יתיר לא הועיל לו זה הלשון אלא לפחות רובע או הותיר רובע אבל גבי נקעים לא הועיל. אבל אם אמר לו שדה פלוני שהוא כבית רובע אז מקבל עליו אם פיחת רובע וגם מקבל עליו הנקעים והסלעים שהם עשרה ונראה לי דעפר לאו דוקא אלא אע"ג דלא א"ל עפר אלא בית כור סתם לא מקבל נקעים וסלעי' עשרה דבית כור זריעת כור משמע ולא קנה קרקע לבנין והאי דתני בית כור עפר משום דסליק מפירקין דלעיל דתני המוכר פירות לחבירו תני בית כור עפר דלא לישתמע כור פירות ולאו למעוטי סלעים תנייה:


דף קה עמוד א עריכה


חלוקין עליו חביריו על (סומכוס) [בגמרא איתא בן ננס] פי' סומכוס היה דן את דבריו כי בכיון אמרם ולא נתבלבל בלשונו וכיון שבכיון אמרם א"כ הלשון האחרון היא עיקר דהא חזינן דהדר בי' מקמא ורשאי אדם לחזור בו בתוך כדי דבור ורבנן סברי כשאדם אומר שתי לשונות ביחד לא בכוונה אמרם אלא נתבלבל בלשונו שלא רצה לומר אלא הלשון האחד וסבר לכופלו כדי לחזק דיבורו. והשינוי שיצא מפיו שלא מדעת הי' הילכך לא נדע על איזה לשון נתכוין או על הראשון או על האחרון ומאן דסבר תפוש לשון ראשון הוא סובר כי בודאי הראשון שיצא מפיו אמר בכוונה ובשני נתבלבל ולא הוי חזרה. הילכך לשון ראשון עיקר:


דף קו עמוד ב עריכה


כיון שעלה הגורל לאחד מהם קנו כולן. פי' כל החלקי' ששמו ואמרו ילך זה כנגד זה קנו כבר ואינן יכולין למחות ולומר לשום בעינן אחר אלא כיון שהתחילו לעשות מעשה ולהפיל גורלות כבר קנו כל החלקים להיות כאשר נישומו ואינם חסרים אלא בירור להטיל עליהם גורלות ולהתברר כל אחד בחלקו:


דף קז עמוד א עריכה


התם עבוד רבנן מילתא דניחא למוכר וללוקח פי' בתר דעתייהו אזלי' דמוכר לא בעי לאיקנויי אלא כל הכור שלם כיון דכור זבין ולוקח נמי לא בעי למיקנא אלא כור שלם כיון דכור זבין ולכך היתה דעת שניהם הילכך עד שלא ישלימו כל הכור לא קנו אבל הכא כשחלקו דעתם היתה של כל אחד ואחד לזכות ולהתברר בחלקו והילכך בעבור המקצת שבטל לא נבטל הכל:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=תוספות_רי%22ד_על_הש%22ס/בבא_בתרא/פרק_ז&oldid=1058661"