תוספות יום טוב על כלאים ח

<< · תוספות יום טוב · על כלאים · ח · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

כלאי הכרם וכו'. פירש הר"ב שני מינים שהן כלאים ויזרעם בכרם. כלומר עם החרצן יזרעם במפולת יד כדפרישית לעיל סוף פרק קמא ועיין מ"ש שם בסייעתא דשמיא:

ומלקיים. עיין במשנה ו פרק ה. ומ"ש הר"ב מדרשא דתוקד אש. הכי איתא בפ"ב דקדושין דף נו. וצריך לומר דסברא הוא כיון דלשריפה קיימא היינו כדי שלא יהנה ממנו. ועיין בסוף תמורה:

כלאי בהמה מותרין לגדל ולקיים. כלומר לגדלן ולקיימן לעצמו שיהנה בהם. אבל בלגדל לחוד הוה משמע דטורח הגידול הותר לו ולא שיהנה בהם ואי תנא לקיים הוה אמינא לאחר שגדלו על ידי נכרי אבל לגדלם הוה דומיא דזריעת כלאים וליתסר הלכך צריכי תרווייהו:

אסורים זה עם זה. פירש הר"ב הנולדים מן הסוס וכו'. עיין במשנה ד. ומ"ש דלמאן דאמר חוששין כל מיני פרדות אחד הן שבשניהן יש שני צדדים. הכי מסיים רש"י בחולין ד' עט. ומ"ש הר"ב בשם הירושלמי בהמה שאתה אסור להנהיגה היינו כדתנן בסמוך מ"ב. ואהתם אתמר בירושלמי. אלא שהר"ש העתיקו פה ונמשך אחריו הר"ב. והא דמשנינן אין למדין מן המלכות פירוש שהם תוקעין עצמן לדבר הלכה. כמו שהשיב בתוספתא אדמקשה מוהרכבתם וגו' ושאל השואל והכתיב (מלכים א טו) אשר עשה דוד את הישר בעיני ה' ולא סר מכל אשר צוהו. ולא נמצא בתוספתא כלום על זה. אבל הר"ש כתב דתשובת הירושלמי עלה קאי דהיינו בריה וכו'. ועיין מ"ש לקמן בס"ד. [*ומ"ש הר"ב ומיהו חזינן כו' וטעמא כתב הרא"ש בסוף מס' נדה משום דקל וחומר מעיקרא פריכא דאף בכלאי בהמה דוקא יחדו כתיב ואי מונח דף על ב' בהמות שהם שני מינים מותר לישב עליו ע"ש. ולפי זה מ"ש הר"ב שמזהירים שלא להנהיג וכו' דוקא על ידי קשירה נ"ל]:

משנה ב

בהמה וכו'. פירש הר"ב ילפינן שור שור משבת וכו'. בסוף פ"ה דמסכת בבא קמא. ושם פסק דטמאה עם טמאה וטהורה עם טהורה אינם אסורים לחרוש ולמשוך וכו' אלא מדרבנן. וזה דעת הרמב"ם בפירושו ובחיבורו דסובר שור וחמור מיהו דוקא מן התורה היינו טהור וטמא והרא"ש חולק עליו. ונ"ל ראיה לדבריו מן הירושלמי ותוספתא דלעיל שהקשו מקרא דדוד ובניו בפרד שהוא משני מינים ששניהם טמאים שמע מינה דמדאורייתא אסורין כי לא מצאנו גזירה זו באחד מספרי הנביאים [*ומיהו מצאתי ראיתי בתוס' פרק קמא דקדושין ריש דף לח בד"ה דאקריב עומר וכו' דאדאמרינן התם בגמרא שלא אכלו ישראל מצות מחדש בבואם לארץ עד שהביאו העומר כתבו התוספות דמקשה בירושלמי למה לא אכלו דהא ליתי עשה דבערב תאכלו מצות וידחה לא תעשה דחדש ומתרץ דאין עשה דקודם הדבור דוחה ל"ת דאחר הדבור א"נ י"ל דגזירה כזית ראשון אטו כזית שני עכ"ל א"כ הכא נמי נוכל לומר שגזרו אף שלא מצינו כן]:

ולמשוך ולהנהיג. [*פי' הר"ב למשוך את שדרכו וכו'. עד אורחיה בהנהגה. וכ"פ הר"ש ומסוים כדאי' בפ' שנים אוחזין ע"כ לא אמתני' דהכא אלא אבריי' דהתם סוף ד' ח שנים שהיו מושכין בגמל ומנהיגים בחמור וכו' אבל הכא נראה יותר מ"ש] הרמב"ם וז"ל למשוך בהם העגלה או האבן וכדומה לו. ולהנהיג שיקשרם ביחד ויוליכם וזה ענין שאמר הכתוב לא תחרוש בשור ובחמור יחדו ואמרו שענין יחדו ר"ל לחבר ביניהם וליחדם על איזה דרך שיהיה או לחרישה וזולתה ע"כ:

משנה ג

סופג. במשנה ה פ"ו דמס' זבחים כתב הר"ב שני פירושים:

משנה ד

אף על פי שאביהן חמור. כתב הר"ב וקמ"ל דלא אמרינן אתי צד סוס ומשתמש בצד חמור וכו' דכיון דאמותיהן שוות אין חוששין לזרע האב וכו'. ולעיל במשנה ב מפרש דלמ"ד חוששין דכל מיני פרדות מותרים. ודברי הר"ב כדברי הרמב"ם. וצריך לומר דודאי למ"ד חוששין כולן מין א' שסובר כיון שבשניהם יש שני צדדין חשובין כמין אחד. כי מה שיש בזה יש כמו כן בזה. אבל רבי יהודה שסובר דפרדות שאמותיהן בלתי שוות אסורים והוי אמינא דכמו שחושש לזרע האם כמו כן חושש לזרע האב וכי נמי יש שני צדדין בכל אחד הואיל וכשאין אמותיהן שוות אוסר הוי אמינא דכי אמותיהן שוות ואביהם שוים נחוש לכל צד וצד שישתמש בצד אחר שאינו מינו. קמ"ל דסברת רבי יהודה דאין חוששין כלל לזרע האב וכמאן דליתיה הלכך הנולדים מן הסוסים אזלינן בתר אמותיהן ששוות ואף ע"פ שאביהן של שניהם מין אחר אין חוששין לזרע אביהם כלל. אבל קשה דאי סבירא ליה לר' יהודה דאין חוששין לזרע האב. א"כ רבותא הוה ליה לאשמעינן במתניתין דהנולדים מן הסוס אע"פ שאבי האחד חמור ואבי האחד סוס אפילו הכי מותרין דזרע החמור אביו של האחד אין חוששין לו. והר"ב דייק ומפרש שאביהן באבי שניהן. וכן הם דברי הרמב"ם לפי שכל אחד מהן יש בו חלק כו' ובגמ' פרק אותו ואת בנו דף עט בעו לפרושי הא דאע"פ שאביהן חמור היינו דאבוה דחד סוס ואבוה דחד חמור וקאמר רבי יהודה דמרכיבין סוס גמור על פרד בן סוסיא ומאי שאביהן חמור אביו של פרד קאמר ומסיק דאבוה דהאי חמור ואבוה דהאי חמור בהו קאמר דוקא רבי יהודה דשרי משום דמספקא ליה אי חוששין לזרע האב. וממ"נ מותרין דאי חוששין הרי יש בשניהן שני צדדין ומין אחד הם. ואי אין חוששין כ"ש דשרי. ופריך צריכא למימרא ומשני דמהו דתימא אתי צד כו' קמ"ל דהא לא אמרינן. שאין כאן צד סוס מיוחד וצד חמור מיוחד הלכך אין מזכירין כאן צדדים. דהא מבלבל זרעיה ומינא באפי נפשיה הוא דמקרי והוי מין בפני עצמו מעין סוס וחמור. וכתבו התוס' ולא דמי לחציו עבד וחציו בן חורין דאסור בחציה שפחה וחציה בת חורין דאתי צד עבדות ומשתמש בצד חירות [כמו שמוכח ממשנה ה פרק השולח בגיטין וכן במשנה יג פ"ק דעדיות] דהכא כלאים אמר רחמנא דוקא תרי מיני וכל פרדות הבאים מסוס וחמור מין אחד הוא ע"כ:

משנה ה

ואדני השדה חיה. עי' במשנה דלקמן. וכתב הר"ב ואין כל בריה רשאה לקרב אליו. לשון הר"ש כמלא החבל. [*ועיין בפירוש הר"ב במשנה ז פרק ז דסנהדרין]:

כזית במשא. פירש הר"ב כנבלת בהמה דחיה בכלל בהמה כדאיתא בפרק בהמה המקשה:

משנה ו

מין בהמה. כתב הר"ב וחלבו אסור כו'. וכ"פ הרמב"ם. וטעמם דאילו לענין כלאים לא נפקא מינה דכל שני מינים אפילו שניהם מין בהמה או מין חיה אסורים זה עם זה כדתנן במשנה ב לענין לחרוש כו' וכ"ש לענין הרבעה וכדתנן במשנה ו פ"ק [*ומיהו למה שכתבתי לעיל [מ"ב] בשם הרמב"ם דטמאה עם טמאה וטהורה עם טהורה מדרבנן איכא למימר דנפקא מינה לענין מלקות ולכן נראה לי דתרי מתלת נקט אבל לקמן בלשונו שאכתוב בד"ה כלב כו' לא משמע כן וצריך עיון]:

מין חיה. וכתב הר"ב וסימנים שמנו חכמים. בפרק אלו טרפות בגמרא דף נט:

כלב מין חיה. כתב הר"ב נפקא מינה לכותב כל חיה כו'. בתוספתא פ' בתרא והביאה הר"ש איתא הכי אהך פלוגתא ואולי דהתוספתא שנאה כלב בראשונה ולמאי דמתניתין שנאה לעיל ואדני השדה חיה הוי ליה לפרש לעיל וכן כללם הרמב"ם במשנה זו וכתב והכלב ואדני השדה חיה וכו' לענין מקח וממכר כו'. [*ועיין מ"ש לעיל בסוף דבור המתחיל מין בהמה כו'. גם עיין בפירוש הר"ב ריש פ"ב דפסחים דחתול מין חיה]:

[*למשוך ולחרוש ולהנהיג. צריך לי עיון דלא תנן כדלעיל במשנה ב לחרוש ולמשוך ולהנהיג והכי עדיף טפי דתני משיכה והנהגה בהדדי ובפרק במה בהמה דף נד מייתי לה לחרוש ולמשוך. וכן במשנה שבסדר ירושלמי לא גרסי ולנהוג וכן במשניות כתובים בקלף. ולא ידעתי אמאי לא גרסי ולנהוג אמנם בפרק במה בהמה כתוב ברי"ף כי הכא]:

משנה כלאים, פרק ח':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב