תוספות יום טוב על טהרות ו

משנה א עריכה

ספקו טמא. ל' הר"ב ומטמאינן מספק כל אדם וכלים וכו' ומיירי כשאדם אוחז בכלים. דאלת"ה כלים אין בהן דעת לישאל. וכל שאין בו דעת לישאל טהור כדתנן במ"ז פ"ג:

הטמא עומד וכו'. פי' הר"ב מצורע עומד כו' כמו ששנינו במ"ז פי"ג דנגעים. וע"ש (וטמא עובר הספק אם עמד. הרמב"ם). ומ"ש הר"ב פ"א כגון שרץ וכו' כך פירש הר"ש. והקשה מהר"ר וואלף וורמייזא דהא במ"ז פ"ב דעדיות קתני לה משום ר' יהושע דמטהר ע"כ. ולי לא קשיא דהתם לא כתב הר"ב דאדם אוחז והכא מיירי בבני אדם העוברים ויש בהם דעת לישאל. וכבר כתבתי בזה לעיל פ"ד מ"ב. אבל הרמב"ם פסק בעדיות כר' יהושע. ופסק בכאן דלא כר"י. דאיהו מפרש הכא כפירוש קמא שכתב הר"ב כך נ"ל. והא דכתב הר"ב כגון שרץ כו' צ"ל דא"נ מת בפי העורב דתנן נמי התם גבייהו. דאל"ה ספק האהיל לא שייך כלל ולא ה"ל להר"ב לפרש משום דאין חילוק בין יש מקום כו' ומ"ש כדהוכחנו לעיל פ' הזורק מ"ד:

הטומאה ברה"י וטהרה ברה"ר. פי' הר"ב כגון חנות וכו' כדקתני באידך בבא. הר"ש. ויש לדקדק למה לא הזכיר רה"י ורה"ר בטמא עומד וטהור עובר ובטהור עומד וטמא עובר כאשר הזכיר בטומאה וטהרה. ואפשר לומר דרישא ודאי בטומאה מצומצמת לרה"ר או לרה"י. ודיקא נמי מדקתני לה בלשון טמא עומד ועובר. אבל סיפא לאו בטומאה וטהרה מצומצמת לרה"ר. אלא בטומאות שהן לפני ולפנים. (אלא שאדם עומד בחוץ ויכול לפשוט את ידיו ליגע בטומאה. א"נ שהן לפני ולפנים) והספק שמא נכנס הטהור לפני הטומאה. ואם הטהרה ברה"י והטומאה ברה"ר. שמא נכנסה הטומאה אצל הטהרה (ובכולם ר"י מטמא וחכמים מטהרים) ורישא להודיעך כחו דר"י דאע"ג דמיטמא ודאי או מטמא ודאי ברה"ר (מודה) [טמא] הואיל וא' מהן ודאי ברה"י כדאמרן. וסיפא להודיעך כחן דרבנן. דאע"ג דאיכא לספוקי דילמא ברה"י ממש אפ"ה מטהרי רבנן [דקא] סברי הא דאמר ספק טומאה ברה"י טמא. דוקא כי איתנהו לתרווייהו ברה"י בודאי. אלא שהוא ספק נגע ספק לא נגע. אבל כי הוי ספק בואה. טהור [ועיון במ"ד] כ"כ הראב"ד במ"ז פ"ג דעדיות. וזה קרוב לפירוש האחר שכתב הר"ב. אבל לפירוש הראשון שכתב הר"ב מעיקרא לאו קושיא הוא דרהטא דמתניתין דנגעים הוא דנקט:

משנה ג עריכה

עלה לראשו. כתב הר"ב ראשו של אילן חשיב רה"י וכו' ואע"ג דלא הוי רה"י אצל שבת הוי רה"י אצל טומאה ופירש הרמב"ם הואיל ואין האדם יכול להשתמש בהן ואינו רגיל להלוך בהן:

ספיקו טהור. דשמא לא נכנס כלל וספק רה"ר טהור. אבל סיפא ודאי נכנס לרה"י. הלכך ספקו טמא. ואע"פ שאמרו (במתניתין דלקמן) כל מה שאתה יכול לרבות ספקות וס"ס טמא. מ"מ והוא שיכנס למבוי או לבקעה שיש בהם הספק אבל אם לא ידע אם נכנס בהם אם לא נכנס כלל. טהור. הראב"ד פ"ך מהא"ה [הלכה ט']:

משנה ד עריכה

ברה"י טמא. דמן הדין אפילו חד ספקא ראוי לטהר דאוקמא אחזקתה. וכיון דמטמינן בחד ספיקא דילפינן מסוטה. מה לי חד ספיקא מה לי כמה ספיקות. תוס' פ"ג דב"ב דף נ"ה. ודפסחים פ"ק דף י':

ברה"ר טהור. איידי קתני דהא אפילו חד ספק טהור. והרמב"ם בחבורו (שם) היפך הלשון. וכתב ברה"ר טהור. ברה"י טמא:

נכנס למבוי. והטומאה בחצר. ידוע שהחצר (והמבוי) רה"י כמו הבית. הרמב"ם ועיין במ"ב פ"ז דנדה:

והטומאה בחצר. לא טומאה ודאית. אלא כלומר מה שמביא עלינו לספק אם נטמא אותו דבר הוא בחצר:

רבי אלעזר ה"ג בלא יו"ד. כ"כ התוס' פ"ג דב"ב דף נ"ה (ד"ה ר"א):

משנה ו עריכה

עד שיאמר לא נגעתי. כתב הר"ב לאו דוקא כו' כ"כ הר"ש. דהכי מוכח בפ"ק דפסחים גבי חולדה וברדלס מצויין שם דף ט' בתוספות בד"ה ספק גררוהו כו' אבל התם תרי ספיקות הוו וחדא מינייהו גרירת חולדה וברדלס. וכתבו דהוי ספק הרגיל ומשום כך מטהרינן אפילו ברה"י. ונמצינו למדין דדוקא בספק ספיקא כי התם. ול' הרמב"ם בפי"ח מהא"ה (הלכה ב'). כל ספק ברה"י טמא. עד שיאמר ודאי שלא נטמאתי:

השבילים המפולשים לבורות כו'. שהיה בראש המבוי חפירה נחפרה בקרקע. אם בור או שיח או מערה ויעמיד להן זה מקום כותל וישוב מבוי שאינו מפולש. לפי שלא יוכל אדם לבא מצד אחד ולצאת מצד אחר. הרמב"ם. ופי' בורות שיחין ומערות. במשנה ה' פ"ה דב"ק. ובפ"ק דמסכת מקואות משנה ד':

משנה ז עריכה

בימות החמה. ואלו הן ימות החמה משתעקר התבואה מתוכה. תוספתא כתבוה הרמב"ם והר"ש:

רה"י לשבת. עיין בפי' הר"ב במשנה דלעיל:

ורה"ר לטומאה. עיין מ"ש במשנה ג' פי"ח דאהלות [ד"ה שדה]:

ובימות הגשמים. פי' הר"ב שהיא זרועה כו' ואלו הן ימות הגשמים משתרד רביעה שנייה. תוספתא. וכתבו התוספות פ"ט דב"ב דף קנ"ג [ד"ה ובימות הגשמים] דמשתרד רביעה שנייה לאו היינו מפני רוב המים. אלא שמשם ואילך גדילים הזרעים ודריסת הרגל מזקת להם כדתניא וכו':

משנה ח עריכה

רי"א אם עומד כו' ורואה כו'. עיין מ"ש בזה במשנה דלקמן:

משנה ט עריכה

הפרון רה"י לשבת ורה"ר לטומאה. פי' הר"ב הפרון דומה לבסילקי ויש לו שני פתחים מכוונים זו כנגד זו. וכ"כ הרמב"ם בשם התוספתא. וקשה דלפלוג רבי יהודה כמו במתני' דלעיל. וראיתי בתוספתא פ"ז גם הר"ש הביאה כן דגרסי' בדברי ר"י איפכא דכשרואה וכו' הוא רה"י לשבת ורה"ר לטומאה. ואם לאו רה"י לכך ולכך. ולפי זה לא קשיא ולא מידי. אבל במתני' ודאי דקשיא. וראיתי עוד שהתוספתא לא הזכירה כלל הפרון אבל תרי גווני בסילקי קתני. ובשניה תני עלה פלוגתא דר"מ וחכמים. ומפני כן חשב הרמב"ם שהוא פי' הפרון דמתני'. אבל הר"ש כתב בשם הערוך. וז"ל הפרן פי' בערוך בית שהוא עומד באמצע רה"ר. וי"מ כגון מגדל ששלש רוחותיה בתוך הים ורוח א' ליבשה כמות מגדל של אלכסנדריא של מצרים. עכ"ל. נראה דסובר שהתוספתא תרי גווני בסילקי מפרשת. ואין אחד מהם פירוש להפרון כלל:

משנה י עריכה

האסטוונית. פי' הר"ב מקום צר כו' שהסוחרים יושבים שם. וכתב הרמב"ם (וז"ל כבר נתבאר בגמרא שהאיצטבא) היא כרמלית. ואמר פה רה"י לשבת ר"ל שהיא אינה רה"ר לשבת. וכך כתב הר"ב במשנה ג' פ"י דעירובין. דאיצטבא היא כרמלית:

חצר שהרבים נכנסים בזו כו'. עיין מ"ש בסוף מכילתין:

משנה טהרות, פרק ו':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב