תוספות יום טוב על שבועות א
תוספות יום טוב · על שבועות · א · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
משנה שבועות, הקדמה
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
שבועות. הא דלא פתח האי מסכת כל כינויי שבועות כשבועות כדפתח נדרים ונזיר. משום דתנא ממכות קא סליק הוצרך לפתוח בשתים שהן ארבע. והואיל ולא פתח בכינוי תו לא חש לשנות אח"כ. תוס'. ובפרק קמא דנדרים כתבו דלהכי לא תני כינוי משום דלית בהו ידות כמו בנדרים ונזיר. ע"כ. וכתבו עוד וא"ת אמאי לא תנא ידיעות ברישא דהא בקרא כתיב ברישא או נפש אשר תגע וגו' והדר או נפש כי תשבע וגו'. וי"ל דשבועות הוא עיקר המסכתא דבסדר ישועות קאי ואגב שבועות תנא ידיעות משום דגבי הדדי כתיבי [כמ"ש לקמן] אי נמי משום דמילי דשבועות כתיבי בקרא ברישא (ויקרא ה') ונפש כי תחטא וגו' והוא עד דהיינו שבועות העדות והאי דלא פתח בשבועות העדות משום דלית בהו שתים שהן ארבע. ע"כ:
שהן ארבע. פירש הר"ב יש לרבות עוד וכו' כר"ע משנה ה' פ"ג. גמ':
ידיעות הטומאה וכו'. מ"ש הכא דתנא להו לכולהו ומ"ש גבי יציאות השבת [בריש פ"ק דשבת] ומראות נגעים [בריש פ"ק דנגעים] דלא קתני להו לכולהו. אמרי שבועות וידיעות הטומאה דגבי הדדי כתיבין ודמיין אהדדי בקרבן עולה ויורד תני להו גבי הדדי ואיידי דתני תרתי תנא כולהו. גמ'. וכתבו התוס' וא"ת ליתני מראות נגעים קודם יציאות השבת. כיון דאיתא בדלות ודמי טפי לשבועות. וי"ל דהני לכפר והני להכשיר. ע"כ. והשתא תנא שבת ברישא דבלאו הכי קדים בסדר הסדרים. אי נמי דהל' שבת חמירי שיש בה סקילה. אבל מה שהקשו התוס' גבי מראות נגעים. ניתני לכולהו דדמיין אהדדי בקרבן עולה ויורד ותירצו דליתא בדלי דלות. ע"כ. לא הבינותי קושיתם דהא הכא דכתיבין בהדדי אמרי' נמי [צ"ל נמי אמרינן דכתיבין בהדדי]:
הטומאה. פי' הר"ב או נפש וגו' האמור בויקרא אצל טומאת מקדש וקדשיו שאין הכתוב מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו כדמסיק בגמ' דף ז' דכתיב בפרשה זו או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה והרי בהמה בכלל חיה [שנאמר (ויקרא י"א) זאת החיה אשר תאכלו וסמיך ליה כל בהמה] בהמה למה נאמרה. נאמר כאן בהמה טמאה. ונאמר להלן [באוכל קדשים בטומאת הגוף. בצו את אהרן] בהמה טמאה. מה להלן טומאת קדשים. אף כאן טומאת קודש. וכתיב הכא לכל טומאתו וכתיב התם [בטומאת מקדש בפרשת פרה אדומה] עוד טומאתו בו. מה להלן טומאת מקדש. אף כאן טומאת מקדש:
שתים. ל' הר"ב כתיבי בקרא דכתיב ונעלם [ממנו] והוא טמא. משמע שנעלמה ממנו טומאה וכו'. ודקרי להו ידיעות. פי' הר"ב בריש פרק ב':
שהן ארבע. כתב הר"ב יש לרבות עוד וכו' כרבי ישמעאל דסוף פרק ב'. גמ':
יציאות השבת. כתב הר"ב הוצאה וכו' ילפינן מקרא כו' לא תפיקו. וכן פירש"י. הכי דרשינן בריש פרק י"א דשבת דף צ"ו. ובפ"ק דשבת מפרש הר"ב מאל יצא ועמ"ש שם בדבור שתים שהן ארבע:
שהן ארבע. כתב הר"ב יש להוסיף עוד שתים דהכנסה. עמ"ש בריש פרק קמא דשבת והא דהתם תנא שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ד' בחוץ ואילו הכא לא תני אלא שתים שהן ארבע. מתרצים בגמ' התם דעיקר שבת. תנא חיובי ופטורי. הכא חיובי תני. ופטורי לא תני. והא דנקט הר"ב הכא תחלה העומד בפנים. ולעיל נקט תחלה העומד בחוץ. וכן לשון רש"י וכן מצינו במשנה א' ריש פ"ק דשבת. אבל בהפך דמעיקרא תנן בפנים קודם בחוץ והדר פתח לפרושי בחוץ דסיים ביה. ומדליכא קפידא. לא קפיד נמי רש"י וכן הר"ב והתחילו פעם בעומד בחוץ. ופעם בעומד בפנים:
מראות נגעים שנים. שנים גרסינן ולא שתים דמראה לשון זכר הוא. כדכתיב (שמות ג') את המראה הגדול הזה. ותנן נמי במס' נגעים [פרק קמא משנה ד'] מראות נגעים ר' דוסא בן הרכינס אומר שלשים וששה עקביא בן מהללאל אומר שבעים ושנים. תוס'. ויתכן לפי זה לגרוס שהם ולא שהן. אבל מראות לא קשיא דלגרוס מראים ואע"פ שכן נמצא בפירוש הרמב"ם במשנה ג' וד' פרק קמא דנגעים דמראה שם לזכר בסימן הנקבה:
שהן ארבעה. כתב הר"ב תולדה דשאת וכו' כדפי' בריש מסכת נגעים:
כל שיש בה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף וכו'. שהרי הוא אומר ונעלם. מכלל [דידע] והוא ידע. הרי כאן שתי ידיעות. ברייתא בגמרא ופרכינן אלא מעתה גבי סוטה כתיב ונעלם מעיני אישה מכלל דהוי ידע מעיקרא. אי הוה ידע מי בדקו לה מיא. והא תניא ונקה האיש וגו' בזמן שהאיש מנוקה וכו' [כדפירש הר"ב במשנה ג' פ"ק דסוטה] ותו גבי תורה כתיב (איוב כ"ח) ונעלמה מעיני כל חי מכלל דאיכא דהוה ידע בה. והכתיב [שם] לא ידע אנוש ערכה ומסיק ידיעת בית רבו [שלמד בבית רבו שהנוגע בטומאה טמא] שמה ידיעה. פרט לתינוק שנשבה בין הנכרים:
שיש בה ידיעה בתחלה. כתב הר"ב איידי דזוטרי מילייהו וכו'. אע"ג דנפישי מילייהו משבועות ביטוי. דבידיעות איכא תרי פרקי קמאי. ומשבועות ביטוי ליכא אלא פרק ג'. מ"מ מילי דכל שבועות נפישי טפי. שבועות ביטוי. [שבועות עדות]. שבועות פקדון. ודיינים. תוס'. וכתבו עוד וליכא למימר דמינה דסליק מפרש ברישא. דהא ממראות נגעים סליק. ע"כ. כלומר והואיל ולא מפרש בה הכא. תו ליכא לפרש ברישא אלא במאי דפתח. דהא מאי דסליק לא פריש בה ולא מידי:
יש בה ידיעה בתחלה וכו'. שעיר הנעשה בפנים וכו' שהרי הוא אמר בשעיר זה (ויקרא ט"ז) וכפר על הקדש. מטומאה שבקדש. יכול על כל טומאה שבקדש יהא שעיר זה מכפר. ת"ל [שם] ומפשעיהם לכל חטאתם. חטאים דומיא דפשעים. מה פשעים שאינן בני קרבן. אף חטאים שאינן בני קרבן. ומנין ליש בה ידיעה בתחלה וכו' פירש הר"ב במשנה דלקמן ותו אמרי' בגמ' ונתכפר כפרה גמורה ומשני אי כתיב מחטאתם כדקאמרת השתא דכתיב לכל חטאתם (מכלל דבני חטאת נינהו) [צ"ל להנך דאתי לכלל חטאת]. ברייתא בגמ' דף ז' ח':
שעיר הנעשה בפנים. פי' הר"ב שעיר של יוה"כ. שמביא מדמו לפנים. שלשה שעירים נעשין לצבור ביום הכפורים אחד מתן דמו לפנים וחבירו משתלח לעזאזל כמ"ש באחרי מות. ואחד קרב במזבח החיצון במוספין. והוא כתוב בפרשת פנחס עם שאר כל מוספי המועדות. רש"י:
ויום הכפורים. הוא עצמו מועיל עם הקרבנות. שנאמר (ויקרא כ"ג) כי יום כפורים הוא. לשון רש"י במשנה דלקמן:
תולה. פירש הר"ב להגין עליו מן היסורין. הכי מסקינן בגמ' דף ח'. ופירש"י במשנה שאע"פ שאינו יודע שחטא יש לו לדאוג שכל השוגגים צריכין כפרה לכשידעו אלמא קודם ידיעה [ענושים] הן:
עד שיודע לו. לשון הר"ב שאכל קדש בטומאה. וכן לשון רש"י וחדא מתרתי נקט. וה"ה שנכנס למקדש:
אין בה ידיעה בתחלה. לשון הר"ב שלא ידע בטומאה זו מימיו וכן לשון רש"י. ולמסקנא דגמ' שכתבתי בריש מתני' דלעיל לא משכחת אלא בתנוק שנשבה לבין הנכרים וכן פירש הרמב"ם. ולישנא דבטומאה זו לא משמע הכי. ואע"ג דהכא יש ליישב פירש"י דמפרש במשנה דלא כמסקנת הגמ' כי כך דרכו כמ"ש בהרבה מקומות. ומהן במשנה ג' פ"ט דיבמות [ד"ה ולא מזונות]. אבל בריש פ"ב דכבר עלתה המסקנא ליכא לתרוצי בהכי ושם אעתיק ל' התוס' בזה:
שנאמר מלבד חטאת הבכורים. כתב הר"ב והקישן הכתוב. עמ"ש בזה במשנה ג' פ"ז דיומא [ד"ה עם תמיד]. ומ"ש הר"ב ללמדך כו' מה פנימי וכו' אף שעיר שנעשה בחוץ אינו מכפר אלא על מה שיש בה ידיעה וכו'. וא"ת כיון שהוקשו א"כ יכפר פנימי אדידיה ואדחיצון. ונפקא מיניה דהיכא דלא עבד חיצון דלא היה להם שעירים ככל הצורך. ומשני בגמ' אמר קרא אחת. כפרה אחת מכפר ואינו מכפר שתי כפרות. ונכפר חיצון אדידיה ואדפנימי ואע"ג דאי אפשר שיביא חיצון ולא פנימי. דפנימי מיקרב ברישא. נפקא מיניה לטומאה דאירע בין זה לזה אמר קרא אחת בשנה. כפרה זו לא תהא אלא אחת בשנה:
ושעירי ר"ח מכפרין. פי' הר"ב דכתיב בשעיר ר"ח לחטאת לה' חטא שאין מכיר בו אלא ה' וכו' גמ'. וניכפר נמי אפילו בשאר עבירות [כל חטא שלא נודע דהא קרא סתמא כתיב] תנא דבי ר' ישמעאל הואיל וזה בא בזמן קבוע [שעיר יוה"כ דחיצון] וזה בא בזמן קבוע. מה זה אין מכפר אלא על טומאת מקדש וקדשיו. אף זה וכו'. וכתבו התוס' ד"ח בד"ה מה פנימי וכו' דאפילו הכי אצטריך להיקשא דמלבד חטאת הכפורים כדפי' הר"ב במשנה דלעיל ללמד על החיצון שמכפר על אין בה ויש בה ולא אמרי' דמעצמו מוכרע דזהו שמכפר. דבמאי מוקמת לה וכו'. דאי לאו היקשא הוה מוקמת לחיצון באין בה ואין בה. ושעירי ראשי חדשים ורגלים באין בה ואין בה דשאר עבירות. ולא הוה דרשי' כדדריש תנא דבי רבי ישמעאל לענין טומאת מקדש. אלא הוה דרשי' מה זה וכו' מכפר אאין בה ואין בה וכו'. אבל השתא דאיכא היקשא דחיצון מפנימי. על כרחך דרשינן כדדריש תנא דבי רבי ישמעאל. ע"כ. ומ"ש הר"ב ושעירי רגלים ילפינן משעיר ר"ח בהיקש וכו' ושעיר בוי"ו בגמ' דף י' תינח כל דכתיב ביה ושעיר עצרת [ויוה"כ] דלא כתיב ביה ושעיר מנלן. אלא אמר רבי יונה אמר קרא (במדבר כ"ט) אלה תעשו לה' במועדיכם. הוקשו כל המועדות כולן זה לזה. והא ר"ח לאו מועד הוא. איברא כדאמר אביי ר"ח נמי אקרי מועד. דכתיב (איכה א') קרא עלי מועד. פירש"י במסכת תענית [דף כ"ט ד"ה קרא עלי]. תמוז דההוא שתא של שנה שניה ליציאת מצרים שנשתלחו בה מרגלים בכ"ט בסיון מלוי מליוה. לפיכך אירע בו יום חזרת מרגלים בח' באב ובכו העם בלילה ההוא בט' באב. בכו בכיה של חנם. והוקבעה להם בכיה לדורות לשבור בחורי בחורבן הבית. ע"כ. וכתבו התוס' דף ט' בד"ה כדאמר וכו' דמ"מ חיצון דיום הכפורים יצא מכלל היקש הזה (מדאתקוש) [צ"ל דעדיפא ליה הקישא דחיצון לפנימי ואית לן למימר דאין מכפר ב' כפרות וגם שלא תהא כפרתו פעמים בשנה. ע"כ:
שעירי הרגלים מכפרים. דאית ליה נמי היקשא דבמועדיכם דהוקשו כולם לדר"ח. מה דר"ח במלתא דקדש מכפרי אף דרגלים במלתא דקודש מכפרי. וביש בה ויש בה בר קרבן הוא. ויש בה ואין בה שעיר שבפנים תולה. ואין בה ויש בה. שעיר שבחוץ מכפר. על כרחך אין מכפרין אלא על שאין בה ואין בה. וכי תימא נכפרו אדר"ח. ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה כתיב (ויקרא י') אותה נושא עון ואין אחר נושא עון. וכי תימא נכפרו אדיום הכפורים. הא אמרן אחת בשנה. כפרה זו לא תהא אלא אחת בשנה. ויה"כ אדידהו נמי לא מכפרים דאמר קרא אחת כפרה אחת מכפר. ואינו מכפר שתי כפרות ואע"ג דבפנימי כתיב. הא אתקש חיצון לפנימי: על הטהור שאכל את הטמא. דאמר קרא ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה והאי קרא בשעיר דר"ח כתיב [כדפירש"י בפי' החומש] ויליף עון עון מציץ מה להלן טומאת בשר. שאין הציץ מרצה על טומאת הגוף אלא על טומאת חלב דם ובשר שקרב בטומאה אף כאן טומאת בשר. אי מה להלן לרצות אף כאן לרצות עון העדה כתיב אלמא מכפר על עון אנשים הוא. ונכפר דר"ח אדידיה ואדציץ. נפקא מיניה להיכא דנשבר הציץ. אמר קרא עון. עון אחד הוא נושא ולא שתי עונות. ומהאי טעמא נמי אינו מכפר אדרגלים כדאיתא בגמ' ד"י. ולר"ש חטאת לה' מאי עביד ליה. ומסתבר דדריש ליה כדריש לקיש אמר הקב"ה שעיר זה יהא כפרה על שמעטתי את הירח וכו'. ור' יהודה א"כ נימא קרא חטאת [על] ה' מאי לה' [כו']. ש"מ תרתי:
רבי מאיר אומר כל השעירים כפרתן שוה. דיליף הקישא דמועדיכם אף לחיצון דיה"כ. דעדיפא ליה הך הקישא מהקישא דלפנימי. תוס' דף ט' בד"ה כדאמר וכו'. ומ"ש הר"ב אבל שעיר הנעשה בפנים וכו' לא נחלקו עליו וכו' שהוא אינו מכפר כפרתן. כפרה אחת מכפר ואינו מכפר שתי כפרות. והן אינן מכפרין כפרתו. אחת בשנה כפרה זו לא תהא אלא אחת בשנה. גמ':
אמרו לו מהו שיקרבו וכו' כתב הר"ב ר"מ הוא דקאמר ליה לר"ש. משום דלר"ש אלימא קושיא. דחלוקים הם שעירי ר"ח גם משעירי הרגלים. להכי פריך ליה. וה"ה נמי דהוי מצי למיפרך לת"ק אשעירי יה"כ עם שאר השעירים. ומסתבר נמי דהאי דכתב הר"ב ר"מ הוא דקאמר ליה. וכ"כ רש"י. לאו דוקא שהוא אמר לו שהרי ר"ש סתמא שהוא רשב"י כפי' הר"ב במתני' דלקמן הוא היה אחר דורו של ר"מ כדכתב הרמב"ם בפ"ד מעשרה פרקיו שבהקדמת פירושו. אלא החכמים השיבו לו לר"ש אליביה סברתו של ר"מ:
מוסיף עליהן של רגלים כו'. מפרש בגמ' דלא דריש אותה נושא עון ואין אחר נושא עון. והקשו התוס' ואימא דרגלים אינן מכפרין אלא על מה ששעירי ר"ח מכפרים. וי"ל דס"ל דאתקוש רגלים לשעיר החיצון מה חיצון מכפר על דבר שיש בו כרת דהיינו טומאת מקדש וקדשיו. אף שעירי רגלים כן. ע"כ:
מוסיף עליהן של יה"כ כו'. והא מדרגלים לא מכפרי אדיה"כ ש"מ דמשמע ליה דרשא דאחת בשנה. אע"ג דבפנימי כתיב. א"כ של יה"כ לא ליכפרו נמי אדרגלים דאחת כתיב שאני הכא דאמר קרא (שמות ל') וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה. קרנותיו דמזבח הפנימי הוא דכפרה אחת מכפר ואינו מכפר שתי כפרות הא דחצון אפי' שתי כפרות. גמ':
ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו שעיר וכו'. ואע"ג דאמרי' אחת כפרה אחת כו' כבר כתבו התוס' [דף י"ב ע"ב] דאין זה ב' כפרות אלא מה שקרבן אחרמכפר. אי נמי כפרה אחת לשוגג ואחת למזיד. ע"כ:
שעיר הנעשה בפנים וכו' מכפרין. כתב הר"ב דכתיב ומפשעיהם וגו' פשעים אלו מרדים וכ"ה אומר (מלכים ב' ג') מלך מואב פשע בי ואומר (שם ח') אז תפשע לבנה בעת ההיא. ברייתא בגמ':
הודע ולא הודע. פירש הר"ב בין נודע לו ספיקן וכו' דליכא לפרושי דנודע לו שגגתו ששגג ודאי דא"כ הוה ליה חייבי חטאות ואשמות ודאין ותנן במסכת כריתות [פ"ו מ"ד] חייבי חטאות ואשמות ודאין שעבר עליהן יה"כ חייבין להביא לאחר יה"כ. אבל חייבי אשם תלוי פטורין. רש"י:
עשה ולא תעשה. בגמ'. היכי דמי אי דלא עביד תשובה. זבח רשעים תועבה. אי דעביד תשובה [כל יומא נמי דתניא]. עבר על מצות עשה ועשה תשובה. לא זז משם עד שמוחלין לו. וכדאסיק הר"ב במשנה ח' פרק בתרא דיומא. ומשני מתני' בדלא עביד תשובה ורבי היא. דסבירא ליה על כל עבירות שבתורה בין עשה תשובה ובין לא עשה תשובה יוה"כ מכפר חוץ מפורק עול. ומגלה פנים בתורה ומפר ברית בבשר. שאם עשה תשובה יה"כ מכפר. ואם לאו אין יה"כ מכפר. ויליף להו מקראי. וקרא דזבח רשעים תועבה בשאר יומי. [רש"י]:
אחד ישראל ואחד כהנים. ויליף לה בברייתא בגמ' [דף י"ג ע"ב]. דכתיב (ויקרא ט"ז) וכפר את מקדש וגו' ועל הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר. הושוו כולן לכפרה אחת שמתכפרין בשעיר המשתלח בשאר עבירות. פירש"י דאילו בטומאת מקדש וקדשיו ליכא למימר דהושוו. שהרי הפר מכפר על הכהנים. ושעיר הפנימי על ישראל:
מכפר על הכהנים. דהא כתיב בתר מעשה פר ושעיר וכפר על הקדש וגו'. והתוס' כתבו דבשעיר הפנימי כתיב אשר לעם ולא לכהנים. ע"כ. וא"ת אשכחן דאין הכהנים מתכפרים בפנימי. בחיצון מנלן דלא. נראה לי מדהשוה חיצון לפנימי כדכתיב (במדבר כ"ט) מלבד חטאת הכפורים כדלעיל. ותדע דהך סברא מעלייתא היא. דהא לקמן יליף לה ר"ש שעיר המשתלח דלא מכפר על הכהנים מדאתקיש לפנימי ואמרינן דרבי יהודה לית ליה משום דסבירא ליה דהיקש למלתא אחריתא אתא [ר"ל למראה וקומה] ש"מ דאי לאו הכי הוה יליף לה:
אלא שדם הפר. רש"י כתב אלא שהפר מכפר גרסי'. ול"ג שדם הפר [*ולשון אלא אסברא לה הר"ב. דהא דקתני מה בין הוה כאילו קתני אין בין וכו' ונימוקו עמו דהא ברישא נשנה אחד ישראלים ואחד וכו' ועיין בסוף פ"ק דב"ק]:
רבי שמעון אומר כשם וכו'. גמ'. הא ודאי הושוו. מאי הושוו דבני כפרה נינהו מיהו כל חד בדנפשיה. ומאי טעמא דר"ש דכתיב (ויקרא ט"ז) ולקח את שני השעירים. אתקיש שעיר המשתלח לשעיר הנעשה בפנים מה שעיר הנעשה בפנים אינו מכפר על הכהנים על טומאת מקדש וקדשיו דכתיב ביה אשר לעם. אף שעיר המשתלח אינו מכפר על הכהנים בשאר עבירות. ור"י אמר לך להכי אתקוש שיהיו שוים במראה ובקומה ובדמים הוא דאתא ולא משנינן בגמ' לר"ש מנא ליה שיהיו שוים וכו'. אבל התוס' רפ"ו דיומא פירשו דתלתא קראי כתיבי וכו'. כמ"ש שם בשמם. וכתבו עוד דבהכי ניחא מאי דקשיא אמאי מייתי קרא דולקח את שני השעירים הוה ליה לאתויי מקרא קמא דמאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים (ויקרא ט"ז) אלא קרא קמא איצטריך שיהיו שוים בדמים דההוא קרא איירי בדמים. דגמרינן מיניה [דמדעם] ליהוי וקרא תניין דהכא להקישא אבל לומר שיהיו שוים במראה וקומה לא הוי דרשינן כלל. כיון דלא אשכחן בשאר זבחים שיהיו שוין במראה וקומה. אלא מדמייתר לן קרא בתרא דרשינן. ע"כ:
משנה שבועות, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב