משנה שביעית י ו

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת שביעית · פרק י · משנה ו | >>

לחצו כאן למהדורת ויקיטקסט המבוארת

אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע.

אם אין לו, מזכה הוא בתוך שדהו כל שהוא.

היתה לו שדה ממושכנת בעיר, כותבין עליה פרוזבול.

רבי חוצפית אומר, כותבין לאיש על נכסי אשתו, וליתומים על נכסי אפוטרופיןיב.

משנה מנוקדת

אֵין כּוֹתְבִין פְּרוּזְבּוּל אֶלָּא עַל הַקַּרְקַע.

אִם אֵין לוֹ, מְזַכֶּה הוּא בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ כָּל שֶׁהוּא.
הָיְתָה לוֹ שָׂדֶה מְמֻשְׁכֶּנֶת בָּעִיר, כּוֹתְבִין עָלֶיהָ פְּרוּזְבּוּל.
רַבִּי חֻצְפִּית אוֹמֵר:
כּוֹתְבִין לְאִישׁ עַל נִכְסֵי אִשְׁתּוֹ,
וְלִיתוֹמִים עַל נִכְסֵי אַפִּטְרוֹפִּין.

נוסח הרמב"ם

אין כותבין פרוזבול, אלא - על הקרקע.

אם אין לו -
מזכהו בתוך שדהו, כל שהוא.
היתה לו שדה ממושכנת, בעיר -
כותבין עליה פרוזבול.
רבי חוצפית אומר:
כותבין לאיש - על נכסי אשתו,
וליתומים - על נכסי אפטרופין.

פירוש הרמב"ם

כל שהוא - אמרו בתלמוד "אפילו קלח של כרוב".

ממושכנת - ואף על פי שהיא "משכנתא דסוריא" שמנהגם לתת לו לוקח המשכונה ממון, [ויגורו] יחד ויאכל פירות עד זמן ידוע שיסכימו עליו, ואז תחזור המשכונה לממשכן ולא יפרע כלום. וכן היה כותב לו "במשלם שניא אילן, תיפוק ארעא דא בלא כסף", שאין לו בה רשות עד ישלם הממון.

והאפטרופסין - הם הממונים על היתומים שמנה אותם האב או בית דין. ועוד נבאר דיניהם במקומם.

רבי חוצפית - איני רואה חולק עליו:

פירוש רבינו שמשון

אא"כ יש לו קרקע ללוה דאז חשוב החוב כגבוי ביד ב"ד ולא קרינא ליה לא יגוש וכמלוה שיש עליה משכון והאי דעדיפא קרקע ממטלטלין [לאו] משום דכלין דהרי עציץ נקוב המונח על גבי יתדות דיכול לכלותו ואמר בהשולח (דף לז.) דכותבין עליו פרוזבול אלא כך הוא דין דקרקע חשיבא כגבוי טפי:

ואם אין ללוה ולמלוה יש לו מזכה לו כל שהוא וכותב עליה פרוזבול ואפילו החוב מאה מנה לפי שראוי [לגבות] בה כל חובו כגון דגבי והדר גבי אי נמי כדאמרינן לעיל גבי מלוה על המשכון דאפי' מחט והקרקע כל שהוא נחשב כמשכון:

היתה לו שדה ללוה ממושכנת בין שמשכן לו בין שמשכן לאחרים ואפילו לחייב לו יש לו קרקע כותבין פרוזבול מדרבי נתן:

על נכסי אשתו. נכסי מלוג שהוא אוכל פירות:

על נכסי אפוטרופין שלוון לצורך היתומים וליתומים אין לו קרקע ובירושלמי (פ"י ה"א) בעי מהו לכתוב לאשה על נכסי בעלה וכן יתומין על נכסי אפוטרופין:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

אלא על הקרקע - אלא אם כן יש לו קרקע ללוה, שאז חשוב החוב כגבוי ביד ב"ד ולא קרינן ביה לא יגוש י:

אם אין לו - ללוה, ומלוה יש לו, מזכה לו מלוה ללוה בתוך שדהו קרקע כל דהו וכותבים עליו פרוזבול, ואפילו החוב מאה מנה, משום דקרקע כל שהוא ראוי לגבות בה כל חובו, כגון דגבי והדר גבי עד דמשלים כל חובו:

היתה לו - ללוה שדה ממושכנת בעיר, בין שאחרים משכנו אותה לו בין שמשכן הוא לאחרים כותבין פרוזבול:

כותבין לאיש על נכסי אשתו - כגון קרקע של נכסי מלוג שהוא אוכל פירות יא:

על נכסי אפוטרופין - שלווין לצורך היתומים והיתומים אין להם קרקע:

פירוש תוספות יום טוב

אלא על הקרקע. פי' הר"ב שאז חשוב החוב כגבוי וכן פי' הר"ש.

[שכל מה שיוכלו חכמים לתקן כדי שלא יהיו נראין עוקרין דבר מהתורה התקינו. הרשב"ם בפ"ד דב"ב ריש ד' סו] וכלומר לאפוקי מטלטלין דאינן חשובין כל כך כגבוי' כמו קרקע דכל קרקע אינה נגזלת ובחזקת הבעלים עומדת והוא מסר החוב לבית דין והלכך הקרקע נעשית ביד ובחזקת הב"ד [ובפירוש שהזכרתי כתב לפי שהקרקע אינו יכול להשמיט ולהצניע. א"נ לפי שאין רגילות ללוות למי שאין לו קרקע ובמלתא דלא שכיח לא עבוד רבנן תקנתא עכ"ל. והטעם השני כתב גם כן הרשב"ם פ"ד דבבא בתרא שם בשם זקינו ז"ל נ"ל דהיינו רש"י ז"ל]:

[מזכה הוא. ומייתי למתני' פ"ד דגיטין [דף לז] בזה הלשון מזכהו וכן מצאתי במשניות כתובים:

כל שהוא. פי' הר"ב דראוי לגבות בו חובו כגון דגבי והדר גבי. וכך פירש הר"ש וכן פירש רש"י בפ"ד דגיטין [שם] גם התוספות שם וסוף פ"ב דבבא בתרא ודחו פירוש רבינו שמואל דמפרש משום דאין אונאה לקרקעות ואותו טעם כ' הר"ב במשנה ו פ"ג דפאה וכן דעת הרי"ף בפרק הזהב. וכן פסק הרמב"ם בפ"ג מהל' מכירה. ור"ת והרא"ש ס"ל דבפלג איכא אונאה. ואי בפלג דוקא ואי ביתר מפלג. אברר בס"ד במשנה ה' פי"א דכתובות:

[על נכסי אשתו. פי' הר"ב נכסי מלוג כו' שהבעל אוכל פירות. וכ"כ הר"ש ותמהני מנ"ל והא סתמא תנן ותו דומיא דסיפא דליתומים על נכסי אפטרופסים ותו דבירושלמי פשיט לאבעי לאפטרופוס על נכסי יתומים מהא דעל נכסי אשתו]:

וליתומים על נכסי אפוטרופוס. דתקנה זו לטובת עניים תקנוה כמו כן שימצאו מי שילוה להם כדלעיל. ולפיכך אמרו כשיש לאפוטרופוס שלוה לטובת היתומים קרקע שכותבין עליו פרוזבול הואיל והוא לוה אע"פ שלא לצורך עצמו לוה וזהו שכתבו הר"ב והר"ש הלוים לצורך היתומים. ע"כ. ואילו היה אביהם חייב ולא הניח קרקע דמתקנת הגאונים גובים ממטלטלים כמ"ש בפ"ח דכתובות מסתברא דאע"פ שיש לאפוטרופא שלהם קרקע. כיון שהאפוטרופא לא לוה אין שייך לכתוב פרוזבול על סמך קרקע שלו:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(י) (על הברטנורא) שכל מה שיוכלו חכמים לתקן כדי שלא יהא נראה כעוקרים דבר מהתורה התקינו. הרשב"ם. ולאפוקי מטלטלין דאינן חשובין כ"כ כגבויים כמו קרקע דקרקע אינה נגזלת (וא"י להצניע א"נ אין רגילים להלוות למי שאין לו קרקע ובמילתא דלא שכיח לא תקנו. תוי"ט בשם הפירוש):

(יא) (על הברטנורא) לאו בדווקא הוא אלא אפי' אינו אוכל פירות כגון שניתן לה קרקע ע"מ שאין לבעלה זכות. כן מוכח בירושלמי והוי דומיא דסיפא. תוי"ט בהשמטות. ב"ד:

(יב) (על המשנה) וליתומים כו'. דתקנה זו לטובת עניים תקנוה כמו כן שימצאו מי שילוה להם. ולפיכך אמרו כשיש לאפוטרופוס שלוה לטובת היתומים קרקע שכותבין עליו פרוזבול הואיל והוא לוה (דאלו לוה אביהם אין כותבין על נכסי אפטרופוס) אף על פי שלא לצורך עצמו לוה:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

אין כותבין פרוזבול וכו':    בגיטין שם פי' רש"י ז"ל טעמו דלא תקון הלל אלא בזמן שהחוב כשאר רוב שטרות שהן נגבין מן הקרקע דהויא מילתא דשכיחא כדאמרינן בכמה דוכתי דבמילתא דלא שכיחא לא עבוד רבנן תקנתא ע"כ פירושו. והפי' שהביא ר"ע ז"ל הוא פי' רבינו שמשון ז"ל וע' בהר"ן ז"ל שם בפ' השולח שכתב ומסתברא דמאי דאמרינן מזכהו בשדהו כל שהוא שאם היה שם וצווח לא מהני שאין אדם זוכה בעל כרחו ומיהו אם לא היה שם משמע דמהני ומכאן נ"ל דמאי דקיימא לן זכין לאדם שלא בפניו כל שהדבר בעצמו זכות אע"פ שנמשך ממנו חוב שהוא יתר על על הזכות זכה וקנה דהא הכא כשמזכהו קרקע כל שהוא מתחייב הוא בכך שאין שביעית משמטת חובו ואפ"ה אמרינן דמהני אלא שאפשר לדחות ולומר שאף זה מקולי פרוזבול והיכא שצווח כששמע לדברי רש"י ז"ל שכתב דהאי דבעינן קרקע היינו משום דבעינן שיהא החוב כשאר רוב שטרות שהן נגבין מן הקרקע וקרוב הדבר לומר דכיון דבשעת כתיבת הפרוזבול היה הקרקע בחזקתו מהני אבל לדברי רבינו שמשון ז"ל שכתב דהיינו טעמא מפני שאז החוב כגבוי ביד ב"ד משמע דלא מהני וכן הדין אם היה לו קרקע בשעת כתיבת פרוזבול ומכרו קודם שביעית שהדבר תלוי בסברת שני הפירושים זהו דעתי עכ"ל ז"ל. וראיתי שם ברמב"ם פ"ח שכתב אין קרקע ללוה מוכר לו המלוה כל שהוא בתוך שדהו וכן הוא בכל הדפוסים:

כל שהוא:    מפ' התם בגמ' פ' השולח וכמה כל שהוא קלח של כרוב וכן פסק ברמב"ם וכן בסמ"ק סי' רנ"ח:

היתה לו שדה ממושכנת:    כתב הרמב"ם ז"ל ואע"פ שהיא משכנתא דסוריא שאוכל פירות עד זמן ידוע שיסכימו עליו ואז תחזור המשכונא לממשכן ולא יפרע כלום וכן היה כותב לו במשלם שנייא אילין תיפוק ארעא דא בלא כסף ואין לו בה רשות כלל עד ישלם הזמן. ומלת בעיר דקתני מתניתין לאו דוקא וכמו שכתב שם ברמב"ם פ"ט מהרי"ק ז"ל:

ר' חוצפית אומר:    הרא"ש ז"ל פ' השולח סי' ט"ו. והלכתא כר' חוצפית:

כותבין לאיש וכו':    בירושלמי בעי מהו לכתוב לאפוטרופוסין על נכסי יתומין נשמועינה מן הדא כותבין לאיש על נכסי אשתו מהו לכתוב לאשה על נכסי בעלה נשמועינה מן הדא וכן ליתומין על נכסי אפוטרופים. וכתב בית יוסף שם בחשן המשפט דף פ"ה ריש עמוד ד' דמשמע ליה לרש"י ז"ל ממתני' שאם היתומין הן לוין כותבין על קרקע האפוטרופוס וכן אם הם מלווין יכולין לזכות קרקע האפטרופוס ללוה ולכתוב עליו פרוזבול דכדידהו דמי אלמא איכא גוונא דבעי יתומים לכתוב פרוזבול וכיון דתנן במתני' דברי ר' חוצפית בלא שום חולק הכי קיימא לן ומש"ה דחה רש"י ז"ל ההיא דספרי ע"כ בקיצור:

תפארת ישראל

יכין

אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע:    שיהיה ללוה. דאז הוה כגבוי:

אם אין לו מזכה הוא:    ר"ל מזכה מלוה ללוה:

בתוך שדהו כל שהוא:    ואפי' החוב ק' מנה. עכ"פ אפשר דגבי והדר גבי כל שעה שיפדהו:

היתה לו שדה ממושכנת בעיר:    בין שמישכן הלוה לאחרים. או אחרים אצלו:

רבי חוצפית אומר כותבין לאיש על נכסי אשתו:    אפי' על נכסי מלוג שאינן באחריותו רק שאוכל פירותיהן:

וליתומים על נכסי אפוטרופין:    הואיל ואפוטרופס לוה. אף שלא לצורך עצמו לוה. אפ"ה כותב על נכסיו. והא דאמרינן [גיטין ל"ז א] דיתומי' א"צ פרוזבול. היינו בשהיה אפוטרופס שלהן מלוה:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים