תוספות יום טוב על כלאים ט

<< · תוספות יום טוב · על כלאים · ט

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

אלא צמר. כתב הר"ב דכתיב מאה אלף כרים מאה אלף אילים צמר אין לך קרוי צמר סתם אלא צמר אילים כן הוא בירושלמי. וכלומר אילים וכרים וצמר מוסב על שניהם. ושניהם מין אחד אלא שאילים זכרים וכרים נקבות ולפיכך לא הוצרך הירושלמי לפרש שניהם. ומ"מ נראה דאסמכתא בעלמא ולאו דרשה גמורה הוא דהא הוצרך לומר צמר לומר ששלחם עם צמרם. ולא תימא גזוזים שלחם לו. ואילו אמר צמר אילים הייתי אומר שהצמר של אילים שלח ולא אילים עם צמרם. ומיהו י"ל דדייק דרשה גמורה מדלא כ' בצמרם דהא איכא למטעי בצמר ולומר שצמר גפן או צמר אחר שלח לו אלא ודאי דליכא למטעי דאין לך צמר סתם אלא של אלו:

ואינו מטמא בנגעים אלא צמר ופשתן. במשנה ג פרק יא דמס' נגעים תנן דבגדים צבועים אינם מטמאי' בנגעי'. והני תרי כללי לא דמיין להדדי כדאי' בירושלמי דכלאים בין לבנים בין צבועים והכי נמי בגדי כהנים לבנים וצבועים:

אין הכהנים לובשים וכו'. כ' הר"ב דבבגדי כהנים וכו'. ור"ל כהנים הדיוטים ולהכי נקט בתר הכי אבנט דאילו בבגדי כ"ג איכא נמי מעיל אפוד וחשן. [*ומ"ש הר"ב בענין תולעת שני עיין מ"ש בריש פרק י"ד דנגעים בס"ד]:

[*אם רוב מן הגמלים מותר. פירש הר"ב שהצמר נתבטל ברוב. וילפינן בפ"ק דחולין דף יא מאחרי רבים להטות דכל האסורים בטלים ברובא דאית' קמן. ובמידי דיבש ביבש. מין במינו אפילו מדרבנן אין צריך יותר. כדתנן במשנה ה ריש פרק ז דחולין. ובתר שמא אזלינן במין במינו. ואפילו אית לחד שם לווי. כדאיתא בפרק בתרא דע"ז]:

משנה ב

השיריים והכלך. כתב הר"ב מינים של משי הם. וסיים הרמב"ם וידמו כאילו הם צמר ופשתים מפני שהאחד מהמינים ההם חלק כמו הפשתן והשני יש בו יבשות והוא שעיר כמו הצמר ע"כ. ומ"ש הר"ב בפירוש כלך. הוא לשון הרמב"ם בחבורו ובר"פ במה מדליקין כתב לשון אחר. ומה שכתב וכן הקנבוס וכו' שהכל מכירין בו. אינו מוסב על והאידנא אלא בא לומר דהקנבוס שרי לעולם שהכל מכירין בו. ותדע דהא תנן לעיל הפשתן והקנבוס שטרפן זה עם זה. דרוב קנבוס מבטל למיעוט פשתן ש"מ שהיו מכירין בקנבוס. ואולי דכלפי שכתב הרא"ש ז"ל סוף פ"ט דנדה הביאו בטור יורה דעה סי' רצ"ח שאסר לקנבוס עם פשתן באשכנז לפי שלא היה מצוי וכו'. כתב הר"ב דהאידנא ר"ל בימיו מצוי והכל מכירים בו ושרי והרי הר"ב ז"ל היה שנת ר"ץ וזה זמן רב אחר הרא"ש ז"ל שממה שכתב הרא"ש בענין שנת השמטה בפ"ק דע"ז מבואר שעשה חיבורו בשנת ע"ג:

הכרים והכסתות. כתב הר"ב דמונחים על גבי מטה אפי' עשר מצעות וכו'. ירושלמי. ופירש הר"ש וז"ל מטה של חבלים [שנשקע] תחתיו וצדי הכר עולים עליו אבל [נסרים] של עץ קשה ואינו נשקע ע"כ:

[*ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהם. דאז חיישינן שמא תכרך וכו'. כמ"ש הר"ב בפירוש משנה ד]:

אין עראי לכלאים. כתב הר"ב דלבישת עראי לבישה וסיים הר"ש וז"ל ובריש התכלת מייתי לה ומשמע דאיירי בטלית קטנה אע"פ שאין הגדול יוצא בה עראי:

את המכס. וכ' הר"ש ובמוכס העומד מאליו מיירי דאי בסתם [מוכס] בלא כלאים אסור דדינא דמלכותא דינא ע"כ. וכמ"ש הר"ב בפי' לר"פ הגוזל בתרא וכן במ"ד פ"ג דנדרים. ומ"ש הר"ב ופליגא אאידך סתמא לקמן מתניתין ה. וכ"כ הר"ש. והרמב"ם לא פירש דפליגי. וכן בחבורו פסק לתרווייהו וכתב בכסף משנה שנראה שטעמו משום דהכא שאני דכוון שהוא לובש ממש הרי עבר על לא תלבש שעטנז אבל מוכרי כסות ותופרי כסות שאינם לובשים ממש אלא מעלים עליהם מותר אם אינו מתכוין. והאריך ליישב הגמ' דסוף הגוזל בתרא ואנו אין לנו כפי כוונת החבור אלא ליישב המשניות ופירושם:

משנה ג

[*מטפחות הספג. פירש הר"ב שמנגב וכו'. לשון ספוג שמקנחים בו דסוף פרק כא דשבת]:

[*רבי אלעזר אוסר. כתב הר"ב והלכה כרבי אלעזר. וכ"כ הרמב"ם בפירושו ובחבורו פרק י' מהלכות כלאים. ומסיק הכ"מ שכן פסקו בירושלמי]:

משנה ד

תכריכי המת. כתב הר"ב כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות. ומסיים הרמב"ם ואינם חייבים החיים לנהוג בהם איסור ולא שום מצוה ממצות הכתוב כגון ציצית ותפילין ומזוזות ודומה לאלו:

לא יתן המרדעת על כתפו. כתב בכ"מ וטעמא משום דלא שרינן מפני שהוא קשה אלא בהצעה שהוא מדרבנן אבל לא בהעלאה שהוא מדאורייתא:

משנה ה

[*ובלבד שלא יתכוונו. פירש הר"ב ואע"ג כו' מסיים הר"ש ופליגא אסתמא דלעיל. ע"כ. היינו משנה ב]:

משנה ו

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

משנה ז

ומנעל של זרב. פירש הר"ב מחופים מבפנים בלבדים וכו' ואין חוששין שמא פשתן מעורב בהם. ולא ידענו טעמא מאי דאין חוששין ולמה נאמר שעושי המנעל ההוא יהיו נזהרים למנוע אפי' חוט של פשתן אחד. והר"ש מפרש בהפך שמבפנים עושים פשתן ואין חוששין שמא יש ביניהם צמר. וגם לזה צריך טעם. והרמב"ם בחבורו כתב מנעל שהוא כלאים ואין לו עקב ומותר לפי שעור הרגל קשה הוא ואינו נהנה כשאר עור הגוף ומפרש כ"מ דזרב כלומר בימות החמה לובשים אותו ויש בו פשתן ולפעמים משימים בו ג"כ צמר כדי ללובשו בימות הקור וכתב דמ"ש אין לו עקב לאו דוקא דהא עור העקב הוא הקשה שבעור הרגל אלא דצורתו של המנעל ההוא כך הוא. אבל בספרו ב"י לטור יו"ד סי' ש"א כתב ושמא י"ל דכל שיש לו עקב כיון דמיחזי כמלבוש אע"פ שאין הגוף נהנה ממנו אסור. ומ"ש הר"ב מחופים בלבדים. עיין במשנה דלקמן [*ואי לא מסתפינא אמינא אנא שיש דילוג תיבה אחת בלשון הרמב"ם ושכצ"ל ואין לו אלא עקב ולפ"ז יהיה מסכים עם מ"ש בפירושו שהוא דמות מנעל שנותנים תחת כף הרגל להלוך בה על היציעות והכסתות ע"כ. וכן הוא בארצות ישמעאל כאשר שמעתי. גם בימי חרפי ראיתי באשכנז ארץ מולדתי שהזקנים בימות החמה הלכו כך במנעל שאין לו אלא עור מתחת ולמעלה על האצבעות וכן קצת מצדדיו ומאחוריו ושאר כל כף הרגל אין עליו כלום ולפ"ז מ"ש [לפי] שעור הרגל כו' [פי'] כל תחתית הרגל]:

משנה ח

אלא טווי וארוג שנאמר לא תלבש שעטנז דבר שהוא שוע טווי ונוז. תימה דפתח בטווי וארוג וסיים בשוע טווי ונוז ובתוס' דפ"ק דיבמות ד' ה הקשה הר"י הלבן לר"ח שפירש כפי' הראשון שכתב הר"ב דלישנא דמתני' משמע דארוג היינו נוז כדתנן שנאמר וכו' ואר"ת דע"כ לאו למדרש כל שעטנז קאתי מדלא קאמר אלא על שוע וטווי וארוג ולא מייתי שעטנז אלא וכו' ע"כ וא"ת אמאי תני ארוג י"ל דכמו דתני טווי משום דמנוטריקון נפקא ה"נ תני אריג דמדרשא דיחדו נפקא. ושע ונז דכתיב בהדיא לא הוצרך להתנות בהם ברישא. ולפירוש השני נמי י"ל דשוע שהוא לשון ארמי השגור בפי כל בימי התנאים וגם אחריהם הלכך לא איצטריך למתני דהא שע כתיב בהדיא ותרגומו ידוע אבל טווי דבנוטריקון וכן נמי אריג דנפקא לן מנוז שהיא מלה בלתי מפורסם פירושה שהוא ארוג ותדע דהא לפי' הראשון של הר"ב פירושה שזור הלכך איצטריך למתני. ומ"ש הר"ב דלפי' השני לית ליה פרכא איכא למיפרך דלמה לי קרא דנוז לאריגה מיחדו נפקא דדרשינן מיניה שתי תכיפות דהכי משמע כמו שכתב בפירוש הראשון וכל שכן אריג. [*והתוס' דיבמות הקשו ג"כ דמ"ש שוע וטווי דהוי כל אחד לבדו ונוז קאי אצמר ופשתן יחד ועוד הקשו מכח הסוגיא דפרק האשה (נדה דף סא ע"ב) ] ולפירוש הרמב"ם קשה דפי' שוע מחליק פני הבגד הוו הני מלאכות שלא כסדרן. ובחבורו פסק בספ"ק בהפך ממ"ש בפירושו. ועיין שם בכ"מ:

ר"ש בן אלעזר אומר נלוז. לפי' הראשון של הר"ב שהוא פירוש רבינו תם בתוס' דפ' האשה במס' נדה ד' סא ע"ב מביאים שם בתוס' ראיה דנוז שזור כדקאמר הכא נוז נלוז ומליז הוא לאביו שבשמים אנטור"ש הוא בלע"ז לשון עקש ופתלתול. ע"כ. [*ונלוז ל' עקום כמו אל יליזו מעיניך הרא"ש]:

ומליז הוא את אביו שבשמים. לשון הרמב"ם נוטה מן האמת ומרחיק רחמי הקדוש ברוך הוא ממנו לעברו מצות שצוה הקדוש ברוך הוא בדבר שאין בו תאוה שתכריחהו וזה עון גדול:

משנה ט

[*משיחות. פירש הר"ב יתירים וחבלים עיין מ"ש במשנה ח פ"ג דסוכה]:

[*אף על פי שהרצועה באמצע. כ' הר"ב שהרי מעשי' בכל יום והרא"ש כתב דהך שרי טפי ע"ש במס' נדה פרק האשה]:

משנה י

[*והשומטה בשבת פטור. כתב הר"ב ולא הוי כקורע על מנת לתפור דחייב כדתנן במשנה ב פ"ז דשבת]: השק והקופה. מ"ש הר"ב וחברן יחד בשתי תכיפות. ז"ל הר"ש ותכף החתיכות זו בזו בב' תכיפות:

[*והקופה. שהוא ג"כ דרך ללבשו עיין בס"פ כ"ד דכלי' ודלא כההיא דמ"ה פ"ו דמקואות]:

סליק מסכת כלאים

משנה כלאים, פרק ט':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב