תוספות יום טוב על אהלות א
תוספות יום טוב · על אהלות · א · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
משנה אהלות, הקדמה
הביא אחר כלים אהלות. וענינה לדבר על טומאת מת. והקדים זאת המסכתא בשביל שהיא קשה מכל הטומאות. הרמב”ם:
ואדם הנוגע בו טמא טומאת ערב. כתב הר"ב אבל חכמים גזרו על הנוגע בטמא מת בעודו מחובר כו'. כ"כ הרמב"ם. והא דכתיב (במדבר יט) וכל אשר יגע בו הטמא יטמא. לאו למימרא דיטמא כסתם טומאת מת אלא יטמא עד הערב קאמר. כדכתיב והנפש הנוגעת תטמא עד הערב. הכ"מ פ"ה מהט"מ. ועיין מ"ש ברפט"ז. וכתב עוד הכ"מ דקשיא ליה דבס"פ כיצד הרגל [דף כה ע"ב] יליף רבא מקרא דכל טומאה שאתם מטמאים במת לא יהו פחותים מז'. [וכמו שהעתקתי במ"ד פ"ק דכלים] [ד"ה עצה] וי"ל דשאני הכא דבחד קרא אמר יטמא שבעת ימים. ובאידך לא אמר אלא יטמא. משמע דלאו שבעת ימים קאמר. ע"כ. ולי לא קשיא ולא מידי. דקרא דמיניה יליף רבא. וכבסתם בגדיכם כתיב. ובבגדים דהיינו כלים. הוא דילפינן [*וכבמ"ג] אבל מש"ה ליכא למילף באדם:
כיצד שלשה. עמ"ש במ"ד פי"א דפרה:
כלים הנוגעים במת. [*עמ"ש הר"ב במשנה דלקמן. ומ"ש] הר"ב בין כלי מתכת כו'. כלומר חוץ מכלי חרס. כמ"ש [הר"ב] בפ"ק דפסחים מ"ו ועו' מ"ש ברפט"ז ומ"ש דכתיב בחלל חרב כו' חרב הרי הוא כמת שהרי אין הבדל בין חלל חרב. או חלל אבן. או חלל עץ. ואמנם ירצה בזה. שכל מה שיגע בחרב אשר נהרג בו המת יטמא ז' ימים. הרמב"ם [בפירושו] ועיין מ"ש במ"ה פ"ק דכלים [ד"ה מטמא]:
הרביעי בין אדם בין כלים כו'. כתב הר"ב וה"ה דבכיצד ג' כו'. אלא מסיפא כו' דאפי' אדם בכלים שנגעו במת כו'. אבל לא שמעינן מינה כלים במת וכלים בכלים במכ"ש כשאדם באמצע דמיטמאין הכלים ממנו. כ"ש כשאינו באמצע שיטמאו הכלים מן הכלים. דהוי אמינא דלעולם אין כלי מתטמא מכלי שיטמא טומאת שבעה. ואע"ג דכשאדם באמצע מתטמאין. שאני התם דקרא כתיב וכבסתם בגדיכם כו'. וזב דבמתני' ה יוכיח:
[*האהל. עיין מ"ש ברפכ"ז ממסכת כלים]:
אין האהל מתחשב. פי' הר"ב אפי' אין השפוד בתוך האהל כו' [*בפ' סגוס עבה. ועיין מ"ש שם]. ועיין מ"ש בשם מהר"ם במשנה ב פ"ז [ד"ה מאחוריו]:
ושאינו באמצע הן ג'. ואע"ג דלכאורה נראה דהא [דאדם באמצע] חומרא דכלים היא שהן נגעו במת והוו אבי אבות. אבל כשאדם הוא תחלה שנגע במת לא הוי אלא אב הטומאה. מ"מ חומרא דאדם חשיב ליה דעושה כיוצא בו. משא"כ בכלים. מהר"ם:
שהבגדים הנושאים את הזב כו'. לשון הר"ב כגון משכב ומושב כו'. וכן לשון הרמב"ם וקרא דמייתו לראייה. במרכב כתיב כמ"ש ברפ"ד דנדה בס"ד [ד"ה כעליון]. וכ"ש משכב ומושב דחמירי. ובנא"י משכב או מרכב:
ואין אדם נושא את הזב מטמא אדם. כתב הר"ב ואפילו בשעה שהוא נושא כו. ככלל שאמר ר' יהושע בר"פ בתרא דזבים. ומסיים הרמב"ם ואמנם שאר כלים הוא מטמא. ועמ"ש שם בזבים:
עד שתצא נפשו. כתב הר"ב דכתיב כל הנוגע כו' למדך הכתוב כו'. ומכאן אתה דן לשרץ. מה מת חמור אינו מטמא עד שעה שימות. שרץ הקל אינו דין שלא יטמא עד שימות. ספרי. וממילא לבהמה וחיה דתנן לקמן:
הותזו ראשיהם אע"פ שעדיין הראש מעורה בעור הגוף. הרמב"ם ספ"ד מהלכות שאר אבות הטומאות [הלכה י"ד]. ופי' הכ"מ דאל"כ פשיטא. ע"כ. כלומר דאף על פי מפרכסין אינה רבותא כלל:
כגון זנב של לטאה. הוא שם השרץ [בפ' שמיני] וזה הבע"ח יתנועע זנבו מאד מאד אחר חתיכה. ואמנם יקרה זה לקצת מיני בעלי חיים כאשר לא יהיה הכח המתנועע מתפשטת בכלל האיברים משורש והתחלה אחת. אבל תהיה מתפרדת בכלל הגוף. הרמב"ם:
האברים. לשון הר"ב צריך שיהיה בהם בשר וגידים ועצמות וכו'. כדכתב בסוף פרקין. ועיון מ"ש בריש מסכת טהרות [ד"ה והאוכל]. ומ"ש הר"ב ומיירי בין באבר שנתלש מן החי וכו'. עיין במשנה ג' פ"ו דעדיות:
בפיסת הרגל. לשון הר"ב כף הרגל. וכן פיסת היד הוא כף היד. כדכתיב (מלכים א יח) ככף איש עולה מים תרגומו פיסת ידא. הר"ש:
ששה בכל אצבע. כי פיסת הרגל וכן פיסת היד. הכל חבורי האצבעות עד הקנה:
[*בקורסל. פי' הר"ב תרגום כרעים קרסולים מקום חבור הרגל והשוק. וגם הר"ש כתב שהוא מקום חבור הרגל והשוק. וכתב שהוא מלשון ולא מעדו קרסולי והוא בשירת דוד המע"ה ושם פירש"י עקב. וא"כ אין זה חבור הרגל והשוק כדפי' הר"ב על עקבו במס' כלים פכ"ו מ"ד. וכ"ש לפירש"י שהזכרתי ברפי"ב דמסכתא יבמות. אכן הרד"ק פירש קרסולי כרעי ותרגום אשר לו כרעים די ליה קרסולין וי"ת רכובתי והם הברכים. ע"כ. והרמב"ם כתב בפירושו וקורסל העקוב תרגום כרעים קרסולים. ע"כ. ונ"ל שתיבת העקוב. צ"ל הערקוב. כלשון משנתינו דפ"ו דבכורות משנה יא. ועיין לקמן]:
[*בארכובה. לפי מה שפירשתי בקורסל דלעיל שהוא מקום [חבור] הרגל בשוק. יהיה הארכובה מקום חבור השוק בירך. ועיין מ"ש במ"ו פ"ד דחולין [ד"ה הארכובה]:
מרפק. פי' הר"ב קוד"ו. ועיין עוד במשנה ג פ"י דשבת:
מטמא במגע ובמשא ובאהל. טומאת מגע ואהל הנה הוא בפסוק. כמו שאמר הנוגע במת ואמר כל הבא אל האהל [יטמא] וטומאת משא הוציא אותה הקבלה מטומאת נבלה אשר היא טומאה קלה והוא מטמא במשא. כמו שבא הכתוב והנושא את נבלתה. וכ"ש המת שמטמא במשא וכמו שהנבלה אשר מגעו [*טומאת ערב. משאו טומאת ערב. כן המת אשר מגעו] טומאת ז'. משאו [ג"כ] טומאת ז'. וזה מבואר בספרי. הרמב"ם. ומסיים בה הכי בחבורו ריש הלכות *)אהלות. ויראה לי ששתק ממנה הכתוב כדרך ששתק מאיסור הבת. לפי שאסר בפירוש אפי' בת הבת. ושתק מאיסור אכילת בשר וחלב לפי שאסר בפירוש אפילו בשולו כך שתק מטומאת משא במת. לפי שטמא בפירוש אפילו מטומאת אהלות כ"ש משאו. ע"כ. וכתב הכ"מ דלא שייך להקשות דא"כ עונשין מן הדין. דכולהו כגלויי מלתא בעלמא נינהו ועיין מ"ש לענין ממון בשם התוס' בריש ב"ק גבי כהרי הבור כו':
ובמשא. עיין בסוף משנה ג פ' בתרא דזבים:
בזמן שיש עליהן בשר כראוי. שהוא פחות מכזית. כמו שפי' הר"ב במשנה ב פ"ז דנזיר:
משנה אהלות, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב