תוספות יום טוב על יבמות ב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה אעריכה

עשה בה מאמר ומת שנייה חולצת וכו'. למאי דפסקינן כרבי יהודה בן בתירא דמשנה ט' פ"ד כמ"ש שם הר"ב דיש זיקה כלומר דמשעה שמת בעלה נעשית שומרת יבם וזקיקה לו וחשובה כארוסתו מפרשים הכי בגמרא דמתני' דקתני עשה בה מאמר הוא הדין אף ע"ג דלא עבד בה מאמר שניה מיחלץ חלצה יבומי לא מיבמה. והא דקתני מאמר לאפוקי מב"ש דאמרי במשנה ה' פ"ג דמאמר קונה קנין גמור. ותפטר אף בלא חליצה קמ"ל דאינו אלא מדרבנן וטעמא בריש פ"ה. ועיין פ"ג משנה ו'. מאמר פירש הר"ב שקידשה בכסף ונקרא מאמר לפי שאין דין קדושין אלא באמירה. ולא בשתיקה. דעכ"פ צריך שיהו עסוקים באותו ענין כדתנן בפ"ד דמעשר שני משנה ז' אבל יבום אפי' בשוגג דכסבור אשה אחרת היא קניא כדתנן לקמן ריש פ"ו. והא דנקט הר"ב בכסף הוא הדין בשטר וכ"כ נ"י בפ"ג משנה ד' בכסף או בשטר ובגמרא פ"ה דף נ"ב פשיטא לתלמודא מדכסף מהני דשטר נמי מהני ולהכי תנא דברייתא דהתם לא תני אלא כסף:

משנה בעריכה

ויבם השני וכו' ואח"כ נולד וכו'. דלא היה על זה זיקת נשואי אחיו שלא היה בעולמו אפ"ה קרא קאמר ויבמה עדיין יבומי הראשונים עליה. ועיין מ"ש במשנה ד' פ"ד:

עשה בה מאמר. לא אצטריך דמרישא שמעינן לה אלא דאיידי דמתני לה ברישא מתני לה נמי בסיפא. תוס' [ריש פרקין]:

ר"ש אומר וכו'. פי' הר"ב כיון שכשנולד וכו' ובבבא דרישא לא פליג ולא קשיא א"כ רישא לא אצטריך. דמסיפא שמעת אפי' ביבם ואח"כ נולד אסרי רבנן כ"ש בנולד ואח"כ יבם. דלא זו אף זו קתני. גמרא:

חולץ. לפי שהיבם מסייע בחליצה שצריך שיתכוין לחלוץ תני שפיר חולץ בכולה מכילתין בר ממשנה ד' פי"ב כמו שאכתוב שם בס"ד בשם נ"י:

משנה געריכה

לא חולצת ולא מתייבמת. כתב הר"ב צרתה וכ"ש היא וכן אילונית וכו'. מ"ש צרתה הכי מוכח בגמרא. וכתבו התוס' משום דהוי בכלל שאסורה איסור ערוה דמשמע שאסורה בא מחמת הערוה דהיינו צרה ולא הוצרך להזכיר הצרה בהדיא משום דאפירקין דלעיל קאי ע"כ. ומ"ש וכן אילונית נראה לי לפרש דאהיא קאי ולא אצרתה וכל שכן היא דצרת אילונית ממעטינן לה בריש פ"ק וכן הלכה כמ"ש שם בדבור או שנמצאו וכו' וה"נ לאיכא דאמרי בגמרא ממעטינן לה מכל שאסורה אסור ערוה הוא דצרתה אסירא. הא לא הוי לה איסורה איסור ערוה צרתה לא אסירא והיינו דלא כתב הר"ב וכן צרת אילונית וכלישנא קמא דבגמרא. דכלל אמרו לאתויי צרת אילונית כרב אסי שכתבתי לעיל. ועוד ניחא לי לפרש כך ולא לפרש דמ"ש וכן אילונית ר"ל וכן צרת אילונית וכפירושו דלעיל משום דהא כתיבנא התם דאין כן הלכה בגמ' בהדיא אלא דהתם לישנא דמתניתין דייקא טפי אליבא דרב אסי להכי מפרש לה אליביה. ואילו הכא דפסק הלכה בא לכתוב ולהשמיענו ודאי דלא כיון אלא להלכה. שנמצאת אומר דאילונית דוקא אבל לא צרתה. ואע"ג דכל כלל לאתויי אתא. הכא לסימנא בעלמא הוא ולא בא לרבות אלא למעט כ"כ נ"י. וע' מ"ב פ"ד דמגילה דאפי' למעוטי נמי לא. ומ"ש הר"ב וכן אשת סריס חמה ע' בפ"ח מ"ד. ומ"ש ואנדרוגינוס. ודין הטומטום. עיין ספ"ח. ומ"ש אבל עקרה וזקנה וכו' שזקנה ועקרה היתה להן שעת הכושר רמב"ם פ"ו מהל' יבום:

[*איסור מצוה וכו'. מפורש במשנה דלקמן]:

אחותה כשהיא יבמתה וכו'. פירש הר"ב כגון שהיא חמותו או כלתו וכו' והכי אסברא לה רש"י והרמב"ם ר"פ ז' מהלכות יבום אע"ג דבתו תנן לה ברישא ריש מכילתין והטור סימן קע"ה נקיט בתו ותרוייהו איתנהו בגמרא פ"ג ד' כ"ח רב יהודה מתרגם מחמותו ואילך אבל שיתא בבי דרישא לא מ"ט דבתו וכו' לא משכחת לה אלא בבתו מאנוסתו דאחותה שיש לה מאיש אחר מותרת לו אבל בנשואין לא משכחת לה. ואביי מתרגם אף בבתו כיון דאשכוחי משכחת לה אי בעיא באונסין תהוי אי בעיא בנשואין תהוי:

משנה דעריכה

שניות. כתב הר"ב [*ונקראו אסור מצוה שמצוה לשמוע דברי חכמים ופי' נ"י דכתיב (דברים י"ז) לא תסור *) מן המצוה וגו' וכתב הר"ב] ואלו הן אם אמו ואין לה הפסק. גמרא. משום דשייכי בדורותיה ערוה דאורייתא שהיא אמו. ומ"ש ואם אביו ואין לה הפסק טעמא דגזרו בה משום אם אמו ואע"ג דה"ל גזירה לגזירה משום דתרוויוהו אימא רבתא קרי להו ויש חסרון בדברי הר"ב דה"ל למכתב ואם אבי אביו בלבד. וכן חסר בדברי הרמב"ם דבירושלמי שממנו יצא להם אם אבי אמו בלבד שם הוסיפו ג"כ להך וברמב"ם מבואר יותר החסרון שהרי מנה שהם עשרים וכשתעמוד למניין חסר אחד. ומ"ש ואשת אבי אביו ואין לה הפסק משום דיש בדורותיה ערוה דאורייתא דהיינו אשת אב. ומ"ש הר"ב ואשת אבי אמו בלבד ולא חיישינן דמחלפת באשת אבי האב דאדם רגיל ושכיח דאזיל למשפחת אביו. ויודע שיש שם קורבה יותר מאמו הלכך לא מיחלפי. ומ"ש ואשת אחי האב וכו' עד וכלת בנו כולם בלבד משמע וכסברת הרמב"ם וסיעתו. ומ"ש הר"ב וכלת בנו ואין לה הפסק הואיל ושייכים [בדורותיה] אסור כלה דאורייתא שהיא אשת בנו. ומ"ש וכלת בתו היינו בלבד משום דאין בדורותיה אסור דאורייתא. ומ"ש ובת בת בנו וכו' עד ובת בת בן אשתו גם בזה נראה מלשון הר"ב שסובר דיש להם הפסק. וגם זה כשיטת הרמב"ם. ורבים חולקים ומסתייעו מן הירושלמי. ומ"ש בת בת בן אשתו ובת בת בת אשתו וכן הרמב"ם בפירושו ובחיבורו פ"א מהלכות אישות והקשה בכ"מ דהרי יש למנות נמי בת בן בן אשתו ובת בן בת אשתו כדחשבינן הכי גבי שניות דבת בנו ובת בתו דהא שוים הם בדורותיהם והכי מתניא בתני דר' חייא שלישי שבבנו ושבבתו שבבן אשתו ושבבת אשתו שניה ע"כ וכל הני עד סופן משמע דלהר"ב יש להן הפסק. וכן להרמב"ם. והרא"ש חולק:

איסור קדושה אלמנה לכהן גדול וכו'. וקרי להו איסור קדושה דכתיב (ויקרא כ"א) קדושים יהיו לאלהיהם גמרא. [*וכתיב בתריהו אשה גרושה מאישה לא יקחו ותמיהני דלא נקיט לסיפא דהך קרא גופיה כי קדוש הוא לאלהיו. ובאלמנה לכהן גדול כתיב (שם) כי אני ה' מקדשו. אבל בממזרת ונתינה לא מצאתי בהם קדושה. וצל"ע. ואולי דהואיל ואין אלו אלא אסורי לאוין כליל לגבייהו ממזרת ונתינה שאין בהם ג"כ אלא אסור לאו]:

אלמנה לכהן גדול וגרושה וכו'. דאע"ג דאתי עשה ודחי ל"ת דהא א"א לקיים שניהם דמצות יבום גדולה מחליצה דהא אם לא יחפוץ כתיב. גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שנייה דכבר קיים העשה. גמרא. ובמשנה דלקמן פירשה הרי"ף ועיין פ"ד מ"י מ"ש שם. ומ"ש הר"ב דילפינן לה מאחות אשה שהיא בכרת וכ"כ רש"י לפי המסקנא א"צ. גם כתבתי בריש פירקין דלערוה גופה לא צריך קרא דאחות אשה:

וחלוצה. פירש הר"ב במ"ג פ"ט דמדברי סופרים היא ושם אפרש בס"ד דהא דשנאוה בכמה מקומות במשנה עם הגרושה בדברים שהן מן התורה לאו בדוקא הוא אלא אשיגרת לישנא ניהו:

ממזרת ונתינה. איזהו ממזר תנן לה במשנה י"ג פ"ד ומהו נתינה מפורש במ"ג פ"ח:

משנה העריכה

מי שיש לו אח מכל מקום. פי' הר"ב ואפי' ממזר דממתניתין דלעיל בבת ישראל לנתין וממזר דחולצת לא שמענו דהוה אמינא כששניהם ממזרים אבל כשאחיו המת כשר אין אחיו ממזר זוקק אשתו קמשמע לן. תוספות. וטעמא מאי הואיל והוא בנו לפוטרו מן היבום כדלקמן הלכך מזקק נמי זקיק. גמרא:

אשת אחיו. לכאורה הול"ל אשתו דהא מי שיש לו אח תנן ש"מ דאיירי בבעל אשה. וכן לקמן באשת אביו הוה ליה למימר באשתו:

ואחיו לכל דבר. פירש הר"ב ליורשו ולהטמא לו. גמרא. וקאמרינן דס"ד הואיל ואינו מטמא לאשתו פסולה ה"נ לא ליטמא לאח פסול קמ"ל דשאני התם דלאפוקי קיימא. הכא אחיו הוא:

מן השפחה. כתב הר"ב דכתיב בשפחה האשה וילדיה וגו'. עמ"ש במי"ב פרק ג' דקדושין:

ומן הנכרית. כתב הר"ב דכתיב כי יסיר וגו'. ופריך בגמרא האי בז' אומות כתיב ומשני כי יסיר לרבות כל המסירים דלגופיה לא איצטריך טעמא כר"ש דדריש טעמא דקרא בכל מקום ולא איצטריך קרא לפרושי טעמא ואייתר כי יסיר לרבות שאר מסירין. ומדנסיב לה הר"ב דרשה דר"ש. וכ"כ עוד במי"ב פ"ג דקדושין ש"מ דכותיה ס"ל. דהך קרא בכל האומות מיירי ולא תתחתן דרישא בכל האומות. וכדעת הרמב"ם בפי"ב מהלכות אסורי ביאה ומש"ה בפירושו דהכא וכן בחיבורו פרק א' מהלכות יבום כתב נמי להך דרשה דר"ש. וכתב עליו המגיד ויש מפרש אותו בדרך אחרת ואין זה מעלה ומוריד בעיקר הדין ע'"כ. ואומר אני שאע"פ שבעיקר זה הדין אינו מעלה ואינו מוריד מ"מ הוצרך הרמב"ם לכתוב דרשה דר"ש משום דס"ל כותיה. ועיין בפ"ק דשבת גבי י"ח דבר מ"ש שם. וכן עיין ברפ"ג דמכות. ומ"מ קשיא לי דהך דרשא ליתא אלא משום דר"ש דריש טעמא דקרא וכמו שכתבתי וא"כ בספ"ט דב"מ בחובל בגד אלמנה בין עניה ובין עשירה כדתנן התם ופסקה הרמב"ם רפ"ג מהל' מלוה. וכן במ"ד [פ"ב] דסנהדרין בלא ירבה לו נשים. ופסק הר"ב כת"ק. וכן הרמב"ם שם ובפ"ג מה' מלכים. והיינו דלא כר"ש דדריש טעמיה דקרא. דלר"ש דוקא בגד עניה כמ"ש שם הר"ב. ובנשים נמי דלא כר"ש כמבואר במשנה שם וצ"ע. ועיין רפ"ב דסוטה ומ"ג פ"ה דפסחים ומ"ה פ"ק דסנהדרין [*ומ"ז פ"ג דפרה ומ"ד פ' בתרא דמכשירין]. ומ"ש הר"ב ומדלא כתיב כי תסיר וכו' ש"מ וכו' אבל אבתו לא תקח לבנך לא מהדר שאין וכו' אלא בנה. ל' הר'"ן ספ"ג דקדושין והלכך בנה ליכא בה משום הסרה וכל האיסור בשעה ראשונה נעשה שהוא מוציא זרעו מכנפי שכינה אבל אחר שנולד אין הסרתו כלום שעכו"ם גמור הוא עד כאן. וא"ת הא כתיב בפרשת כי תשא ולקחת מבנותיו לבניך וזנו בנותיו אחרי אלהיהן והזנו את בניך אחרי אלהיהן. ויש לומר דוהזנו את בנך ר"ל בעלה הנושאה שהוא בנך ולא מיירי בבנים הנולדים ממנה מדלא קפיד הכא בלא תסיר ואתי שפיר דלא קפיד התם אאיפכא כשתתן בתך לבנו שיסיר הבת שתתן לו כדכתב נ"י הכא אקרא דלא יסיר דלא חייש לשמא יסירו האשה משום שדרך הבעל להניחה לעבוד לכל מי שתרצה עד כאן. וצריכי תרי קראי חד לשפחה וחד לעכו"ם דאי משפחה הוי אמינא משום דאין לה חייס דכתיב (בראשית כ"ב) עם החמור ומסיים בספ"ג דקדושין [דס"ח וכן ביבמות לקמן דס"ב] עם הדומה לחמור כבהמה שאין הולד כרוך אחריה ואילו עכו"ם יש לו חייס דכתיב בלאדן בן בלאדן הדרימן בן טברימון. ואי מעכו"ם הוה אמינא משום דלא שייכי במצות אבל שפחה אתקיש לאשה. גמרא. ולקמן בפ"ו בגמרא דף ס"ב מותיב מדכתיב (שמואל ב' ט) ולציבא חמשה עשר בנים וציבא עבד כנעני של מפיבושת היה ומפרק כיון דלא מפרש בשמייהו הוי כמו פר בן בקר [אבל התם מפרש בשמייהו]. א"נ [בן] הדד בן טברימון בן חזיון [מ"א ט"ו י"ח] דיחוס באבא דאבוהון:

פוטר אשת אביו. דאמר קרא (דברים כ"ה) ובן אין לו עיין עליו דהוה מצי למכתב אן בלא יו"ד כמו מאן יבמי מאן בלעם הכי איתא פ"ק דקדושין דף ד' ואע"פ שתיבת מאן הוא פעל ואין הוא מלה גם המ"ם שרשית גם בכל התורה מלת אין מלא יו"ד דרשה זו אינה אלא אסמכתא ויכולים להסמיכה משום דמאן ענינו כמו כן שלילה כמו אין. וראיתי בספר מאירת עינים שחבר מהר"ר ואלק כהן ז"ל על ש"ע ח"מ שכתב בהלכות נחלות ריש סי' רע"ו וז"ל דדרשינן בלשון אין ואפס ור"ל שאין בנמצא שום זרע. ואע"ג דבגמרא אמרינן לשון עיין עליו בעי"ן נראה דלאו דוקא קאמרי אלא כונתן דמשום הכי נכתב אין ביו"ד לדרשו כאילו נכתב איין עליו והיינו דאין זה מלשון איין בנמצא ולא כמו ששמעתי מפרשים דעיין ממש קאמר ומשום דאותיות אחה"ע מתחלפין וזהו דוחק עכ"ד. ואני אומר שלפרש לשון הגמרא שאמרה עיין בעי"ן דלאו דוקא שזהו דוחק גדול כי אילו היתה כונת הגמרא כמו שהוא אומר הוה ליה למימר אל תקרא אין אלא איין כלומר אל תקרי אין בציר"י אלא אין בפתח וחיר"ק וזה היה לשון מרווח ומבואר יותר ממ"ש עיין עליו שהוסיפו מלת עליו וגם אמרו הענין בלבד ולא קריאת המלות עצמם וגם מה שהוא מחלק בין אין בציר"י לאין בפת"ח וחיר"ק אינו מוכרח כלל אלא שלפי הענין אין הפרש בין שתי המלות אלא שזה ר"ל שבציר"י סמוך וזה ר"ל שבפת"ח מוכרת ולפיכך האמת שדורשין עיין עליו בעי"ן ומטעם אסמכתא וכמו שכתבתי:

וחייב על מכתו וכו'. אם הכה או קלל את אביו חייב מיתה. רש"י. בגמרא מוקי כשעשה תשובה דאם לא כן הא כתיב (שמות כ"ב) ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך [כמ"ש במ"ג פ"ב דמכות] ואפי' לר' שמעון בן מנסיא פ"ק דחגיגה מ"ז דקרי ליה מעוות לא יוכל לתקון היינו דעונו נזכר הואיל והממזר קיים אבל עושה מעשה עמך מקרי כיון ששב:

משנה ועריכה

[*אחת משתי אחיות ואינו יודע וכו'. וה"ה בשתים אחרות שהאחת מהן ערוה עם האחרת אלא דהספק שכיח יותר שיהיה בשתי אחיות שבקל אינם ניכרות זו מזו מה שאין כן בשאר כגון אשה ובתה. וכל שכן אשה ובת בתה או בת בנה דתנן בפרק דלקמן משנה ד' שהם ניכרות איזו היא האם ואיזו היא הבת וכל שכן הנכד משום הכי נקט אחיות ועיין בריש פרק דלקמן]:

ואינו יודע איזה מהן קידש. אפילו לא הוכרו בשעת הקדושין שנמצא שאי אפשר שיבא על אחת מהן אפילו הכי שתיהן צריכות גט כמפורש במשנה ז' פרק ב' דקדושין ולא תידוק מדקתני ואינו יודע דמשמע השתא אינו יודע ולא קתני אינו ידוע דהוי משמע לא נודע הדבר מעולם. שמע מיניה דמיירי דוקא בהוכרו ולבסוף נתערבו. ליתא דאינו יודע משמע הכי ומשמע הכי כמו שכתבו התוספות:

קדמו וכנסו. כתב הר"ב קודם שנמלכו בב"ד. וכפירוש רש"י שאם נמלכו בבית דין ועברו יוציאו כיון שעברו על דברי בית דין. הרא"ש. ועיין בבית יוסף סוף סימן י"א בשם הרשב"א:

קדמו וכנסו. אפילו בקדושין דזיקה דרבנן היא ותפסי קדושין באחותה אלא שאומרים לו המתן עד שיעשה אחיך הגדול מעשה כדתנן במשנה ט' פרק ד'. והא דכתב הר"ב וכן לשון רש"י ההוא שעתא הוא דעבד איסורא וזה לא שייך אלא בביאה לרבותא נקט הכי דאפילו כי בעיל באיסור אפילו הכי אין מוציאין וטעמא משים דלא הוי אלא ספק זיקה כמו שכתב התוספות דבודאי זקוקה כי בא עליה בלא קדושין מוציאין ועיין מה שכתבתי בפרק ד' במשנה ט':

אין מוציאין מידם. פירש הר"ב משום דכל חד וחד אמר אנא שפיר נסבי כו'. עיין מה שכתבתי בסייעתא דשמיא בריש פרק ג':

משנה זעריכה

שנים שקדשו כו' והשנים אחד חולץ ואחד מיבם. וצריכא דמהו דתימא לגזור דהני תרי לא ייבם חד מינייהו אטו ההוא אח יחידי קמשמע לן ודוקא מיחלץ והדר יבומי. אבל יבומי ברישא לא. דקא פגע ביבמה לשוק. גמרא:

קדמו וכנסו אין מוציאין מידם. הכא נמי טעמא כדלעיל ולא ידעתי למה פירש הר"ב וכן רש"י לקמן בסיפא ולא הכא. אי נמי התם נמי לא יפרשו דהא בחד טעמא שייכו כולהו בבי. ועיין ריש פרק ג' מה שכתבתי שם:

אין מוציאין מידם. אפילו הם כהנים דהא סתמא ודאי קתני. וטעמא דחלוצה [לכהן] דרבנן הוא וספק חלוצה לא גזרו. גמרא. ועיין מה שכתבתי ריש פרק ט' בסייעתא דשמיא:

לזה שנים ולזה שנים. צריכא דמהו דתימא כיון דלבסוף תרווייהו מתייבמין הך להאי ביתא והך להאי ביתא אתו למימר מה לנו ולחליצה ודלמא מייבמו בלא חליצה קמ"ל. גמרא:

משנה חעריכה

מצוה בגדול ליבם. כתב הר"ב דדרשינן ולקחה לו לאשה והיה הבכור וגו'. וילפינן בגמרא מדכתיב (דברים כ"ה) כי ישבו אחים יחדיו הוקשה ישיבת אחים זה לזה לענין יבום ואם קדם הקטן זכה. ומשום הכי בכור נמי לאו דוקא אלא שבכורתו גרמה לו והוא הדין אם אין בכור הגדול שבאחין גדולתו גרמה לו והיינו דתנן מצוה בגדול ולא תנן מצוה בבכור וקרי ליה בכור שאינו נוטל בראוי כבמוחזק כבכור. ומה שכתב הר"ב יקום הבכור היבם על שם אחיו לנחול אותו מפרש בגמרא מגזירה שוה דנאמר כאן (שם) יקום על שם אחיו ונאמר להלן (בראשית מ"ד) על שם אחיהם יקראו בנחלתם ואמרינן בגמרא דאע"ג דבכל התורה אין מקרא יוצא מידי פשוטו הכא אתי גזרה שוה ואפקתיה לגמרי דאין צריך לקרות לבנו בשם אחיו כלל. ואתי שפיר השתא שהר"ב הוכרח לכתוב דרשה זו דכוליה קרא ולכאורה לא היה צריך לכתוב דרשה דנחלה כלל אלא דכיון דהך דרשה מפיק לקרא מפשוטיה לגמרי זה מכריח לדרשה דוהיה הבכור דאי אפשר לפרשו השתא כפשוטו וכמו שכתבו התוספות אלא ביבם דאי על הבכור שתלד היבמה קאמר קרא שיקום על שם המת לנחלה שאותו בכור יירש את המת דא"כ יקום על שם אחי אביו מבעי ליה ע"כ. וכמו כן סובר אני שלפי שגזרה שוה זו מפקא לקרא מפשוטיה. שזה הכריח להרמב"ם שכתב בפירושו גם בחבורו פרק ב' מהלכות יבום אשר תלד ר"ל אשר תלד אם המת ותלד במקום ילדה ובא העתיד במקום עבר. ע"כ. וקשה שהרי תלמודא דרשה אחרת דרשה כמו שכתב הר"ב פרט לאילונית וגם הרמב"ם העתיקה פרק ו' מהלכות יבום אלא משום דפשטיה דקרא מתעקר לגמרי סובר הרמב"ם שא"א לומר כן שלא יהא פשט מובן למקרא. וראיה לדברי דבפרק ג' דכתובות דף ל"ח ע"ב מתמה תלמודא לרבי עקיבא דברייתא אתא גזרה שוה ומפקיה מפשטיה לגמרי ומשני קרי ביה כו'. שמע מינה דאי אפשר שתעקר הפשט לגמרי שלא יהא לו שום הבנה כלל. וזהו שהכריחו להרמב"ם בזה הפסוק שעל כל פנים יש פשט פשוט ומובן לכל למקרא זה כמו לכל המקראות רק שפשוטו הנראה דהיינו הבכור רצה לומר בן הראשון ויקום על שם ר"ל שם ממש לזה הפשט עקרתיה הגזירה שוה לגמרי אלא תפרש הבכור בכור דאחין ועל שם היינו שם הנחלה וכל זה קרוב לפשוטו ומשמע המקרא וקשיא ליה להרמב"ם האי אשר תלד שאם נפרשהו כמדרשו פרט לאיילונית מלתא דפשיטא שזו היא דרשה גמורה דוהיה הבכור משתעי במיבם ואשר תלד משתעי ביבמה ואם כן אין פשט כלל לאלו שתי המלות לכך מפרש דכפי הפשט שאמרנו מוסב אשר תלד על והיה הבכור כמשמעו ורוצה לומר אם המת אלא שהוא עתיד במקום עבר וכזה נמצא רבים במקרא כמפורסם. ולכולם טעמים בלי ספק וגם לזה שכן ניתן לידרש פרט לאיילונית ויצא לנו מזה שהכתוב יש לו משמעות מובן קרוב לפשטיה אף על גב דעקרתיה הגזרה שוה מפשטיה לגמרי:

הנטען. פירש הר"ב החשוד כלומר שטוענין עליו דברי לעז. רש"י. פירש בספר התשבי שעיקר ענין טענה מלשון טענו את בעירכם (בראשית מ"ח) שמעמיסין ונושאין עליו דבר זה:

לא יכנוס. גמרא. דאמר קרא (משלי ד' ) הסר ממך עקשות פה ולזות שפתים הרחק ממך והכי נמי איכא לעז שיאמרו אמת היה הקול הראשון:

ואם כנס כו'. כתב ב"י סוף סימן י"א בשם הרשב"א שאפילו לא כנס בנשואין אלא שקידש אין מוציאין מתחת ידו שכל שצריכה גט מוציאין קרינן ביה ואין מוציאין בדיעבד ויש חולקין וחלוף נוסחאות בירושלמי הן. ע"כ. ובעיני נראה לדקדק כסברת הרשב"א דמדכנס דגבי יבמה דלעיל שהוכחתי שם דאפילו בקדושין בלבד דינא הכי דאין מוציאין ודאי דהך דהכא נמי דכוותה דהא משום דדמיין בדין כנס אין מוציאין הוא דתנינן לה הכא:

אין מוציאין מידו. דברננה לא מפקי אשה מתותי בעלה דכתיב (משלי ג') דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום ולאו דוקא רננה אלא אפילו בא על השפחה ועל הנכרית בודאי. ובתוספתא קתני לה בהדיא. נ"י:

אף ע"פ שכנס יוציא. עיין בפירש הר"ב דסוף פרקין:

משנה טעריכה

ואמר בפני נכתב ובפני נחתם. כתב הר"ב וטעמא מפורש בגיטין ברפ"ק:

לא ישא את אשתו. כתב הר"ב משום דאדיבוריה סמכינן. וכתב נ"י וא"ת מ"ש מאותן נשים שאין נאמנות לומר מת בעלה ואעפ"כ נאמנות להביא את גיטה ממדינת הים [כדתנן בסוף פרק ב' דגיטין ולקמן משנה ד' פרק ט"ו] ואף על גב דעלייהו קא סמכינן משום דאיכא כתבא י"ל דהתם כיון דמשום איבה בלחוד הוא דחיישינן לא מעיילא נפשה לשקורי כיון דאפשר דאתי בעלה ומכחיש לה חיישא ומרתתה אבל הכא דחיישינן שמא יצרו תקפו משקר ודאי כיון דעליה סמכינן ע"כ:

מת וכו'. פי' הר"ב הואיל ועל עדותו כו' אבל תנשא לאחר דאשה נשאת ע"פ עד אחד לקמן ברפ"י. ושם מפורש טעמא דאתתא דייקא עד שיודעת שמת ודאי ומנסבא. ומשום הכי מקשינן הכא בגמרא ארישא דתנן המביא גט ממדינת הים כו' הא בארץ ישראל שאין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם ישא. ומאי שנא מאומר מת דהתם לא סמכינן עליה אלא אאתתא גופה ואפילו הכי לא ישא ומשני שאני גיטא דהא איכא כתבא וכדתנן במשנה ד' פרק ט"ו מה בין גט למיתה שהכתב מוכיח וכן בסוף פרק ב' דגיטין. ועיין מ"ש פט"ו משנה ה':

הרגתיו הרגנוהו. לא הוה צריך למתני הרגנוהו כיון דאפילו [*במת לא ישא את אשתו *) (לא היה צריך למתני הרגנוהו) ואפילו] בהרגתיו תנשא לאחר ולא תני ליה אלא משום דר"י מפליג בין הרגתיו להרגנוהו. תוס'. ועיין גדולה מזו במ"ו פ"ק דביצה. [*ועיין במשנה דלקמן בסד"ה מיאנה כו']:

רבי יהודה אומר הרגתיו לא תנשא. פי' הר"ב אפילו לאחר מפני שהוא רשע. עי' בפירושו למ"ג פ"ג דסנהדרין:

הרגגוהו תנשא. כתב הר"ב מפרש בגמרא באומר וכו'. ופירשו התוספות דאע"ג דאמר הרגנוהו נעשה כאומר אני הייתי עם הורגיו:

משנה יעריכה

החכם שאסר את האשה בנדר. לשון הר"ב ולא מצא פתח לחרטה וכן לשון רש"י וכבר כתבתי בזה בריש פ"ג דמ"ק:

מיאנה כו' מפני שהוא ב"ד. כתב הר"ב משום דקיי"ל חליצה ומיאונים בשנים ושלשה לא חשידי. בגמרא מפרש דהא דקתני מפני שהוא בית דין לא דתלתא מהימני הא תרי לא. דתרי נמי מהימני והא דקתני מפני שהוא בית דין. לאו משום לאפוקי מחשד אלא לאשמועינן דאין מיאון בפחות מג' לאפוקי ממ"ד בפ"ק דסנהדרין מיאון בשנים ולפי דברים הללו ראוי להגיה שמ"ש הר"ב בב' צ"ל בג' אבל קשיא הא דכתב הר"ב משום דקי"ל חליצה ומיאונים בשלשה ובמ"ג פ"ק דסנהדרין פסק דסגי בשנים והכי איתא בהדיא בגמרא ריש פי"ב דמכילתין דהל' כמ"ד בשנים והיה נראה להגיה עוד דז"ש דקי"ל צ"ל דקמ"ל. אבל לשון משום לא דייק לפום כך וצ"ע. [*וטעמא דלא חשידי שאין שנים מצויים לחטוא בשביל אחד ירושלמי כתבו הרי"ף. וכתב ב"י ריש סי' י"ב בטוא"ה דהא דתנן במשנה דלעיל הרגנוהו לא ישא כו' לא ששנים מעידין כן אלא כלומר שהרגו עם אנשים הרבה]:

שהיו להם נשים. דלא לישא את זו נתכוין. רש"י:

ומתו. דאילו נתגרשו והבעלים גרמו הגירושין אסורות כדאיתא בגמרא:

וכולן וכו' או שנתאלמנו מותרות לינשא להן. פירש הר"ב לחכם ולעד כו' ומפרשים בגמרא דלעד המעיד על בעלה שמת לא תנשא אלא כשנתגרשה אבל כי נתאלמנה קי"ל דהויא קטלנית ואסורה להנשא כמו שאכתוב במשנה שניה פרק ד' דכתובות:

וכולן מותרות לבניהם וכו'. כ"ש לאביהן דמותרים דלא חיישינן שמא יזנה מתיר זה [עמה] משום שהבן בוש מאביו ועי' רפי"א מ"ש שם בס"ד. ומ"ש הר"ב וכל הני דאמרינן לא יכנוס כו' אם כנס לא יוציא ובעד אחד שאמר מת כו' צריכין למימר בהיא אומרת ברי לי שמת דאלת"ה היא קיימא באשם תלוי שהרי ספק הוא לה והכי איתא בגמרא פרק ב' דכתובות דף כ"ב ועיין משנה ה' פט"ו דלקמן ועיין מ"ש בריש פרק ד' דכריתות. ומ"ש חוץ מהנטען על אשת איש דבנטען שהוציאוה בבית דין בעדים וראיה ברורה הרי נאסרה על הבועל מדאורייתא כדלעיל. מה שאין כן בכולהו ואפילו בעד המשיאה דאתתא מנסבא ורייקא וכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש והיינו טעמא דאם באו עדי כיעור בלבד שכתב הר"ב דאם כנס לא יוציא משום דהשתא אין מוציאין בב"ד מהבעל ונמצאת אומר שלא נאסרה לבועל ואף כי איכא נמי בהדי עדי כיעור קלא דלא פסיק לא מפקינן בב"ד מהבעל ולכך כשיש לו בנים ממנה אין מוציאין ופירוש היו לו בנים ממנה שכתב הר"ב נראין דבריו כדברי הרי"ף ורמב"ם דבנטען קאמרי דלא כפירש"י דמפרשה ביש לה בנים מבעל הראשון: