תוספות יום טוב על כלאים ה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

ונטועות כהלכתן. כתב הר"ב ולא פחות מארבע אמות. וכ"כ הר"ש ואליבא דר"ש דמתניתין דלקמן דהא לרבנן הוי כרם אפי' בנטועות בפחות מד' אמות. ולכאורה הלכה כרבנן. ולא הוה ליה לפרושיה אליביה דר"ש. והרמב"ם בפירושו כתב דאין הלכה כר"ש. אבל מצאתי בחיבורו פ"ז שכתב דשתי שורות הנטועות בפחות מארבע אמות הן כגפן יחידית ובשלש שורות הוו כרם ורואין וכו'. וכתב עליו בכ"מ שפוסק כר' שמעון ודוחק עצמו למה פסק כן משום דבירושלמי מפרש אמורא למלתיה גם מפני כן אמר שגירסא אחרת יש להרמב"ם בירושלמי. וזה מפני מה שמפרש הרמב"ם בכאן בפירושו ורואין את האמצעית וכו'. ענין בפני עצמו. לומר שרשאי להדלותן ולהטותן על הזרעים. כדאיתא בירושל'. והשתא אינו ענין לטעמא דרבנן כמו שפירשו הר"ב והר"ש וכן פירש הרשב"ם בפרק חזקת הבתים דף לז ובפרק הספינה דף פג דרואין וכו' טעמייהו דרבנן הוא. והרמב"ם מפרש דפלוגתייהו באי נטעי אינשי בכה"ג דר"ש סבר דלא נטעי ואי נטע לא הוי כרם. ורבנן סברי דנטעי נמי בכי האי גוונא. והכי מפרשינן בגמרא דסוף המוכר פירות. אבל לענין רואין וכו'. ליתא התם ולא מידי. ונוכל לפרש דאכתי קאי אטעמא דרבנן דאע"ג דסברי נטעי בכה"ג צריכין עדיין לטעמא דרואין וכו'. וע"פ דברי הרמב"ם בפירושו נ"ל שכתב הכ"מ דהרמב"ם פוסק בחבורו כר"ש. דהא פלוגתייהו בשתי שורות. וחזר ממה שפוסק בפירושו כחכמים. אבל אם נאמר דלא חזר בו מזה אלא חזר בו ממה שפירש בירושלמי בורואין וכו'. שזה נראה יותר שחזר בו משום דהו"ל לפרש מאי ורואין וכו' דהיינו להדלותן דכל כה"ג שאינו מובן מעצמו הוא מפרשו בחבורו. ומדלא פירש ש"מ דסבר דכמשמען הם הדברים ודברי רבנן הן. והשתא פלוגתייהו דוקא בג' שורות. אבל בב' שורות אפילו לרבנן לא הוי כרם דכי רואין שורה [שאינה] לא נשארה רק שורה יחידה שאינה כרם לבית הלל. ועכשיו דברי הרמב"ם בחבורו נמי כרבנן וכמו שפוסק ג"כ בפירושו אלא שחזר מפירושו דורואין להדלותן וכו'. ולענין קושיתנו בדברי הר"ב והר"ש י"ל שפוסקים כש"ס דידן פרק הספינה לענין מקח וממכר בפחות מד' אמות וכמ"ש הר"ב שם:

אינו כרם. כתב הר"ב דכיון שאינו יכול לחרוש בשוורים. דצריך לחרישת שוורים ארבע אמות כדפרישית בריש פ"ג:

שער כותש. כתב הר"ב שהשריגים של הגפנים שהם קרוים שער [כמ"ש בפ"ב דפאה משנה ג] היו מתערבים וכו'. וכ"כ הר"ש. וכ' דהיינו דאמר ר"י בפרק דלעיל משנה ז אם עירסן. ודבר תימה הוא ששינה לשונו. ושמא ערסן בידי אדם וכותש ממילא ע"כ:

רבי יוסי אומר אם אין שם ד' אמות לא יביא זרע לשם. כתב הר"ב כדין מחול הכרם דפירקין דלעיל דנותן ארבע אמות לעבודת הכרם. ותימה דא"כ צריך שיהיה יותר מארבע אמות דצריך שיהיה הכי נמי. אין זה במשמע לשון הר"ב ועוד דהוה ליה לכתוב סתם כדין עבודת הכרם דמרחיק ארבע אמות. אבל לשון הרמב"ם כך הוא ור"י אוסר עד שיהא בגת ארבע אמות ואז ירחיק מן הגפן ששה טפחים וזורע את המותר על הדרך המחוייב במחול הכרם וקרחת הכרם ע"כ. מדמה להו למחול וקרחת דכי היכי דמצריך התם ששה עשר אמה או י"ב וכי הוו הכי סגי מיהא להרחיק רק ארבע אמות ושיזרע המותר. והכא נמי דכוותה שצריך שיעור ארבע אמות אבל כי הוו הכי אינו חייב להרחיק רק ששה טפחים וזורע המותר. ולשון הר"ש אבל כשיש ארבע אמות סגי בהרחקת ששה. כמו עריס דבצד גדר לר"י בן נורי כמו שאפרש בפ"ו ע"כ:

והבית שבכרם זורעין בתוכו. כתב הר"ב ולא אמרינן הואיל והגפנים וכו' אין המחיצות מועילות. וכאילו אויר הכרם מקיף הזרע שבבית וגרע משומירה. וכתב הר"ש בירושלמי דריש לה מקרא ר' שמואל בשם רבי אבין ובבתי כלאים החבאו (ישעיה מב) בית שמחביאין בו את הכלאים ע"כ. ולהרמב"ם פירש אחר בחבורו:

אמר יום טוב ראיתי כי טוב. שבתחלה אפרש המשנה בלשון קצרה כדי שתהא מפורשת לכל במעט עיון. ואח"כ אעתיק לשון הרמב"ם בפירושו ואשים ציוריו בתוכו ולא כאשר באו בדפוס הכסף משנה כי שם בלבלו המדפיסים ולא עלו בידם כהוגן. ואת"כ אבאר אותם אחת לאחת בבאור מספיק מאד וממילא רווחא שמעתתא שדברי הר"ש מנוחתו כבוד ובמקומו מונח הם בטלים במקום הזה לא שרירין ולא קיימין. ואחרי ככלות הכל. הנני יוסיף להפליא על דברי הרמב"ם מה שגם בעיני כל משכיל יפלא הפלא ופלא. ואזכיר גם דברי הראב"ד ופירושו ומה שיש להשיב גם עליו. ותדע אף תשכיל מן מוצא ותכלית הדברים. מה ראיתי על ככה ומה הגיע אלי שפירשתי המשנה בטעם אחר מפירושיהם. ואתה תבחר ותקרב:

הנוטע. או מקיים. עד שהוסיף במאתים כדלקמן וכ"כ הרמב"ם בחבורו פ"ו:

מקדש. וישרפו. לשון פן תקדש:

ארבעים וחמשה גפנים. סתם כרם נטוע על ארבע ארבע שכל שורה של גפנים רחוקה מחברתה ד"א ותנן בסיפא דמקדש ט"ז אמה לכל רוח עגולות ולא מרובעות ומפרש בירוש' והוא שתהא האמצעי עגולה ירק כלומר שסביב הגפן האמצעי נטוע הירק בעגול ונמצא שכשמקדש ט"ז אמות לכל רוח ובעגול שהעגול ההוא המקודש יהיה מחזיק ל"ב אמה על ל"ב אמה. ובמרחק כזה נטועים גפנים ט' שורות על ט' שורות וביניהם ח' מרחקים שכל אחד ד' אמות. אבל מפני שהקדוש בעגול ולא במרובע על כן כל ד' שורות החצונות לא יהיו בתוך הקדוש וישארו א"כ בתוך העיגול רק ז' שורות על ז' שורות שבין כולם מ"ט גפנים ולפי שריבוע שורות הגפנים באלו ז' שורות על ז' שורות שביניהם ו' מרחקים לד' אמות עולים כ"ד על כ"ד ואלכסונו עודף תרי חומשי לאמה דכל אמתא בריבוע אמתא ותרי חומשי באלכסונה יהיה האלכסון מזה המרובע ל"ג אמות ושלשה חומשים נמצא שכל גפני הזויות הארבעה הם חוץ לעיגול של ל"ב על ל"ב וישארו מקודשים מ"ה גפנים:

אימתי בזמן שהיו נטועות על ד' ד' או על ה' ה'. כמו שפירשתי שסתם כרם נטוע על ארבע ארבע ויכנסו בתוך העיגול של ל"ב על ל"ב מ"ה גפנים לא פחות ולא יותר. אבל כשהם נטועים על ה' ה' שנמצא מטע ז' שורות על ז' שורו' וביניהן ו' מרחקים של ה' ה' אמות מחזיק בשטח שלשים אמה על שלשים אמה. ונמצא שבתוך עיגול של ל"ב על ל"ב שמרכזו הגפן האמצעי לא יפלו מכל המ"ט גפנים בתוך העיגול כי אם ל"ז גפנים. אפ"ה הואיל ומטע הכרמים סתמן נטועין על ד' ד' ולמראית העין לא ישפטו בין מטע על ד' ד' למטע על ה' ה' הלכך גזרו חכמים ואמרו שבין הנטוע על ד' ד' או על ה' ה' לעולם יקדשו מ"ה גפנים שאם יראו בכרם הנטוע על ה' ה' שלא יאסרו כי אם ל"ז גפנים יאמרו הרואים שאינו נאסר בכרם סתם כי אם ל"ז גפנים כי ההבדל שבין על ד' ד' לבין על ה' ה' לא ניכר ונודע לכל לפיכך אמרו שאף בנטוע על ה' ה' יקדש מ"ה. כך נראה בעיני:

היו נטועות על שש שש כו'. דכולי האי ליכא למגזר אטו על ד' ד' שזה ההבדל ניכר ונודע לכל וליכא למטעי. לפיכך העמידו על הדין דמקדש ט"ז אמה לכל רוח וכל גפנים הנמצאים בתוך העיגול הם מקודשים ולא יותר:

או על שבע שבע. וכשהן נטועות על ח' ח' אינו מקדש כלל ולא מיבעיא לר' מאיר ור' שמעון דס"פ דלעיל דסברי דמותר להביא זרע לשם אלא אפילו לתנא קמא דאוסר מכל מקום אינו מקדש:

הרי זה מקדש ט"ז אמה לכל רוח. כדאשכחן בקרחת הכרם ריש פ' דלעיל דכל פחות מט"ז מתבטל לגבי כרם ולפיכך כשזורע הירק באמצע כרם מקדש סביבו כל שיעור המתבטל עם הכרם ונחשב כמוהו:

מה שכתב כשיהיה הכרם נטוע על ד' ד' והפרשנו מזה הכרם מרובע וכו' יהיה מרובע ט' שורות וכו'. זה מבואר מאד שבין כל הט' שורות הם ח' מרחקים. וכל מרחק ד' אמות. ונמצאו ח' פעמים ד' שהם ל"ב. ואתה מוצא שגפן האמצעי שבשורה האמצעית הוא על הנקודה האמצעית של המרובע עצמו ושם הוא נטיעת הירק והיינו דקאמר בירושלמי רבי יוסי בר חנינא והוא שזרע כנגד האמצעית. ומעתה כשתעגל עגולה בתוך זה המרובע ותהיה המרכז זאת הנקודה שאמרנו שממנו לכל צד עד הצלע שורה החיצונה הם ט"ז אמה. העמד רגל המחוגה על זאת הנקודה וסבבה בעיגול יקיף העגול כל שבע שורות הפנימיות מלבד ארבע גפנים שבארבע זויות השורות השבעה. ויהיו א"כ בתוך היקף העיגול מ"ה גפנים כי ז' שירות שבכל שורה ז' גפנים עולים מ"ט. וכבר יצאו הארבע שבזויות חוץ להיקף העיגול כאשר תראה בצורה. וכן מבואר מה שאמר בנטוע על חמש חמש. ומה שאמר בנטוע על שש שש שיהיו מנין הגפנים שבתוך העגולה כ"ד גפן. זה גם כן מבואר שכשאתה מוצא כרם הנטוע בשש על שש ותפריש ממנו מרובע מטע ו' שורות על ו' שורות שיש בכל שורה שש גפנים ובין כל גפן וגפן ו' אמות. והרי המרחקים שבכל שורה הם ה'. הרי השטח כולו ל' אמות [על ל' אמות] ונמצא שכשאתה מעמיד רגל המחוגה באמצע המרובע הזה ותחוג במחוגה לעשות עגולה רחבה ל"ב אמות עד שיהיה חצי אלכסונה ט"ז אמה מבואר הדבר שיצא אמה מזה ואמה מזה לארבע רוחות המרובע ושכל ארבע גפני הזויות עם שני גפנים שיש לכל גפן שבזוית סמוך לו אל העבר מזה ואל העבר מזה נשארו חוץ מן העגולה וכשאתה מונה שש שורות של שש שש גפנים העולים ל"ו גפנים ותחסר מהם ג' גפנים בכל זויות שהן חוץ לעגולה לא תמצא בתוכה יותר מכ"ד גפן. וכן אם יהיו נטועים על ז' ז' שיהיה מנין הגפנים הנמצאים בתוך העגולה כ"א אילנות. זה ג"כ מבואר שכשיש כאן כרם הנטוע בשבעה על שבעה ונפריש ממנו מרובע חמש שורות על חמש שורות ובכל שורה חמש גפנים ובין כל גפן וגפן ז' אמות והמרחקים שבכל שורה הם ד' עולים כ"ח שנמצא מדת השטח כולו כ"ח על כ"ח. וכשנעמיד רגל המחוגה באמצע השטח והוא בגפן האמצעי מהשורה האמצעית ונחוג לעשות עגולה רחבה ל"ב אמות עד שיהיה חצי אלכסונה ט"ז אמה. מבואר הדבר שהוא יוצא שתים אמות לכל אחת מארבע רוחות הרבוע ושגפני הזויות אינם בתוך העגולה. והרי כל אלו חמש שורות שברבוע הם כ"ה גפנים וכשתחסר ד' גפני הזויות נשארו רק כ"א שהם בתוך העגולה:

והנה יצאתי להשכילך בינה ולהבינך במראה עד שתראה גם בעין שכלך. לא בלבד במוחש כאשר עיניך הרואות מתוך הציורים וחשבונם ועשיית העגולות במחוגת החוג. אבל רצוני לחשוב חשבונות ולהוכיח במופת על כל ציור וציור כי אי אפשר שיפלו יותר אילנות בכל העגולה מן העגולות כי אם כפי מספר מפקד האמור בכל אחת ואחת:

ואקדים שתי הקדמות אשר כבר ידעת אותם מתוך מה שכתבתי בפירושי לפירושו של הרמב"ם במשנת ערוגה דריש פ"ג והן אלו. האחת שמכל שטח מרובע שוה הצלעות שנוציא הימנו גדרו נדע מזה מדת אורך כל צלע מצלעיו כאשר ידענו שם משטח ג' ורביע שגדרו אחד וארבעה חומשין והוא אורך כל צלע מצלעי שטח ג' ורביע. והשנית שכל משולש נצב הזויות יהיה המרובע שנעשה על המיתר כמדת שני המרובעים אשר נעשה בשתי צלעי מקיפי הזוית כאשר הראיתיך גם שמה מקום הלמוד ההוא:

ונביט אל הצורה הראשונה*? והיא שנעשה מט' ט' שורות ונטוע על ד' ד' ונוציא מן המרכז שהוא נקודת א' קו ישר עד נקודת ו' אשר שם הוא הגפן שבזויות ונעשה מזה משולש אה"ו שזויות אה"ו ממנו נצבת שכן קו א"ה וקו ה"ו קוים ישרים שנפלו זה על זה ביושר ונרבע שני קוי א"ה ה"ו שכל קו מהם ג' מרחקים שהן י"ב אמה. נרבע י"ב פעמים י"ב עולים קמ"ד. אמור ב' פעם ב. ד'. ב' פעם עשרה. ך'. אמור י' פעם ב'. ך'. י' פעם י'. ק'. צרפם ד' וך' וך' וק'. עולים קמ"ד. נחבר מספר רבוע שני הקוים והם רפ"ח. נוציא שורש המרובע והוא י"ז בקירוב. שכשתרבע י"ז עולה רפ"ט. אמור ז' פעם ז'. מ"ט. ז' פעם י'. ע'. אמור י' פעם ז'. ע'. י' פעם י'. ק'. צרפם מ"ט. ע'. ע'. ק'. עולים רפ"ט. הנה קו א"ו שהוא מיתר זוית הנצבת הוא גדר מרובע רפ"ט שהוא י"ז. הרי שאין ההיקף מגיע אל הגפן הזה שבזוית אחרי שכל קוי יוצאי מרכז העגולה אל המקיף לא יהיו כי אם חצי אלכסון העגולה שהוא ט"ז. אבל הגפנים סמוכי הזויות יהיו בתוך העגולה וזה מבואר היטב כי נוציא קו ישר מנקודת א' לנקודת ג' ששם גפן הסמוך אצל שבזויות ונעשה משולש אב"ג שזיות אב"ג ממנו נצבת ומרובע קו ב"ג שהוא קו לג' מרחקים עולה קמ"ד. וקו א"ב שהוא קו לשני מרחקים יהיה רבועו ס"ד. שכן ח' פעם ח' ס"ד ומספר כל שני הרבועים קמ"ד ס"ד הוא ר"ח. נוציא שרשו והוא י"ד וחצי בקירוב. שכן י"ד וחצי פעם י"ד וחצי. ר"י ורביע. אמור [*כדרך רבוע מספר שאין בו חלקים. ודרך אחר עי' משנה ב' פ"ה דעירובין] חצי פעם חצי. רביע. חצי פעם ד'. ב'. חצי פעם י'. ה'. אמור ד' פעם חצי. ב'. ד' פעם ד'. ט"ז. ד' פעם י'. מ'. אמור י' פעם חצי. ה'. י' פעם ד'. מ'. י' פעם י'. ק'. צרפם רביע ב' ה' ב' ט"ז מ' ה' מ' ק'. הם ר"י ורביע הנה קו א"ג שהוא מיתר זוית הנצבת הוא גדר מרובע ר"ח שהוא י"ד וחצי. וכל קוי יוצאי מרכז העגולה אל המקיף הם ט"ז. ויעברו אמה וחצי חוץ מהגפן הזה. עוד נוציא קו ישר מנקודת א' לנקודת ד' ששם גפן הסמוך אצל שבזוית מזה ונעשה משולש אה"ד שזוית אה"ד ממנו נצבת. וקו א"ה ממשולש אה"ד דומה לקו ב"ג ממשולש אב"ג. ששניהם קוים כל אחד לג' מרחקים. וקו ה"ד ממשולש אה"ד דומה לקו א"ב ממשולש אב"ג ונמצא שתושבת א"ד ממשולש אה"ד שוה לתושבת א"ג ממשולש אב"ג כיון ששני קוי מקיפי זוית אה"ד דומים לשני קוי מקיפי זוית אב"ג הנה תושבת א"ד גם הוא גדר מרובע ר"ח שהוא י"ד וחצי. והגענו למה שבקשנו שאין עגולה ל"ב על ל"ב בתוך מרובע ל"ב על ל"ב מגיע לגפן שבזוית אבל מגיע לכל גפן הסמוכה לו. והקש אל השאר:

ונביט אל הצורה השלישית*? והיא שנעשה מן ט' שורות על ט' שורות ונטוע על ה' ה'. ונוציא קו א"ו ונעשה משולש אה"ו שזוית אה"ו ממנה נצבת ונרבע קו א"ה שהוא קו לשלש מרחקים וכל מרחק ה' יהיו ט"ו פעם ט"ו עולה רכ"ה. אמור ה' פעם ה'. כ"ה. ה' פעם י'. נ'. אמור י' פעם ה'. נ'. י' פעם י'. ק'. צרפם כ"ה. נ'. נ'. ק'. עולים רכ"ה וקו ה"ו דומה לקו א"ה נחבר שני הרבועים ב' פעם רכ"ה הם ת"ן. נוציא שרש המרובע יעלה על כל פנים כ"א שכשתרבע כ"א פעם כ"א עולה תמ"א. אמור א' פעם א' א'. א' פעם ך' ך'. אמור ך' פעם א' ך'. ך' פעם ך' ת'. צרפם א' ך' ך' ת' עולים תמ"א. הנה קו א"ו שהוא מיתר זוית אה"ו הנצבת הוא גדר למרובע ת"ן והוא כ"א ויותר. וכל קוי יוצאי מרכז ומגיעים אל המקיף אינם כי אם ך' אמות. ונוציא קו א"ג ונעשה משולש אב"ג וקו ב"ג רבועו עולה רכ"ה שהוא קו לג' מרחקים. קו א"ב שהוא קו לב' מרחקים שכל מרחק ה' אמה. רבועו י' פעם י' ק'. נחבר שני הרבועים רכ"ה ק'. יהיו שכ"ה. ושורש מרובע שכ"ה י"ח בקירוב שכשתרבע י"ח פעם י"ח עולה שכ"ד. אמור ח' פעם ח' ס"ד. ח' פעם י'. פ'. אמור י' פעם ח'. פ'. י' פעם י'. ק'. צרפם ס"ד פ' פ' ק' עולים שכ"ד. הנה קו א"ג שהוא מיתר זוית אב"ג הנצבת הוא גדר למרובע שכ"ה והוא י"ח בקירוב. ואנחנו הרחבנו העגול. עד עשרים אמה. ונוציא קו א"ד ונעשה משולש אה"ד. וקו א"ה ממשולש אה"ד דומה לקו ב"ג ממשולש אב"ג. וקו ה"ד ממשולש אה"ד דומה לקו א"ב ממשולש אב"ג ונמצא שתושבת א"ד ממשולש אה"ד שוה לתושבת א"ג ממשולש אב"ג כיון ששני קוי א"ה ה"ד שוים לשני קוי א"ב ב"ג. הרי תושבת א"ד גם הוא גדר מרובע שכ"ה שהוא שמנה עשר בקירוב. והגענו למה שבקשנו שאין עגולה מ' על מ' במרובע מ' על מ' מגיע לגפן שבזויות אבל מגיע לכל גפן הסמוכה לו. והקש אל השאר:

ונביט אל הצורה הרביעית*? והוא שנעשה משש שש שורות ונטוע על שש שש שנעשה זוית נצבת בנקודת ב' ונוציא קו ישר מנקודת א' שהוא המרכז אל נקודת ב'. עוד נוציא קו ישר מנקודת א' אל נקודת ג' שהיא גפן הסמוכה אל הגפן שבזוית ונעשה משולש אב"ג שזוית אב"ג ממנו נצבת וקו א"ב שהוא קו למרחק א' וחצי שהן ט' אמות. נרבעהו ט' פעם ט' פ"א. וקו ב"ג הוא קו לשני מרחקים וחצי הם ט"ו. נרבע ט"ו פעם ט"ו. הם רכ"ה כאשר ידענו כבר. נחבר שני הרבועים פ"א רכ"ה. ויהיו ש"ו. נוציא שרשו והוא י"ז וחצי בקירוב דק שכשתרבע י"ז וחצי פעם י"ז וחצי עולה ש"ו ורביע. אמור חצי פעם חצי. רביע. חצי פעם ז'. ג' וחצי. חצי פעם י' ה'. אמור ז' פעם חצי. ג' וחצי. ז' פעם ז'. מ"ט. ז' פעם י' ע'. אמור י' פעם חצי ה'. י' פעם ז' ע'. י' פעם י'. ק'. צרפם רביע. ג' וחצי. ה'. ג' וחצי. מ"ט. ע' ה' ע' ק' עולים ש"ו ורביע. הנה קו א"ג שהוא מיתר זוית אב"ג הנצבת הוא גדר מרובע ש"ו שהוא י"ז וחצי. וכל קוי יוצאי מרכז העגולה שהיא ל"ב על ל"ב ומגיעים אל המקיף הם ט"ז אמה בלבד ואם ידענו שזה הגפן אינו מקודש כמו כן ידענו שהגפן שאל העבר מזה מן גפן הזוית כמו כן אינו מתקדש. כי כערך זה כן ערך זה ויחס אחד לשניהם. וכבר כפלנו הדבור בזה למעלה. ומפני זה עצמו יהיה אך למותר לברר שהגפן שבזוית עצמה אינה מתקדשת. כי התבאר פעמים רבות שקו אלכסון מן המרכז אל הזוית עודף על קו אלכסון מן המרכז אל הגפנים שבצדי גפן הזוית מזה ומזה. אבל הגפן הסמוך לזה הגפן שבנקודת ג' והוא הגפן שבנקודת ה' היא בהכרח בתוך העגולה ומתקדשת. נעשה זוית נצבת בנקודת ו' ונוציא קו ישר מנקודת א' אל נקודת ו'. ועוד נוציא קו ישר מנקודת א' אל נקודת ה' ונעשה משולש או"ה שזוית או"ה ממנה נצבת. ונרבע קו א"ו וקו ו' ה'. הנה קו א"ו שהוא קו לחצי מרחק הוא ג' פעם ג' עולה ט'. וקו ו' ה' הוא קו לשני מרחקים וחצי שהוא ט"ו פעם ט"ו שהן רכ"ה נחבר שני הרבועים ט' רכ"ה. עולים רל"ד. נוציא שרש מרובע רל"ד ויהיה ט"ו וחצי בקירוב שכשתרבע ט"ו וחצי פעם. ט"ו וחצי. עולה ר"מ ורביע. אמור חצי פעם חצי. רביע. חצי פעם ה'. ב' וחצי. חצי פעם י'. ה'. אמור ה' פעם חצי. ב' וחצי. ה' פעם ה' כ"ה. ה' פעם י'. נ'. אמור י' פעם חצי. ה'. י' פעם ה'. נ'. י' פעם י'. ק'. צרפם רביע. ב' וחצי. ה'. ב' וחצי. כ"ה. נ' ה' נ' ק'. עולים ר"מ ורביע. הנה קו א"ה שהוא מיתר לזוית או"ה הנצבת הוא גדר מרובע רל"ד שהוא ט"ו וחצי בקירוב. וכל קוי יוצאי מרכז העגולה אל המקיף ט"ז אמה. נמצא שמרחב העגולה עוד חצי אמה חוצה לגפן זה. וממנו תקיש אל השאר.

ונביט אל הצורה החמישית*? והיא שנעשה מה' שורות על ה' שורות ונטוע על ז' ז'. ונוציא קו ישר מנקודת א' שהוא המרכז אל נקודת ג' שהוא גפן שבזוית ונעשה מזה משולש או"ג שזוית או"ג ממנה נצבת וקו א"ו שהוא קו לב' מרחקים שהם י"ד אמות. נרבעהו י"ד פעם י"ד עולה קצ"ו. אמור ד' פעם ד'. ט"ז. ד' פעם י'. מ'. אמור י' פעם ד'. מ'. י' פעם י'. ק'. צרפם ט"ז. מ'. מ'. ק'. עולים קצ"ו. וכן רבוע קו ו"ג שהוא ג"כ קו לשני מרחקים נחבר שני הרבועים. קצ"ו קצ"ו עולים שצ"ב. נוציא שורש המרובע ויהיה ך' בקירוב. כי ך' פעם ך. ת'. הנה קו א"ג שהוא מיתר זוית או"ג הנצבת הוח גדר מרובע *) קצ"ו שהוא ך' וכל קוי יוצאי מרכז העגולה אל המקיף רק ט"ז. אבל כל גפן שסמוך אל זה שבזוית יפול בתוך העגולה ומתקדש. וזה מבואר כי נוציא קו מנקודה א' אל נקודה ד' ונעשה משולש אב"ד שזוית אב"ד ממנה נצבת. וקו ב"ד שהוא קו לשני מרחקים רבועו קצ"ו. וקו א"ב שהוא קו למרחק א'. נרבעהו ז' פעם ז' מ"ט. נחבר שני הרבועים קצ"ו מ"ט. יהיה רמ"ה. נוציא שורש מרובע רמ"ה והוא ט"ו **) וחצי בקירוב. שכבר נזכר למעלה כי ט"ו וחצי שורש לרבוע ר"מ ורביע. הנה קו א"ד שהוא מיתר לזוית אב"ד הנצבת הוא גדר מרובע רמ"ה. והוא ט"ו וחצי וכל קוי יוצאי המרכז אל המקיף הם ט"ז. אבל ט"ז הוא גדר למרובע רנ"ו. אמור ו' פעם ו'. ל"ו. ו' פעם י'. ס'. אמור י' פעם ו'. ס'. י' פעם י'. ק'. צרפם ל"ו ס' ס'. ק'. עולים רנ"ו וכמו כן נוציא קו ישר מנקודת א' לנקודת ה' נעשה משולש או"ה וזוית או"ה ממנה נצבת וקו א"ו דומה לקו ב"ד שגם הוא קו לב' מרחקים וקו ו"ה דומה לקו א"ב שגם הוא קו למרחק אחד ויהיו שני רבועי קוי א"ו ו"ה כמו שני רבועי שני קוי א"ב ב"ד א"כ גם קו א"ה שוה לקו א"ד וכבר נכפלו הדברים פעמים. ויהיה הגפן הסמוך אצל גפן שבזוית גם אל העבר מזה בתוך העגולה ומקודש:

ומעתה כבר יצאנו ידי חובת באור חמש הצורות בדרך המופת. כי מה שאמר בצורה השניה והוא נטוע על ה' ה' ויהיו ז' שורות על ז' שורות וביניהם ו' מרחקים כל מרחק ה' והכל שלשים מבואר הוא מתוך מה שבארנו בצורה השלישית שקו אלכסון היוצא מן המרכז ששם נטיעת הירק כשנגיעהו אל הגפן שסמוך אצל הזוית יהיה י"ח ונמצא שהעגולה שקו אלכסונה מן המרכז אל המקיף רק ט"ז אינה מגעת אל הגפן ולפיכך אינה מתקדשת. מצורף למה שחוש ראות הצורה תעיד שא"א שיפלו מ"ה גפנים בתוך העגולה של ל"ב על ל"ב:

ולמה לא עשה לו הר"ש צורה מוחשת לראות ולהבין בה כאשר לא האמין לדברי חכמי המדות ואמר וז"ל וכן כשיש נמי ה' אמות בין גפן לגפן אוסר כמו כן מ"ה גפנים שהרי אורך השורה לו' אוירים ל' אמה וכשתסיר שבזוית אין אחת מהן רחוקה מן האמצעית יותר מט"ז אמה שהרי לכל זוית וזוית ה' על ה' ותמצא שאין מגפן הזרוע עד גפן הרחוקה אלא כשיעור חצי אלכסון של שלשים על עשרים. וקל הדבר לעשות ציור ולהבין ואלכסון של שלשים על עשרים אינו מעדיף על הרבוע אפילו כעודף האלכסון של ך' על ך' [ויושר י' על י'] תדע דאם תקשור חוט שבקרן זוית ותוליכנו באלכסון לסוף עשרים ואח"כ ביושר עד למטה עשר אמות נמצא אורך החוט ל"ח אמות שהעדיף ח' אמות משום אלכסון של ך' על ך' ואם באת למותחן באלכסון מקרן לקרן דבר הנראה לעינים שמתקצר הרבה וכו' ואין אדם יכול לעשות כלל וקצבה לאלכסון של ריבוע שאורך יותר על רחבו ומתוך משנתינו יש לדקדק דאלכסון של ל' על ך' אינו מעדיף כי אם ב' אמות דהוה ליה ט"ז לאמצעית. ובני אדם חכמי המדות אמרו דכל מרובע ב' קוים כמרובע האלכסון שמודדין מדת רחבו ועושין מרובע כמדתו ומודדין מדת ארכו ועושין רבוע כמדתו ומודדין מדת אלכסון ועושין רבוע כמדתו יעלה אלכסונו כשיעור אותן ב' רבועים אחד שעשו למדת ארכו ואחד שעשו למדת רחבו. תדע עשה לך רבוע של ק' על ק' וכו'. ואע"פ שהוכחתי הדבר לרבוע שארכו כרחבו אין לנו הוכחה לרבוע שארכו יותר על רחבו ועל כרחין ליתא להאי כללא דהא אלכסון של ל' על כ' אין עולה כי אם ל"ב כדמוכח מתניתין כדפרישית ואם תעשה ריבוע של ל"ב על ל"ב חסר טובא שאינו עולה ב' רבועין אחד של ל' על ל' ואחד של ך' על ך' עכ"ל. ותימה האם לא היה לו מחוגה לחוגג עגולה ל"ב על ל"ב ולסמן בה שורות גפנים נטועים על ה' ה' ועין בעין היה רואה שאי אפשר שיפלו מ"ה גפנים בעגולה הזאת. ואם הוקשה לו משנתינו לא מפני כן יכחיש מה שנראה לעינים ואפי' דברי חכמי המדות לא הוה ליה להכחיש כי כל דבריהם בנוים על מופתים חזקים אשר א"א לסותרם בשום פנים [שאין מופתיהם כמופתי הפילוסופים הטבעיים] הלא תראה בעלי התוספות פ"ק דעירובין דף יד ע"א כתבו על הא דאיתא התם דכל שיש בהקיפו ג' טפחים יש בו רוחב טפח. כתבו וקשיא דאין החשבון מדוקדק לפי חכמי המדות ע"כ. ומאי קשיא מחכמי המדות לחכמי הש"ס והיה להם לדחות דברי חכמי המדות מפני דברי חכמי הש"ס כמו שעשה הר"ש שאמר ליתא להאי כללא. אבל הם ראו שדברי חכמי המדות אמתיים שא"א לדחותם בשום פנים והנה זהו כמו בשארמקומות שהקשו התוס' ותמהו בדברים מן הדברים והניחו בקושיא או בתימה ולא מפני כן נזוז מדברי הש"ס אבל נתלה זה בחסרון ידיעתנו מלתרץ. וכמו כן במשנתינו הוה ליה לר"ש להקשות אבל לא לדחות ולקבל מה שהחוש מכחישו וכל רואיו יאמרו אינו. אבל אין ספק שלא עשה לו צורה מוחשת לראות בה. שאילו היה רואה אין ספק שהיה חוזר מדבריו כי לא היה מכחיש גם החוש. כי לא אאמין שהיה החכם ז"ל משתבש בטעות המדברים מענין חטא החוש. אבל חכמי המשנה ז"ל כבר נשמרו מן הטעות הזה ודקדקו במשנתם לעשות שתי חלוקות ואילו היה במטע על ה' ה' כמו כן מ"ה גפנים בתוך ט"ז עגולות הוי ליה למסתם ולתנויי דמקדש ט"ז אמה עגולות כשנטוע ד' על ד' עד ז' על ז' אבל במה שאמרו דין הקדוש ברישא למנין הגפנים ובסיפא במדות האמות הורו באצבע שאין עניני שניהם שוין במדה ובמנין שאילו היו אומרין ט"ז אמה לא היו בנטוע על ה' ה' מ"ה גפנים כמבואר במופת והוא בלמוד מ"ג מאמר א' לאקלידוס שהזכרתי בפירושי לפירוש הרמב"ם לערוגה. קום משכהו כי הוא זה אשר יאמרו שמיתר משולש נצב הזויות עולה רבועו כמספר שני רבועי קוי מקיפי זוית הנצבת. והוא בעצמו אלכסון מרובע ארוך ר"ל שארכו יותר מרחבו. כי כן כל מרובע ארוך כשתעשה בו אלכסון נמצאת בו שני משולשים נצבי הזוית. והם שוי הצלעות כל אחד לדומה לו. ומפני כן הלמוד ההוא בעצמו מלמדנו על האלכסון מרובע שארכו יותר מרחבו שיהיה רבוע כמספר שני קוי אורך ורוחב כאשר אמר הר"ש בשם חכמי המדות. והנה כאשר נרבע האורך שהוא ל'. יהיה ל' פעם ל'. ט' מאות. ונרבע הרוחב שהוא ך'. יהיה ך' פעם ך'. ת'. נחבר שני הרבועים ויהיו אלף ש' ונוציא שורש מרובע אלף ש'. ויהיו ל"ו בקירוב. שכשתרבע ל"ו פעמים ל"ו יעלה אלף רצ"ו. אמור ו' פעם ו'. ל"ו. ו' פעם ל'. ק"פ. ל' פעם ו'. ק"פ. ל' פעם ל'. תת"ק. צרפם ל"ו ק"פ ק"פ תת"ק. עולים אלף רצ"ו. והוא הדבר אשר אמרנו בצורה השלישית שקו היוצא מן המרכז כשנגיעהו אל הגפן שסמוך אל הזוית והוא הגפן בעצמו שבזוית מרובע ארוך ל' על ך' ואמרנו שהוא אמנם קו ארוך י"ח והנה הוא בעצמו חצי אלכסון מרובע ארוך הזה שכן הוא יוצא מן המרכז. אבל העגולה שבתוך המרובע היא ל"ב על ל"ב וכל קוי אלכסוניה והם העוברים על המרכז אין מחציתם כי אם ט"ז. ולפיכך א"א שתהיה עגולה מגעת עד אותו הגפן שהוא י"ח מן המרכז. ולפי שזה אמת שקו אלכסון מרובע ארוך ל' על ך' הוא ל"ו מפני כן מתקצר החוט שזכר הר"ש בדבריו ואינו מגיע לל"ח אמות כי איננו רק ל"ו. אבל עד ל"ו הוא מעדיף. ולא כאשר סובר הר"ש כי איננו רק ל"ב מטעם משנתינו. דליתא כלל וכלל. ואדרבה משנתינו מוכחת בידים מוכיחות שנשמור עצמנו מהשבוש והטעות הזה ולפיכך לא כללה לכל הנטועים בבא אחת ולמיתני אכולהו דמקדשים ט"ז אמה וכמו שכתבנו:

אשובה אראה אעבור בדברי הרמב"ם האם יתכנו גם דבריו אם לא. ואולם עין בעין נראה מה שלא יעלם מעין כל משכיל מן הקושי והדוחק הגדול שנצטרך לסבול ע"פ פירושו. שבכל הנטיעות בעל ד' ד' ועל ה' ה' ועל ז' ז' הירק הוא נטוע בסמוך וסביב לגפן אחד מן הגפנים ובעל ו' ו' נצטרך לומר שהירק הנטוע הוא באמצע הרוחק שבין שתי הגפנים ומה נשתנה נטיעת ירק זו מכל הנטיעות. ועוד שאין נראה כן מן הירושלמי דאיתא עלה דמתניתין רבי יוסי בר חנינא אמר והוא שזרע כנגד האמצעית. משמע שהתנה תנאי זה שתהא הזריעה כנגד גפן האמצעית. אבל מה שהכריחו להרמב"ם לפרש כן הוא לפי שאם נאמר בנטוע על ו' ו' שנטיעת ירק הוא ג"כ סביב לגפן אחד מן הגפנים ונפריש מן הכרם מרובע שיהיה ז' שורות על ז' שורות ותהיה הצורה כולה ל"ו על ל"ו שכן ששה מרחקים שבין ז' שורות וכל מרחק ו' עולים ל"ו. ונעמיד רגל המחוגה על הגפן האמצעי שבשורה האמצעית ששם הוא נטיעת הירק ונחוג עגולה ל"ב על ל"ב. ונמצא קו העגולה אינה מגעת לכל שורה החצונה אבל נכנסת במרחק שיש בין הב' שורות ויהיה מרחק קו העגולה מכל שורה מהשורות היוצאות מן העגול שתי אמות ולפי היסוד מוסד שהניח כיון שאין בינה לשורה שחוצה לה שיעור עבודת הכרם שהוא ד' אמות נצטרך לראות כאילו העגולה מלאה ירק ושנרחיבה עוד ד' אמות כמו שאמר בנטועות על ה' ה' ויקדש כמו כן ארבעים אמה כמו במטע על ה' ה' אבל לא יפול בעגולות ארבעים על ארבעים כי אם ל"ז גפנים כמו שתראה בצורה זו *? והיא נטועה ז' שורות על ז' שורות ובין כל גפן וגפן ו' אמות והעגולה הפנימית היא ל"ב על ל"ב והעגולה החיצונה הרחבה היא מ' על מ' ותראה כי כל גפן הזוית עם שנים הסמוכים לו אל העבר מזה ואל העבר מזה לא יפלו בעגולה ויחסרו א"כ י"ב גפנים מכל הז' על ז' שהם בכללן מ"ט וישארו א"כ ל"ז. אבל שכן הוא נוציא קו א"ג והוא היוצא מהמרכז אל גפן הסמוך לגפן שבזוית הנה נעשה משולש אב"ג וזוית אב"ג ממנו נצבת ואולם קו א"ב ממנו הוא קו לשני מרחקים שהם י"ב אמה. נרבעהו עולה קמ"ד כמו שכבר אמרנו בהביטנו אל הצורה הראשונה. וקו ב"ג שהוא קו לג' מרחקים שהם י"ח. נרבעהו עולה שכ"ד כמו שכבר אמרנו בהביטנו אל הצורה השלישית. ונחבר שני הרבועים קמ"ד שכ"ד ויהיו תס"ח. ונוציא שורש מרובע תס"ח ונמצאהו כ"א וחצי בקירוב. שכשתרבע כ"א וחצי יעלה תס"ב ורביע. אמור חצי פעם חצי. רביע. חצי פעם א'. חצי. חצי פעם ך'. י'. אמור א' פעם חצי. חצי. א' פעם א'. א'. א' פעם ך'. ך'. אמור ך' פעם חצי. י'. ך' פעם א'. ך'. ך' פעם ך'. ת'. צרפם רביע חצי י' חצי א' ך' י' כ' ת'. יעלה תס"ב ורביע. הנה קו א"ג שהוא מיתר לזוית אב"ג הנצבת הוא גדר למרובע תס"ח והוא כ"א ומחצה וכל קוי יוצאי מרכז העגולה ומגיעים אל המקיף הם ך' אמה בלבד. אבל הגפן הסמוך לזה הגפן שבנקודה ג' כבר נפל בתוך העגולה כי תוציא קו א"ה ונעשה משולש אד"ה שזוית אד"ה ממנה נצבת וקו ד"ה הוא קו לג' מרחקים שהם י"ח. נרבעהו ויהיה שכ"ד כאמור. וקו א"ד הוא קו למרחק אחד שהוא ו' אמה. ונרבעהו ו' פעם ו'. ל"ו. נחבר שני הרבועים שכ"ד ל"ו יהיו ש"ם. נוציא שורש המרובע ונמצאהו י"ט בקירוב דק. שכשתרבע י"ט תמצא שס"א. אמור ט' פעם ט'. פ"א. ט' פעם י'. צ'. אמור י' פעם ט'. צ'. י' פעם י'. ק'. צרפם פ"א צ' צ' ק'. עולים שס"א. הנה קו א"ה שהוא מיתר לזוית אד"ה הנצבת הוא גדר מרובע ש"ס והוא י"ט. וכל קוי יוצאי מרכז עגולות מ' ומגיעים אל המקיף הם ך' הנה שזה הגפן שמרחקו מן המרכז רק י"ט כבר נפל לו בתוך העגולה ומתקדש. ומאלו תקיש אל השאר כי כבר נכפלו הדברים פעמים רבות. ואחרי שכן הוא שאם נעמיד נטיעת הירק בנטוע על ו' ו' שיהיה ג"כ סביב גפן אחד מהגפנים נמצא שיתקדש ג"כ ארבעים אמה עגולות אבל לא יהיו בתוך העגולה כי אם ל"ז גפן ובהכי לא איירינן במשנתנו. אלא או ט"ז אמה. ואם יותר שיהיו הגפנים מ"ה. אבל שיהיה הקידוש יותר מט"ז ולא יגיעו הגפנים למספר מ"ה לא איירי תנא דידן. ולפיכך הוצרך הרמב"ם להעמיד בנטוע ו' על ו'. בכגון שהירק הוא נטוע באמצע מרחק שבין ב' גפנים וכמו שראית בצורה הרביעית. והוא מן התימה להעמיד המשנה בשני ענינים דלא ראי זה כראי זה. ועוד למאי נפקא מינה תני הכי וכי אפשר לומר שליפות הלשון לשנות שתי עניני נטיעות ברישא וכן שתי עניני נטיעות בסיפא מפני כן עיקם הענינים ותני כל הנטיעות בכגון שהירק סביבות גפן ובעל ו' ו' שהירק באמצע מרחק שבין גפן לגפן אתמהה לא זו הדרך מדרכי המשנה כלל שאין דרך המשנה דרך שירי והלצה דגמרא גמור זמורתא תהא. ולפי שזה בעצמו לא ישר בעיניו לפיכך בחבורו פ"ו מהלרית כלאים בחר לשון אחרת וכתב הזורע ירק וכו' הרי זה מקדש מן הגפנים שסביבותיו ט"ז אמה לכל רוח וכו' במה דברים אמורים כשיהיה בין שפתי העגול הזה ובין שורות הגפנים שחוצה לו יותר על ארבע אמות אבל אם ביניהם ארבע אמות מצומצמות או פחות רואין את העגול כאילו הגיע לשורה הסמוכה לו וכאילו רוחב העגול ארבעים אמה ורואין כל גפן שתפול בתוך עגול זה של ארבעים אמה הרי היא מתקדשת עכ"ל. ובכלל דברים הללו בין שיהיה הנטוע על ה' ה' או על ו' ו' אם שפתי העגול מגיע בד' אמות מצומצמות וכ"ש פחות מזה לשורה הסמוכה לו שמרחיבין העגול עד שיהא מ' אמה ותהיה זריעת הירק על איזה דרך שיהיה לעולם מקדש או ט"ז אמה או כ' אמה. אבל נשאלהו שאם זו היא דעת המשנה האם יבצר מן התנא לשנות בלשון ההוא שהוא שונה בחבורו. ולא הוה ליה לחלק לשתי בבות. ובבבא אחת מהן והיא הסיפא יהיו הנטועות על שני דרכים דלא ראי זה כראי זה. וכבר נתמרמר בזה הראב"ד בהשגותיו על ששינה הלשון והמליצה וסבב פני השמועה לפנים אחרים. וגם בזה שחוץ לעגול ל"ב אסור אמר הראב"ד אין לו שורש בש"ס ולא בתוספתא ולא השכל מורה ולמה יאסר כלל חוץ לעגול ל"ב עכ"ד. ועוד אני אומר לדבריו דכיון דעיקר דין קידוש ירק בכרם הוא שמקדש ט"ז אמות ואילו מה שמקדש בנטוע על ה' ה' עד מ' אמה אינו אלא תוספת. וכן נמי מספר מנין מ"ה גפנים שבה' ה' אינם מטעם הקידוש אלא שכן יקרה מקרה הכרם שבט"ז אמה או ך' אמה יפלו מ"ה גפנים. קשיא למאי נפקא מינה מחבר התנא ד' ד' וה' ה' להדדי. והרי אלו מ"ה גפנים שבד' ד' אינם עיקר וטעם לענין הקידוש. וה"ל למיתני ד' ד' גבי ו' ו' וז' ז' דגבייהו תני עיקר דין הקידוש שהוא בט"ז. ולמיתני דין ה' ה' בפני עצמו והכי הוה ליה למימר הנוטע ירק בכרם או מקיים בזמן שהן נטועות על ד' ד' או על ו' ו' או על ז' ז' מקדש ט"ז אמה לכל רוח עגולות ולא מרובעות ובזמן שהן נטועות על ה' ה' מקדש מ"ה גפנים ואע"ג דבד' ד' איכא נמי מ"ה גפנים המתקדשים אפילו הכי כיון דלא נפקא מינה מידי במה ששנאו גבי ה' ה' טפי טובא איכא למיתני לד' ד' גבי עיקר דין קידוש. ותו איכא למידק בענין זה שהמציא מעצמו לומר שכשמגיע בד' מצומצמות ובפחות שנרחיב העגולה כדי לקדש יותר. הנה יש בו מן הדחוקים מה שלא יהיו מעטים. וזה שנצטרך לומר שזה דוקא כשנכנסה העגולה בתוך מרחק אבל בנטוע על ד' ד' שהעגולה נוגעת בכל שורה תשיעית וגם אין בינה לשורה עשירית כי אם ד' אמות מצומצמות לא נאמר להרחיב העגולה עוד ד' אמות ושיקדש כל מה שיפול בעגולה מ' על מ'. וזה לפי שלא נכנסה במרחק כלל לפיכך אינה מקדשת יותר מט"ז לכל רוח. ואע"פ שגם בכאן אין בין העגולה לשורה העשירית כי אם ארבע אמות מצומצמות ומה טעם יש בכניסת העגולה לתוך המרחק שיקדש עוד ד' אמות לכל רוח ולא כן כשלא נכנסת בתוך מרחק. והרי הכניסה ההיא אינה בעצם ולראיית הרואה אלא לפי שפיטת השכל. ואין כאן מראית עין שנאמר שמפני כן אסרו כדרך כל איסור כלאים. ולא עוד אלא שבנטוע על ד' ד' שהעגולה נוגעת ממש בכל גפן שבאמצע כל שורה תשיעית ואינה מקדשת אותה כלל. וזה מפני שאנו אומרים שכן כל מדת חכמים אדם טובל במ' סאה הוא טהור במ' סאה חסר קורטוב אינו טהור. וכשנכנס לתוך מרחק ואינו נוגע כלל ועדיין הוא רחוק ארבע אמות מצומצמות וכל הכניסה אינה למראית העין אלא לשפיטת השכל בלבד אנו מרחיבין העגולה עוד ארבע אמות ומתקדשים יותר. וכן בגפני הזוית או שאצלם בסמוך להם אשר במקצת הצורות אינן מקדשים בתוך עגולת ל"ב על ל"ב ואע"פ שאין בין העגולה לבינם ארבע אמות. הרי אלו דוחקים ולא מעטים. ולפיכך מ"ש בכ"מ בשם החכם הר"ר ישראל בתשובתו להרא"ש על דברי הרמב"ם בפירוש המשנה וז"ל הן הן הדברים שנאמרו למשה בסיני עכ"ל לא נאבה לו ולא נשמע אליו בזה כלל וכלל:

ונדעה נרדפה לדעת דעת הראב"ד מה היא בפירוש המשנה. ומצאנוהו שאחרי שהתלונן על הרמב"ם בשנותו את טעמו ולשונו מלשון המשנה. ושאין שורש במה שהניח לאסור חוץ לעגול ל"ב על ל"ב. כתב וז"ל אלא שקשה לו איך ישארו מ"ה גפנים בתוך העגול [ר"ל בנטוע על ה' ה'] והלא מרובע יותר על העגול רביע [כדאי' פ"ק דסוכה דף ח] ועל כן הוצרך המאסף הזה להוסיף על שפת העגול ולחוץ ד' אמות מצומצמות לאסור וכל זה מדעתו שלא מהגמרא כלל וכלל. ואולי תירוץ הקושיא זהו שאמרו בגמ' רבי אבין בשם שמואל והוא שתהא האמצעית עגולה ירק כלומר הרבה ירק סביבותיה ואפשר שיהא העגול רוחב שתי אמות מרווחת מכל צדדיה שיגיעו ט"ז אמה לסוף שתי השורות שבצד האמצעית ולא יגיעו לקרנות אבל חוץ לט"ז אמות לא תאסר כלום עכ"ל. ואומר שגם לפי דבריו ופירושו יש להקשות הקושיא בעצמה אותה שהקשיתי לדברי הרמב"ם שהמשנה מתפרשת בשני ענינים דלא ראי זה כראי זה שבכל הנטיעות הנה הירק סביב גפן הוא זרוע מלבד בנטוע על ו' ו' ומה נשתנה וכמו שהקשיתי לשאול. הנה קושיא זו בעצמה ובעינה קשיא לפירוש הראב"ד שכן גם לפי פירושו אתה מוצא שנצטרך להעמיד המשנה בשני ענינים דלא ראי זה כראי זה שבכל הנטיעות אין הירק סביב הגפן כי אם מעט נטיעות גרעין סביב ולא יותר. ובנטועות על ה' ה' נתרבה נטיעת הירק עד ב' אמות לכל רוח. ומה נשתנה נטיעה דעל ה' ה' משאר הנטיעות. אלא שאותה הקושיא שקשה על הרמב"ם היא בנטועות על ו' ו'. ולהראב"ד היא בנטועות על ה' ה' ולא עוד אלא שלדברי הראב"ד נתת דבריך לשיעורין שאם נתרבה הירק יותר מב' אמות לכל רוח שיתקדשו בהכרח יותר גפנים ממ"ה. וכן אם נתמעט מכך שלא יתקדש מ"ה גפנים. וכל זה ממה שאין הדעת סובלת ולא השכל מורה שדברי המשנה יהיו מפורשים בזה האופן כלל. ועוד דקושית הרמב"ם בפירושו לא מתרצה והיא מפני מה הצריכה המשנה לקצוב בדמיון אחד מ"ה גפנים ולקצוב בדמיון השני במדת העגולה והוא מה שאמר ט"ז וכו'. ומה שתלה עצמו באילן גדול והוא הירושלמי שאמר והוא שתהא האמצעית עגולה ירק. אינו נראה כלל שזה יהיה כוונת הירושלמי שא"כ לא קאי אלא אנטועות על ה' ה' אבל ניחא טפי למימר דקאי אכולה מתניתין ואתא למימר טעמא למה הקידוש מתקדש עגולות ולא מרובעות וזהו בכל הבבות וקאמר והוא שתהא האמצעית עגולה ירק. כלומר שהירק יהא בעגול ולא ברבוע. והכסף משנה כתב על פי דרכו של הרמב"ם שבא לומר שרואין העגולה כאילו היא מלאה ירק ע"כ אבל גם זה אינו במשמע הלשון דוהוא שתהא משמע שבא להטיל תנאי בענין:

ואנחנו לא נדע מה נעשה. ואל מי מקדושים נפנה בפירוש משנתינו אחרי שדברי כל המפרשים זכר כולם לחיי העולם הבא אין באחד מהם מה שמספיק שתנוח דעת כל משכיל עליו. כי דברי הר"ש דחויין מעיקרן. ודברי הרמב"ם גם המה לא יתכנו בפירוש המשנה כאשר הוכחנו. וכאשר נראה מדברי חבורו שהוצרך לשנות הלשון והמליצה מפני הקושי אשר הרגיש בעצמו מה שיפול במשנתנו לפי דרכו. וגם דברי הראב"ד אינם מתיישבים כלל ואינם עולים בפי' המשנה ובעל כסף משנה לא הטריח עצמו בענין משנתנו לא מינה ולא מקצתה:

אולם לפי מה שכתבתי אני בפירוש הקצר שהקדמתי בו לפרש המשנה. ונתתי טוב טעם לקידוש מ"ה גפנים בנטוע על ה' ה' שהוא מגזירת החכמים גזירה משום סתם כרם שהן נטועות מן הסתם בעל ד' ד' והרואין כרם שהוא נטוע על ה' ה' ויהיה ירק נטוע באמצעו ולא יקדש מ"ה גפנים רק ל"ז ולא ירגישו במה שהוא אינו נטוע כסתם כרם כי לא יבדל במעט הבדל כזה שבין ד' ד' לה' ה'. אבל יהיו סוברים שהוא סתם כרם ולא יקדישו בכל סתם כרם כי אם במספר גפנים הללו שהיו ל"ז. ולפיכך אמרו בנטוע על ה' ה' שיהא דינו כסתם כרם שהוא נטוע על ד' ד'. אבל בנטוע על ו' ו' שיש כאן הבדל רב שהרי מרחק כל שורה משורה הוא יותר במחצית הרחקת כל שורה משורה בסתם הכרמים ובזה אין לטעות דכולי עלמא ידעי שאין זה כסתם כרם ושמפני הרחקת שורותיו אינו מקדש כל כך וליכא למגזר. וכל הדוחקים שיהיו בין לפירוש הרמב"ם בין לפירוש הראב"ד ליתנהו והיו כלא היו לפי פירוש זה וגם טעם מספיק למה חלקם המשנה בשני דמיונין וקצב בדמיון הראשון מ"ה גפנים ובדמיון השני מדת המקודש ט"ז אמה. וכן ניחא ששונה ד' ד' עם ה' ה' לומר לנו שזהו טעם דמחמירים בה' ה' ומקדשים עד מ"ה גפנים משום גזירה דנטוע על ד' ד' הוא:

וניחא נמי הירושלמי דאמר והוא שזרע כנגד האמצעית. שכן לפי דרכי כל הזרועים בכל הנטועות בין דרישא בין דסיפא צריכין שיהיה סביב הגפן האמצעי שבשורה האמצעית וגם הא דאמר בירושלמי והוא שתהא האמצעי עגולה ירק אתיא כפשטא שבא להתנות דהא דתנן מקדש ט"ז עגולות שהוא בתנאי שתהא הגפן האמצעי ששם הירק זרוע שתהא אותו הירק עגולה. ומתיישב נמי לפי דרכי מה שאמרו עוד בירושלמי וז"ל אימתי בזמן שהן נטועות על ד' ד' או על ה' ה' הדא מסייע לרבי זעירא דרבי זעירא אמר שמנה חוץ ממקום כרתין. וכתב הר"ש פירוש מקום כרתין הוא מקום הגזע של גפן קרחת הכרם ט"ז אמה ונותנין ד' אמות לכרם זה וד' אמות לכרם זה וזורע שמנה אמות ואם היה זורע ד' אמות של עבודה היה מקדש שתי שורות וכן אם היה זורע לצד אחר ועכשיו שזורע בין הגפנים מקדש לכל רוח ט"ז אמה כשיעור כרם שמצטרף ט"ז אמה ומדמקדש מ"ה גפנים בנטועות על חמש דייקינן סייעתא לרבי זעירא דאין מקום הגפנים בכלל דשמא אלכסון של ל' על ך' עולה לל"ב [וזה לפי דרכו] חוץ ממקום גפנים אלמא מקדש ט"ז אמה הוא חוץ ממקום גפנים עכ"ל. וכמה חולשת זה הפי' לומר דאלכסון של ל' על ך' הוא חוץ ממקום כרתין שזה מבואר שהאלכסונים אינם מוסיפים ולא גורעים ברוחק או בקירוב מקום הכרתין אבל צריך שנניח תחלה מקום הכרתין ואחר כך נדע האלכסון ומבואר שמקום הכרתין בהנחתנו הוא שומר היחס בכל הצורות שאם לא כן נתת דבריך לשיעורין ואי אתה יודע איזה מקום הכרתין באחת אחת מן הבבות. ועוד שנשאל ונאמר ואלכסון אחרים היאך הם. א"ת ג"כ חוץ ממקום כרתין א"כ למה דייק דוקא מזו הבבא. ואם תאמר שהאלכסונים האחרים הם עם מקום כרתין. נשאל ונאמר ולמה בנטוע על ה' ה' מקדש יותר מן האלכסון ולא כן בשאר הנטועות. ועוד דרבי זעירא לא קאי כלל אהא דקרחת הכרם. אלא קאי אמתניתין ח וט דפרק דלעיל בנוטע כרמו על שמנה שמנה ואהתם אתמר בירושלמי. והכי מייתי ראיה מדבנטוע על ה' ה' מחמירין לגזור משום הנטוע על ד' ד'. וטעמא דבעינן היכר טובא שיהא נראה לעינים כמו נטוע על ו' ו' דלא גזרינן תו. והכא נמי הני ח' יהיו מרווחין ולא יהיו מקום הגפנים בכלל השמנה. והיינו דאתמר עלה דרבי זעירא ודכוותה ד' חוץ ממקום כרתין. לומר דד' דעבודת כרם צריך נמי שיהא מרווח ד' אמות וחוץ ממקום כרתין:

ועל ז' ז'. אבל על ח' ח' אינו מקדש והכי איתא בירושלמי אהך בבא הדא מסייע לר' לעזר דר' לעזר אמר מד' אמות ועד ח' אסור ומקדש. משמנה ועד ט"ז אסור ואינו מקדש. ואע"ג דהשתא סתמא כת"ק דר"מ ור"ש דסוף פרק דלעיל והוי מחלוקת ואח"כ סתם לא תקשה אפסק הרמב"ם והר"ב שפסקו התם כר"מ ור"ש. דליתא לכללא במקום דאיפסקא הלכתא בהדיא והתם בירושלמי רב חייא בר אשי בשם רב הלכה כר"מ ור"ש. ועוד אפשר דרב פליג אהך סתמא דגמ' דמוקי מתניתין כת"ק. אלא אתיא כר"מ ור' שמעון ולהכי לא תנן על ח' ח' משום דמותר להביא זרע לשם. והא לא קשיא אמתניתין דלא תנן מה דינו בנטועות בפחות מעל ד' ד'. לפי שאין כרם נטוע בפחות מכן שצריך ד' לחרישה בין השורות. ואף לרבנן דר' שמעון דלעיל דסברי דנטעי אינשי בפחות מד' ד'. היינו דמקרי לפעמים ולעתים רחוקות. אבל ודאי דלא שכיח כלל. ותדע דאי מלתא דשכיחא היאך פליג ר' שמעון במציאות ושכיח. ועוד שאין צריך לשנות כלל לפי שכל שש עשרה אמות מקודשות ואפילו יפלו בעגולה כמה גפנים שלא אמרו מ"ה גפנים להקל אלא להחמיר:

כשאחזור אלקטנו וכו' אסור. כתב הר"ב משום דנתעצל ונתייאש ודכוותה גבי מחיצת הכרם וכו'. בריש מסכת בבא בתרא. וכתבו שם התוספות והטעם יש לפרש משום דכתיב (דברים כב) לא תזרע כרמך כלאים דומיא דזריעה דניחא ליה ע"כ. ועיין בפירש משנה דלקמן:

[*אם הוסיף במאתים. פירוש אחד ממאתים כדמפרש הר"ב בסוף משנתנו והטעם נ"ל שכן זה שיעורו לענין בטול כדתנן במשנה א פרק ב דערלה ועיין שם בפירוש הר"ב]:

[*לאחריו מותר. פירש הר"ב דשלא בכונה היה וכו'. וכתב הרמב"ם בפרק ה' מהלכות כלאים וחייב לעקור כשיראה ואם קיימן הרי זה קדש ע"כ]:

ינפץ. כתב הר"ב והקשין מותרים וכן כתב הרמב"ם בפירושו ואתיא כר' אושעיא בירושלמי. אבל בחיבורו פ"ה פסק כר' יוחנן דהכל אסור בהנאה. ודתנן ינפץ תירץ בירוש' משום דיותר ראוי לקבורה בעודו אביב ולח משהוא ראוי לשרפה ותנן בפרק קמא דתמורה כלאי הכרם שדרכו לישרף ישרף שדרכו ליקבר יקבר:

ואם הביאה דגן. לשון הר"ש דהיינו שהביאה שליש. ועיין פ"ז משנה ז ובסופו:

תדלק. לשון הרמב"ם הוא שאמר הכתוב (דברים כג) פן תקדש המלאה. ותרגומו דלמא תתוקד ע"כ. [*וכתב הרמב"ם בפ"ה מהלכות כלאים ואם ראה אותן וקיימן הרי אלו ישרפו עם הגפנים הסמוכים להם ע"כ]. ועיין מ"ש רפ"ח:

[*רבי אליעזר וכו'. ולגירסת התוס' שכתבתי בפ"ט דב"ב משנה ז גרסי' ר' אלעזר בלא יו"ד וע"ש בד"ה ר"א אומר וכו' ובד"ה תקברם וכו' ובד"ה וחכ"א וכו']: וכל מיני זרעים. פירש"י במנחות דט"ו. דכתיב כרמך כלאים זרעים הדומים לכרם ובקנבוס ולוף תולין אשכולות כעין ענבים. להכי הוו כלאים. והרמב"ם בפ"ה נתן טעם שנגמרים עם תבואת הכרם. ופי' הכ"מ שכמו שהכרם אינו ניתר עד ג' שנים [מטעם ערלה] וקנבוס ולוף עושין לג' שנים כדתנן לעיל בפ"ב מ"ה ע"כ. [*וע"ש שכתבתי מהו קנבוס] ובמנחות קנבוס ולוף *) אמרה תורה דתנן היתה שדהו זרוע קנבוס ולוף וכו' דלעיל [פ"ב מ"ה] והיינו כהרמב"ם דמייתי ראיה שעושים לג' שנים דאילו לענין כלאי כרם לא מתנייה כלל אלא לענין כלאי זרעים. וזהו מן התימה על פרש"י דהתם. ומ"ש הר"ב דמדרבנן הוו כלאים להרמב"ם בפ"ה כפירוש הכ"מ הני דהכא וכדומה להם שאינם נאכלים אפי' מדרבנן לא. שלא אסרו חכמים אלא הגרעינים הנאכלי' ולדידיה ניחא דנקט התנא להני לומר דדוקא אלו מותרים אפי' מדרבנן:

[*והקינרס. עי' במ"ב פ"ג דעוקצין]: