תוספות יום טוב על כריתות ה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א עריכה

דם שחיטה בבהמה בחיה ובעופות. שנאמר (ויקרא ז') וכל דם לא תאכלו בכל מושבותיכם. לעוף ולבהמה. וחיה בכלל בהמה כדילפינן בפ"ד דחולין דף ע"א שנאמר (דברים י"ד) זאת הבהמה אשר תאכלו שור וגו'. איל וצבי וגו':

בין טמאים ובין טהורים. ילפינן בגמ'. בכלל ופרט וכלל. לכל מיני בהמה חיה ועוף. אף לטמאים כדפי' התוס':

דם נחירה. ודם עיקור. וה"נ נשנו במשנה ה' פ"ז דב"ק. ובמשנה ג' פ"ה דחולין. ופירשן הר"ב נחירה שתוחב הסכין בנחיריו וחותך. ועקירה שעוקר הסימנים [*ממקום חיבורן וכתבו התוס'. אבל קשה כיון שאינה מתה ע"י כך והל"מ שהיא פסולה. אבל טריפה אינה [שכ"כ התוס' בפ"ק דחולין דף ט'. דהלכות גדולות מפרש לעיקור של ה' הלכות שחיטה ששוחט לאחר שנעקרו הסימנים ובענין שלא נטרפה הבהמה בכך] א"כ דמה אינו בכרת שאין הנשמה יוצאה בו לכך] צ"ל דם משחיטה שהיתה לאחר עיקור ע"כ. אבל לדברי הרמב"ן שכתב בטי"ד סי' כ"ד. לא קשיא כלל [*שמפרש דעיקור. היינו שנעקרו הסימנים כולם או רובם בדבר שעושה אותה טריפה. והל"מ] שאם אירע לו כן בשעת שחיטה. משהתחיל בסימנים שתהא נבלה. לפי שכיון שנשמטה באותה שעה אי אפשר שתשחט בהכשר שמחמת העיקור מתנדנדים הסימנים. לפי זה מיירי הכא בנעקרו הסימנים עד שנעשית טרפה ושחטן. ולפי מה שדקדקתי שם בחולין דמעקר דהתם מעקר ממש ולא כעיקור דשחיטה מעיקרא לאו קושיא [*שכן פירושו גם בכאן. ולאו בעיקור דהל' שחיטה כלל. ועיין עוד שם]:

ודם הקזה שהנפש יוצאה בו. לשון הר"ב כל זמן שהוא מקלח דהיינו האמצעי. יצא ראשון שבתחלת ההקזה ואחרון לאחר שכלה כו' וז"ל רש"י [*בתחלה שחור. ואח"כ יוצא אדום] ושתיהן בשתיתה בלא קילוח ברחוק. ואח"כ מקלח. ובסוף כשהדם מתמעט שותת ויורד בסמוך. [*וכתב הרמב"ם והואיל ונתאמת שדם האדם אין חייבים עליו כרת [כמ"ש הר"ב בסוף משנתינו] הרי מה שאמר במשנה זו ודם הקזה. ר"ל דם הקזת ב"ח שאסר דמו. ע"כ]:

שהנפש יוצאה בו. וה"ה דבדם שחיטה ונחירה ועיקור בעינן שהנפש יוצאה בו. אלא לא אצטריך למימר רק גבי דם הקזה שאין רגיל שיקיז דם לבהמתו עד שיצא לה דם הנפש. תוס'. ולכאורה דם שחיטה שהנפש יוצאה בו. נמי האמצעי והוא כשמקלח. אלא שראיתי להרמב"ם בפ"ו מהמ"א שבדם שחיטה כתב כל זמן שיש בו אדמימות [*אע"פ ששם כתב בדם הקזה. כפי' הר"ב]. ובפ"י מה' טומאות אוכלים לענין הכשר כתב דדם שחיטה המכשיר הוא הדם השותת. אבל דם קלוח אינו מכשיר שעדיין חיים הם. והרי הוא דומה לדם מכה או לדם הקזה. ע"כ. ובגמרא בדם הקזה פליגי ר' יוחנן ור"ל. לר"י מקלח ולר"ל משמתחיל להאדים שקודם קלוח הוא. ומסקינן כתנאי ור"י כר"א ור"ל כר"ש. ותו תנא דבי ר' ישמעאל ודם חללים ישתה פרט לדם הקלוח. שאינו מכשיר [עיין פרק בתרא דמכשירין בפי' הר"ב דמשנה ד' דמהך קרא דרשינן דדם מכשיר] ובתוס' פ"ב דחולין דף ל"ו מסקי דלהכשר דם חללים בעינן היינו לאחר שכבר חלל ומת. ולדם שחיטה איפכא דלאחר שמת לא. ע"כ. ובהכי איכא לתרוצי הא דפסק הרמב"ם בהכשר דדם קילוח לא. אבל דפסק בדם שחיטה כר"ל בהקזה. ובהקזה גופיה פסק כר"י בפ"ו מהמ"א. זה נ"ל ודאי שצריך לפנים. ונפלאתי ממפרשיו שלא העירו בזה כלל ובפ"ו דחולין דף פ"ז א"ר יהודה אמר שמואל כל מראה אדמומית מכפרין ומכשירין וצ"ע:

דם הטחול וכו'. דדם האברים בלאו בלבד כדכתב הר"ב. ובדפירש כמ"ש [סוף] מ"ז פי"א דמנחות [*והכתוב שהביא הר"ב הוצרכתי להגיה. וכמו שהביאו רש"י ז"ל]:

דם דגים דם חגבים. מסיק הר"ב דם דגים וחגבים טהורים מותרים לכתחלה. מסיים הרמב"ם. ודם דגים טמאים אסור. ואין לוקים עליו משום דם. ולא משום שרץ המים. ע"כ. ובחבורו רפ"ו מהמ"א כתב ודם דגים וחגבים טמאים אסור משום שהוא תמצית גופן כחלב בהמה טמאה. ע"כ. ומ"ש אבל צריך שיהיה בדם דגים קשקשים. כו'. ולא הצריך שום הוכחה לדם חגבים. בגמ' נמי לא אמר רב. אלא בדגים. וצ"ע אי ה"ה בחגבים אי לא. דלא אשתמיטו הפוסקים לומר דה"ה בחגבים:

רבי יהודה מחייב בדם התמצית. ומודה ר"י לענין כפרה שנאמר (ויקרא י"ז) כי הדם [הוא] בנפש יכפר דם שהנפש יוצאה בו מכפר כו'. וכדתנן במשנה ז' פ"ח דזבחים. והכא היינו טעמיה דמרבה ליה מכל דם. גמרא:

משנה ב עריכה

ר"ע מחייב על ספק מעילות אשם תלוי. גמ'. דאמר קרא בפ' אשם תלוי. ואם נפש וי"ו מוסיף על ענין ראשון שהוא פרשת מעילה. וילמד עליון מתחתון לחייב ספק מעילה באשם תלוי. ורבנן מצות מצות אפקיה מהיקשא. והוי"ו דואם נפש ללמוד תחתון מעליון שיהא אשם תלוי בכסף שקלים. ור"ע נפקא ליה מערכך ערכך כדפי' הר"ב משנה ה' פ"י דזבחים וכן בפ' דלקמן משנה ו'. והכי מסקי נמי בגמ' פ"ה דזבחים דף מ"ח. ומסקינן שם דלרבנן איצטריך ו'. דל"ת הני מילי לאשם ודאי אבל אשם תלוי לא יהא ספקו חמור מודאו דחטאת גופיה לא בעי ב' שקלים [*ופירש"י שלא ניתן לה קצבה. ע"כ. ובהגהת הש"ע סוף ה' יוה"כ נתן טעם לדבר דלהכי החמירה תורה בספיקו יותר מבודאו. לפי שאין האדם מתחרט על הספק. כמו על הודאי]:

וחכמים פוטרין. כתב הר"ב דבחטאת כתיב מצות. פי' בחטאת קבועה. וכן לשון הר"ב לעיל משנה ב' פ"ק וכן במ"ד פ"ב דהוריות:

ואם ספק. כתב הר"ב ה"ק ואם בספקו עומד כו' גמ'. דאם ספק מאי קאמר פשיטא דספק הוא לו:

שממין שהוא מביא וכו'. וכי מתידע ליה לא בעי אתויי אשם ודאי. דלא בעי ידיעה לכתחלה כמו בחטאת. שאם היה ספק מביא אשם תלוי ולכי מתידע מביא חטאתו. גמ':

משנה ג עריכה

אם עד שלא נמלקה כו'. ועיין בסוף משנה ה' פרק דלקמן:

משנה ד עריכה

ובא אחר ואכל את השניה כו'. וזה מביא אשם תלוי. דלא בעי חתיכה משתי חתיכות כך פירש"י במתני' ו'. וטעמא דהתם איתא הכי בגמ' משום דר"י. ומ"מ ודאי דה"ה הכא. ואע"ג דבעידנא דאכל השני את השניה. אין כאן אלא חתיכה אחת. הא אמרינן בגמ' דף י"ח. דכיון דאיקבע איסורא מעיקרא חייב אבל למ"ד דטעמא דבעינן חתיכה משתי חתיכות משום דמצוות קרינן וכדכתבתי ברפ"ד דיראה דאותו טעם ס"ל סתמא דגמ'. קאמרינן דאה"נ דפטור. דבעידנא דאכל השני ליכא מצוות. וקשיא לי על הכ"מ דלעיל שם הניח הרמב"ם בצ"ע דלא פסק לטעמא דמצוות קרינן והכא ג"כ לא פסק כן. ולא השיגו. ואפשר דסמך על מ"ש לעיל כיון שהרמב"ם כתב בכאן כמו שבארנו ורמז אדלעיל:

שניהם מביאים אשם אחד. עמ"ש במשנה ב' פ"ח דזבחים:

רבי יוסי אומר אין שנים כו'. כתב הר"ב דלית ליה תנאי בקרבנות. כלומר הבא על חטא כדתנן בס"פ דדוקא בחטאת אין שנים כו'. ואשם תלוי נמי במקום חטאת הוא בא. ועמ"ש במשנה ז':

משנה ה עריכה

חתיכה של חולין. כלומר והוא שומן דמיחלף בחלב. וכדקתני בר"פ. והכא משום דלקמן תני קדש תני הכא חולין. והרמב"ם בפרק ח' מהלכות שגגות העתיק חתיכות של שומן כו':

רבי יוסי אומר אין שנים כו'. כתב הר"ב אבל אשם תלוי כו' הכי דייק בגמ' ומייתי נמי ברייתא דבהדיא אמר ר"י הכי:

משנה ו עריכה

מביא אשם תלוי כו'. כתב הר"ב אפי' לרבנן דאמרי אין מביאין אשם תלוי. הכא מודו דחייב. משום חתיכה של חלב ור"ע מחייב בזה. מחמת החלב ומחמת הקדש [אחת] לפי שאשם תלוי אחד הוא צריך [להביא] על ב' הספקות יחד. הרמב"ם:

משנה ז עריכה

ר"י אומר כו'. כתב הר"ב ות"ק ר"י הוא. ודברי תימה הן דגופה דמלתא דקאמר. לא איירי ביה ת"ק כלל. מאי אית לך למימר דיוקא דהא חטאת מביא כל אחד ואחד. הא כ"ע ס"ל הכי. והרמב"ם לא פירש במשנה זו כך. אבל קשיא לי עליה דבמתני' ד' מפרש נמי דר"י ת"ק הוא. דסבירא ליה שאין חייב אשם תלוי על ספק מעילה ואע"ג דליתא בגמ'. כתב כך מסברא דנפשיה. ואי הכי אף בכאן נוכל לומר דהיינו ת"ק דס"ל אין אשם תלוי במעילה. ומ"מ הר"ב שלא פירש כן במשנה ד'. והכא מפרש כך. א"א לישבו:

משנה ח עריכה

וחתיכה של חלב נותר. כתב הר"ב ואיסור נותר חל כו' לפי שהוא איסור מוסיף. מפורש בפ"ג משנה ד':

מביא ג' חטאות. כתב הר"ב והאי דלא תני ואשם ודאי. משום דרוב נותר אין בו שוה פרוטה. גמ'. א"ל רבא לרב נחמן והא יש אוכל אכילה אחת [רפ"ג משנה ד'] דקתני ביה נותר. וקתני מביא ד' חטאות ואשם אחד. א"ל ההיא בגסה [אכילה גסה] וההיא בדקה ולא קשיא ההיא בימות הגשמים הכא בימות החמה דמסרחת הבשר:

רבי שמעון אומר כו' ושניהם מביאים חטאת אחת. מפרשים בגמ' דבמוקדשים ס"ל דגלי רחמנא דאיסור חל על איסור והשתא לא קשיא ממתני' ד' פ"ג דשבועות. ואני תמיה דבגמרא קאמר דלא תקשה ברייתא דאמר ר' שמעון דאין איסור חל על איסור דהאוכל נבלה ביוה"כ פטור ולא מייתי אותה משנה דשבועות: