עיקר תוי"ט על תמיד ז

משנה תמיד, פרק ז':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על הברטנורא) דהא דכתיב ואל יבוא בכל עת אל הקודש, דדרשינן במנחות דקודש הוא ההיכל באל יבא, ואל מבית לפרוכת כו' במיתה. ומלשון הר"ב משמע דכל השתחויה שריא ולא הויא שלא לצורך. ועתוי"ט:

(ב) (על המשנה) ששמע כו'. ע"י פעמוני זהב שבשולי המעיל:

(ג) (על המשנה) יוצא. פירוש, יוצא ממקומו באשר הוא שם ורוצה ליכנס להיכל, קדם הוא והגביה כו'. אבל הר"מ העתיק כו' ויכנס להיכל וישתחוה וכיון ששמע הסגן קול רגליו של כהן גדול שהוא יוצא מגביה לו את הפרוכת. נראה דשהוא יוצא היינו מההיכל כו'. וקשה, דלמה לא מגביה נמי בכניסתו לשם. ונראה לי שהיה, הפרוכת כל היום מוגבה ועומד ע"י קשרים ויתרות ליכנס ולצאת הכהנים הצריכים לעבודת מנורה ומזבח פנימי, אלא שכשנכנס הכהן גדול היו מסירים הפרוכת מהקשרים ויתרות כדי שיהא נתלה על עמדו, וכבוד גדול נעשה לו לכהן גדול בזה להצניע אחריו הקודש כאלו מתיחד שם עם השוכן בבית ברוך הוא, ולפיכך אחר שחזר ורצה לצאת הוצרך להגביה, ולא כן בשעת כניסתו. כן נראה לי:

(ב)

(ד) (על הברטנורא) לשון הר"מ, רומז אל כל הכהנים שקראו בלשכת הגזית ואח"כ עשו מן העבודות מה שעשו:

(ה) (על הברטנורא) שזכר אותם ואמר שגמרו עבודתן תחלה ועמדו על מעלות האולם קודם שיגיעו שאר אחיהם העוסקים בהעלאת אברי התמיד. הר"מ. וכן כתב בחבורו שאחר שמעלין האברין למזבח מתחילין אלו שעל מעלות האולם ומברכין ברכת כהנים וכו':

(ג)

(ו) (על המשנה) להקטיר. על שם שעולה קיטור ותמרות עשן מן החלבים והאברים קרי להו בלשון הקטרה. עתוי"ט:

(ז) (על הברטנורא) דאילו סמיכה דקרא לא אשכחן אלא בחיים ולא בשחוטין:

(ח) (על המשנה) השני כו'. האי נמי משום יקרא דכהן גדול וכעין קריאת כהן גדול ביום הכפורים:

(ט) (על המשנה) לנסך. ה"ה להעלאת סולת והקטרת החבתין, אלא דלא תני אלא אלו שנתחדש בהם דבר בכהן גדול:

(י) (על הברטנורא) שאין אומרים שירה אלא על היין, כדיליף בגמרא מקרא. ופירשו התוספ', אין אומרים שירה על שום אכילת מזבח. כגון זריקת דמים וניסוך המים, כי אם על היין. אבל ודאי מצינו שירה בלא יין כגון הלל בשחיטת פסחים:

(יא) (על המשנה) תקעו. לפי שאפשר לאדם שלא יראה הנפת הסודרים כשיפנה לבו לדבר אחר, וא"נ כשהיו בתוך הלשכות או בהר הבית לא בעזרה, אבל קול התקיעות א"א שלא ישמעם, ולפיכך תקעו כדי שיפנו לראות בהנפת הסודרים. נ"ל:

(יב) (על המשנה) בצלצל. כלי זמר אחרים היו ג"כ שם, אלא שזה היה כלי זמר מיוחד שאין שם אלא הוא וקול גדול היה לו והוא המתחיל, וממונה מיוחד היה לו:

(יג) (על הברטנורא) ובמשנה ה' פרק ה' דסוכה, כתב הר"ב, שבשיר היו שלשה פרקים שמפסיקים בו, ומשמע דלא קחשיב להנך דהכא כו' י"ל משום דאפשר בלא הם ע"י הסודרים כו'. א"נ תנאי נינהו. עתוי"ט:

(יד) (על המשנה) העם. כל העם שבעזרה:

(ד)

(טו) (על המשנה) לה' כו'. כל המזמור. רש"י:

(טז) (על הברטנורא) ונתעלה וישב במרום דוגמת שכנו בעירו והר קדשו. רש"י:

(יז) (על הברטנורא) ולשון הר"מ, שעליה יהיה הדין והדיינין. ע"כ. ואסיפא דקרא קיימי, בקרב אלהים ישפוט. ובגמרא דר"ה שם, על שום שגילה ארץ בחכמתו והכין תבל לעדתו. פירש"י שגילה ארץ מקום מצב עדתו:

(יח) (על הברטנורא) לאפוקי ממאן דאמר תרי חרוב, שנאמר יחיינו מיומים. גמרא:

(יט) (על המשנה) לחיי. והר"ב העתיק לחי העולמים. ושניהם צדקו יחדיו. שאם אתה אומר לחיי העולמים, הכוונה להש"י שהוא חיי העולמים כולם, כענין שנאמר ואתה מחיה את כולם. ואפילו אם תאמר חיי העולם הוא נכון, כי הוא סמוך משם חיים שלא נמצא נפרד בלשון הקדש. וכשאתה אומר חי העולמים ג"כ נכון, ותהיה הקריאה חי בציר"י, כענין שנאמר וישבע בחי העולם, שהוא סמוך, ויהיה ענינו חיים של העולמים והוא הש"י שהוא חיותו של עולם כאמור. משא"כ חי בפת"ח, שאינו סמוך, יהיה ענינו העולם שהוא חי, ואין העולם עצמו חי על צד האמת. כן כתב הר"מ. ועתוי"ט: