תוספות יום טוב על תמיד ז

משנה אעריכה

להשתחות. פירש הר"ב בהיכל ולא מיקרי ביאה שלא לצורך. דהא דכתיב (ויקרא ט"ז) ואל יבא בכל עת אל הקדש דרשינן בפ"ג דמנחות דף כ"ז דקדש הוא ההיכל באל יבא. ואל מבית לפרוכת וגו' במיתה. ומל' הר"ב משמע דכל השתחויה שריא. ולא הויא שלא לצורך. וכן נראה מפשט דברי הרמב"ם בפ"ב מה' ביאת המקדש. וכתב שם הכ"מ שכך הם דברי התוס' דמנחות שם אלא שמפני דברי הסמ"ג שכ' להשתחוות בגמר עבודה. נדחק להעמיד גם דברי הרמב"ם שכך הוא סובר שצריך שתהיה ההשתחויה בגמר עבודה. ואני אומר שאף דברי התוס' אינם אמורים אלא כדברי הסמ"ג. שכך לשונם דהשתחואה צורך עבודה היא. ע"כ. ומדלא כתבו עבודה היא ודקדקו לכתוב צורך עבודה. ש"מ דאין דעתם למשרי השתחויה אלא כשהיא עם עבודה. והסמ"ג שכתב גמר עבודה. לפי שכן מצינו בגמר עבודות השתחויה. כדתנן במכילתין. ומ"מ נ"ל שהעיקר דכל השתחויה שרי. שכן בסוף מס' חגיגה כהנים ע"ה שאינם ראוים לעבודה נכנסים להשתחוות כמו שכתבתי שם [מ"א] בשם רש"י ותוס':

וכיון ששמע הממונה קול רגליו כו'. ע"י פעמוני זהב שבשולי המעיל:

שהוא יוצא. פי' שהוא יוצא ממקומו באשר הוא שם ורוצה ליכנס להיכל. קדם הוא והגביה לו את הפרוכת נכנס והשתחוה כו'. אבל הרמב"ם בפ"ה מה' כלי המקדש העתיק שלשה אוחזין כו'. ויכנס להיכל וישתחוה וכיון שישמע הסגן [קול רגליו של כ"ג שהוא יוצא] מגביה לו את הפרוכת ואחר שיצא נכנסו אחיו הכהנים. ע"כ. נראה דשהוא יוצא היינו מההיכל. ולפ"ז הא דגרס נכנס והשתחוה מוקדם. דקודם ששמע הממונה כו' נכנס והשתחוה. וזה דוחק. ובנוסחת א"י שבידי נמחק מלת נכנס אבל ג"ז שלא כסדר הרמב"ם. שכתב ההשתחויה קודם שישמע קול רגליו כו'. והכי מסתבר דודאי משתחוה קודם שישמע קול רגליו לצאת וא"כ על כרחך הא דתנן והשתחוה הוא מוקדם. וא"כ אף אתה אל תמחק נכנס והוא ג"כ מוקדם. ועדיין קשיא דלמה מגביה פרוכת בצאתו ולא כן בבואו אל הקדש. וכ"כ שהיה הפרוכת כל היום מוגבה ועומד ע"י קשרים ויתרות ליכנס ולצאת הכהנים הצריכים לעבודת מנורה ומזבח הפנימי אלא כשנכנס הכ"ג מסירים הפרוכת מהקשרים ויתרות כדי שיהיה נתלה על עמדו וכבוד גדול נעשה לו לכ"ג בזה להצניע אחריו הקדש כאילו מתיחד שם עם השוכן בבית ברוך הוא ולפיכך אחר שחזר ורוצה לצאת הוצרך להגביה ולא כן בעת כניסתו. כך נ"ל:

הפרוכת פי' הר"ב שעל האולם ויפה פירש ואשתמטתיה להכ"מ שנדחק שם בה' כלי המקדש. וכתב שצריך לומר שגם על ההיכל היה פרוכת. ע"כ. וזה לא שמענו בשום מקום.

משנה בעריכה

באו ועמדו. ל' הר"ב לאחר שברכו וקראו ועשו העבודות האמורות לעיל. וז"ל הרמב"ם באו ועמדו רומז אל כל הכהנים שקראו בלשכת הגזית. ואח"כ עשו מן העבודות מה שעשו:

עמדו הראשונים. פי' הר"ב אלו הה' כהנים כו'. וז"ל הרמב"ם. הראשונים הם ה' כהנים שזכר אותם ואמר שגמרו עבודתם תחלה ועמדו על מעלות האולם קודם שיגיעו שאר אחיהם העוסקים בהעלאת איברי התמיד. וכ"כ בחבורו פ"ו מה"ת שאחר שמעלין האיברים מן הכבש למזבח מתחילין אלו שעל מעלות האולם ומברכין ב"כ וכו':

כף וכסויה. עמ"ש בזה במ"ד פ"ה:

ברכה אחת. פי' הר"ב. לפי שלא היו עונין אחריהן אמן בין פסוק לפסוק הארכתי בזה בס"ד במ"ו פ"ז דסוטה.

[אלא שבמדינה כו'. ובמקדש ברכה אחת. חזר ותנא ובמקדש כו'. אגב שרצה לשנות כל החלוקים בענין ב"כ בין במדינה לבמקדש. ולישנא דאלא עיין בספ"ק דב"ק מ"ש שם בס"ד]:

כנגד כתפותיהם. פי' הר"ב לפי שצריכים נשיאות כפים. עמש"ש [פ"ו דסוטה] בס"ד:

שנאמר וישא וגו'. גם על זה פקח עיניך וראה מ"ש שם בס"ד:

משנה געריכה

בזמן שכ"ג רוצה להקטיר. על שם שעולה קיטור ותמרות עשן מן החלבים והאברים קרי להו בלשון הקטרה אבל במ"ב פ"ק דיומא תנן אם רצה להקריב מקריב. ואותה משנה העתיקה הרמב"ם בפ"ה מהלכות כלי המקדש. בכל יום שרוצה להקטיר קטורת מקטיר. ופי' הכ"מ שכן קטרת שמעשרת רשאי להקטיר לכשירצה כ"ש לאינך. ומשנתינו זו דפרקין העתיק שם בזמן שכ"ג רוצה להקריב. ומ"ש הר"ב ונוטל חלק בראש. עיין בפירושו שם ביומא.

וסמך עליהן. פי' הר"ב משום כבודו של כ"ג כו'. דאילו סמיכה דקרא. לא אשכחן אלא בחיים ולא בשחוטין. כדתנן סוף פ"ט דמנחות:

הושיט השני לראשון כו'. האי נמי משום יקרא דכ"ג וכעין קריאת כ"ג ביה"כ. כדתנן בפ"ז דיומא:

נתנו לו יין לנסך כו'. תמיהני דלא תנן להעלאת סולת והקטרת החביתין ועוד דקדמו לניסוך היין. כמ"ש ספ"ד. ויראה לי דאף העלאת האברים בדין לא ה"ל לשנותן דממילא ידעינן לה. וה"נ סולת וחביתין דהא תנן התם השביעי בסלת השמיני בחביתין. והעלאת אברים וניסוך היין לא שנאן אלא מפני דבר שנתחדש בהם בכ"ג. שמושיטין לו וסומך ושמקיף ברגל דרך ימין וכהן אחר מביא לו היין למקום הניסוך שלא בהקפה:

והסודרין. פירש הר"ב להניף כשינסך הכהן. כדי שידעו הלוים וידברו בשיר. דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן מנין שאין אומרים שירה אלא על היין שנאמר (שופטים ט') ותאמר להם הגפן החדלתי את תירושי המשמח אלהים ואנשים אם אנשים משמח אלהים במה משמח. מכאן שאין אומרים שירה אלא על היין. גמרא פ"ב דערכין דף י"א. ואיתא נמי ברפ"ו דברכות ושם כתבו התוס' וז"ל פירוש אין אומרים שירה על שום אכילת מזבח. כגון זריקת דמים ונסוך המים כי אם על היין. אבל ודאי מצינו שירה בלא יין. כגון הלל בשחיטת פסחים. כדתנן התם פ"ה מ"ז:

ושתי חצוצרות של כסף בידם. כך העתיקו התוס' בזבחים פ"ז דף ס"ח [ד"ה כשהוא חי]. וכן צריך לומר שכך היה גירסת הר"ב כמו שאוכיח בס"ד בסוף מסכת קנים:

תקעו והריעו ותקעו. לפי שאפשר לאדם שלא יראה הנפת הסודרים כשיפנה לבו לדבר אחר. וא"נ כשהיו בתוך הלשכות או בהר הבית. לא בעזרה אבל קול התקיעות. א"א שלא ישמעם. ולפיכך תקעו כדי שיפנו לראות בהנפת הסודרים. כך נ"ל ועיין בסמוך:

הקיש בן ארזא בצלצל. כלי זמר אחרים היו ג"כ שם כדתנן בפרק ב' דערכין. וז"ל הרמב"ם פ"ו מה"ת ובשעת הניסוך אומרים הלוים בשיר ומכין המשוררים במיני נגון שבמקדש. ע"כ. אלא שזה היה כלי זמר מיוחד שאין שם אלא הוא וקול גדול היה לו והוא המתחיל וממונה מיוחד היה לו כדתנן ברפ"ה דשקלים. ופי' צלצל [כאשר כתב הר"ב כאן. כן כתבו ברפ"ה דשקלים. ועמ"ש] הר"ב שם בערכין מ"ה:

הגיע לפרק תקעו. פי' הר"ב לסוף פרשה. ובמ"ה פרק בתרא דסוכה כתב הר"ב. אהא דתנן התם ט' תקיעות לתמיד של שחר שבשיר היו ג' פרקים שמפסיקים בו. ועל כל פרק היו הכהנים תוקעים ג' תקיעות תר"ת. ומשמע התם דלא הוו תקיעות יתרות אלא הני ט' דשחר וכן ט' לתמיד דבין הערבים ועוד ג' לפתיחת שערים וכן תנן נמי בפ"ב דערכין. והשתא הא אשכחן עוד ג' שתקעו על שלחן החלבים. והרמב"ם בפ"ו מה"ת העתיק והקיש בן ארזא בצלצל ותקעו אלו בחצוצרות ודברו הלוים בשיר הגיעו לפרק תקעו וכו' וא"כ הוו טפי טובא ומיהו בזה י"ל דתני והדר מפרש ותקעו אלו בחצוצרות ואימתי כשהגיעו לפרק וכו' ולהתוספות שכתבתי שם בסוכה דמפרשים דתקיעות דפרק בתחלת הפרק היו. י"ל דתקעו והריעו ותקעו שעל שלחן החלבים. לתקיעות דתחלת הפרק נחשבו. אבל הר"ב שמפרש לפרק לסוף פרשה. קשיא. ויראה לי דמתני' דסוכה וערכין דתנן בהן אין פוחתין מכ"א תקיעות לא בעי למחשב להני שלשה. לפי שאפשר היה בלא הם. שהרי הנפת הסודרין היתה משמשת להודיע ללוים שידברו בשיר. אלא מפני שאפשר שלא ישיתו לב לראות. או שלא יהיו בעזרה. לכך תקעו ג"כ שאע"פ שאינו משים לב לשמוע על כרחו הוא שישמע. ומפני כן ישים לבו לראות אימתי יניף בסודרים כמו שכתבתי לעיל. והואיל ועיקר התקנה הנפת הסודרין היא. סברה ההיא מתני' דלאו בכל יומא הוו הנהו תקיעות שעל שלחן החלבים דזריזין היו הלוים שבמקדש לבא לעזרה והיו נותנין לב לראות על הנפת הסודרים ולא היה כן אלא בשעת חירום וכיוצא בזה כשהיו טרודים שהיו צריכים זירוז רב. א"נ סברה דלא היו כלל ותנאי נינהו.

והשתחוו העם. כל העם שבעזרה. הרמב"ם פ"ו מה"ת.

משנה דעריכה

היו אומרים לה' הארץ. כל המזמור. רש"י פרק בתרא דר"ה דף ל"א:

בשני היו אומרים גדול ה' ומהולל מאד בעיר אלהינו הר קדשו. פי' הר"ב שבו נחלקו המים והיה רקיע בין מים למים. ונתעלה וישב במרום דוגמת שכנו בעירו והר קדשו. רש"י שם:

בשלישי אלהים נצב בעדת אל. פי' הר"ב שבו נראית היבשה שעליה עומדים הדיינים לעשות דין. ולשון הרמב"ם שעליה יהיה הדין והדיינין. ע"כ. ואסיפיה דקרא קיימי בקרב אלהים ישפוט. ובגמ' דר"ה שם על שום שגילה ארץ בחכמתו והכין תבל לעדתו. ופירש"י. שגילה ארץ מקום מצב עדתו.

מנוחה לחיי העולמים. כתב הר"ב האי תנא סבר לה כמ"ד שיתא אלפי שנין הוי עלמא וחד חרוב כו' לאפוקי ממ"ד תרי חרוב. שנאמר (הושע ו') יחיינו מיומים [דליכא למימר על שם יום א' [שכולו שבת]. דהא תרי נינהו] גמ' שם:

לחיי העולמים. והר"ב העתיק לחי העולמים ושניהם צדקו יחדיו. שאם אתה אומר לחיי העולמים הכוונה להשי"ת שהוא חיי העולמים כולם כענין שנאמר (נחמיה ט') ואתה מחיה את כולם. ואפילו א"ת חיי העולם. הוא נכון. כי הוא סמוך משם חיים שלא נמצא נפרד בלשון הקדש. וכשאתה אומר חי העולמים ג"כ נכון ותהיה הקריאה חי בצירי כענין שנאמר (דניאל י"ב) וישבע בחי העולם שהוא סמוך. ויהיה ענינו חיים של העולמים. והוא הש"י שהוא חיותו של עולם כאמור. משא"כ חי בפת"ח שאינו סמוך יהיה ענינו העולם שהוא חי ואין העולם עצמו חי על צד האמת וזה דברי הרמב"ם בפ"ב מהלכות יסודי התורה שמפני כן הוא אומר חי ה' בפת"ח לפי שאין הבורא וחייו שנים. כמו חיי הגופים החיים או כחיי המלאכים. ולפיכך אומר חי פרעה חי נפשך כולם בצירי. ולפיכך הנכון שיאמר חי העולמים בצירי וכלשון המקרא וישבע בחי העולם. שאז המכוון בחיים של העולמים. והוא הבורא יתברך. ומה שבעל העקדה בפ' מקץ השיב על דברי הרמב"ם בזה. שאם כדבריו כן הוא יהיה חי בציר"י לשון חיים. ולא נמצא בלשון הקדש בחיים שם נפרד. כבר השיב ע"ז המדקדק מוהר"ר שמואל ארקוולט"ו ז"ל ה"ה במהדורותיו ששלח לי על ספרו ערוגת הבושם. אמר שם שכן מים אינו נמצא נפרד ובסמיכות יאמר מי הים בציר"י כן יאמר מן חיים חי בציר"י. כשהוא סמוך. וענינו חיי העולמים. וכן בתתימת [ברוך שאמר וחתימת] ישתבח. הנכון לקרוא חי העולמים בציר"י.