משנה מעילה ד ו
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת מעילה · פרק ד · משנה ו | >>
הערלה וכלאי הכרם מצטרפין זה עם זה.
רבי שמעון אומר, אינן מצטרפין.
הבגד והשק, השק והעור, העור והמפץ, מצטרפין זה עם זה.
רבי שמעון אומר, מפני שהן ראויין לטמא מושב.
משנה מנוקדת
הָעָרְלָה וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם,
- מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה;
- רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
- אֵינָן מִצְטָרְפִין.
- הַבֶּגֶד וְהַשַּׂק,
- הַשַּׂק וְהָעוֹר,
- הָעוֹר וְהַמַּפֵּץ,
- מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה.
- רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
- מִפְּנֵי שֶׁהֵן רְאוּיִין לִטָּמֵא מוֹשָׁב:
נוסח הרמב"ם
הערלה וכלאי הכרם - מצטרפין זה עם זה.
- רבי שמעון אומר: אינן מצטרפין.
- הבגד והשק, השק והעור,
- העור והמפץ - מצטרפין זה עם זה.
- רבי שמעון אומר: מה טעם?
- מפני שהן ראויין ליטמא מושב.
פירוש הרמב"ם
ערלה וכלאי הכרם עולין באחד ומאתים, וכשיצטרף מהם חלק כל שהוא ויפול באחד ומאתים יעלה, ובפחות מזה יאסר הכל כמו שביארנו בשני מערלה. ושם ביארנו גם כן מחלוקת רבי שמעון שדבריו נדחים.
ועוד במסכת כלים, שהבגד, אם היה בו שלשה טפחים על שלשה טפחים או יותר אז יטמא במדרס הזב. והשק, והוא אריגת שער, עד שיהא בו ארבעה על ארבעה או יותר. והעור, חמשה על חמשה. והמפץ, הוא העבה מאריגת הצמר שעושין ממנו משואות הסחורה, עד שיהא בו ששה על ששה. אחר כך אמר מצטרפין קצתם לקצתם, אבל בדרך שנתבאר שם, והוא שיהיה חמישה מן המפץ ואחד מן העור, או ארבעה מן העור ואחד מן השק, או שלשה מן השק ואחד מן הבגד.
ולפי שמצינו אלו שמצטרפין להטמא במדרס הזב ואף על פי ששיעורם אינו שווה והוא שלא כפי הכלל הנזכר, באר רבי שמעון טעם זה ואמר שהטעם שמחמתו מצטרפים, לפי שיש בכולם עניין אחד שכוללם והוא שכל אחד מאלו יטמא במושב הזב, ולפי שכל אחד בפני עצמו יטמא מושב מצטרפים טומאת מושב.
ועניין זה בקצרה הוא, שאנו חוששין להשוות השיעור לטומאה בדברים שמטמאים לא בדברים שמיתטמאים, ולעניין זה נתכוון כאן כשזכר הבגד והשק והעור על הכוונה הזאת, כדי שלא תטעה אותך הלכה זו ותדמה שהכלל שאמר רבי יהושע אינו כולל, אלא הרי הוא כולל כמו שבארנו:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
הערלה וכלאי הכרם מצטרפין - שאם אכל חצי שיעור מזה וחצי שיעור מזה, מצטרפין ללקות את הארבעים יב. אי נמי, ערלה וכלאי הכרם מעורבים יחד שנפלו לתוך היתר, מצטרפים לאסור ביבש במאתים, ובלח בנותן טעם:
אינן מצטרפין - כיון דשני שמות נינהו. אלא אם יש בקדירה לבטל טעם הערלה בפני עצמה וטעם כלאי הכרם בפני עצמו הכל מותר יג. ואין הלכה כר' שמעון:
הבגד - שהוא מטמא שלשה על שלשה:
והשק - שהוא מטמא ארבעה על ארבעה:
והעור - חמשה על חמשה:
והמפץ - ששה על ששה. הבגד מצטרף לשק שקל הימנו, לטמא בארבעה על ארבעה. וכן כל אחד מצטרף לקל. וכולן מצטרפים זה עם זה לטמא כשיעור הטומאה הקלה, אבל לא הקל עם החמור:
מפני שהן ראוים לטמא מושב - כלומר אע"ג דאמרן לעיל דכל שאין שיעורן שוה אינן מצטרפין, הכא מצטרפין אע"פ שאין שיעורן שוה, הואיל והן שוין לדבר זה שכל אחד מהן ראוי לטמא במושב הזב יד, הלכך מצטרפין לטומאת מושב:
פירוש תוספות יום טוב
הערלה וכלאי הכרם מצטרפים. פי' הר"ב ללקות הארבעים. ותימה דבמשנה ג' פי' הר"ב כל הנבלות מצטרפין לטומאה. אבל לא למלקות כו'. לפי שהן שני שמות. וצ"ל דמתני' דהכא פליגא. ושנויה ג"כ ברפ"ב דערלה ושם פירש הר"ש מהירושלמי. דאמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן בשם ר"מ כל האיסורין מצטרף ללקות עליהם בכזית משום לא תאכלו כל תועבה. ובפרק בתרא דעבודה זרה [דף ס"ו] מייתי לה. ע"כ. ועיין במשנה י' פ"ב דערלה. ומ"ש הר"ב א"נ ערלה וכלאי הכרם מעורבין עיין שם בר"פ. רבי שמעון אומר אינן מצטרפין. כתב הר"ב כיון דשני שמות נינהו אלא אם יש בקדירה לבטל טעם הערלה בפני עצמה וכו'. ולכאורה לפי' הראשון אצ"ל דאינן מצטרפין ללקות. כיון שהם שני שמות כדתנן במשנה ג'. אלא דבגמ' איפכא שמעינן דפריך ומי צריך לר"ש לצרופי והתניא ר"ש אומר כל שהוא למכות תני א"צ לצרף:
הבגד והשק כו'. עיין במשנה ג' פכ"ז דכלים:
רבי שמעון אומר מפני שהן ראוין לטמא מושב. כתב הר"ב. כלומר אע"ג דאמרן לעיל כו'. הכא מצטרפין כו'. שכל אחד מהן ראוי לטמא במושב הזב ותימא דלעיל נמי שהם שוים בדבר אחד. ואעפ"כ אינן מצטרפין. והרמב"ם [בפי'] מסיים שאנו חוששין להשוות השיעור לטומאה בדברים שמטמאין לא בדברים שמתטמאים. ע"כ. וגם בזה לא נוח לי. דהא אמרן לעיל שיעורו ולא טומאתו. אין מצטרפין. ולשון רש"י מפני שכשיש בין כולן שיעור אחד בין שניהם. ראוין ליטמא מושב עליו הלכך מצטרפין. ע"כ. והיינו כדתני עלה בגמרא קיצע מכולם ועשה מהן בגד למשכב ג'. למושב טפח. וכן במשנה ד' פכ"ז דכלים. ובגמרא פ"ק דסוכה דף י"ז [ע"ב] גרסי' בהדיא אמר ר"ש מה טעם הואיל וראוי לטמא מושב כדתנן המקצע מכולן טפח על טפח טמא. ושם פירש"י שני פירושים המקצע מכולן מא' מכל אלו קצע טפח על טפח. מקצעו שמשוהו סביב סביב באזמל ומתקנו יפה [וזהו פירושו שבכאן] וי"מ המקצע מכולן יחד שחיבר קיצועיהן שקיצץ כל המינין ועשה מהן טפח על טפח ותפרן יחד. והראשון נ"ל ע"כ. ועיין בפירוש הר"ב שם בכלים משנה ג' ד':
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(יב) (על הברטנורא) ותימה דבמ"ג פי' הר"ב כל הנבלו' מצטרפות לטומאה אבל לא למלקות ולפי שהן ב' שמות. וצ"ל דמתני' דהכא פליג'. עתוי"ט:
(יג) (על הברטנורא) ולכאו' לפי' הראשון אצ"ל דאינן מצטרפות ללקות כיון שהם ב' שמות כדתנן במ"ג. אלא דבגמ' איפכא שמעי' דפריך ומי צריך לר"ש לצרופי והתניא רש"א כל שהוא למכור, ומשני תני א"צ לצרף:
(יד) (על הברטנורא) ותימה דלעיל נמי שהם שוים בדבר א' ואעפ"כ אינן מצטרפין. והר"מ מסיים שאנו חוששין להשוות השיעור לטומאה בדברים שמטמאין לא בדברים שמתטמאים ול' רש"י המקצע מכולן יחד שחיבר קיצועיהן שקיצץ כל המינין ועשה מהן טפח על טפח ותפרן יחד וכן פירש"י כאן. ועתוי"ט:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
הערלה וכו': תוספות שבת פרק ר' עקיבא דף פ"ט:
רש"א אינם מצטרפין: בגמרא פריך ומי צריך ר"ש לצרופי והתניא רש"א האוכל כל שהוא עובר בלאו ולוקה ומשני תני אין צריכין לצרף. ואיתה למילתיה דר"ש בר"פ שני דערלה אלא שהתוספות ז"ל כתבו בר"פ עד כמה בשם ר"ת ז"ל דמתניתין דהכא מיירי לענין צרוף לכזית ולמלקות דומיא דכל הנהו השנויין בפירקין וההיא דערלה דמייתי לה בקיצור בע"ז פ' בתרא מיירי לענין צרוף לנתינת טעם ולאסור במאתים בתערובתם ע"ש ועיין במ"ש שם בערלה רבינו שמשון ז"ל ובמה שלקטתי אני:
הבגד והשק וכו': בשבת ס"פ כלל גדול ובפ"ק דסוכה דף י"ז וירושלמי דשבת שם:
מצטרפין זה עם זה: פירוש החמור מצטרף לקל אבל לא הקל עם החמור וכדתנן בכלים פכ"ו זה הכלל כל שחיבר לו מן החמור ממנו טמא מן הקל ממנו טהור ואע"פ שאין שיעורם שוה מצטרף החמור עם הקל מפני שהם עניינים המקבלין טומאה והכלל שאמר ר' יהושע לעיל הוא בדברים המטמאים אחרים ובעבור זה צריך שם שיהא שיעורם שוה:
אר"ש מה טעם: מצטרף מפני שהם ראויין לטמא מושב. ששיעור מושב טפח וכולן שוין באותו שיעור ואפילו בשאר טומאות שהן חלוקות יצטרפו תוספות ז"ל בכתיבת יד וכן הוא ג"כ בתוספות ס"פ כלל גדול בשם ריב"א ז"ל:
תפארת ישראל
יכין
הערלה וכלאי הכרם מצטרפין זה עם זה: מדקתני סתמא מצטרפים, משמע דמצטרפין גם למלקות, דומיא דכל הנך מצטרפין דלעיל [מ"א ב' וג'] דכולהו ר"ל דמצטרפין למלקות, ה"נ הכא. [כך נלע"ד דמדייק בש"ס. דאל"כ לא הוה מקשי הש"ס מידי, ע"ש], וא"כ צ"ל דמתניתין דהכא אתיא כמ"ד דגם ב' שמות מצטרפין למלקות כשטעמן ושיעור ביטולן שוה, ולא קיי"ל כן. [אב"י כך כ' רתוי"ט. ול"מ נ"ל לתרץ. דשאני ערלה וכ"כ דאתקשו להדדי [כתוס' תמורה ל"ג ב' ד"ה ואין], להכי מצטרפו אף שהן ב' שמות]. מיהו לכ"ע מצטרפין לאסור, בנתערבו יחד בהיתר מין במינן במאתיים, בין בלח בין ביבש, ובנתערבו בהיתר שהוא אינו מינן, אם לח בלח צריך ס' מדאורייתא, ואם יבש ביבש, צריך ס' מדרבנן ועמ"ש לעיל ספ"ז דחולין בכללי ביטול אסורים. והא דמצטרפין זה עם זה, דוקא כשהיו כבר מעורבין, ונפלו אח"כ לתוך ההיתר. אבל בנפלו להקדירה זה אחר זה, ובכל פעם לא היה בההיתר כדי לבטל האיסור, אם יש השתא בההיתר בצירוף כל א' מהאיסורים בכדי לבטל חבירו, אז איסורים מבטלין זה את זה. רק לדידן דקיי"ל חנ"נ בלח שנתערב ביבש אף באיסורים דלאו בו"ח, ורק ביבש ביבש אף בבו"ח אין חנ"נ, ורק בלח בלח רק בשאר איסורים ולצורך הפסד גדול אין חנ"נ. א"כ ב' מיני אסורים שנפלו לקדירה לח ביבש, אפילו נפלו זה אחר זה, עכ"פ מדלא היה אחר נפילה ראשונה בכדי לבטל האיסור, כבר נעשה כל התערובות נבילה, אפילו לא נודע בינתיים [כי"ד צ"ב]. ולפיכך לדידן, דוקא בנפלו מעורבין לתוך הקדירה ב' מיני איסורין שאין טעמן שוה, אז איסורים מבטלין זה את זה אפילו שלא במקום הפסד [י"ד צ"ט ס"ט]:
רבי שמעון אומר אינן מצטרפין: דלמלקות א"צ צירוף דס"ל לר"ש כ"ש למכות. ולאסור הקדירה אין מצטרף לר"ש אף שטעמן שוה, מדהן ב' מיני איסורים. [ומ"ש תוס' הכא, דלר"ש כ"ש למכות, היינו רק כשהאיסור בעין. ולא כי הכא שנתערבו האיסורים יחד, עכת"ד. זו היא סברת רבינו יקר שדחה אותה ר"ת [בע"ז דס"ח א' וע"ש]:
הבגד: הוא כל דבר הארוג מצמר או פשתים, קנבוס או משי, או משאר חוטין שנטוו מדבר הגדל מהארץ. ושיעורו לקבל טומאת מדרס כשהוא ג' טפחים על ג' טפחים. ולקבל שאר טומאות, שיעורו כשיהיה כג' אצבעות על ג' אצבעות [ועיין ביבקש דעת אות נ"א]:
והשק: הוא אריג משער. ושיעורו לקבל טומאה, בין לטומאת מדרס או שאר טומאות, כשהוא ד' טפחים על ד' טפחים.
השק והעור: ששיעורו לכל טומאות כשהוא ה' על ה' טפחים:
העור והמפץ: הוא ארוג מגומא, באסט בל"א. ושיעורו לכל טומאות, כשהוא ו' טפחים על ו' טפחים:
מצטרפין זה עם זה: ר"ל הבגד מצטרף לשק שקל מענו, לטמא רק כשהוא ד' על ד' טפחים. וכן כל א' מצטרף להקל ממנו, שישלים החמור שיעור טומאת הקל. אבל אין הקל מצטרף להחמור, שישלים הקל שיעור טומאת החמור:
מפני שהן ראוין ליטמא מושב: כלומר אע"ג דאמרן לעיל [במ"ג] דכל שאין שיעורן שוה אין מצטרפין, אפ"ה הכא מצטרפין, מדשוין עכ"פ בטומאה א' מטומאת הזב, דהרי בשקצץ מכל מין מאלו בכוונה טפח על טפח, מקבל טומאת מושב, דדוקא בנקרעו מעצמן ולא חתכן בכוונה, הוו שיעורין של בגד, עור, שק, ומפץ, כלעיל [כרמב"ם פכ"ג מכלים]. להכי מדשוו שיעורייהו בטומאה א' מטומאות הזב, משו"ה גם בשאר טומאות הזב מצטרפין:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת