תוספות יום טוב על תענית ג

משנה אעריכה

צמחים ששנו מתריעין עליהם מיד. לפי שאינו דבר שסובל מתון דבשלמא כשהגשמים מאחרין לירד אפשר להמתין שאם ירדו לאחר מכן יהיו פירות השנה כתיקנן ולפיכך גוזרין תעניות במתון על הסדר. אבל צמחים ששינו אם לא יתוקנו במהרה יופסדו לגמרי. וכן כשפסקו גשמים וכו' הרי הצמחים נפסדים במהרה ואין מתון לדבר ומהאי טעמא שינו דוקא תנן אבל יבשו לא כדאיתא בגמרא לפי שאין להם תקנה כשיבשו אלא לזרוע בתחלה לפיכך הרי הם כאילו לא ירדו עליהם גשמים כלל ולפיכך מתענין כפי הסדר. הר"ן:

מפני שהיא מכת בצורת. אע"פ שמכת בצורת קלה ממכת רעב כדתנן במשנה ח' פ"ה דאבות רעב של בצורת בא מקצתן רעבים ומקצתן שבעים. אפ"ה הכא הכי קאמר דאע"פ שירדו גשמים ולפיכך אפשר שלא יהיה רעב אעפ"כ כיון שפסקו הגשמים מ' יום לפחות מכה המביאה לידי בצורת היא זו. הר"ן:

משנה בעריכה

אבל לא לבורות כו'. משכחת לה דירדו בנחת ובכח וטובא לא אתיא. גמרא:

לבורות שיחין ומערות. מפורשין במשנה ה' פ"ה דב"ק:

מתריעין עליהן מיד. כדמפרש בברייתא בגמרא על האילנות בפרוס הפסח משום דההיא שעתא מלבלבי אילני. וכל שלא ירדו להם הגשמים הצריכים להם שוב אין מוציאין ענפיהן כהוגן אפי' ירדו להם גשמים לאחר כך. וכן כשירדו לאילן ולא לצמחין כיון שכבר ירד מטר ולא יהיה כפי מה שצריך לזרעים הדבר מראה שהרביעה הצריכה לזריעה תתאחר הרבה או לא תבא כלל. ילפיכך מתריעין עליהן מיד. וכן כשהגיע בפרוס החג כדאיתא בגמרא ולא ירדו גשמים הרבה כדי למלאות מהם הבורות וכו' והרי זה דבר שאינו סובל מתון. שהרי הן מסוכנים שלא ימותו בצמא ולפיכך מתענין ומתריעין מיד. הר"ן בשינוי מעט. ותו בגמרא אם אין להם מים לשתות מתריעין עליהן מיד:

משנה געריכה

וכן עיר שלא ירדו עליה גשמים. בהא היינו טעמא שאותה העיר מתרעת מיד ואינה נוהגת סדר התעניות האמורות ברביעה ראשונה אע"פ שאין צרתה [אלא] עצירת גשמים. לפי שהדבר מראה בעצמו שזה בא עליהם בגזירתו של הקב"ה ולא במנהגו של עולם. ולפיכך ראיי שיתענו ויתריעו מיד ומש"ה מייתי קרא דכתיב והמטרתי על עיר אחת וגו'. הר"ן. ועיין עוד לקמן:

מתענה ומתרעת. אע"ג דסתם מתרעת משמע תרווייהו תנן מתענה ומתרעת משום דבעי לאפלוגי ר"ע בסיפא. תוספות:

וכל סביבותיה. לשון המגיד סביבות אותה הפרכיא. ע"כ. כלומר סביבות הוא מה שבאותה הפרכיא ושם זה נזכר בברייתא דמתריעין על האילנות וכו' ועל כולן אין מתריעין עליהן אלא בהפרכיא שלהן ופירש"י באותו מלכות שכלו שם

[מי] בורות שיחין ומערות ע"כ. וכתב הב"י בסי' תקע"ה דלרש"י הא דתנן סביבותיה מתענות כו' בשלא ירדו עליה גשמים כלל היא דאילו ירדו לצמחים ולא לאילנות אין סביבותיה מתענות ולא מתריעות. עכ"ל. ונמצא דלרש"י סביבותיה פירוש מה שסביב ההפרכיא. והר"ן מפרש דהאי ועל כולן קאי אפילו על מכה מהלכת כדלקמן. והטעם לפי שאפילו במהלכת אין לחוש על יותר מכן. וכך שנויה בתוספתא מתריעין על הגובאי וכו' על החרב וכו' ועל כולן וכו'. וע"פ אותה תוספתא מפרש דכל ארץ ישראל מה שהחזיקו עולי מצרים אע"פ שעולי בבל לא החזיקו הוי בכלל הפרכיא לענין זה ע"כ. והתוס' סתמו וכתבו הפרכיא פירוש אותו מלכות. ע"כ. ולא פירשו אי קאי אף אמהלכת. והדעת מכרעת דסברי כרש"י דכיון דבברייתא שלפנינו לא הזכירו בהדיא מכה מהלכת אי איתא דס"ל דבעל כולן נכלל הכל כדעת הר"ן לא ה"ל לסתום אלא לפרש ועיין במשנה ד':

מתענות ולא מתריעות. שכן מצינו ביום הכפורים מתענין ולא מתריעין. ר"ע אומר מתריעין ולא מתענין שכן מצינו בר"ה שמתריעין ולא מתענין. הר"ן בשם הירושלמי:

משנה דעריכה

וכן עיר שיש בה דבר כו'. מלתא דפשיטא שאין בה מתון וצריכין להתענות מיד ועיין במשנה ז':

וכל סביבותיה. כדי להשתתף בצרתן ולבקש רחמים עליהן שהרי אינה מכה משולחת וסביבותיה דמשנה דלעיל איכא נמי לפרושי מהאי טעמא [דלא כפי' הר"ב]. הר"ן. ועיין במשנה דלקמן:

המוציאה ת"ק רגלי. הר"ן כתב דמלישנא דהמוציאה דייק מיניה הרמב"ם דאין הנשים והקטנים והזקנים ששבתו ממלאכה בכלל המנין הזה. והמגיד כתב דמרגלי דייק דהן הגברים לבד מטף וכיוצא בהן:

שלשה מתים בג' ימים. מת אחד בכל יום. רש"י:

פחות מכאן אין זה דבר. לשון הברייתא בגמרא. ביום א' או בארבע ימים אין זה דבר. וטעמא פירש רש"י דאקראי בעלמא הואי ולא קבע:

משנה העריכה

מתריעין. מתענין ומתריעין קאמר כדפי' הר"ב במתריעין דריש פרקין. [ועיין בסמוך]:

בכל מקום. כתב הר"ב אפי' בערים הרחוקות ממנה הרבה. בא לרבות דיותר מסביבותיה מתענות דאי תימא סביבותיה הוה ליה לתנא למתני הכי כדתנן לעיל. והב"י כתב שזה הפירוש הוקשה לו להרמב"ם משום דאין זמן בעולם שלא יהא בו חרב באחד מהמקומות. וכיון שכן בכל העולם היו צריכין להתענות מפני שהיא מכה מהלכת. ולכן הוא מפרש דהאי בכל מקום היינו בסביבותיה ואתיא כרבי עקיבא דתנן מתריעין דלת"ק מתענות ה"ל למתני ע"כ. ומיהו לפי מ"ש רש"י ל"ק ולא מידי שזה לשונו אם יראו באספמיא מתריעין בבבל בבבל מתריעין באספמיא וכו' אם במקום אחד היא מתריעין עליה כל השומעים כדי שלא תבא עליהן ע"כ. ר"ל השומעים דוקא אבל מסתמא אע"פ דודאי אין זמן בעולם שאין בו חרב כיון דלא שמענו כאילו אינו בעולם דמכיון דלא נשמע הרי כאילו אין חרב כלל דאילו היה לדאג שמא יבא לכאן כבר היה נשמע שמעו ואפשר עוד וקרוב לשמוע דרש"י סובר דדוקא אותן השומעים וחוששין בעצמן פן גם עליהן תעבור המכה וזה שדקדק להאריך כדי שלא תבא כו' ופשיטא דמש"ה הוא אלא להכי כתב כן. דדוקא כשיש כאן החששא שתבא עליהן והב"י שלא כתב היישוב שעל דעת רש"י אין ספק אצלי שלא היה לפניו אלא ספר הרי"ף. והעתיק לשון רש"י כמו שהביאו הר"ן ומה שהקשה עוד הב"י דאמאי לא אמרי' בדבר שיהו מתריעים בכל מקום שהדבר ידוע שאין בעולם מכה מהלכת ומתפשטת יותר ממנה. נראה לי דל"ק. דהא בגמ' איתא דשמואל גזר תעניתא בנהרדעי משום דהוי מותנא בי חוזאי ואמרינן משום דהוי שיירתא דמתלווה ובא עמהן. שמעת מיניה דבלאו הכי לא ועיין במשנה ג' כתבתי דעת הר"ן בפי' כל מקום דהכא:

על הארבה ועל החסיל. ובברייתא מתריעין על הגובאי בכל שהוא רשב"א אומר אף על התגבר וכתב הראב"ד בהשגות דלת"ק כל המינים מזיקין הן חוץ מן החגב שהרי הילק והגזם השחיתו בימי יואל וה"ה לסלעם וחרגל ע"כ. אבל המגיד כתב דדוקא אלו ג' שהזכירו ולא שאר המינין אלא א"כ בתערובות כלומר של יואל בתערובות ארבה וחסיל היו:

משנה ועריכה

כמלא פי תנור. פי' הר"ב תבואה כו' בגמ' ועדיין תיבעי לך ככסויא דתנורא או דלמא כי דרא דרפתא שורות לחם הדבקים בפומא דתנורא זה אצל זה אי נמי זה למעלה מזה תיקו:

משנה זעריכה

מתריעין. בענינו. רש"י. והכי איתא בסוף פ"ק בגמרא. וכתב הר"ן דאע"ג דכל מתריעין סתמא אף תענית במשמע כדלעיל הכא שאני שלפי שהדבר ידוע שאסור להתענות בשבת ממילא משמע דכי תנן מתריעין בלא תענית קאמר. ע"כ. ומ"ש הר"ב דהלכה שאין תוקעין בחצוצרות כו' פי' המגיד שאין תקיעתן דבר ברור שיציל. ע"כ. ומ"ש הר"ב אבל מתענין כ"כ הרמב"ם בפירושו ובחבורו פרק א' מהלכות תענית. וכתב המגיד דדבריו תמוהים וצ"ע. אבל הטור סימן תקע"ו השמיט מדברי הרמב"ם תיבת מתענין וכתב הב"י שכך נראה שהיא הנוסחא בדברי הרמב"ם. שהרי בהלכות שבת פ"ב ופ"ל שכתב זועקות על אלו בשבת. לא כתב שמתענין ע"כ:

על עיר שהקיפוה כו' ובכל אלו לא פירש במשנתינו בחול מה דינם. והר"ן במשנה ג' כתב שאין מתענין עליהם אפילו בחול לא בעיר עצמה ולא בסביבותיה. והביא ראיה מהגמ' וטעמא הרמב"ן פירש משום דכיון דמחמת הצרה ותוקף בהלתה אי אפשר לבני העיר להתענות אף סביבותיהן אין מתענין ואין זה מחוור אלא נראה לי משום דכל מתריעין דמשנתינו פי' בברייתא דהיינו בתעניות בה"ב משום דרצופין אין מטריחים על הצבור. וכשהסכנה בת יומא כי הא דהכא היה צריך לתעניות הרצופים. לפי שסכנתה בכל יום והצלתה צריכה שתהא נחפזת מאד ואין מטריחין כו' גם אין מקום לתעניות בה"ב. לא ראו לגזור תעניות כלל. עכ"ל:

ולא לצעקה. שאין אנו בטוחים כ"כ שתועיל תפלתינו לצעוק עליהם בשבת. רש"י סוף פ"ק דף י"ד ע"א:

ולא הודו לו חכמים. כתב הר"ב אבל בחול מתריעין וא"כ מתני' דוקא בסביבותיה. וכר"ע דמשנה ד'. וכבר כתבתי בשם ב"י במשנה ה' דלהרמב"ם ההוא מתני' נמי כרבי עקיבא. אבל הרמב"ם פי' דהדין אצלינו שאין מתריעין על הדבר כל עיקר והכי מסקינן בגמרא דלא הודו לו כלל ואפילו בחול. ופירש"י דגזירה היא. וכתב הר"ן ומיהו ה"מ לומר שאין דנין עיר שיש בה דבר כעיר שהקיפוה עובדי כוכבים שנתריע עליה ברציפה ואפילו בשבת דליתא. ומיהו אותה העיר מתענה ומתרעת וסביבותיה מתענות ולא מתריעות כת"ק דרבי עקיבא ע"כ:

משנה חעריכה

שלא תבא. לישנא מעליא נקט. רש"י:

חוץ מרוב גשמים. לפי שאין מתפללין על רוב הטובה שנאמר (מלאכי ג') הביאו את כל המעשר אל בית האוצר. וגומר [מאי] עד בלי די עד שיבלו שפתותיכם מלומר די. גמרא. ופירש הר"ן וכיון שכך מדתו של הקב"ה שכשהוא נענה לעמו ישראל משפיע להם מטובתו עד שיבלו שפתותיהם מלומר די אין מתפללין עליה:

והכניסו תנורי פסחים. שהם בחצירות רש"י:

שלא ימוקו. בטוח היה בתפלתו שירדו גשמים הרבה. הר"ן:

עג עוגה. בברייתא כדרך שעשה חבקוק הנביא שנאמר על משמרתי אעמודה פירש"י כמין בית האסורים עשה וישב ומה שכתב הר"ב רושם עגול כעין עוגה כך כתב רש"י [כג. ] לפי שע"י רשימת העגולה נעשית מה שבתוכה כעין עוגה ועיין ריש מועד קטן:

ונדבה. רצון ועין יפה. רש"י:

[עד שיצאו ישראל מירושלים להר הבית מפני הגשמים. ירושלמי הדה אמרה הר הבית מקורה היה ותני כן אסטיו לפנים מאסטיו היה. ע"כ. ועיין במשנה ה' פרק קמא דפסחים ומשנה ד' פ"ד דסוכה ומשנה ד' פ"ח דשקלים]:

אם נמחית אבן הטועים. פירש הר"ן שכשם שאי אפשר לאבן שתמחה כך א"א להתפלל על רוב הטובה. ע"כ. וכן הוא בברייתא א"ל כך מקובלני שאין מתפללין על רוב הטובה אעפ"כ הביאו לי פר הודאה הביאו לו כו' אמר לפניו רבש"ע כו'. יהי רצון מלפניך שיפסקו הגשמים ויהיה ריוח בעולם מיד נשבה הרוח כו':

נידוי. פי' הר"ב שמנדין על כבוד הרב. והוא הטיח דברים ואמר לא כך שאלתי כ"כ רש"י. ובברייתא מסיים הכי. שאלו שנים כשני אליהו שמפתחות גשמים בידו של אליהו לא נמצא שם שמים מתחלל על ידיך. דאליהו נשבע דלא ירדו גשמים ואתה נשבעת שירדו. ונמצא דזה או זה בא לידי שבועת שוא [ועיין מ"ש במשנה ו' פרק ה' דעדיות]:

מתחטא. פירש הר"ב מתגעגע ולשון ארמית הוא כמ"ש בערוך [ערך חט] כי הילדים רכים (בראשית ל"ג). תרגום [יונתן] ארום טלייא מחטיין:

משנה טעריכה

קודם הנץ החמה לא ישלימו. דאכתי לא חל עלייהו תענית כי נחתי גשמים רש"י. [ופי' הנץ החמה כתבתי במשנה ב' פ"ק דברכות]:

קודם חצות. דחצות זמן אכילה הוא. ומחצות ואילך חל התענית כיון שלא סעדו בשעת סעודה. רש"י [ומ"ש הר"ב הלכה כר"א. גמ']:

וקראו הלל הגדול. הודו לאלהי האלהים כל"ח (תהלים קל"ו) עד על נהרות בבל גמרא סוף פסחים ומשום דכתיב ביה נותן לחם לכל בשר נאה להאמר על השובע. רש"י. ודרך שיר הוא שלא נאמר אלא על השובע. אבל בפסוקי דזמרה אומרים עיין בתוס':