תוספות יום טוב על נידה ב
<< · תוספות יום טוב · על נידה · ב · >>
ובאנשים. לשון הר"ב שבודק עצמו תדיר באמתו כו'. ודבר תימה הוא בעיני. דכיון דטעמא משום דיוציא ש"ז לבטלה. אפילו חדא זימנא נמי לא. ובגמרא פריך הכי מאי איריא מרבה כי לא מרבה נמי. ומשני כי קתני מרבה אנשים. אבל הר"ב נמשך אחר לשון רש"י שפי' כן במשנה. ולדידיה לא קשיא כמו שכתבתי פעמים הרבה. שדרכו לפרש במשנה כדס"ד בגמרא. ולא כפי המסקנא. והוא סדר נכון לפי פירושו שבסדר הגמרא. אבל הר"ב ה"ל לפרש כפי המסקנא. ושוב ראיתי בפי' הרמב"ם. שכתב וז"ל ובאנשים מגונה שישלח ידו אל אמתו. אלא בעת הצורך להתקשות. וזה מגונה בתורתנו הקדושה וכו' ולזה התניח לפעל הזה בקציצת היד וכו' אלא בעת ההכרח הנהוג הטבעי. ע"כ. אבל אין דבריו לענין בדיקה. דבדיקה דביה איירינן במשנתינו. ודאי דאפילו חדא זימנא לא. כדאיתא בגמרא. ולא בא הרמב"ם אלא שלא תאמר דכל שליחות יד אסרה המשנה ואפילו בלא בדיקה. זה א"א בעת ההכרח. והוא התשמיש המותר. ואילו הר"ב דמיירי בבדיקה וכתב תדיר. אין ענינו עולה לדברי הרמב"ם כלל. אלא לשון רש"י הוא שהעתיק. וכבר הראיתיך לדעת דלא קיימא למסקנא. ואף רש"י לא נתכוין לכתוב כן אלא לדס"ד. ומ"ש הר"ב שמא יצא ממנו קרי היינו לאפוקי לענין זוב. כדתניא בגמרא דאף הוא משובח כנשים. ופירש"י כדי למנות ראיותיו. שתים לטומאה. וג' לקרבן:
תקצץ. פירש הר"ב שמתחמם כו' ומוציא ש"ז לבטלה. וכאילו מביא מבול לעולם. שעבירה זו היתה בידם. דכתיב (בראשית ו) כי השחית כל בשר. ואמרו [ר"ה יב] ברותחין קלקלו. ואיכא מאן דאמר שחייב מיתה. ויליף ליה מאונן דכתיב ביה (שם לח) וימת גם אותו. ואיכא דאמרי כאילו שופך דמים. שנאמר (ישעיה נז) הנחמים באלים וגו' שוחטי הילדים אל תקרי שוחטי. אלא סוחטי. ואיכא מאן דאמר כאילו עובד עבודת כוכבים דבההוא קרא כתיב תחת כל עץ רענן. וכתיב התם (דברים יב) על ההרים הרמים ותחת כל עץ רענן. בגמרא:
החרשת. בשאינה מדברת ואינה שומעת. כדתנן [בריש תרומות] חרש שדברו חכמים בכל מקום אינו שומע ואינו מדבר. גמרא:
דרך בנות ישראל משמשות בשני עדים אחד לו ואחד לה. מתני' קמ"ל דאף לו מתקנת עד. ואשמועינן נמי הא דצנועות דעד שבודקת בו לפני תשמיש כו' וכדפי' הר"ב וכך פירש"י. והך דהכא ודלעיל בחדא שיאטא דתרווייהו דוקא בעסוקה בטהרות ולדבריהם כל שאינה עסוקה בטהרות א"צ בדיקה לבעלה כלל. ולהרמב"ם [בחיבורו פ"ד מהא"ב] הכא אפי' באינה עסוקה בטהרות ולאחר תשמיש וצנועות לפני תשמיש נמי ודלעיל דוקא בלפני תשמיש קאמר מדינא הואיל ועסוקה בטהרות. אבל דעת הר"ב נראה כפרש"י מדמשוה הך דהכא לדלעיל וכמו שבארתי ועוד מוכח מלשונו שבסוף מ"ד. ויש עוד דעות שונות. ואין מכוונת החבור להאריך בהן:
הצנועות מתקנות להן עד שלישי כו'. עיין במ"ד:
נמצא על שלו טמאין וחייבין קרבן. וניחוש דלמא דם מאכולת [פי' כינה] הוא [ואמאי טמאין ודאי ושורפין עליה תרומה [ולהתחייב בקרבן] וה"נ דילמא מייתי חולין לעזרה] א"ר זירא אותו מקום בדוק הוא אצל מאכולת. וא"ד דחוק הוא אצל מאכולת. ואיכא בינייהו כו'. גמרא:
ופטורין מן הקרבן. פי' הר"ב מחטאת קבוע אבל חייבים באשם תלוי. וכן במ"ב פ"ד דיבמות. ולא כן בריש פ"ד דכריתות. ושם הארכתי בס"ד:
ותדיח את פניה. בעד שבידה. דאי אין בידה. כדי שתושיט ידה לתחת הכר. או לתחת הכסת. ותטול עד ותבדוק בו. גמ':
ואינה מטמאה את בועלה. פי' הר"ב טומאת ז' אלא טומאת ערב כדין כל נוגע בנדה. מדרבנן. דהא מעת לעת מטמאה משכבה ומושבה [כדפירש הר"ב בפ' דלעיל מ"ב] וכיון דעושה משכב ומושב לטמא אדם. כ"ש דהיא עצמה מטמאה אדם. רש"י. ועיין פ"ה מ"ד [דזבים]:
ומודים חכמים לר"ע ברואה כתם שמטמאה את בועלה. פי' מכאן ולהבא. ומהו דתימא דטומאת מעת לעת אמרו חכמים וכו' כמ"ש הר"ב. ובגמ' [דף טו. ] ואימא ה"נ. [כיון] דטומאת כתמים מדרבנן. כמו מעת לעת כו'. התם אין שור שחוט לפניך [דאתמול לא חזאי אלא סייג בעלמא] הכא יש שור שחוט לפניך. פירש"י דבציפור לא נתעסקה. ובשוק של טבחים לא עברה. ומיום שלבשתו היא בספק זה:
כל הנשים בחזקת טהרה. כשעדיין לא הגיע שעת וסתה. ואם אין לה וסת. שלא עברה ל' יום לראייתה. דוסתות דאורייתא. ואיכא מ"ד דוסתות דרבנן. ולדידיה אפי' הגיע אלא ששהתה שיעור שתטבול. נמי שריא. דכיון דוסתות דרבנן. ספק טבילה מוציאה מידי ספק ראתה. וכך מסקנת כל הפוסקים דוסתות דרבנן. אלא דהר"ב לא פי' כך בספ"ד:
בית שמאי אומרים צריכה שני עדים על כל תשמיש ותשמיש. טעמא מפרש בברייתא דחיישינן שמא תראה טפת דם כחרדל בביאה ראשונה. ויעמידוהו כותלי בית הרחם. ותחפנו ש"ז בביאה שניה. וכי בדקה לאחר תשמיש אחרון. לא מינכר למחר. אבל כשמקנחה על כל תשמיש ותשמיש. לא חיישינן שמא חפתה ש"ז בביאה ראשונה. דאינו דומה נימוק פעם אחד לנימוק שני פעמים. ואע"ג דהשתא נמי לא ידעינן עד למחר. מיהו בעינן מוכיחה קיים. דאל"ה מה הועילו חכמים בתקנתן. רש"י. וצריך לומר דלהעמדת כותלי בית הרחם לפי שעה בעלמא הוא דחיישינן. דלא תקשה אדריש מכילתין. ובלאו הכי מוכרח דכותלי בית הרחם מעמידין. מדאיצטריך קרא לרבוי בבשרה כדפי' הר"ב שם ומתני' היא ברפ"ה:
או תשמש לאור הנר. פי' הר"ב ותבדוק לאחר תשמיש. ואיכא למידק דלמאי נ"מ תשמש לאור הנר. כי בדקה לאור הנר תסגי ובגמרא מסיק דמשמש מטתו לאור הנר הרי זה מגונה ובמתני' אימא או תבדוק לאור הנר. ולשון הר"ב מועתק מפי' רש"י אבל לרש"י לא קשיא. דרגיל לפרש כדס"ד. ולא כמסקנא וכמ"ש לעיל [בר"פ]:
בית הלל אומרים דיה בשני עדים. פי' הר"ב א' לפני תשמיש ראשון ואחד לאחר תשמיש אחרון. וכן פירש"י. והקשו התוספות דלעיל [בר"פ] אמרינן דאינן צנועות. עד שבודקת בו לפני תשמיש זה בודקת בו לפני תשמיש אחר. משמע דבכל תשמיש בודקת. מיהו הא י"ל בודקת בתשמיש אחר שבלילה שנייה. ועוד קשה מה יודעת מתי [ישמש] באחרון שתבדוק אחריו. ואם היתה בודקת בשחר כשהיא עומדת. א"כ אינה בודקת סמוך לתשמיש לידע אם בועל בנדות לטמא בועלה ז'. וע"ק דקאמר ב"ש [בברייתא שכתבתי לעיל] שמא תחפנה ש"ז בביאה שניה. הל"ל בביאה אחרונה. כיון דלב"ה אינה בודקת עד לאחר תשמיש אחרון. ונראה לר"י כפי' רשב"ם. דלב"ש צריכה ב' עדים חדשים אחר תשמיש א' לו וא' לה. והא דקתני צריכה. היינו כלומר שהיא מכינה. כדתנן בנות ישראל משמשות בשני עדים אחד לו ואחד לה. אע"ג דלפני תשמיש א"צ חדש אלא צנועות. היינו לפי שאין העד מלוכלך כל כך. אבל לאחר תשמיש שמלוכלך בש"ז צריכה בכל פעם חדש. ובה"א דיה בשני עדים כל הלילה. מודים שצריכה בדיקה אחר כל תשמיש. אך דלא מצרכי חדש. משום דאחר תשמיש איכא רוב לכלוך מש"ז. ואין ריוח בעד חדש. ואפשר דאפי' צנועות לא בעו חדש לאחר תשמיש. ע"כ:
החדר והפרוזדור. כתב הר"ב וכותלי רחם למטה באמצע פרוזדור. וכן ל' רש"י והוא המקום שהשמש דש בו. כדפירש הר"ב ברפ"ה. וע"ש. ובאמצע פרוזדור. נראה דר"ל שמאמצעו נמשכו הכתלים הללו. וכלומר שהפרוזדור מתרחב מחלל כותלי הרחם. וזהו שכתב הרמב"ם בפ"ה מהל' איסורי ביאה. בפי' פרוזדור שהוא [צואר הרחם כולו והוא] ממקום הארוך שמתקבץ ראשו בשעת העיבור כדי שלא יפול הולד ונפתח הרבה בשעת לידה. ובשעת גמר ביאה האבר נכנס בפרוזדור. ואינו מגיע עד ראשו שמבפנים. אלא רחוק ממנו מעט לפי האצבעות. ע"כ. [ועל שם החדר כתב הר"ב החדר מבפנים. וז"ל הרמב"ם בפרק הנזכר. הרחם שנוצר בו הולד. הוא הנקרא מקור. והוא שדם נדה וזבה יוצא ממנו. וקוראין אותו חדר לפי שהוא לפני ולפנים. ע"כ. ובפי' המשנה כתב. חדר הוא חלל הרחם. איזה שיהיה מן החללים. כי לרחם שני חללים. ע"כ]:
והפרוזדור. פרוז בל' יון לפני. דור לשון דירה. תוס':
שחזקתו מן המקור. כתב הר"ב ולא אמרי' שמא מן העלייה בא ודמי עליה טהורין הן ואפי' הוא ממראה דמים טמאים. דאי אין בעלייה מד' מיני דמים טמאים. א"כ דם שבפרוזדור אמאי הוי ספק. נחזי אי הוי מד' מיני דמים או לאו. ודוחק לומר דאיירי בנאבד. והיינו טעמא דטהור דכתיב ממקור דמיה. דוקא דמי מקור דהיינו חדר א"נ דמיה כתיב. מקום שמצויין הרבה דמים. ובעליה ליכא אלא מין א'. תוס'. והרמב"ם כתב דדם שבמקור הוא דם מותרות ודם שבעלייה אינו מן המותרות. אבל הוא כמו רעיפת הנחירים או דם הטחורים:
בית שמאי אומרים אף כמימי תלתן כו'. ואע"ג דכתיב דמיה דמיה מי לא אמרינן שחור אדום הוא אלא שלקה ה"נ מלקא הוא דלקי. גמ':
הירוק. פי' הר"ב דהיינו כמראה אתרוג ולא כמראה כרתי וכו'. וסתם ירוק כן הוא. כדאמר בלולב הגזול [[פ"ג] מ"ו] ירוק ככרתי. מכלל דסתם ירוק לאו הכי הוא. תוספות [ד"ה והירוק]:
מטמא משום משקה. פירש הר"ב להכשיר את הזרעים דיליף ליה בג"ש. כתיב הכא (שיר ד) שלחיך פרדס רמונים פירש"י [שלחיך דם נדה השלוח מן האשה. פרדס רמונים] כפרדס זה שהוא נעול להשתמר כך בנות ישראל נועלות פתחיהן בימי נדותן מהיזקק לבעליהן. עם פרי מגדים היינו בנים ובנות וכתיב (איוב ה) ושילח מים על פני חוצות. מה מים מכשירים אף דם נדות מכשירים. ורבנן אדם דן ק"ו מעצמו. ואין אדם דן ג"ש מעצמו. וכתבו התוס' וא"ת ה"מ דם שהאשה טמאה בו כדמשמע קרא. כפרדס שהוא נעול כך בנות ישראל נועלות פתחיהן מלהזקק לבעליהן בימי נדותן. אבל דם ירוק שהוא טהור. לא. ותו דמשמע דלא פליגי אלא בדם ירוק. אבל בדם נדה מודו כ"ע דמכשיר. וכיון דרבנן לית להו ג"ש. דם נדה מנא להו. וי"ל דדם נדה. נפקא בתוספתא דשבת פ' הזורק. דקתני מניין לדם שהוא משקה. נאמר כאן (ויקרא יב) וטהרה ממקור דמיה. ונאמר להלן. (זכריה יג) ביום ההוא יהיה מקור נפתח לבית דוד וליושבי ירושלים לחטאת ולנדה. ע"כ. ומכיון דדם נדות נפקא לן מאותו ג"ש. אייתר [לר"מ] הך גזירה שוה דשלחיך. לדם טהור. [ועיין בפ"ו דמכשירין מ"ד]:
רבי יוסי אומר לא כך כו'. כתב הר"ב והלכה כר' יוסי והוא חכמים דפליגי אעקביא. ותימה דקשיא הלכתא אהלכתא. ובגמרא רבי יוסי אומר כו' היינו ת"ק הא קמ"ל מאן תנא קמא רבי יוסי. וכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם. וכן העתיק הרמב"ם. ור"י הוא ת"ק כו'. וי"ל דהר"ב נמי שכתב והוא חכמים. לא נתכוין למוזכרים חכמים במשנה. אלא לת"ק נתכוין. ודבר מפורסם הוא דת"ק מקרי חכמים. ומ"מ בעיקר פסק הלכה ק"ל. אמאי לא פסקינן כחכמים. והרמב"ם בפירושו פסק גם כן כת"ק. וקשיא למה. אבל בחבורו [פ"ה הלכה ו מהא"ב] כתב טהור. והיינו כחכמים. וכן כתב שם המגיד. [וע' ברא"ש]. ומצאתי להר"ן בפ"ב דשבועות שכתב בשם הרמב"ן דבפלוגתא דרישא הל' כת"ק. דהיא סתם מתניתין. אבל בירוק נקטינן כרבי יוסי. שהרי הוא שנוי בלשון חכמים במשנתינו. ותנינן בבחירתא. דם הירוק עקביא בן מהללאל מטמא וחכמים מטהרין. כיון ששנו שם ר' יוסי בלשון חכמים. אלמא הלכתא כוותיה. כדאמר בריש תפלת השחר [דף כז. ] הלכה כרבי יהודה הואיל ותנן בבחירתא כותיה. ועוד דאף עקביא בן מהללאל חזר בו. דתנן התם ובשעת מיתתו כו' וסתמא דמלתא לגבי רבי יוסי חזר בו. ולא לתלות כתנא קמא דמתניתין. דהא לא קתני התם בפלוגתא אלא חכמים. דהיינו רבי יוסי. ומסתמא לגבי מאן דפליג עליה התם. הדר ביה. ועוד דסוגיין כו' וכן דעת הרמב"ם ז"ל. ולא עוד אלא שפסק [ר"ל בחבורו] כדברי בית הלל ע"כ לשון הר"ן. ולפי זה הא דאמר בגמרא רבי יוסי היינו תנא קמא. כלומר היינו חכמים. ולגבי רבי מאיר קרי להו תנא קמא. ושפיר קאמר הר"ב שהוא חכמים. אלא דקשיא מאי דפסק הלכה כת"ק:
כחרת. פ"א שכתב הר"ב שהוא אדרמינ"ט היינו נמי שרגילין לתתו בדיו. והכי מוכח בגמ' [דף כ]:
דיהה מכן טהור. כתב הר"ב וה"ה לכל דמים טמאים וכו'. אלא מאי שנא שחור דנקט. סד"א הואיל ואמרינן שחור אדום הוא אלא שלקה. הלכך אפי' דיהה מכן נמי ליטמא. קמ"ל. גמרא. ומה שכתב הר"ב שבזמן הזה כל מה שתראה באשה מאותו מקום טמא. בין שימצא הדם מן הלול ולפנים [בין] מן הלול ולחוץ. הרמב"ם. [ומה שכתב הר"ב ומימינו לא שמענו כו' אלא הלבן והירוק ככרתי בלבד. והבית יוסף סימן קפ"ח כתב. שלא שמע ולא ראה מי שפקפק מלטהר כמראה שעוה או זהב כל שאינו נוטה לאדמומית. ע"כ. ואין להאריך כאן]:
משנה נידה, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב