תוספות יום טוב על פרה ט

משנה אעריכה

יזה שתי הזיות. פי' הר"ב שאם מזה אחת שמא אין כאן מן הכשרים אבל כי מזה ב' א"א דליכא בחדא מנייהו מן הכשרים דהא אין כאן מן הפסולים אלא כל שהוא וקסבר אין בילה כדאיתא בגמרא פ"ח דזבחים דף פ'. והקשו התוס' (ד"ה רב אשי) היאך יוכל להיות שלא יוכלו לחלוק הכל שהוא לשתים ע"כ. וזה מבואר מאוד למתחילים במדות ועיין (מ"ש) רפ"ג דמקואות. ומ"ש הר"ב והזאה א"צ שיעור עיין מ"ש בזה במשנה ה' פרק בתרא (ד"ה כדי הזיה):

וחכמים פוסלים. חומרא דמי חטאת הוא דמדאוריית' בטל ברובא (תוספות שם סוף דף ע"ט). ומה שהקשה הר"ב על הרמב"ם נ"ל לתרץ דאע"ג דודאי דשיטת הסוגיא הכי הוה דבהזאות שמזה על האדם מיירי אבל רב אשי כשאמר בלשון הזה כ"ש תנן ואין בילה יזה שתי הזאות י"ל דאיהו יזה וישליכה קאמר ויש פנים לזה דלמאי נ"מ מהדר רב אשי למנקט בלישני' יזה שתי הזאות. לא הל"ל אלא כ"ש תנן ואין בילה:

וחכמים פוסלים. בתוספתא והביאה הר"ש. וחכ"א אין הטל עולה אלא מן הפירות בלבד:

דיו. פירשתי במשנה ג' פ"ב דמגלה וכתב הר"ש דיו ביבש איירי דומיא דקומוס וקנקנתום ע"כ. ומסיים מהר"ם ולהכי א"צ לנגב דלאו משקין נינהו וכשהוא מערה אין נשאר ממנו כלום ואפילו אם נשאר ממנו אינו מתערב במים המקודשים ע"כ. ובעיני נראה דקומוס וקנקנתום דומיא דדיו דכיון דיערה תנן משמע דדבר לח נפל לתוכה וכן דומיא דמשקין ומי פירות. ודא"ל לנגב טעם אחר כדפירש הר"ב דאם איתא דנשאר וכו':

קומוס וקנקנתום. פירש הר"ב במ"ד פי"ב דשבת:

משנה געריכה

פסולין. פירש הר"ב משום משקה שבפיהם החוזר וכו' ודלא כר"א דאמר (בנפל לתוכה מים) דיזה שתי הזאות א"נ אפילו כר"א ופסולין בהזאה אחת קאמר ועוד דכי שרי בשתי הזאות ה"מ במים כ"ש. אבל הכא איכא רוק טובא. הר"ש:

[כל העופות פסולין. ארישא קאי שתת מהן כו' וקאמר כל העופות ששתו פסולין המים אבל בסיפא בשרצים דקתני אינם גרס פוסלים דקאי אשרצים וכן הרמב"ם בחבורו פ"ט מה"פ כתב מים מקודשים ששתת מהן בהמה או חיה פסולין וכן כל העופות פסולין כו' וכן כל השרצים ששתו אינן פוסלין]:

רבן גמליאל אומר אף הנחש. כתב הר"ב וכן הלכה וכ"כ הרמב"ם בפירושו וטעמא דבתוספתא והביאה הר"ש ר' יוסי ור"ש אומרים נראין דברי רבן גמליאל בנחש וכדבריו אנו מורים ומכל מקום בחבורו פרק ט' מהלכות פרה (הלכה יב) לא פסק כן:

שהיא מקיאה. וכן העתיק הר"ב וגם רש"י בפ"ק דחולין דף ט' אבל בס"א שהוא מקיא וכן העתיקו התוס' שם. גם הר"ב בעצמו העתיק כן לקמן ריש פי"א ובכתוב הנחש היה ערום וגו' הכל בלשון זכר וכן אם נשך הנחש בפרשת חקת עוד אם ישוך נחש בלא לחש (קהלת י) וכן בפירוש מ"ד פ"ח דתרומות שמא שתה מהן נחש:

משנה דעריכה

החושב על מי חטאת לשתות. נראה בעיני שפירושו שאומר לשתות ומחשבה בעלמא לא הוה ולא מידי וכדאשכחן במחשבה דשלא לשמן כמו שדקדק הר"ב בפירושו ריש זבחים. וכמ"ש במחשב לשלוח יד בפקדון בשם התוספות בספ"ג דב"מ [ולענין מחשבה להוריד טומאה לכלים בספכ"ה ממסכ' כלים]:

ואם גרגר. כתב הר"ב כלומר שלא שתה כדרך השותים. שלא הדביק פיו לחבית. הר"ש. וכ"כ הרמב"ם בפ"ט מה' פרה [הלכה טו] ולא נגע שפתו במים שבכלי [לא פסל]:

משנה העריכה

שנפסלו. דמטמאין כדלקמן מ"ח:

שלא יעשם תקלה לאחרים. וכן פרה ששתת כו' כתב הרמב"ם דיליף ליה מאמרו (היא) כי דינם משפט החטאת. ואפילו נשתנו בחלל הפרה או נתערבו בעפר:

בשרה טמא. אבל אדם וכלים לא דאין מטמאין אלא טומאה קלה לטמא אוכלין ומשקין. פ"ק דפסחים דף י"ח. ועיין בפי' הר"ב במ"ח:

מעת לעת. עיין במ"ז פי"א דאהלות:

רבי יהודה אומר בטלו. ואפילו טומאה קלה לא מטמאין. משום דה"ל משקה סרוח. גמרא שם. וכתב הרמב"ם בסוף הל' פרה [הלכה ז'] שנאמר למשמרת למי נדה בזמן שהן שמורין אינן בטלין. אבל בזמן ששתאתן פרה בטלו. שהרי אינן שמורין. ע"כ. ולהלכה העתיק דברי רבי יהודה דסיפא. ודלא כמ"ש בפירושו. ואחריו נמשך הר"ב וכתב הכ"מ משום דבספרי ובפ"ב דמקואות דל"ח זקנים ר"י הגלילי ור"ע כולהו ס"ל כר"י. ע"כ.

ונמצא כתוב בתשובת הגאונים בשם רב צמח בר פלטוי דסתם מתני' ר"מ. ור"מ ור"י הלכה כר"י. ע"כ. ודברי תימה הן בעיני. דא"כ כל היכא דפליג ר"י על סתם מתניתין הלכה כמותו. והא ודאי דליתא דלא אתמר הך כללא אלא היכא דלא סתם לן רבי [ח] דסתם מתני' ר"מ. ור"מ ור"י הלכה כר"י. ע"כ. ודברי תימה הן בעיני. דא"כ כל היכא דפליג ר"י על סתם מתניתין הלכה כמותו. והא ודאי דליתא דלא אתמר הך כללא אלא היכא דלא סתם לן רבי:

משנה ועריכה

ובספינה. כלומר וכשהוא בספינה לאפוקי עובר ברגליו דסיפא. ועיין בסמוך. ומ"ש הר"ב ונמצא כזית מן המת תחוב כו'. והאהילו עליו ונטמאו. רש"י פ"ג דחגיגה דף כ"ג:

אבל עובר הוא. פי' הר"ב ברגליו. וכן על הגשר כדאיתא התם בגמרא ובפט"ו דיבמות דף ק"ו ופירש"י דכארעא סמיכתא דמי. והאדם המעבירו הולך כל שעה ברגליו ואינו דומה לספינה [ומ"ש הר"ב עם מי חטאת שבידו או אפר פרה. הרמב"ם פרק י' מהלכות פרה]:

ובידיו כלי ריקם וכו'. פי' הר"ב דלא גזרו כו'. ועיין מ"ש במ"ה פרק דלקמן:

משנה זעריכה

באפר מקלה. פירש הר"ב אפר כירה. עיין בפי' מ"א פ"ב דתענית:

הולכין אחר הרוב לטמא. כתב הר"ב אם רוב אפר מקלה אינו מטמא מסיק בגמ' פ"ג דבכורות דף כ"ג דהיינו במגע. אבל במשא מטמא:

משנה חעריכה

ואת הטהור לחטאת. לא בידיו ולא בגופו. כתב הר"ב דנהי דנושא כו' טמא לכל מילי לחטאת מיהא טהור. ר"ל לקחת המלוי ולקדש ולהזות. הרמב"ם. ועמ"ש בשם הר"ש במ"ב פ"ק דכלים (ד"ה ומי חטאת):

נטמאו מטמאים כו'. כתב הר"ב דקי"ל דבטהרת מי חטאת מי שנטמאו ידיו וכו' בפ' בתרא מ"ז ובפ' ב' דחגיגה מ"ה וע"ש בפירוש הר"ב:

אבל לא בגופו. ע' במ"ב פרק דלעיל:

משנה טעריכה

את הטהור לתרומה וכו' וכן העתיק הר"ב. גם הרמב"ם בפט"ו מה"פ. ונ"א את ידי הטהור לתרומה ואת ידי הטהור לחטאת. וכך העתיק הר"ש ופי' מטמאים ידי הטהור לתרומה משום משקים שפוסלים את הידים ואת ידי הטהור לחטאת. כלומר כמו כן צריך להטביל את הידים. לא בידיו ולא בגופו כלומר לא נטמא גופו לא לתרומה ולא לחטאת בין שנגע בידו בין שנגע בגופו. דלענין זה לא חשיבי המשקים טמאים. ע"כ: