תוספות יום טוב על שביעית י

<< · תוספות יום טוב · על שביעית · י

משנה א

בשטר. לשון הר"ב שכתב לו שטר באחריות וכו'. כלומר דאפילו שהאחריות מפורש בו. והשתא דשלא בשטר כלומר בשטר שכתוב סתם ולא פירש בו האחריות ורב ושמואל דאמרי תרווייהו הכי בפרק דדגיטין דף לז ואף על גב דקי"ל כחכמים דמשנה ו פ"ק דב"מ דאחריות ט"ס ואפילו לא נכתב ככתוב דמי. מכל מקום לענין השמטת כספים. איצטריך לאשמועינן דאפילו כשפירש בהדיא לא מהני לומר דלכך פירש בהדיא כדי שיהיה כמו משכון. [והשתא א"ש דלא הוה זו ואצ"ל זו דתנא ושלא בשטר לגלויי אבשטר דמיירי במפורש בו אחריות. והרמב"ם בפירושו פירש שלא בשטר קודם בשטר משמע שכך היתה גירסתו. ושם שטר מפורש במשנה ו פרק קמא דב"מ]. ופי' אחריות כתבתי במשנה ו פרק ג דפיאה. ועוד במשנה ה פרק קמא דקדושין:

משנה ב

[השוחט את הפרה וכו' משמט. ול"ד להקפת חנות ושכר שכיר דבמשנה דלעיל דהקפת חנות דרך להקיף שנה ושנתים ובסוף נוטל חובו ואין דרך לנגשו. וכיון שכן הוי ליה כהלוהו עד אחר שביעית דלרוב הפוסקים אין שביעית משמטתו. וכן השכיר דרכו לקבץ שכר שנה או שנתיים ביד שוכרו ואינו נוגשו לתתם לו אבל הם בידו כפקדון או כהלוהו עד אחר שביעית. אבל המוכר חפץ לחבירו ולא קבע לו זמן לפרעו אחר שביעית מיד כשמכר לו הוה ליה כאילו הלוהו ושביעית משמטתו והיינו טעמא דהשוחט את הפרה וחלקה בר"ה וכו'. בית יוסף חושן משפט סימן ס"ז סעיף י"ט]:

המלוה על המשכון. פירש הר"ב דכתיב ואשר יהי' לך פרט לזה וכו'. ושאני משעבוד קרקעות דקי"ל מלוה קונה משכון משום ולך תהיה צדקה. גמרא דגיטין דף לז. והיינו שלא בשעת הלואה דקרא שלא בשעת הלואה כתיב. ומכ"מ הואיל ושלא בשעת הלואה קונה אלים נמי שעבודיה דבשעת הלואה דלא משמט דהא הכא דתנן מלוה על המשכון משמע שההלואה על המשכון היה. תוספות שם:

משנה ג

פרוזבול. פירש הר"ב פרוז תקנה [בגמ' דגיטין פרוז פורסא דמלתא. ופירש רש"י תקנה אבל הרשב"ם פ"ד דבבא בתרא סוף דף סה כתב פרוז ריוח כמו הפריז על מדותיו דמסכת נדה [ד:] עד כאן. ומה שכתב הר"ב] בול עשירים וכו' ותקנה לעניים. בגמ' דגיטין אמר רב חסדא פרוזבולי ובוטי. וכתבה הר"ב בפ"ג דמ"ק ועיין שם. וכ' בכסף משנה בריש פ"ב מהלכות ממרים דהא דאמר בוטי ואנן פרוזבול קרינן משום דמשמע דלאו תקנה וסייג לתורה שלא יעברו על השמר וגו' אלא עיקר התקנה לעשירים שלא יפסידו ולעניים שלא תנעול דלת:

שהתקין הלל הזקן. פירש הר"ב שהיה כח ביד הלל לתקן משום דהשמטת כספים בזמן הזה דרבנן דכתיב וזה דבר השמטה וכו'. בזמן שאתה משמט קרקע וכו'. גמ' דגיטין ד' לו. לשון הר"ש. ומפרש ר"ת דהך השמטת קרקע לאו בעבודת קרקע אלא בשדות שחוזרות לבעלים דומיא דהשמטת כספים דבזמן שהיובל נוהג שמשמט קרקע שביעית נוהגת שמשמט כספים ובבית שני [דהלל נהג נשיאותו מאה שנה קודם החורבן] לא נהגו יובל לפי שלא היו כל יושביה [עליה] ובשם ר"ת פירשו דבבית שני נהגו יובל והלל לדורות הבאים תקן דיודעים היו שהבית עתיד ליחרב. ע"כ. ודברים אלו בתוספות. ורש"י מפרש שם כפירוש הראשון:

משנה ד

איש פלוני ופלוני הדיינים. בריש פרק ד' דגיטין דף ל"ב פליגי רב נחמן סבר דדוקא תני תרי לאשמועינן דסגי בבית דין של שנים דבשלמא גבי דינא דממונא בעינן שלשה אבל הכא אודועי בעלמא הוא ובתרי סגי. ורב ששת סבר דהכא נמי בעינן תלתא ותנא אטו כי רוכלא ליחשב וליזל. והרמב"ם העתיק המשנה כצורתה. והטור חושן משפט סימן ס"ז כתב פלוני ופלוני ופלוני. ויהיב בית יוסף טעמא דפסק כרב ששת דמסתבר טעמיה והכא איסורא ולא ממונא ואין זה בכלל הלכה כרב נחמן בדיני:

שכל חוב שיש לי שאגבנו. ובגיטין גמרא דף ל"ו שיש לי אצל פלוני. וכן כתב הר"ב שם משנה ג:

או העדים. פירש הר"ב ללמדך שהעד נעשה דיין. וכך כתב הרמב"ם דבגמרא אמרינן עלה כתוב בלשון עדים וחתמי דיינים ופירש רש"י כגון דוכרן סהדותא דהוה באנפנא כו' וחתמו למטה אני פלוני דיין. ע"כ. ואשמועינן דאע"ג דטעמא דפרוזבול הוא משום דכל שביד בית דין כגבוי דמי. והני להעיד בקש לפניהם אפילו הכי כי חתמי דיינים נעשו דיינום דעד נעשה דיין בדרבנן:

משנה ה

והמאוחר פסול. מסתברא דטעמא נמי משום קנס כמו שפירש הר"ב לקמן בשטרי חוב המוקדמין [וכן נמי סמך לו הר"ב אדלקמן ולא פירש בכאן דלא נפסל השטר מחמת שהעדים כו' כך נ"ל. ואמנם בירושלמי אשטרי חוב דלקמן גרסינן ר' יוחנן אמר פסולי' ממש רשב"ל אומר אינו מונה אלא משעת הכתב והתני פרוסבול בין מוקדם בין מאוחר כשר ואינו מונה אלא משעת הכתב אם אומר את כן בשטרות מה בין פרוסבול מה בין שטר ע"כ. והלכה כר"י לגבי רשב"ל וא"כ אה"נ דפרוסבול כשר משעת הכתב אבל תימה דהרמב"ם והטור לא כתבו להך ירושלמי והתוספות והרא"ש בפרק השולח הביאו לירושלמי דלעיל מהא בטעמא דמוקדם ומאוחר דכשר בפרוסבול פסול בשטרי חוב וכשר בשטרי חוב פסול בפרוסבול והשמיטו להך ונראה לי דסביר' להו דסתם מתני' לא משמע כן דהא בחד לישנא קתני פסול דפרוסבול ופסול דש"ח ובבבלי לא מצינו שחילקו ביניהם בכך הלכך דחו הירושל' הזה מהלכה וגם הברייתא שהביא הירושל' מדבבלי לא הביא לברייתא זו וכן לא מצאתיה בתוספתא דשביעית ושוב ראיתי בתשובה האחרונה של הר"ן ז"ל שפוסל לגמרי הפרוזבול לפי שכיון שלא נכתב כהלכתו אין לו דין שער ע"כ. הרי שאינו מחלק בינו לש"ח הפסול ודלא כהירושלמי]:

[שטרי חוב המוקדמין פסולים. פירש הר"ב דמצו העדים לומר שלא באו להעיד וכו'. ירושלמי. ומדברי הר"ן בשם הר"ז דבכגון זה מצוי דטעו העדי' והריב"ש כתב שסיים הר"ז וצריך ב"ד הגדול ולהחמיץ הדין. ע"כ בבית יוסף ועוד שם חילוקים אחרים]:

כותב פרוזבול. לשון הר"ב כותבין אבל בסיפא נקט נמי כותב. וכלשון הר"ב כן הוא במשנה שבירושל' ויש ליישב דכותב ר"ל הסופר:

משנה ו

אלא על הקרקע. פי' הר"ב שאז חשוב החוב כגבוי וכן פי' הר"ש.

[שכל מה שיוכלו חכמים לתקן כדי שלא יהיו נראין עוקרין דבר מהתורה התקינו. הרשב"ם בפ"ד דב"ב ריש ד' סו] וכלומר לאפוקי מטלטלין דאינן חשובין כל כך כגבוי' כמו קרקע דכל קרקע אינה נגזלת ובחזקת הבעלים עומדת והוא מסר החוב לבית דין והלכך הקרקע נעשית ביד ובחזקת הב"ד [ובפירוש שהזכרתי כתב לפי שהקרקע אינו יכול להשמיט ולהצניע. א"נ לפי שאין רגילות ללוות למי שאין לו קרקע ובמלתא דלא שכיח לא עבוד רבנן תקנתא עכ"ל. והטעם השני כתב גם כן הרשב"ם פ"ד דבבא בתרא שם בשם זקינו ז"ל נ"ל דהיינו רש"י ז"ל]:

[מזכה הוא. ומייתי למתני' פ"ד דגיטין [דף לז] בזה הלשון מזכהו וכן מצאתי במשניות כתובים:

כל שהוא. פי' הר"ב דראוי לגבות בו חובו כגון דגבי והדר גבי. וכך פירש הר"ש וכן פירש רש"י בפ"ד דגיטין [שם] גם התוספות שם וסוף פ"ב דבבא בתרא ודחו פירוש רבינו שמואל דמפרש משום דאין אונאה לקרקעות ואותו טעם כ' הר"ב במשנה ו פ"ג דפאה וכן דעת הרי"ף בפרק הזהב. וכן פסק הרמב"ם בפ"ג מהל' מכירה. ור"ת והרא"ש ס"ל דבפלג איכא אונאה. ואי בפלג דוקא ואי ביתר מפלג. אברר בס"ד במשנה ה' פי"א דכתובות:

[על נכסי אשתו. פי' הר"ב נכסי מלוג כו' שהבעל אוכל פירות. וכ"כ הר"ש ותמהני מנ"ל והא סתמא תנן ותו דומיא דסיפא דליתומים על נכסי אפטרופסים ותו דבירושלמי פשיט לאבעי לאפטרופוס על נכסי יתומים מהא דעל נכסי אשתו]:

וליתומים על נכסי אפוטרופוס. דתקנה זו לטובת עניים תקנוה כמו כן שימצאו מי שילוה להם כדלעיל. ולפיכך אמרו כשיש לאפוטרופוס שלוה לטובת היתומים קרקע שכותבין עליו פרוזבול הואיל והוא לוה אע"פ שלא לצורך עצמו לוה וזהו שכתבו הר"ב והר"ש הלוים לצורך היתומים. ע"כ. ואילו היה אביהם חייב ולא הניח קרקע דמתקנת הגאונים גובים ממטלטלים כמ"ש בפ"ח דכתובות מסתברא דאע"פ שיש לאפוטרופא שלהם קרקע. כיון שהאפוטרופא לא לוה אין שייך לכתוב פרוזבול על סמך קרקע שלו:

משנה ז

כוורת דבורים. משנה זו שנויה עוד בסוף מס' עוקצין והכא אגב שביעית תנייה והתם אגב טומאה. הר"ש [ועיין מ"ש עוד שם].

הרי היא כקרקע. כתב הר"ב ונקנית בכסף ובשטר ובחזקה. וסיים הרמב"ם ושיקנה על גבה מטלטלים ושאר דיני הקרקעות:

[וכותבין עליה פרוזבול. אע"ג דתנן הרי היא כקרקע איצטריך לאשמועינן דכותבין כו' דסד"א דלא סמכה דעתא דמלוה עלוה מאחר שהיא מטלטלת. אי נמי אשמועינן אע"פ שאין הכוורת ללוה כי אם הדבש. בפירוש הנזכר. וכ' עוד דמיירי שאין מקום הכוורת ללוה ולא השאיל לו המלוה המקום. ופשוט הוא ממתניתין דלעיל]:

פטור. פי' הרמב"ם ר"ל פטור ממיתה וחייב מלקות על כל פנים. [ור"ל מכוח מרדות ועיין מ"ש בריש שבת בס"ד]:

משנה ח

המחזיר חוב בשביעית. ל' הר"ב בסוף שביעית. דהיינו בשמיטתה כלומר ששמטה. ואכתי בסוף שביעית לא ניחא. וז"ל הר"ש בשביעית ביום אחרון של שביעית אי נמי בשמינית דשעה אחרונה של שביעית משמטת ע"כ. ורש"י בפ"ד דגיטין [דף לז. ] כתב כלשון אחרון:

[אמר לו אעפ"כ כו'. פי' הר"ב א"ל כו' אני רוצה לפרוע לך. כ"כ הר"ש ודבר תימה הוא דאם יקבל בפרעון א"כ אינו משמט ומאי מהני שאמר משמט אני ואינו עושה כן ובגמרא ברייתא [שם] כשהוא נותן לו אל יאמר לו בחובי אני נותן לך אלא יאמר לו כן במתנה אני נותן לך ופסקוה הפוסקים עיין בח"מ סוף סימן ס"ז]:

שנאמר וזה דבר השמטה. פירש הר"ב אין לך אלא דבור ראשון. וז"ל הר"ש מדכתיב וזה דרש דא"צ אלא לדיבור אחד:

רוצח וכו'. שנויה עוד בסוף פרק ב דמכות:

משנה ט

לא יחזיר לבניו. דאע"ג דמד"ס גר יורש אביו כמ"ש הר"ב במשנה י פרק ו דדמאי. דוקא אביו עובד כוכבים אבל באביו גר לא תקנו כדאיתא בפ"ק דקדושין דף יז וטעמא נראה בעיני משום דכשאביו כמו כן גר יכולין ישראל לזכות מן הדין בנכסיו כשמת ולפיכך לא תקנו להפקיע זכות ישראל. [ועי"ל דאם אביו גר לא יועיל לו חזרתו לסורו דאנן לא נתן לו ירושתו מהגר ומיהו בכפופים תחת יד עובדי כוכבים צריכים לתירוץ הראשון]:

ואם החזיר רוח חכמים נוחה הימנו. מה שכתב הר"ב דאם היה הורתם שלא בקדושה ולידתם בקדושה המחזיר להם אין רוח חכמים נוחה הימנו. אוקימתא דברייתא בקדושין דף יז. וכתב הר"ש וליכא איסורא אלא אין חכמים מחזיקים לו טובה שלא הצריכוהו לכך וכן נראה לשון רש"י [ועי' בפ"ג דאבות משנה י בפי' רוח חכמים נוחה הימנו]:

נקנין במשיכה. עי' מ"ש במשנה ב פ"ג דדמאי:

וכל המקיים דבריו רוח חכמים נוחה הימנו. בלא נתינת דמים מיירי שאם נתן הדמים לא סגי דאם חוזר בו דאין רוח חכמים נוחה הימנו אלא שעומד במי שפרע כדתנן בפ"ד דבבא מציעא. והכי איתא התם בגמרא החוזר מדברים אין לנו אלא שאין רוח חכמים נוחה הימנו. דברים ואיכא בהדייהו מעות קאי באבל ר"ל באבל אמרו מי שפרע וכו'. וז"ש הרמב"ם וכל המטלטלים נקנין במשיכה וכל זמן שלא ימשוך יכול כל אחד מהם לחזור באותה סחורה ואפי' אחר נתינת המעות כלומר מן הדין ומיהו קאי באבל. ומ"ש הר"ב דהכי תניא איפת צדק והין צדק שיהא לאו שלך צדק והין שלך צדק. הכי תניא בפ' הזהב דף מט ר' יוסי בר יהודה אומר מה ת"ל הין צדק והלא הין בכלל איפה היה [דהין י"ב לוגין ואיפה ג' סאין שהן ע"ב לוגין] אלא לומר לך שיהא הין שלך צדק ולאו שלך צדק. ואע"ג דבקרא לא כתיב אלא הין מכלל הן אתה שומע לאו כי טעם אחד לשניהם [ואסמכתא בעלמא הוא דאלת"ה א"כ עובר בעשה ה"ל למתני]:

משנה שביעית, פרק י':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב