תוספות יום טוב על כלאים ד
<< · תוספות יום טוב · על כלאים · ד · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
קרחת הכרם. כרם שחרב. ל' הרמב"ם והוא גזור ממלת קרח הוא (ויקרא יג):
מחול הכרם. לשון הר"ב מקום פנוי בין כרם לגדר סביב כמו מחולות הנשים. וכ"כ הר"ש סביב כמו מחולות. וכן ל' רש"י בריש עירובין. דעתם דמסתמא המקום הפנוי הוא סביב כל הכרם בין הגדר לד' רוחותיו. והה"נ אם אינו אלא מצד אחד. ולשון הרמב"ם מקום הפנוי כו' והוא מדבריהם מענין מחילה ר"ל עזיבת הדבר. ומה שכתב הר"ב וד' אמות דלהדי כותל לא מזדרעי מפני תקון הכותל כדתנן במתני' ד' פרק שני דב"ב:
גדר הכרם. כתב הר"ב ואפי' אין שם אלא שש אמות וכ"כ הר"ש. ולשון הרמב"ם בפ"ז ארבע אמות ומחצה:
איזהו גדר וכו'. לשון הר"ש אגב שהזכירו מפרש ליה. ואגב גדר מפרש חריץ:
ורחב ארבעה. עיין מ"ש פ"ב משנה ח ולהרמב"ם בפ"ז מהלכות כלאים ורחב ארבעה קאי נמי אגדר וכן בדברי הר"ב במשנה דלקמן:
שלשה טפחים. לשון הר"ב דכל פחות מג' כלבוד דמי. ודבר זה הלכה למשה מסיני. הרמב"ם:
נפרצו בו פרצות הרבה. לשון הר"ש שנפרץ במקומות הרבה פרצות פחותות מעשר יתירות משלש:
אם העומד מרובה וכו'. ל' הרמב"ם שתהיה מדת העומד מן הקיר יותר ממדת כל המקומות הפרוצות בו כשיהיו נכללות:
כנגד הפרצה אסור. מ"ש הר"ב כנגד העומד מותר אם הוא רחב ארבעה. פירוש טפחים. וכ"כ הר"ש וטעמא ממתני' דלעיל. וכתב הרמב"ם ואם יהיה פרוץ כעומד יהיה מותר לזרוע כנגד הפרצה. הכי מסיק בסוף פ"ק דעירובין [דף טז] כרב פפא דאמר הכי אברייתא דמתנייא ברישא פרוץ מרובה על העומד אסור ובסיפא עומד מרובה על הפרוץ מותר וקאמר דעומד כפרוץ נמי מותר וסיפא תנא מרובה איידי דרישא ולפי גירסת משנתינו צריך לומר איפכא כדמשני התם אליבא דרב הונא בריה דרב יהושע:
עד שיהיו שם שתי שורות. וכתב הרמב"ם בפ"ז וכמה יהיה בכל שורה שלשה גפנים או יותר. ובכ"מ כתב הרבה ראיות לדבריו. והשתא הא דתנן לקמן דשתים כנגד שתים וא' יוצא זנב דהוי כרם. היינו כי הוו חמשה ונטועים בכה"ג הוא דהוה כרם. אבל כי לא נטוע כה"ג צריך ששה ג' לכל שורה:
לפיכך הזורע כו'. קידש לב"ה שתי שורות וכגון דזרע חוץ לכרם שהוא נטוע ה' על ה' דהיינו ה' שורות בכל שורה ה'. ולב"ש מקדש אותה שורה חצונה של צד הזרע כשזרע בעבודת הכרם שהוא ארבע אמות. ולב"ה קידש ג' בשורה חצונה ושלשה שכנגדן בשורה שניה. כדמפרש בירושלמי הביאו הר"ש ואיתא תו התם גווני אחריני ולכולהו גווני לב"ש קידש ה' חצונים. ולב"ה ששה. וזה שכתב הר"ש שיש בדבר להקל ולהחמיר. להחמיר כדכתבינן. ולהקל שאם אין ב' שורות שבכל שורה ג' גפנים לא הוי כרם להרחיק ארבע אמות. וכי אתשיל בבי מדרשא לענין כמה הוא כרם אתשיל אלא דמינה שמעינן הזורע וכו' כמה קידש והיינו דתנן לפיכך וכו'. ולהכי לא מתנייה בעדיות גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה [*בפרק ד אבל רבי [יוסי] שנאה בפ"ה משנה ב דאיהו אינו שונה כאן בלשון לפיכך]. ועיין מה שכתבתי פרק ח דברכות משנה ד. ומשנתנו בזורע חוץ לכרם דאילו בתוך הכרם החמירו לאסור. כדתנן במ"ה בפרק דלקמן:
ואחת יוצאה זנב. פי' הר"ב שתים בשורה שניה כנגד שתים מן השלש כזה *? ואחת בינתים. והה' כנגד אוירן כצורה זו *? וכ"ה בפי' רש"י פ"ח דסוטה דף מג. ואחת באמצע. ארבעה גפנים לארבע רוחותיה ויהיה על זאת הצורה *? ולהרמב"ם אתת יוצאת זנב כצורה זו *? ואחת בינתים כזה*? ואחת באמצע כזו *? ואני שמעתי מפי זקן אחד מצפת תוב"ב שעל פי צורה של הרמב"ם באחת יוצאת זנב כן הם כל הכרמים שראה הוא בארץ ישראל:
עד שיהיו שתים וכו'. הא תו למה לי. ואפשר לי לומר דשתי צורות היינו אותה של הרמב"ם ואותה של הר"ב שתיהן ראוים להקרא בשם יוצאת זנב. ואחת מהן היא יותר ראויה. ואתא תנא בסיפא לאשמעינן דדוקא אותה היותר ראויה היא בכלל כרם ולא האחרת. ואילו לא חזר ושנה עליו עד שיהו וכו' הוה אמינא דשתי הצורות הוו כרם. והתנא סמך על שבימיו היה ידוע ומפורסם איזו היא הצורה היותר ראויה:
ודרך הרבים. לשון הר"ב שאין אחד מהם ח' אמות. וגם הרמב"ם בחיבורו פ"ז כתב כן ולא כמ"ש בפירושו ט"ז אמה. וז"ל הראב"ד לא ט"ז אמה כדרך הרבים [דתנן בפ"ב דפאה] אלא שהוא שביל הדרכים לרבים. ע"כ:
הרי אלו מצטרפות. כתב הר"ב ואפילו ר"ש דאמר לקמן [פ"ז מ"ד] וכו'. מודה [דמצטרפין] לאסור הזרעים. והיינו כשהזרעים הם שלו. [*ומ"ש הר"ב שלו ושל חבירו כן לשון הר"ש אבל היה ראוי יותר לכתוב שלו עם של חבירו]:
גבוה מעשרה טפחים. הרמב"ם בחבורו כתב גדר נמוך מעשרה מצטרפות ותו לא. דתידוק מיניה דאי גבוה עשרה אינן מצטרפות והדין עמו ממתניתין ג. והא דתנן גבוה מעשרה לרבותא דרבי יהודה אם ערסן וכו'. והרבה נמצאים כיוצא בזה וכתבתי קצתם במשנה ו פרק ד דביצה:
רבי יהודה אומר אם ערסן וכו'. עיין מ"ש בפרק דלקמן משנה ג:
אם אין ביניהם שמנה אמות לא יביא זרע לשם. כתב הר"ב דמצטרפין להיות כרם. דלעיל לענין חוצה לה והכא לענין תוכה. וזהו שאמרו בירושלמי אמר רבי אליעזר החמירו תוכה יותר מחוצה לה. וטעמא דריחוק שמנה אמות. דאין שדה פחות מארבעה אמות וכו'. כדלעיל בריש פרקין. והרמב"ם אע"ג דבפירושו כתב כפירוש הר"ב. בחבורו פרק ז' נראה מדבריו שמפרש שתי שורות של שלש שלש:
רבי אליעזר בן יעקב אומר וכו'. וכתבו הר"ב והרמב"ם דאין הלכה כמותו. וכתב בכ"מ ואע"ג דמשנתו קב ונקי איכא למימר דשאני הכא דמשום חנניא בן חכינאי קאמר לה ואפשר דליה לא ס"ל ועוד דקאמר בירושל' דרבי אליעזר בן יעקב ס"ל כב"ש דשורה אחת הוי כרם ע"כ. ובפרק ב מ"ט נמי אין הלכה כראב"י. והכא כת"ק נמי אין הלכה כמו שתראה בסוף פרקין:
שער. עיין בפרק ב דפאה משנה ג מ"ש שם:
וזורע את הניר. כ' הר"ב שכך היה דרכם וכו'. כלומר ולא משום איסור וכ"כ הר"ש. ורבי יהודה אתא לסיועי לת"ק. וכ"כ הרשב"ם בפרק הספינה דפ"ב ע"ב:
רבי מאיר ורבי שמעון וכו'. וכתב הר"ב וכן הרמב"ם שכך הלכה. דהכי אמר רב בירושלמי. ועיין מ"ש בר"פ דלקמן. ובסוף מ"ה. ומ"ש במשנה ד דפרק הספינה. והרמב"ם בחבורו פרק ז' כתב תוכו מותר להביא זרע בהרחקת ששה טפחים לכל שורה אבל אם זרע חוצה לו צריך להרחיק משורה החיצונה ארבע אמות כשאר הכרמים ע"כ. והשיג עליו הראב"ד ואמר שלא מצא לו עיקר בירוש' ואם מפני מראית העין כ"ש בתוכו. והכ"מ אע"פ שהליץ בעדו ואמר שמבחוץ אינו ניכר כמו בתוכו מ"מ כתב שצ"ע מנין לו לחלק. ולעניות דעתי נראה שמן הירושלמי למד כן דאמר רבי זעירא תוכו שמנה חוצה לו שש עשרה. ומאי שש עשרה דקאמר. אלא כלומר דין שש עשרה. דדוקא תוכו יש לו דין שמנה ואינו מרחיק אלא ששה טפחים אבל חוצה לו יש לו דין שש עשרה דקרחת הכרם שמרחיק ד"א וזורע:
משנה כלאים, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב