משנה כלאים ח ו
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת כלאים · פרק ח · משנה ו | >>
שור בר, מין בהמה.
ורבי יוסי אומר, מין חיה.
כלב, מין חיה.
רבי מאיר אומר, מין בהמה.
חזיר, מין בהמה.
ערוד, מין חיה.
הפיל והקוף, מין חיה.
ואדם מותר עם כולם למשוך ולחרוש ולהנהיג.
שׁוֹר בָּר, מִין בְּהֵמָה.
- וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מִין חַיָּה.
- כֶּלֶב, מִין חַיָּה.
- רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מִין בְּהֵמָה.
- חֲזִיר, מִין בְּהֵמָה.
- עָרוֹד, מִין חַיָּה.
- הַפִּיל וְהַקּוֹף, מִין חַיָּה.
- וְאָדָם מֻתָּר עִם כֻּלָּם,
- לִמְשֹׁךְ וְלַחֲרֹשׁ וּלְהַנְהִיג.
שור בר - מין בהמה.
- רבי יוסי אומר: מין חיה.
- הכלב - מין חיה.
- רבי מאיר אומר: מין בהמה.
- החזיר - מין בהמה; והערוד - מין חיה; הפיל והקוף - מין חיה;
- ואדם מותר בכולן, לחרוש ולמשוך.
'שור ברבי - הוא השור המדברי. והאומר שהוא מין חיה, יתיר אכילת חלבו כמו חלב הצביים והאילים.
וערוד - הוא פרא למוד מדבר.
והפיל - ידוע.
והקוף - נקרא בלשון ערב "קדר".
ותועלתנו במה שנאמר שהכלב ואדני השדה חיה, ואחרים אומרים שהם בהמה, לעניין מקח וממכר ומתנה, כשימכור או שיתן, כל חיה שיש ברשותו או כל בהמה.
ואדם מותר עם כולם - אמר הכתוב לא תחרוש בשור ובחמור יחדו (דברים כב, י), ואמר בספרי: "בשור ובחמור אי אתה חורש, אבל אתה חורש בשור ואדם, באדם וחמור".
ואין הלכה כרבי יוסי ולא כרבי מאיר:
שור בר. מין בהמה וחלבו אסור ולרבי יוסי מין חיה וחלבו מותר ומפרש בירושלמי (שם) רבנן אמרי מכאן הוה וערק לתמן ור' יוסי אמר עיקרו מן תמן הוה ואע"ג דמפרש תמן באלו טרפות (דף נט.) אלו הן סימני חיה כל הנהו סימנים נאמרו בשור חוץ מן השור הבר:
כלב מין חיה. בתוספתא קתני מה הפרש יש בין רבי מאיר לחכמים אלא שהכותב חייתו לבנו רבי מאיר אומר כתב לו כלב וחכמים אומרים לא כתב לו כלב ועוד נפקא מינה לענין מקדיש חייתו דכיוצא בה אשכחן בפרק ב' דנדרים (דף יח:) גבי כוי דמקדיש חייתו ובהמתו הקדיש את הכוי ר' אליעזר אומר לא הקדיש את הכוי:
ואדם מותר בכולן. בספרי דריש בפ' כי תצא אם כן למה נאמר בשור ובחמור בשור ובחמור אי אתה חורש אבל אתה חורש באדם ובהמה:
תניא בתורת כהנים כל הולך על כפיו זה הקוף כל הולך להביא את הקופד וחולדת הסנאין ואדני השדה וכלב הים אין לי אלא חיה טהורה חיה טמאה מנין תלמוד לומר ההולכת על ארבע לכל החיה להביא את הפיל:
תניא בתוספתא (פ"א) חמשה דברים נאמרו בשור הבר אסור משום אותו ואת בנו וחלבו אסור וקרב לגבי המזבח וחייב במתנות וניקח בכסף מעשר לזבחי שלמים אבל לא לבשר תאוה ר' יוסי אומר זהו תאו האמור בתורה ומותר משום אותו ואת בנו וחלבו מותר ואסור לגבי המזבח ופטור מן המתנות וניקח בכסף מעשר לבשר תאוה אבל לא לזבחי שלמים והרי הוא כחיה לכל דבר וחכ"א תאו בריה לעצמה שור בר בריה לעצמה. פי' לכל דבר לרבות כסוי הדם ולענין כותב אדם חייתו או בהמתו לבנו:
ירושלמי (הל' ד) [תנא] הא שור עם שור הבר אינן כלאים דלא כרבי יוסי דאמר כלאים ומי שמתרגם [תאו] ותור ברא אמר כר' יוסי:
שור הבר - שור הגדל במדבר:
מין בהמה - וחלבו אסור יב ואינו טעון כסוי, דסברי רבנן עקרו מן הישוב היה אלא שברח למדבר ונעשה שור בר:
מין חיה - וטעון כסוי וחלבו מותר, קסבר עקרו מן המדבר היה. וסימנים שמנו חכמים להכיר בין בהמה לחיה בשאר חיות נאמרו חוץ משור הבר. ואין הלכה כרבי יוסי:
כלב מין חיה - נפקא מינה לכותב כל חיה שברשותו לאחר, או למקדיש כל חיה שברשותו יג:
ר' מאיר אומר מין בהמה - ואין הלכה כר"מ:
ערוד - חמור הבר:
ואדם מותר עם כולם - דכתיב (דברים כב) לא תחרוש בשור ובחמור, אבל אתה חורש באדם ושור, באדם וחמור:
מין בהמה. כתב הר"ב וחלבו אסור כו'. וכ"פ הרמב"ם. וטעמם דאילו לענין כלאים לא נפקא מינה דכל שני מינים אפילו שניהם מין בהמה או מין חיה אסורים זה עם זה כדתנן במשנה ב לענין לחרוש כו' וכ"ש לענין הרבעה וכדתנן במשנה ו פ"ק [*ומיהו למה שכתבתי לעיל [מ"ב] בשם הרמב"ם דטמאה עם טמאה וטהורה עם טהורה מדרבנן איכא למימר דנפקא מינה לענין מלקות ולכן נראה לי דתרי מתלת נקט אבל לקמן בלשונו שאכתוב בד"ה כלב כו' לא משמע כן וצריך עיון]:
מין חיה. וכתב הר"ב וסימנים שמנו חכמים. בפרק אלו טרפות בגמרא דף נט:
כלב מין חיה. כתב הר"ב נפקא מינה לכותב כל חיה כו'. בתוספתא פ' בתרא והביאה הר"ש איתא הכי אהך פלוגתא ואולי דהתוספתא שנאה כלב בראשונה ולמאי דמתניתין שנאה לעיל ואדני השדה חיה הוי ליה לפרש לעיל וכן כללם הרמב"ם במשנה זו וכתב והכלב ואדני השדה חיה וכו' לענין מקח וממכר כו'. [*ועיין מ"ש לעיל בסוף דבור המתחיל מין בהמה כו'. גם עיין בפירוש הר"ב ריש פ"ב דפסחים דחתול מין חיה]:
[*למשוך ולחרוש ולהנהיג. צריך לי עיון דלא תנן כדלעיל במשנה ב לחרוש ולמשוך ולהנהיג והכי עדיף טפי דתני משיכה והנהגה בהדדי ובפרק במה בהמה דף נד מייתי לה לחרוש ולמשוך. וכן במשנה שבסדר ירושלמי לא גרסי ולנהוג וכן במשניות כתובים בקלף. ולא ידעתי אמאי לא גרסי ולנהוג אמנם בפרק במה בהמה כתוב ברי"ף כי הכא]:
(יב) (על הברטנורא) וכ"כ הר"מ וטעמם דאלו לענין כלאים לא נ"מ דכל ב' מינים אפילו שניהם מין בהמה או חיה אסורים כדתנן במ"ב לענין לחרוש וכ"ש לענין הרבעה והש"ך בסימן רל"ז השיג על הר"ב בזה דנ"מ דלרבנן מותר שור הבר עם השור כדפסק שם בש"ע ולר"י אסור. ת"ח:
(יג) (על הברטנורא) ה"ה באדני שדה נמי האי נ"מ:
שור בר מין בהמה: ולא הוי כלאים עם שור סתם ופירש ר"ח זצ"ל שהוא בופאלו בלע"ז:
הפיל והקוף מין חיה: קשה לי דמאי אתא לאשמעי'. ושמעתי מפי חכם חסיד מקובל ר' משולם זצ"ל על ההיא דתניא בברכות בפ' הרואה. הרואה פיל וקוף וקיפוף אומר ברוך משנה הבריות דקשיא מאי שנוי שייך התם דהא כל בע"ח נמי משונה צורתם זו מזו ותירץ דבזמן דור המבול נפרע הקב"ה מן האנשים שהפכן לקופים ופילים והיינו שהקוף דומה לאדם ופיל נמי מבין לשון בנ"א והשתא נפקא דמתני' בין לענין טומאה בין לענין הנהגה מתנייא אלא שלענין טומאה לר' יוסי איצטריך דס"ל דאדני השדה מטמא באהל כאדם בהני מודה דחיה הן ואין בהם טומאת אהל וכן לענין הנהגה דאית בהו משום כלאים דחיה הוא לדברי הכל ולא תימא דאדם הוא ואם הנהיגו עם מין אחר לא לקי ובריי' דהרואה בין לרבנן בין לר' יוסי מפרשא ומצאתי סמך לדבריו מבראשית רבה דגרסי' התם ד' דברים נשתנו בימי אנוש ההרים נעשו טרשים והתחיל המת מרחיש ונעשו פניהם כקופים ונעשו חולין אצל מזיקין ע"כ ונראה דהני תנאי ס"ל דעובד כוכבים מטמא באהל ומש"ה אצטריכו למתני גבי אדני השדה ופיל וקוף אבל אנן קי"ל כמ"ד דא"ל טומאת אהל שהוא כבהמה ומש"ה ממעט בחלון בפ' לא יחפור כבהמה דאינה מקבלת טומאה מחיים עכ"ל הרש"ש ז"ל:
ואדם מותר כו': בב"ק דף נד ע"ב פריך אי הכי דילפת כלאי' משבת אפי' אדם נמי ליתסר למשוך בקרון עם הבהמה דהא גבי שבת מוזהר כבהמה דכתי' ועבדך ואמתך ובהמתך ומשני אמר רב פפא פפונאי ידעי טעמא דהא מילתא ומנו רב אחא בר יעקב אמר קרא למען ינוח עבדך ואמתך כמוך להנחה הקשתי עבד ואמה לבהמה אבל לא לענין איסור אחר והטעם שהביא ר"ע ז"ל מועתק מהר"ש ז"ל מספרי:
לחרוש ולמשוך: גרסי' ול"ג ולהנהיג שכך מצאתי במשניות דווקניות כתיבת יד ונראה הטעם לפי שאין בכל אלו השנויין כאן דרכו להנהיג אבל אה"נ דאף על פי כן אסורין גם כן בהנהגה וכן הוא גם כן שם בשבת. וז"ל הח' ה"ר יהוסף ז"ל יש ס"א דגרסי ולהנהיג ונראה לי דטעות הוא דהא להנהיג לא שייך אלא על האדם האחר שמנהיג האדם והבהמה יחד. ולחרוש ולמשוך קאי על האדם עצמו שמותר לו לחרוש עם הבהמה או למשוך את הבהמה אחריו אף על פי שהוא קשור בה וצ"ע ע"כ:
יכין
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת