משנה מעילה ד ד
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת מעילה · פרק ד · משנה ד | >>
הפגול והנותר אין מצטרפין ו זה עם זה, מפני שהם שני שמותז.
השרץ והנבלה, וכן הנבלה ובשר המת, אין מצטרפין זה עם זה לטמא אפילו כקל שבשניהם.
האוכל שנטמא באב הטומאה ושנטמא בולד הטומאה, מצטרפין ח זה עם זה לטמא כקל שבשניהם.
הַפִּגּוּל וְהַנּוֹתָר אֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה,
- מִפְּנֵי שֶׁהֵם שְׁנֵי שֵׁמוֹת.
- הַשֶּׁרֶץ וְהַנְּבֵלָה,
- וְכֵן הַנְּבֵלָה וּבְשַׂר הַמֵּת,
- אֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לְטַמֵּא,
- אֲפִלּוּ כַּקַּל שֶׁבִּשְׁנֵיהֶם.
- הָאֹכֶל שֶׁנִּטְמָא בְּאַב הַטֻּמְאָה וְשֶׁנִּטְמָא בִּוְלַד הַטֻּמְאָה,
- מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה,
- לְטַמֵּא כַּקַּל שֶׁבִּשְׁנֵיהֶם:
- מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה,
הפגול והנותר - אינן מצטרפין זה עם זה,
- מפני שהן שני שמות.
- השרץ והנבילה, וכן הנבילה ובשר המת -
- אינן מצטרפין זה עם זה לטמא - אפילו כקל שבשניהם.
[ו] האוכל שנטמא באב הטומאה, ושנטמא בוולד הטומאה -
- מצטרפין זה עם זה לטמא - כקל שבשניהם.
[כבר נתבאר בסוף פסחים שפיגול ונותר מטמאים את הידים. וכאילו שייר בכלל הקודם ואמר שהפיגול והנותר ואף על פי שטומאתם שווה, שכל אחד מהם מטמא את הידיים, ושיעורם שווה כלומר כביצה, אבל אינם מצטרפין, והטעם לכך משום שטומאת ידיים מדרבנן ועשו בה קולא, והכלל שקדם אינו אלא בטומאה דאורייתא, אבל לעניין האכילה אם אכל כזית מפיגול ונותר מצטרפים וחייב כרת.
ואמרו כקל שבשניהם - פשוט, לפי שכחצי זית בשר נבילה וכחצי זית בשר מת אין המצטרף מהן מטמא אפילו טומאת נבילה. וכן פחות מכעדשה מן השרץ ובשר נבילה משלימו לכעדשה, אין הכל מטמא משום שרץ. וכן פחות מכזית בשר נבילה, אם השלימו לכזית פחות מכעדשה מן השרץ, אין הכל מטמא ואפילו במגע.]
משנה ז [נוסח הרמבם]
כבר בארנו פעמים שאוכלים טמאים אינם מטמאין אחרים עד שיהיו כביצה. ובתחילת פסחים ביארנו שאוכל שנטמא באב הטומאה נקרא ראשון, ונטמא בולד הטומאה נקרא שני, ושם ביארנו ששני אם נגע באוכל מטמאו ונקרא שלישי, וראשון גם כן מטמא אותו אוכל אף על פי שיעשה אותו שני, לפי שטומאת האוכלין מדרבנן, כמו שביארנו שם.
אמרו שמצטרף הראשון והשני, וכשישלים משניהם יחד כביצה ויגע בו אוכל אחר הרי זה מטמאו וישוב שלישי לטומאה, והבן זה:
שני שמות - שני לאוין חלוקין:
כקל שבשניהם - כלומר, דלא מצטרף לטומאה אפילו לשיעור קל, כגון שיצטרף פחות מכעדשה דשרץ להשלים כזית דנבילה, וכל שכן דלא מצטרף לשיעור חמור. וכן חצי זית של מת אין מצטרף לחצי זית של נבילה לטמא אפילו לטומאת ערב:
האוכל שנטמא באב - זהו ולד ראשון:
ושנטמא בולד - הטומאה. זהו ולד שני:
מצטרפין זה עם זה - לכביצה, שהיא שיעור טומאת אוכלין:
לטמא כקל שבשניהם - לעשות שלישי כדרך השני לעשות שלישי, והיינו כקל שבשניהם. אבל אין מצטרפין להכי שיעשו שני כמו שעושה ראשון שני, דא"כ היה כחמור שבשניהם:
הפגול והנותר אין מצטרפין זה עם זה. פי' לטומאה. ובגמ' אמר רב יהודה אמר שמואל. ל"ש אלא לטומאת הידים. דמדרבנן היא. [ועיין מ"ש בריש פ"ג דידים] אבל לענין אכילה מצטרפים. דתניא רא"א לא יאכל כי קדש הוא (שמות כ"ט) כל שבקדש פסול בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו. ופירש"י לטומאת ידים כדאמרינן במס' פסחים [בסופה במשנה] שגזרו בנותר ופגול שמטמאין את הידים משום חשדי הכהונה. או משום עצלי כהונה. וכיון דגזירה דרבנן היא אינן מצטרפין לטומאת ידים (דגזירה דרבנן היא). ואי אמרת מצטרפין הויא גזירה לגזירה [ועמ"ש בדבור דלקמן בס"ד] אבל לענין אכילה אי איכא פחות מכזית פיגול. ונותר משלימיה לכזית. חייבים עליו משום פגול. ואי רוב דנותר כו' חייב עליו משום נותר. ואמר לי רבי דאי הוה חצי זית מזה. וחצי זית מזה מצטרפין. וחייב עליו משום נותר ומשום פיגול ע"כ. ונ"ל דלא לחייבו בשתים. שא"כ אתה מחייבו על פחות מכשיעור אלא לענין מלקות לחייבו אם התרה בו משום נותר או משום פיגול:
מפני שהם שני שמות. אין זה עיקר הטעם. דהא אמרן דלענין אכילה מצטרפין ומשם אחד נפקא. ולטומאת ידים הוא דאין מצטרפין ועיקר טומאה זו אינה אלא מדרבנן וא"כ מאי מפני שהם ב' שמות אלא טעמא כדכתב רש"י דלא גזרינן גזירה לגזירה וכבר כתבו התוס' בפ"ב דסוכה דף כ"ד דאשכחן טובא שאין הגמ' חושב עיקר טעם אותו טעם המפורש במשנה ע"כ. ועי"ל דלפי שנמצא הרבה פעמים שגזרו כאחת שתי הגזירות כדאמרינן כולה חדא גזירה היא ואהא הוא דתנן מפני שהם ב' שעות. ולפיכך לא רצו לגזור כאחת. נ"ל:
האוכל וכו' מצטרפין. תניא ר"ש אומר מה טעם כו'. מי גרם לשני לאו ראשון. וכיון דמכח ראשון אתיא ליה טומאה. הוי כראשון ולהכי מצטרפין. ועיין במשנה ה' פ"ק דטהרות:
(ו) (על המשנה) אין כו'. פי' לטומאה. ובגמ' ל"ש אל לטומאת הידים אבל לענין אכילה מצטרפים. דתניא רא"א. לא יאכל כי קדש הוא. כל שבקדש פסול. בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו. ופרש"י לטומאת ידים שגזרו בנותר ופגול שמטמאין את הידי' משום חשדי כהונה. או משום עצלי כהונה. וכיון דגזירה דרבנן הוט אינן מצטרפין דהו"ל גזירה לגזירה. אבל לענין אכילה אי איכא פחות מכזית פיגול ונותר משלים לכזית חייבי' עליו משום פיגול. ואי רוב דנותר כו' חייבי' עליו משום נותר ואמר לי רבי דאי הוה חצי זית מזה וחצי כו' מצטרפין לחייב משום נותר ומשום פיגול ע"כ. ונ"ל דלא לחייבן בשתים שא"כ אתה מחייבו על פחות מכשיעור. אלא לענין מלקות לחייבו אם התרה בו משום נותר או משום פגול:
(ז) (על המשנה) מפני כו'. אין זה עיקר הטעם. דהא אמרן דלענין אכילה מצטרפין ומשם אחד נפקא ולטומאת ידים הוא דאין מצטרפין ועיקר טומאה זו אינה אלא מדרבנן ואם כן מאי מפני שהם שני שמות. אלא טעמא כדכתב רש"י דלא גזרינן גזירה לגזירה כו' וי"ל דלפי שנמצא כמה פעמים שגזרו שתי הגזירות כאחת תני מפני כו' כלומר ולפיכך לא רצו לגזור כאחת. ועתוי"ט:
(ח) (על המשנה) מצטרפים. תניא רש"א מה טעם כו' מי גרם לשני לאו ראשון. וכיון דמכח ראשון אתי לי' טומאה. הוי כי ראשון ולהכי מצטרפין:
הפגול והנותר וכו': תוספות שבת פרק ר"ע דף פ"ט ובפרק התערובות דף ע"ח. ובגמרא אמר שמואל לא שנו אלא לטומאת ידים דמדרבנן היא כדכתבינן בס"פ בתרא דפסחים ואי אמרת דמצטרפין הויא גזרה לגזרה אבל לענין אכילה מצטרפין דאי איכא פחות מכזית פגול ונותר משלימו לכזית חייבין עליו משום פגול. וכן אי הוי רוב נותר ופגול משלימו לכזית ואכלו חייב עליו משום נותר. ואמר לו רבי דאי הוי חצי זית מזה וחצי זית מזה מצטרפין לחייב עליו משום נותר ומשום פגול ע"כ עם פירוש רש"י ז"ל [הגה"ה לשון הר"ס ז"ל והרמב"ם ז"ל בחבורו סתם דבריו וכתב מצטרפין סתם ונראה שדעתו לומר שאינו חייב אלא א' ואפשר שטעמו מאחר שהם כלולים באזהרה א' אינו חייב אלא אחת ע"כ] ונפקא לן מקרא דכתיב לא יאכל כי קדש הם לשון רבים לומר דמצטרפים ומלא יאכל נפקא דכל שבקדש פסול בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו. ביד פ"ח דהלכות שאר אבות הטומאות סימן ג':
לטמא אפילו כקל שבשניהם: הפירוש שפירש רעז"ל הוא לרש"י ז"ל. וי"מ שהשרץ קל דלא מטמא במשא כנבלה והה"נ צירוף שרץ למת:
ושנטמא בולד הטומאה מצטרפין: גמרא תניא אמר ר"ש מה טעם מצטרפין ולד ראשון עם ולד שני משום דתרויהו ראשון ושני מכח ראשון קאתו ועבדי ביה מילתא בשלישי הואיל וראשון עביד שני ושני עביד שלישי:
יכין
הפיגול והנותר אין מצטרפין זה עם זה: כשיש כזית משניהן יחד, אין מצטרפין לטמא הידים. דמשום דטומאת ידים של פגול ונותר, הוא רק מדרבנן, דגזרו שיטמאו הידים משום חשדי כהונה, ועצלי כהונה, ר"ל דחשדינן להכהנים שפגלו הקרבן כדי להפסיד להבעלים מדשונאין את בעל הקרבן. ובנותר חיישינן שמא מחמת עצלות הכהנים, שלא אכלוהו בתוך זמן הראוי, נעשה נותר, להכי קנסו רבנן להכהנים שיתטמאו בהן ידיהם, ולא יפגלו ולא יותירו [כפסחים פ"ה א'. ובערוך ערך חשוד, פי' חשדי כהונה, דר"ל שלא יחשדו להכהן שנגע בהפגול כדי לאכלו. לא זכיתי להבין, דא"כ למה נקט ש"ס הנ"ל האי טעמא רק אפגול, הרי גם בנותר שייך האי טעמא]. ואי אמרת שיצטרפו פיגול ונותר לטמא הידים, הו"ל כעין גזירה לגזירה. מיהו לעניין אכילה מצטרפין, דאי איכא רוב פיגול, דינו כפיגול, ואי הרוב הוא מנותר, דינו ככולו נותר, ואי שוה בשוה, דינו כפיגול ודיני כנותר. שעל כל א' משניהן שהתרו בו כשאכל התערובות ההוא, לקי. ואע"ג שאין ב' שמות איסור מצטרפין, ופגול ונותר ב' שמות הן, אפ"ה רביינהו קרא לעניין אכילה שיהיה דינן כשם א':
מפני שהם שני שמות: ר"ל ב' לאוין חלוקין, להכי לא גזרו בכה"ג ב' גזירות יחד, שיטמאו הידים ושיצטרפו. דאילו היו משם אחד, אשכחן בכמה דוכתי דאמרינן דכל גזירה לגזירה דגזרינן, ה"ט משום דבבת אחת נגזר [כתוס' חולין ק"ד א']:
לטמא אפילו כקל שבשניהם: ר"ל דבשר שרץ דחמיר דשעורו בכעדשה, אינו מצטרף להשלים כזית דנבילה, וכ"ש איפכא, דנבילה הקל דשיעורו בכזית אינו מצטרף להשלים שיעור כעדשה דשרץ. וכן חצי זית ממת, דחמיר לטמא טומאת ז', אינו משלים לחצי זית דנבילה, לטמא עכ"פ טומאת ערב כנבילה:
האוכל שנטמא באב הטומאה: שנעשה עי"ז ראשון לטומאה:
ושנטמא בולד הטומאה: ר"ל כשנתחבר עם המאכל שנגע בראשון לטומאה, שנעשה עי"ז שני לטומאה:
מצטרפין זה עם זה: דביש משניהן יחד כביצה, מטמא לאחרים [אבל לקבל טומאה, שיעורו בכ"ש [כרש"י פסחים דל"ג ב'] ולתוס' שם גם לקבל טומאה צריך שיהיה כביצה ועי' רתוי"ט (טהרות פ"ב מ"א ד"ה אין בו) שכתב דמדאורייתא בין לטמא או לקבל טומאה צריך שיהיה בביצה, ורק מדרבנן מקט"ו בכ"ש [אב"י וכ"כ רש"י ותוס' שבת דצ"א א' ד"ה אי']. ועי' מ"ש ביבקש דעת אות נ"ב]:
לטמא כקל שבשניהם: ויהי המאכל שנגע בב' המצורפין הנ"ל, שלישי לטומאה, דדנינן ליה כאילו היה כולן שני לטומאה דהיינו כקל שבשניהן:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת