תוספות יום טוב על שבועות ב

<< · תוספות יום טוב · על שבועות · ב · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

נטמא וידע. ל' הר"ב וידע שנטמא וכן פירש"י וכתבו התוס' מתוך פירושו משמע שרוצה לפרש כולה מתני' בידיעה גמורה שפירש וידע שנטמא ואע"ג דמוקי מתני' כר' [כמ"ש בריש משנה ב' דפ"ק] דאמר דידיעת בית רבו שמה ידיעה מ"מ נקטה לה במתני' סתם ידיעה. אע"ג דלא צריך. והמדקדק יכול לפרש כולה מתני' בידיעת בית רבו. עכ"ל. וכבר דקדקתי בכיוצא בזה בלשון רש"י והר"ב בריש משנה ג' דפרק קמא. ועוד דע שעם זה שצריך שתהא לו ידיעה שנטמא. צריך ג"כ שתהא לו ידיעה שזה מקדש. ושזה קדש. וכ"כ הרמב"ם בהדיא בפרק י"א מהלכות שגגות:

ונעלמה ממנו הטומאה. כתב הר"ב ולפי שאינו חייב אלא א"כ ידע בתחלה שנטמא וכו'. קרי לה ידיעות. והיינו נמי טעמא דלא תנן אנא שתים שהן ארבע. וכשתדקדק בהם תמצאם ארבע שהן שמנה. ידיעות טומאה תחלה בין לקדש. בין למקדש. וכן ידיעה בסוף. הרי ארבע ידיעות וידיעות הקדש. או המקדש תחלה וכן בסוף. הרי עוד ארבע. אלא דאותן ידיעות שבתחלה הוא דקא חשיב להו. וכדאמרינן טעמא בגמ'. ד' קמייתא דליתנהו בכל התורה כולה כלומר דבכל התורה כולה לא בעינן שיהא לשוגג ידיעה בתחלה. הנהו קא חשיב. ד' בתרייתא דאיתנהו בכל התורה כולה שאין אדם מביא חטאת אא"כ נודע לו שחטא. לא קא חשיב:

נעלם ממנו הקדש וכו'. כתב הר"ב הרי שתים דלא כתיבי כלומר לא כתיבי בהדיא אלא מרבויא דונעלם דרשינן לה בסוף פרקין:

נעלם ממנו זה וזה. כתב הר"ב אינו ממנין הידיעות. אלא הא קמ"ל וכו'. וכ"כ הרמב"ם. ולא קשיא אמאי לא חשיב להו ולהוו שש. דמכיון דחשבינן ידיעת הטומאה דלקדש וכן דלמקדש. וכן ידיעת המקדש גם ידיעת הקדש. אין להוסיף במנין ידיעות העלם שניהם יחד. כיון שכבר נמנו כל אחת בפרט:

משנה ב

אחד הנכנס לעזרה. דבעזרה נאמר כרת לטמא הנכנס כדתנן במשנה ח' פ"ק דכלים. ושם אפרש בס"ד:

אלא במלך וכו'. עיין במשנה ה' פ"ק דסנהדרין ומ"ש שם בשם התוס':

במלך. כתב הר"ב דאמר קרא וגו' כן תעשו וגו' לדורות ובימי משה הוא מלך שעליו נאמר (דברים ל"ג) ויהי בישרון מלך. רמב"ם. ועמ"ש בדבור וב"ד מהלכים וגו':

ואורים ותומים. כתב הר"ב אחיו כ"ג והיו שם אורים ותומים. כלומר וכיון שאחיו כ"ג היה א"כ היה שם אורים ותומים והקשו התוס' אע"ג דאהרן היה בבנין המשכן וכי נשאלו באורים ותומים לעשות משכן הלא קודם שנתכהן אהרן ע"י המלואים נעשה המשכן. ע"כ:

ובסנהדרין של שבעים ואחד. כתב הר"ב ובימי משה היו שבעום זקנים. וכן פירש"י. וכך כתב הרמב"ם כאן ובסנהדרין פ"ק משנה ה'. אבל שם פי' הר"ב משום דמשה במקום סנהדרין הוה קאי. וכפירש"י שם וטעמא דמסתבר הוא. לפי שלא נמנא מינוי שבעים לסנהדרין כי אם בפרשת מתאוננים והיה זה אחר שנעשה המשכן כמו שנאמר (במדבר י"א) ולקחת אותם אל אהל מועד ועוד נאמר (שם י') ויסעו מהר ה' והמשכן נעשה בעודם בסיני ולפירושם דהכא צריך לומר דשבעים זקנים שנאמרו במתן תורה בסוף פרשת משפטים ושבעים מזקני ישראל. הם היו מיוחדים שבעדה לכל דבר שבקדושה כעין סנהדרין שנצטוה בהם אח"כ בפרשת אספה לי שבעים איש:

ובשתי תודות. כתב הר"ב בשני לחמי תודה. גמ'. דאמר קרא ואעמידה שתי תודות גדולות מאי גדולות אילימא ממין גדול ממש. לימא פרים. אלא גדולות במינן [מאותו מין שהיו. הביאו גדולות ולא קטנות. רש"י] מי איכא חשיבותא קמי שמיא. והתנן [בסוף מנחות] נאמר בעולת בהמה אשה ריח ניחוח ונאמר בעולת העוף אשה ריח ניחוח מלמד שאחד המרבה ואחד הממעיט וכו' פירשו התוס' ולפיכך לא הוה ליה להתפאר בכך. כיון שמצוה בזה כמו בזה. אם מתכוין לשם שמים. ע"כ. [ועמ"ש בסוף פ"ב דאבות] אלא גדולות שבתודה. ומאי ניהו חמץ. דתנן [ריש פ"ז דמנחות] התודה היתה באה וכו'. דחלות החמץ היו גדולות משל מצה:

ובשיר. כתב הר"ב השיר שהיו אומרים ארוממך ה' כי דליתני. פירש"י הוא מזמור של חנוכת הבית. לכך אומר אותו. ע"כ. ובברייתא בגמרא מסיים ושיר של פגעים. עד כי אתה ה' מחסי עליון שמת מעונך. וחוזר ואומר מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו ה' מה רבו צרי וגו'. אבל הרמב"ם בפירושו וחבורו פרק ו' מהלכות בית הבחירה לא כתב ג"כ אלא מזמור ארוממך. וכתב הכ"מ בשלמא מה רבו צרי ניחא דאיכא למימר דס"ל שלא היו אומרים אלא בימי עזרא שהיו צרים מתלוצצים על הבנין. אבל היכא דאין צרים מתלוצצים אין אומרים אותו. אבל יושב בסתר משמע דלעולם אמרינן ליה. וי"ל דנמי לא אמרינן ליה אלא כשיש צרים הנלחמים בהם. דכתיב מחץ יעוף יומם וגו'. יפול מצדך אלף וגו'. עכ"ד. ואין ספק אצלי דאשתמיטתיה מ"ש התוספות בטעם למה אין אומרים יושב בסתר אלא עד כי אתה ה' מחסי. דאי לאו הכי לא הוה קשיא ליה מיושב בסתר טפי ממה רבו צרי שכתבו וז"ל דכתיב לעיל מיניה ושלומת רשעים תראה דמשתעי באויבים שהיו מצירים להם בשעת הבנין. אבל משם ואילך לא משתעי בהכי. ע"כ:

ובית דין מהלכין וכו'. גמ' למימרא דב"ד קמי תודה אזלי. והכתיב (נחמיה י"ב) וילך אחריהם הושעיה וחצי שרי יהודה. ה"ק ב"ד מהלכין ושתי תודות מהלכות וב"ד אחריהם [*כלומר דתני ב"ד מהלכים והדר מפרש כיצד. שתי תודות היו מהלכים תחלה. והב"ד אחריהם] וא"ת ואמאי לא חשיב מלך ונביא וכו' וי"ל דאין הכי נמי שהם לא היו מהלכין כלל. ואלא הא דתנן במלך וכו' ע"פ מלך קאמרינן וכן ל' הרמב"ם בפ"ו מהלכות בית הבחירה אין מוסיפין וכו' אלא ע"פ המלך וע"פ נביא. ובאורים ותומים. וע"פ סנהדרין של וכו' והא דלא כתב באורים ותומים ע"פ. משום דפשיטא הוא דאורים ותומים להכי עבידי שיהו נשאלים בהם:

הפנימית נאכלת. פליגי תנאי בגמ' חד אמר זו כנגד זו היו מהלכות כלומר ב' כהנים נושאים אותם זה אצל זה והויא הפנימית הך דמקרבה אצל חומה. וחד אמר זו אחר זו. והוי הפנימית הך דמקרבה לב"ד. ומ"ש הר"ב וע"פ נביא נאכלת וכו' הכי מסיק בגמרא כלומר שאין טעם בדבר למה זו נאכלת ולמה זו נשרפת. אלא ע"פ הנביא ברוח הקודש עשו כן. דליכא למימר דחיצונה כי אתיא קדשה המקום והפנימית היא לא נפסלה ביוצא ושלכך נאכלת. דהא בלא הא לא סגיא:

וכל שלא נעשה וכו'. כתב הר"ב ובית שני אע"פ שלא היה שם לא מלך וכו' הקדושה שקדש שלמה הבית [וכו']. עיין בפירוש הר"ב משנה ו' פ"ח דעדיות ומ"ש שם בס"ד:

אין חייבין עליה. וכן הוא בכל הנוסחאות ויש לפרש דה"ק הנכנס למקום פלוני. והנכנס למקום פלוני והנכנס וכו'. כולם אין חייבים על המקום שנכנס כל אחד ואחד:

משנה ג

נטמא בעזרה. פירשו התוס' [ד"ה תנהו] דאצטריך לאשמועינן דלא תימא דלא חייבתו התורה כרת אלא לנטמא בחוץ דקרא כל הנוגע וגו'. ולא יתחטא את משכן ה' טמא וגו' (במדבר י"ט) משמע דאיירי באותו שראוי להתחטא קודם שיטמא את המשכן. ע"כ. ובגמ' יליף לה אף לנטמא בפנים. מדכתיב את משכן ה' טמא. וכתיב (שם) כי את מקדש ה' טמא. והרי משכן אקרי מקדש כדכתיב (שמות כ"ה) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם וכתיב (שם) ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ומקדש אקרי משכן דכתיב (ויקרא כ"ז) ונתתי משכני בתוככם [כל הניתן בתוככם קרוי משכן. רש"י] ולכתוב או אידי ואידי משכן. או אידי ואידי מקדש וידעינן דבין במשכן שנמשח בין במקדש שהוא בית עולמים. מחייבו הכתוב. אלא אם אינו ענין לטומאה שבחוץ תנהו ענין לטומאה שבפנים. וכתבו התוס' תימה אמאי לא קתני שתים שהן שש. כיון דמצריכין קראי לטומאה שבפנים. וי"ל דמתני' לא איירי אלא בטומאה שבחוץ. ע"כ:

נטמא בעזרה. כתב הר"ב וידע שנטמא. עמ"ש בריש פרקין בשם התוס' ובשם הרמב"ם:

והשתחוה או ששהה וכו' בא לו בארוכה וכו'. שעורין [הללו] הלכה למשה מסיני הם במי שנטמא בתוך העזרה. רש"י:

והשתחוה. פי' הר"ב כלפי פנים אע"פ שלא שהה וזו כריעה בעלמא. גמ'. [*ומ"ש הר"ב או השתחוה כלפי חוץ והוא דשהה וכו'. גמ'] ופירש"י מחייב משום שהייה. ע"כ. והדין עמו דהא או ששהה תנן דמשמע דעיקר חיובא משום שהייה היא. והא קמ"ל הגמ' דהשתחויה דכלפי חוץ בעי שהייה ואי לא לא. אבל לא דלא נחייב אלא בשהייה שיש עמה השתחויה. ולפי זה ליכא בינייהו דתרי לישני דבגמ' אלא בלישנא דמיתניין מר מתני ארישא. ומר אסיפא ואין להאריך בזה. ומ"ש [הר"ב] ושעור השתחויה ר"ל דשהייה. ומ"ש כדי שיקרא פסוק זה בישוב. לא במהירות ולא באריכות. הרמב"ם. שאין חייבין עליה. לשון הר"ב ב"ד פר העלם וכו' כדתנן במ"ד פ"ב דהוריות ושם מפורש:

משנה ד

מצות עשה שבנדה. דאמר קרא (ויקרא ט"ו) ותהי נדתה עליו אפילו בשעת נדתה תהא עליו. גמ' ופי' התוס' מעליו דריש דהא ותהי איצטריך למדרש בפ' החולץ [כמו שכתבתי שם בסופו] דאפילו בשעת נדתה קדושין תוספין בה:

שחייבין עליה. פירש הר"ב אם שגגו ב"ד וכו' כמפורש במשנה ד' פרק ב' דהוריות:

משנה ה

רבי אליעזר אומר השרץ ונעלם וכו'. כתב הר"ב דאמר קרא או בנבלת שרץ טמא וכו' ללמדך וכו' דאילו אשאר מחייבי קרבנות מחייב ר' אליעזר אפילו לא נודע לו באיזה חטא שחטא כדתנן במשנה ב' פרק ד' דכריתות. גמ':

ר"ע אומר וכו'. איידי דבעי למכתב בהמה וחיה לדרשא דדרשינן כמ"ש בר"פ קמא בדבור הטומאה וכו' כתיב נמי שרץ כדתנא דבי רבי ישמעאל כל פרשה שנאמרה ונשנית. לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה. ומ"ש הר"ב דהלכה כר' ישמעאל משום דבגמ' פ"ק דף ד' דר' ס"ל כוותיה. כ"כ הכ"מ פי"א מהלכות שגגות:

משנה שבועות, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב