תוספות יום טוב על סוכה א
תוספות יום טוב · על סוכה · א · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
משנה סוכה, הקדמה
כתב הרמב"ם בא לסיים דבריו בשלש רגלים. וקודם זה דבר על פסחים. ונשאר לו לדבר על ענין סכות. ושבועות. ולא נמצא לו מה שידבר בשבועות, אלא דברים מיוחדים בכל יו"ט. והיא מסכת ביצה. והקדים סוכה על ביצה. לרוב המצות שיש בסוכות. ע"כ: ר"ל סוכה. ונטילת הד' מינים. וניסוך המים. ומ"ש שלא נמצא לשבועות דברים מיוחדים. ואע"פ שיש להם הבכורים. וזבחי שלמים. איידי דזוטרן לא חיבר מהם מסכת מיוחדת. והניחם במקומם שבסדר קדשים. ומפני כן חיבר גם שמה דיני העומר שבפסחים. ובספר יוחסין בשם רב שרירא [גאון]. בתר סדר יומא תנינן מסכת סוכה. דבתר יוה"כ הוה. וחג גדול הוא. ובתריה יו"ט דחד ענינא הוא:
למעלה מעשרים אמה פסולה. כתב הר"ב דסוכה דירת עראי כו'. ולמעלה מכ' אין אדם עושה כו' שצריך לעשות יתידותיה ומחיצותיה קבועין וא"ל דבבנין קבוע קפיד [*שלא לעשותו אפילו בלמטה מכ'] דודאי דלא אתא רחמנא לצוות מה שאי אפשר לעמוד עליו דבאיזה דבר נשער אם הבנין ראוי לשבעה בלבד או ליותר מיכן. אלא בשעור שאפשר שיעשה בו דירת עראי תליא מלתא. הר"ן:
עשרים אמה. עיין בפירוש הר"ב רפ"ק דערובין:
פסולה. בגמ' פריך דבמבוי רפ"ק דערובין תני בכה"ג דהכא ותנן ימעט. ומ"ש דהכא תני פסולה. ומשני סוכה דאורייתא תני פסולה. דכל כמה דלא מתקנה הויא פסולה מימות משה רבינו ע"ה שנתן מדתה אבל מבוי דרבנן ועכשיו מתחילין להראות' שיעורו מאי פסלות שייך למימר הלכך תני ימעט. כ"פ רש"י. ובתוס' מפרש בע"א. א"נ סוכה נפישי מיליה לענין גובה ולענין דפנות ולענין סכך וכי הוה תני בחדא תקנתא. מיבעי למתני' בכולהו הלכך כללינהו לכולהו בלישנא דפסולה דלעולם ילמד אדם לתלמידיו בלשון קצרה:
ושאינה גבוהה עשרה. פירש הר"ב דדירה סרוחה [היא] כו'. הלכך אפילו היא גבוהה מי' אלא שהוצין יורדין לתוך י'. אע"ג דחמתן של ההוצין מרובה מצלתן ואימא דלא למעטו קמ"ל דמשום דירה סרוחה פסולה. כדאיתא להאי דינא בגמרא דף ד'. אבל לענין שעור גובה י' עצמו הא מסקינן בגמרא דף ה' ע"ב דלרבי מאיר משנה ו' פרק י"ז דכלים דהלכה כמותו. דכל אמה אפילו דכלים באמה בת ו' וילפינן לה מכרובים שבמשכן דכתיב גבייהו (שמות כה כ) סוככים בכנפיהם [על הכפורת ולעיל מיניה כתיב פורשי כנפים] למעלה משמע למעלה מראשיהם. ועל כפורת הארון היו עומדים שגובהו דארון אמה ומחצה שהן ט' טפחים והכפורת עוביו טפח דיליף ממסגרת דשלחן. וכמו דבמקדש דשלמה היו מגיעים הכרובים עד שליש גובה הבית ה"נ במשכן. וגובהו במשכן י' אמות שהן ס' טפחים שהשליש ך' טפחים נמצאו הכרובים פורשי כנפים על הארון בי' טפחים חלל וקרי להו סכך. ולר"י דמשנת כלים דלא הוו אלא באמה בת ה' אמרינן דהלכתא גמירי לה מהלכה למשה מסיני:
ושאין לה ג' דפנות. מ"ש הר"ב צורת הפתח פירושו כמ"ש בערובין רפ"ק. וגבי פס ד' לא כתב הר"ב צורת הפתח ואפשר דסובר דכשעושה בפס ד' ועשהו בסמוך לא בעינן צורת הפתח הואיל ויש בו הכשר סוכה כשאתה מעמידו בפחות מג' אבל הרמב"ם כתב שזו ג"כ צריכה צורת הפתח. והרא"ש והר"ן כתבו שיש בזה מחלוקת בין הפוסקים. ומ"ש הר"ב ו' על ו' לראשו ורובו. לשון הירושלמי דגברא באמתא יתיב. ועיין משנה ז' פ"ב:
ושחמתה מרובה מצילתה. פי' למטה וא"כ הן שוים למעלה ואפי' הכי פסולה משום דמיעוט הצל דלמטה בטלה לגבי חמתה שהיא מרובה ממנה הר"ן ע"פ פירש"י ז"ל ועיין לקמן משנה ח' ואסתירא שכתב הר"ב פירשו הרא"ש ז"ל, מטבע נחושת ורחב יותר מזוזא:
בית שמאי פוסלין. פי' הר"ב דבעו סוכה לשמה דכתיב (דברים טז יג) חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים סוכה העשוי לשם חג בעינן [סוכות תעשה לחג סרס המקרא ודרשהו]. וב"ה מבעי להו לעושין סוכה בחולו של מועד אם לא עשאה מתחלה. וב"ש סברי דאין עושין. גמרא:
כאילו עשאה בתוך הבית. מבסכת חסר כתיב. ולא תחת הבית ולא תחת האילן במשמע. כמו לקמן בסמוך בענין סוכה תחת סוכה. והא דתלי לה בתוך הבית והל"ל פסולה דהא מחד קרא נפקא. אלא לאשמועינן דדוקא כשהאילן דומיא דבית מה בית צילתו מרובה מחמתו אף אילן כן. אבל כשחמתו מרובה מצילתו וחבטן ועירבן עם הסכך הכשר כשר כמו במשנה ד' ואי מהתם ה"א ה"מ בדיעבד אבל לכתחלה לא קמ"ל. גמרא:
ותחתונה פסולה. דכתיב בסכת תשבו. וכתיב חסר לומר דתרי סוכות היינו סוכה תחת סוכה פסולה. וכתבו התוספות אפי' למ"ד יש אם למקרא [כמו שכתב הר"ב במשנה ח' פ"ח דתרומות] מודה דלא לחנם נכתב המסורת וכי פליגי במלתא דמכחשי אהדדי. עיין רפ"ג ועיין בד"ו ע"ב בתוספות בד"ה ורבי שמעון סבר כו':
רבי יהודה אומר אם אין דיורין כו'. פירש הר"ב דכי פליגי כשיכולה לקבל על ידי הדחק כו' דתנא קמא סבר כו'. בגמרא. וכתב הר"ן דתנא קמא לטעמיה אזיל דסבירא ליה לעיל דירת עראי בעינן. ור"י לטעמיה אזיל דסבירא ליה דירת קבע בעינן:
מפני החמה. או תחתיה מפני הנשר. פירש הר"ב שלא יהו עלין וכו' על השלחן כפרש"י ולפי זה מפני החמה להגין על האדם מפני החמה. וכן מבואר בתוס' וכתב המרדכי דלא דמי לנאותה דכשרה [כמ"ש הר"ב] דשאני התם דהוי צורך סוכה ובטל לגבה ע"כ. ופ"א שכתב הר"ב שלא ינשרו כו'. כלומר שהסדין מופרש סמוך ודבוק לתחתיה ומונע בזה העלין שלא יוכלו ליפול. ולפי זה מפני החמה שמיבשת הסכך ומתוך זה נעשה חמתה מרובה. כך כתוב בתוספות:
קינוף. ויטו לאבשלום האהל על הגג (שמואל ב טז כב) מתורגם קינופין על איגרא. וזה שכתב הר"ב שהן גבוהין נראה דרוצה לומר גבוהין עשרה דאל"כ מאי למימרא שהן גבוהין. ודאי שאין פורסין סדין על כלונסות שאינן גבוהין. דהיאך ישכב אדם שם אלא רוצה לומר שהן גבוהין כשעור והיינו עשרה טפחים. והוא כשיטת רי"ף ורמב"ם פרק ה' דסברי דלא חשיב אהל לבטל אהל דסוכה אלא בגובה עשרה ויש לה גג. ועיין בסמוך:
נקליטי. בפסוק חור כרפס (אסתר א ו) תרגום על דרגשין דנקליטהון דדהבא. ומה שכתב הר"ב משום דאין לה גג הוא הדבר אשר כתבתי לעיל דהר"ב ס"ל דתרתי בעינן גובה עשרה וגג טפח כיון דהכשיר סתם כל שאין לה גג ש"מ דאפילו בגבוה עשרה כמו שדקדק הר"ן מלשון הרי"ף. אע"פ שבעקרי הדינים חולק. ועיין בבית יוסף סוף סימן תרכ"ז:
הדלה. פירש הר"ב הגביה. והרבה במסכת כלאים:
וסיכך על גבה. ונ"א על גבן ונראה שזוהי גירסת הר"ן שכתב דר"ת מוכיח מדלא קתני סיכך ואח"כ הדלה דכבר נעשה בכשרות ואפילו הכי מפסלה. וכ"ש הדלה ואח"כ סיכך. אלא ודאי לא פסלה אלא כדקתני הדלה וסיכך דתחילתו בפיסול נעשית. ולאו ראייה היא דמתניתין תרתי קתני הדלה וכו' או סיכך. כלומר בין שקדם הסיכוך כדקתני הדלה עליה. בין שקדם האילן וסיכך עליו. ומיהו על גבה נמי ניחא וקאי אדלעת וקיסום:
פסולה. פירש הר"ב לפי שאין מסככין במחובר. דאמר מר באספך מגרנך ומיקבך בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר. רש"י:
ואם היה סכוך הרבה מהן. פירש הר"ב והוא שחבטן. כל לשון חבטה שבגמרא לשון השפלה. והמפרש חבטה תלישה, או שליפה, טועה. דאי מחובר הוא מאי אהני ואי תלוש הא קתני או שקצצן. מכלל דרישא מחוברין וכו'. רש"י דף ט' ע"ב. ולפי מה שכתבתי במשנה ב' הא דאמרן הכא דמהני ערוב דוקא כשהמודלה חמתו מרובה מצלתו. וי"א דאם הסוכה צלתה מרובה מחמתה בלא המודלה אין צריך לערוב. והכא כשהסוכה אין צלתה מרובה אלא על ידי המודלה. וי"א דאם ענפי האילן מכוונים כנגד סכך הכשר אפי' צל הסוכה מרובה בלא המודלה בעי ערוב. ועיין עליהם בטור סימן תרכ"ו. ומ"ש הר"ב דסכך כשר רבה ומבטלן דמדאורייתא כל מילי בטל ברובא ומהיכי תיתי למפסלא לא משום שני סככים איכא דהא חד סכך הוא. ולאו משום מחובר איכא דהא בטיל ליה. לשון רש"י שם:
כל שהוא מקבל טומאה. נפקא לן בגמרא מהך דבאספך דלקמן בפירוש הר"ב:
ואין גידולו מן הארץ. כגון עורות בהמה ואפילו לא מקבלי טומאה כגון שמחוסרין מלאכה. רש"י. ובגמרא פירש עוד דאע"ג שהארץ מגדלתן במרעה ופרנסה [ונקראו גדולי הארץ לענין מעשר שני במשנה ג' פ"ק דמ"ש] גדולו מן הארץ לא קרי אלא מה שצומח מן הקרקע. ועיין בפרק ז' דב"מ משנה ב':
וגדולו מן הארץ. כתב הר"ב דכתיב באספך מגרנך ומיקבך כו'. כלומר מן הנשאר וכו' דמגורן ולא גורן עצמו מיקב ולא יקב עצמו. דאילו גורן קשין עם התבואה, ויקב האשכולות עם הענבים ה"ל דבר המקבל טומאה ואהא אמרינן הך דרשא בגמרא. והר"ב אסמכיה לגדולו מן הארץ. דממילא נמי ילפינן לה מיניה:
וחבילי זרדים. כתב הר"ב מין קנים. זה לשון רש"י מין קנים הן שעושין זרדים טויל"ש[1] בלע"ז [ואוגדין[2]] אותם ובעודם לחים וכו'. ע"כ. ועיין משנה ג' פרק ב' דשביעית:
אין מסככים בהם. פירש הר"ב דפעמים שאדם בא וכו' והוי עשוי בפסול. מסיים רש"י הלכך גזור רבנן שלא יסככו בחבילים אפילו הוא מטילן עליהם לשם סוכת החג גזירה משום חבילין דכל השנה דאיכא פסול דאורייתא ע"כ. ומ"ש הר"ב וזה לא נעשה אפילו לצל. דאע"ג דלא בעו סוכה לשם חג [כב"ה דריש פרקין] לשם סוכה בעינן ולצל הוא דמקריא סוכה שסוככת מן החורב. רש"י דף ח' ע"ב:
וכולן כשרות לדפנות. כתב הר"ב דסכה סכך משמע ולא דפנות. מסיים רש"י ודנפקא לן דפנות, מבסכת בסכת בסכות, [כדפירש הר"ב בר"פ] מייתורא דקראי ילפינן ולא ממשמעותא. הלכך תעשה באספך מגרנך, אסככה הוא דקאי:
ורבי מאיר אוסר. פירש הר"ב כיון דנפקי מתורת לבוד ופירש"י שאם היה אויר במקום אחד מהן לא מצי למימר לבוד חשיבי להיות דומה לתקרה וגזרינן:
נתן עליה נסר כו'. לדברי הכל. וסוכה כשרה וכגון דיהבינן אצל הדופן. דסכך פסול אינו פוסל מן הצד אלא בד' אמות דאמרינן דופן עקומה [במשנה י'] רש"י:
ובלבד שלא יישן תחתיו. להכי נקט שינה דאפילו עראי אסור. דתנן במשנה ד' פרק ב' דאוכלין ושותין עראי חוץ לסוכה ותני עלה [דף כ"ו.] ואין ישנים עראי חוץ לסוכה. משום דאין קבע לשינה שאין אדם קובע עצמו לשינה שפעמים שאינו אלא מנמנם מעט ודיו בכך:
שאין עליה מעזיבה. שאם היה בה מעזיבה לא הוי סגי במפקפק. דמעזיבה ועפר סכך פסול נינהו דלאו גידולי קרקע הן. הר"ן:
מעזיבה פי' הר"ב הטיט או הסיד וכו'. ודומה לו במקרא ויעזבו את ירושלים עד החומה, בספר עזרא [נחמיה ג ח], מלאוה עפר להחזיק החומה. רש"י:
מפקפק ונוטל כו'. ה"ק אע"פ שמפקפק אי נוטל אחת מבינתים אין. אי לא, לא. גמרא:
ונוטל אחת מבינתים. לשון הטור סימן תרל"א שיטול מבין כל שני נסרים אחד. ועיין במשנה דלקמן:
מפקפק או נוטל כו'. כתב הר"ב ורבי יהודה לטעמיה דמכשיר לסכך בנסרים. פירוש שהן מג' עד ד' אלא דמתוך שהתקרה היתה עשויה בהן כבר שייכא בהו גזירת תקרה בר מפסולא דאורייתא דאית בהו תעשה ולא מן העשוי. ומיהו במפקפק או נוטל אחת מבינתים, בחד מהני סגי לבית הלל משום דכי היכי דמפיק לה בהכי משום תעשה ולא מן העשוי מפיק לה נמי מגזירת תקרה. ובית שמאי ס"ל דנהי דמפקפק מפיק ליה מתעשה ולא מן העשוי לא מפיק לה מגזירת תקרה. וכן לרבי מאיר אליבא דכולי עלמא. זו היא שיטת הרי"ף כמ"ש הר"ן וניחא לי לפרש דברי הר"ב בהכי שדבריו סובלין זה הפירוש יותר מפירושו של רש"י ז"ל:
המקרה סוכתו בשפודין. כמו שאנו עושין שמסדרים כלונסות תחלה בסכך ונותנין פסל עליהן. רש"י:
בארוכות המטה. ולשון הר"ב[3] בארובות בבי"ת. וכן לשון הר"ן גם המגיד. אבל מלשון המשנה דפי"ח דכלים ומייתי לה הכא בגמרא נראה ודאי הגירסא בכ"ף דקרי לשכנגדה קצרה. ומיהו מצינו בי"ת במקום כ"ף כיוצא בזה במשנה ב' פט"ו דכלים. ומ"ש הר"ב דמקבלים טומאה מוקי לה בגמרא בארוכה וב' כרעים. עיין משנה ה' פי"ח דכלים:
אם יש ריוח ביניהן כמותן. כתב הר"ב לאו דוקא כמותן ממש וכו' דהוי פרוץ כעומד ופסול וכו'. וכן כתב הרמב"ם. ותימה דבמשנה ח' פ"ק דערובין כתבו דפרוץ כעומד מותר. ושם כתב הרמב"ם שכן בכל התורה. ותירץ המגיד פ"ה דכיון דסכך פסול כפרוץ נחשב [כדמוכח בגמרא] הלכך גבי סוכה בעינן שיהא סכך כשר טפי פורתא. דאי לא מאחר דכפרוץ הוא הויא לה למטה חמתה מרובה מצלתה [כמ"ש הר"ב בריש פירקין] דזוזא מלעיל וכו' עכ"ד. ובית יוסף סימן תרל"א אמר שזהו דוחק ומיישב דהיינו טעמא דלא סגי בכמותן ממש משום שהרי גם מהסכך עצמו נכנסת חמה על כל פנים שהרי אינה מעובה כמין בית. [דהא דתנן במשנה ב' פרק ב' דמעובה כמין בית כשרה. היינו בדיעבד כדאיתא בטור סימן תרל"א]. ומצטרף מקום הסכך הפסול שהוא נחשב כפרוץ עם האוירים של הסכך עצמו כדאמרן והוי פרוץ מרובה על העומד הלכך צריך שירבה הסכך הכשר על הפסול עכ"ד. ואם שפירושו זה עולה יפה בלשון הרמב"ם שבחבורו שכ"כ ואם היה זה כמו זה בצמצום כו' פסולה. מפני שסכך פסול כפרוץ נחשב עכ"ל. מיהו לשונו שבפירושו סובל יותר פירוש המגיד שכתב כי כשהסוכה פרוץ כעומד פסולה וכו'. ולפיכך צריך כו'. ואז תהיה כשרה מפני שהעומד מרובה על הפרוץ עכ"ל. ולהב"י א"צ שיהא העומד מרובה. אלא שלא יהא הפרוץ מרובה ושוב מצאתי שכדברי המגיד כתב הר"ן במשנה ב' דפרק דלקמן:
כשרה. וכשאין בהן בסכך הפסול כשעור הנזכר בפירוש הר"ב במשנה י' דפסלי בכך:
החוטט בגדיש כו'. כתב הר"ב אבל אם היה חלל טפח דאהל הוא [ועיין בסוף פירקין] וכשעשאה לשם סוכה או צל. הר"ן. וכך כתב הרמב"ם בפ"ה. ומ"ש הר"ב וחטט בו עד שהגביה את החלל לשיעור גובה י' וכו'. וז"ל רש"י. וכשחוטט בו מלמטה למעלה עד שיגביה כו'. ע"כ. ואין להקשות דהרי הסכך דמעיקרא ניטל וליתיה. וסכך דהשתא אית ביה תעשה ולא מן העשוי. דכל דבהדי סככה אפילו סמיך טובא סככה הוי. אלא דהשתא קליש ליה מלמטה הלכך שפיר דמי כמ"ש הר"ן. אלא שהוא תלה זה בדעת אחרים ושרש"י פירש דוקא מלמעלה למטה. ובודאי שלשון אחר נזדמן לו. ואי משום שהביא ראיה מההיא דחקק כו'. והלכך על כרחין צריך להגיה בלשונו מלמעלה למטה. דומיא דחקק. לאו כלום הוא דשאני התם במימרא דחקק שאין הסכך מעובה ואי אפשר להשלים אלא ע"י החקק. אבל הכא דאפשר אה"נ. ועל הב"י אני תמה שהביא לשון רש"י בסימן תרל"ה כלשונו שלפנינו וכתב עליהם דברי הר"ן. ומ"ש הר"ב והרי היא כסוכה כו'. כ"כ רש"י. ומימרא היא בגמרא דף ד':
[*שלשה טפחים פסולה. [כתב הר"ב] היינו שעור שיזדקר כו'. פירש"י בפ' כיצד הרגל ד' כ"ב ע"א זקירה קפיצה]:
ארבע אמות פסולה. כתב הר"ב פחות מכאן כשרה וכו'. ורואין תקרת הבית כאילו נעקם ראש הדופן. וז"ל רש"י רואין תקרת הבית כאילו היא הדופן שנעקם למעלה כו'. וכתב עוד ואיני מפרש רואין את הדופן כאילו הוא עקום והולך תחת הסכך פסול, ומגיע לסכך כשר ומוציא את הפסול מן הסוכה, דא"כ באויר נמי נימא הכי. ולעיל תנן הרחיק הסכוך מן הדפנות שלשה טפחים פסולה ע"כ. ומ"ש הר"ב ולא יישן תחתיו, כ"כ רש"י ולאו למימרא דאפילו במשהו לא ישן תחתיו אלא או בד' טפחים, כדעת הטור סימן תרל"ב, או בג' טפחים כדעת הראב"ד בב"י שם:
וכן חצר שהיא מוקפת אכסדרה. כתב הר"ב ואכסדרה היא מקום מוקף מג' מחיצות. וז"ל רש"י כל חצר שבגמרא לפני הבתים והבתים פתוחים לו. וחצר זו מוקפת בתים מתוכה ופתוחין לה סביב מג' רוחות ולפני הבתים עשוי אכסדראות סביב לג' רוחותיה והאכסדרה פתוחה היא ואין לה דופן לצד החצר ויש עליה תקרה וזה סיכך על גבי כל אוירה של כל חצר שבאמצע היקף אכסדראות ואין דופן לסוכה זו אלא מחיצות הבתים המפסיקות בין בתים לאכסדרה ונמצאת תקרת האכסדרה מפסקת סביב בין סכך לדפנות:
סוכה גדולה. כתב הר"ב כל שאילו ינטל כו', ישאר בה שבעה על שבעה וכן לשון הרמב"ם. וכתב הכסף משנה בפ"ה, יש להסתפק בלשון זה אי ס"ל דז' טפחים על ז' טפחים מצטרפין, כלומר שאם סכך פסול מתחיל מהדופן שמהצד ואינו מגיע עד הדופן האחר ואם נצרף סכך שאצל דופן האמצעי וסכך שאצל הפתח ע"י הצד שאין מגיע לו סכך פסול יש בסוכה זו שבעה על שבעה ונכשיר, או נימא דאין מצרפין וצ"ע. ע"כ:
שהקיפוה בדבר שאין מסככין בו. וצריכא דאי אשמועינן בית שנפחת דמחיצות לבית עבידן להיות דופן לבית והרי הבית נעשה סוכה הלכך שדינן מחיצות בתר סוכה ע"י עקום, אבל חצר המוקפת אכסדרה דמחיצתה לאו לאכסדרה עבידי אלא לביתא, הלכך ליכא למימר תקרת אכסדרה עקימת דפנות הללו היא ולא נשדינהו לדפנות הכא לצד סוכה צריכה. ואי אשמועינן הני תרתי משום דסככן סכך כשר הוא כלומר ממין סכך כשר הוא ופסולו משום תעשה ולא מן העשוי. אבל סוכה גדולה שהקיפוה בדבר שאין מסככין בו דסככה סכך פסול הוא, אימא לא לכשרה על ידי עקום צריכא. גמרא. ומ"ש הר"ב ואויר שאין שם סכך כו'. בין בגדולה בין בקטנה קאמר דמדתנן הרחיק וכו' לעיל [*מייתינן לה]. ומתניתין משמע דבין בגדולה בין בקטנה מיירי. בית יוסף סימן תרל"ב:
מפני שאין לה גג. וכתב הר"ב אלא א"כ יש לה גג טפח דהיינו שהגביה מן הקרקע טפח. דכיון שיש שעור אהל בזקיפה הוי אהל. אי נמי ההיא דסמכה לכותל שהרחיק ראש הסמוך לכותל טפח מהכותל. ולתוספות אותה טפח שהגביה צריך שיהא עשוי בבנין ולרש"י אפילו אויר כגון שהעמידו על יתדות ומטעם לבוד. וכן בטפח דהרחקה נמי. לתוספות צריך שימלאנה בסכך שאין אויר חשוב גג. ולרש"י אין צריך מטעם לבוד. וכתב הר"ן ומיהו דוקא כגון שיש לה ששה עשר טפחים שהם שבעה עשר בהדי האי טפח כי היכי דלהוו שבעה מינייהו לסכך. ועשרה למחיצה. ושעשה השעור הצריך לסכך מדפנות אלו מדבר שמסככים בו. שהרי שיעור זה מדפנות אלו עולה הוא לסכך עד כאן לשונו. ובשם הרב ר' אליהו מזרחי כתב הבית יוסף דאלו שבעה טפחים דסכך יותר משבעה הם כתוספת האלכסון על הצלע לא שבעה טפחים בלבד כדברי הר"ן. עד כאן. ואיני יודע למה ביאר זה בשבעה טפחים דסכך. דנראה דהנהו עשרה דמחיצות נמי צריכים שיהיו יותר מעשרה כתוספת האלכסון על הצלע. ומה שכתב הר"ב והלכה כרבי אליעזר משום דמסקי בגמרא דמתניתין יחידאה היא דרבי נתן שנאה כך ואיפכא הויא דר"א מכשיר. וחכמים פוסלים. וקיימא לן כחכמים:
מחצלת של קנים כו'. פירש הר"ב בקטנה כולי עלמא לא פליגי דסתמא לשכיבה. ופירש הר"ן כדי שכיבה:
ואינה מקבלת טומאה. כיון דלסיכוך עבידא אינה מקבלת טומאה אפילו ישכב בה הזב. כן פי' הר"ן ונימוקו עמו דכל שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתינו אינו מקבל טומאת משכב. כמפורש במשנה ג' פרק כ' דכלים. ואין נראה פי' התוספות שכתבו הטעם משום דכל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן, כדתנן במשנה ג' פרק ב' דשבת ע"כ. דהכא לא בעינן דווקא טומאת אהלים אלא כל קבלת טומאה מפסלה לסכך. ועוד דהא פשטא דמתניתין משמע ודאי דבטומאת משכב איירינן:
משנה סוכה, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב
- ^ טויל"ש באסט עיין ברש"י סוכה י"ב ע"א שפירש על חבילי זרדים מין קנים שעושין זרדין וכוונתו היא מין קנים שעושין מהן כעין צמר גפן ועושין מהן בגדים ונקראו בל"א באסט. אבל הרש"ל רצה לפרשו בענין אחר ע"ש.
- ^ בתוי"ט בדפוסים הישנים ומזרדין וכן היתה לפניו הלשון ברש"י. וע"פ המהרש"ל הוגה ברש"י ואוגדין.
- ^ כצ"ל וכ"ה בתוי"ט דפוס פראג וקראקא הראשונים. ובדפוסים החדשים שהגיהו ולשון הרמב"ם לא יפה עשו כי לא נמצא זה ברמב"ם לא בפירושו ולא בחיבורו.