משנה אהלות א ח

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת אהלות · פרק א · משנה ח | >>

[עריכה]

מאתים וארבעים ושמונה אברים באדם: שלשים בפיסת הרגל, ששה בכל אצבע^יא, עשרה בקורסל, שנים בשוק, חמשה בארכובה^יב, אחד בירך, שלשה בקטלית, אחת עשרה צלעות, שלשים בפיסת היד, ששה בכל אצבע, שנים בקנה, ושנים במרפק, אחד בזרוע, וארבעה בכתף.

מאה ואחד מזה ומאה ואחד מזה.

ושמונה עשר חוליות בשדרה, תשעה בראש, שמונה בצואר, ששה במפתח של לב, וחמשה בנקביו.

כל אחד ואחד מטמא במגע ובמשא ובאהל.

אימתי? בזמן שיש עליהן בשר כראוי. אבל אם אין עליהן בשר כראוי^יג, מטמאין במגע ובמשא, ואין מטמאין באהל.

נוסח הרמב"ם

[עריכה]

מאתיים ושמונה וארבעים איברים - באדם.

שלשים - בפיסת הרגל,

שישה - בכל אצבע,

עשרה - בקורסל,

שנים - בשוק,

חמישה - בארכובה,

אחד - בירך,

ושלשה - בקטלית.

ואחת עשרה - צלעות.

שלשים - בפיסת היד,

שישה - בכל אצבע,

שנים - בקנה,

שנים - במרפק,

אחד - בזרוע,

וארבעה - בכתף.

מאה ואחד מזה - ומאה ואחד מזה.

ושמונה עשר חוליות - בשזרה.

תשעה - בראש.

שמונה - בצוואר.

שישה - במפתח של לב.

וחמישה - בנקביו.

וכל אחד ואחד - מטמא במגע, ובמשא, ובאוהל.

אימתי?

בזמן שיש עליהן בשר כראוי,

אבל, אם אין עליהן בשר כראוי -

מטמאין במגע ובמשא - ואין מטמאין באוהל.

פירוש הרמב"ם

[עריכה]

בעבור שקדם לנו הדין שהאבר יטמא ואפילו בפחות מכשיעור, הנה ראוי שיודיענו אלו האברים מה הם.

פיסת היד, ופיסת הרגל - מסרק היד, ומסרק הרגל.

וכאשר היה ברגל שלשים פרקים, הנה בכל אצבע ששה פרקים.

וקורסל - העקוב, תרגום "כרעים"(ויקרא יא, כא) "קרסולים".

ושוק, וארכובה, וירך - ידועים.

וקטלית - הוא כף הירך, ומה שתדבק בו למעלה.

צלעות - הצדדין.

ואמרו שנים בקנה - בקנה הזרוע.

ומרפק - הוא הקובדו.

וחוליות השדרה - הן חוליות הגב. ושם הבניין בכללו "השדרה".

ומפתח הלב - הוא החזה, לפי שבתנועת החזה ינשב הריאה על הלב, והנה הוא לו כמו מפתח, שיפתח דרך יכנס ממנו האויר ויצא העשן.

ונקבים - הן הן כלי ההולדה והאמה.

ומה שיתחייב שתבינהו:

• שהמת בעצמו יטמא במגע ובמשא ובאוהל.

• אולם טומאת מגע ואוהל הנה הוא בפסוק, כמו שאמר "הנוגע במת"(במדבר יט, יא), ואמר "כל הבא אל האוהל, יטמא"(במדבר יט, יד).
• וטומאת משא הוציא אותם הקבלה מטומאת נבלה, אשר היא טומאה קלה והיא מטמאה במשא כמו שבא הכתוב "והנושא את נבלתם, יכבס בגדיו"(ויקרא יא, כח), וכל שכן המת שמטמא במשא.
• וכמו שהנבלה אשר מגעה בטומאת ערב משאה בטומאת ערב, כן המת אשר מגעו טומאת שבעה משאו גם כן טומאת שבעה, וזה מבואר בספרי.

• ואמר יתברך "בחלל חרב או במת"(במדבר יט, טז), ואין ספק שחלל חרב הוא הוא המת, ובא הקבלה שעניין זה שמה שהבדילתו הסייף הוא כמו המת, וזהו אבר מן החי. וכן אבר מן המת כמו שהתבאר, והוא אמרם "לעשות את הפורש ממנו, כמוהו".

• ואם היה אשר הובדל מן המת או מן החי אבר עליו מהבשר והעצמות והגידים, מה שאפשר שיחיה כלל הבשר ויבריא אם היה מחובר באדם והוא חי, הנה האבר אשר הוא באותו עניין יטמא כמו שיטמא המת בכללו. וזה מאמר השם "או בעצם אדם"(במדבר יט, טז), ייחס העצם לאדם, עד שיהיה בו עצם ובשר כמו כלל גשם האדם ואז יהיה דינו כדין המת בכללו.
• אולם אם לא יהיה עליו בשר, או היה עצם כשעורה, ואפילו לא יהיה מן הפרקים המנויים, הנה הוא יטמא במגע לאמרו יתברך "וכל הנוגע בעצם"(במדבר יט, יח), איזה עצם שיהיה. וכן גם כן יטמא במשא על הפנים אשר זכרנו מנבלה. ולא יטמא באוהל לפי שטומאת אוהל אמנם באה באדם לבד, כמו שאמר "אדם כי ימות באוהל"(במדבר יט, יד), או באבר מן האדם דומה לאדם לאמרו "בעצם אדם". אמרו "מה המת בשר ועצמות וגידים, אף אבר מן החי כברייתו בשר וגידים ועצמות". ואמרו גם כן "שני עצמות נאמרו בעניין או בעצם אדם זה אבר מן החי, וכל הנוגע בעצם זה עצם כשעורה".

ושמור אלו השורשים כולם, ולא תבקש ממני לכופלם בעתיד:

פירוש רבינו שמשון

[עריכה]

שלשים בפיסת הרגל כיצד ששה בכל אצבע. דהיינו שלשים לחמש אצבעות וכן גבי פיסת יד נמי כיצד קתני. פיסת הרגל היא הפרסה דהוא כף הרגל וכן פיסת היד הוא כף היד כדכתיב (מ"א יח) ככף איש עולה מים תרגומו פיסת ידא:

קרסול. מלשון (תהלים יח) ולא מעדו קרסולי מקום חיבור הרגל והשוק:

קטלית. למעלה בראש הירך.

בקנה. עצם המחובר ליד מלשון (יחזקאל מ) קנה המדה שבו מודדין האמה:

מרפק. רויד"א בלע"ז כדתנן פרק האומר משקלי עלי בערכין (דף יט.) משקל ידי עלי ממלא חבית מים ומכניס ידו עד מרפקו ובגמרא תניא משקל ידי ומשקל רגלי עלי ממלא חבית מים ומכניס ביד עד האציל וברגל עד הארכובה פי' מרפק ואציל הכל אחד כדכתיב (יחזקאל יג) על כל אצילי ידי תרגום על כל מרפקי ידי משמע דמרפק ביד כנגד ארכובה ברגל ובפרק שני דזבחים (דף יח:) ולא יחגרו ביזע אין חוגרים [במקום] שמזיעין [כדתניא כשהן חוגרין אין חוגרין] לא למטה ממתניהם ולא למעלה מאציליהם אלא כנגד אצילי ידיהם וזהו כנגד הקוד"ה ששם דרך לחגור בו מתניו וצא ולמד ממנין סדר משנתינו. וי"מ דמרפק הוא השחי ולא יתכן כדפרישית ומיהו מדכתיב בירמיה (לח) שים נא בלויי הסחבות תחת אצילי ידיך שלא יזיקו לו החבלי' כשהעלוהו מבור הטיט משמע כדברי וכן מדתנן פרק המצניע (דף צב.) גבי הוצאה בפיו ובמרפקו ושם פירשתי:

מאה ואחד מזה. כל מה שמנה מנה מצד אחד של הגוף כגון יד אחד ורגל אחד ודופן אחד:

בשר כראוי. כדתנן פ"ק דכלי' (מ"ה) שיעור בשר כדי להעלות ארוכה ר' יהודה אומר אם יש במקום א' כדי להקיפו בחוט ערב יש בו להעלות ארוכה:

תניא בתוספתא [פ"א] כשם שאבר מן החי ואבר מן המת שחסר עצם באדם טהור כך בנבלות ובשרצים טהור אבר שאין עליו בשר כראוי באדם טמא בנבלות ובשרצים טהור המוח בין באדם בין בבהמה בין בחיה בין בעופות בין בנבלות בין בטרפות בין בשקצים בין ברמשים טמא וחייבין עליו משום פיגול ונותר וטמא ומטמא כזית במשא וכעדשה במגע כללו של דבר מוח הרי הוא כבשר לכל דבר. תנן במסכת עדיות פרק קמא אבר שיש עליו בשר כראוי מטמא במגע ובמשא ובאהל חסר בשר טמא חסר עצם טהור. פי' חסר בשר טמא כדתנן במתניתין דאם אין עליו בשר כראוי מטמא במגע ובמשא ואין מטמא באהל. חסר עצם טהור לגמרי ובלבד שלא יהא בו כזית בשר וכגון דחסר עצם לגמרי דליכא עצם כלל דאי חסר עצם מכברייתו צריך שלא ישאר ממנו עצם כשעורה דבענין אחר לא הוי טהור לגמרי:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

פיסת הרגל - כף הרגל היא הפרסה: ששה בכל אצבע לחמש אצבעות, היינו שלשים:

קרסול - תרגום כרעיים, קרסולין. מקום חיבור הרגל והשוק:

קטלית - למעלה בראש הירך:

בקנה - עצם המחובר ליד. מלשון קנה המדה, שבו מודדים האמה:

מרפק - קוד"ו בלע"ז:

מאה ואחד מזה - שכל מה שמנה עד עכשיו מצד אחד מהגוף הוא, כגון יד אחד ורגל אחד ודופן אחת:

מפתח של לב - הוא החזה. שמפני תנועת החזה מנשב הריאה על הלב, נמצא החזה פותח דרך שממנו יכנס האויר ויצא ללב:

בנקוביו - הביצים וגיד האמה:

בשר כראוי - כדי שיעלה ארוכה ויבריא, אם היה מחובר באדם חי:

ואין מטמאין באוהל - לפי שטומאת אוהל אינה אלא או באדם שלם כדכתיב (במדבר יט) אדם כי ימות באוהל, או באבר הדומה לאדם כדכתיב (שם) בעצם אדם, מה אדם יש בו בשר וגידים ועצמות ומטמא באוהל, אף אבר שיש בו בשר וגידים ועצמות מטמא באוהל:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

בפיסת הרגל. לשון הר"ב כף הרגל. וכן פיסת היד הוא כף היד. כדכתיב (מלכים א יח) ככף איש עולה מים תרגומו פיסת ידא. הר"ש:

ששה בכל אצבע. כי פיסת הרגל וכן פיסת היד. הכל חבורי האצבעות עד הקנה:

[*בקורסל. פי' הר"ב תרגום כרעים קרסולים מקום חבור הרגל והשוק. וגם הר"ש כתב שהוא מקום חבור הרגל והשוק. וכתב שהוא מלשון ולא מעדו קרסולי והוא בשירת דוד המע"ה ושם פירש"י עקב. וא"כ אין זה חבור הרגל והשוק כדפי' הר"ב על עקבו במס' כלים פכ"ו מ"ד. וכ"ש לפירש"י שהזכרתי ברפי"ב דמסכתא יבמות. אכן הרד"ק פירש קרסולי כרעי ותרגום אשר לו כרעים די ליה קרסולין וי"ת רכובתי והם הברכים. ע"כ. והרמב"ם כתב בפירושו וקורסל העקוב תרגום כרעים קרסולים. ע"כ. ונ"ל שתיבת העקוב. צ"ל הערקוב. כלשון משנתינו דפ"ו דבכורות משנה יא. ועיין לקמן]:

[*בארכובה. לפי מה שפירשתי בקורסל דלעיל שהוא מקום [חבור] הרגל בשוק. יהיה הארכובה מקום חבור השוק בירך. ועיין מ"ש במ"ו פ"ד דחולין [ד"ה הארכובה]:

מרפק. פי' הר"ב קוד"ו. ועיין עוד במשנה ג פ"י דשבת:

מטמא במגע ובמשא ובאהל. טומאת מגע ואהל הנה הוא בפסוק. כמו שאמר הנוגע במת ואמר כל הבא אל האהל [יטמא] וטומאת משא הוציא אותה הקבלה מטומאת נבלה אשר היא טומאה קלה והוא מטמא במשא. כמו שבא הכתוב והנושא את נבלתה. וכ"ש המת שמטמא במשא וכמו שהנבלה אשר מגעו [*טומאת ערב. משאו טומאת ערב. כן המת אשר מגעו] טומאת ז'. משאו [ג"כ] טומאת ז'. וזה מבואר בספרי. הרמב"ם. ומסיים בה הכי בחבורו ריש הלכות *)אהלות. ויראה לי ששתק ממנה הכתוב כדרך ששתק מאיסור הבת. לפי שאסר בפירוש אפי' בת הבת. ושתק מאיסור אכילת בשר וחלב לפי שאסר בפירוש אפילו בשולו כך שתק מטומאת משא במת. לפי שטמא בפירוש אפילו מטומאת אהלות כ"ש משאו. ע"כ. וכתב הכ"מ דלא שייך להקשות דא"כ עונשין מן הדין. דכולהו כגלויי מלתא בעלמא נינהו ועיין מ"ש לענין ממון בשם התוס' בריש ב"ק גבי כהרי הבור כו':

ובמשא. עיין בסוף משנה ג פ' בתרא דזבים:

בזמן שיש עליהן בשר כראוי. שהוא פחות מכזית. כמו שפי' הר"ב במשנה ב פ"ז דנזיר:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(יא) (על המשנה) בכל אצבע. כי פיסת הרגל והיד הכל חבורי אצבעות עד הקנה:

(יב) (על המשנה) ארכובה. מקום חבור השוק בירך. ועתוי"ט:

(יג) (על המשנה) כראוי. שהוא פחות מכזית:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

קורסל. הוא פרק ראשון למעלה מן העקב. הרא"ש ז"ל וכן באבודרהם ז"ל. וי"ס דגרסי קרסול:

קוטלית. הוא בוקא דאטמא:

אחת עשרה צלעות. מצאתי כתוב בחלק שני דספר שלשלת הקבלה בדרוש יצירת הולד ואפי' שנראה לעין שהן י"ב מכל צד נוכל לומר שהצלע שלמעלה חז"ל חשבו אותו מעצם הגוף ע"כ:

במרפק. כתבו התוס' וגם הר"ש מרפק הוא מקום כפיפת הזרוע ונקרא ג"כ עציל ומרפק ועציל הכל אחד ובמקרא על כל אצילי ידי ומתרגמינן על כל מרפקי ידין משמע דמרפק ביד כנגד ארכובא ברגל ע"כ וכן פי' הרא"ש ז"ל בפירושו אשר על הלכו' קטנו' לרב אלפס ז"ל והאריך יותר ע"ש ואבודרהם ז"ל נראה דגריס מפרק שפירש מפרק מקום כפיפת הזרוע מלשון ותשבר מפרקתו ע"כ. ותמהתי שמצאתי שם בספר שלשלת הקבלה שנים במפרקת והוא החוליא שאחרי הראש שקישר הראש עם הגוף ע"כ. וכתוב בטור א"ח בבית יוסף ריש סימן כ"ו וכתבו התוס' והרא"ש ז"ל קבורת לשון קבוץ בשר כמו קיבורא דאהיני ויש שהיו אומרים דהא דאמרי' בגמרא בגובה של יד הוא מקום הנחת התפילין היינו גובה בשר הסמוך ליד והוא בין היד והמרפק הנקרא קודא ובספר התרומה כתוב שיש שמניחין אותן במקום ההוא ור"ת ז"ל אומר דע"כ הוא גובה הבשר שבזרוע שהוא בין הכתף והמרפק הנקרא קודא דהא משמע בכל דוכתא שמצות תפילין בזרוע ואותו עצם שבין יד לקודו אינו קרוי זרוע אלא קנה ועוד הביא כמה ראיות והסכימו כל הפוסקים לדבריו והרמב"ם ז"ל אע"פ שהוא קורא לעצם שבין יד לקודו זרוע ולעצם הסמוך לכתף קורא מרפק מ"מ לענין הנחת תפילין דעתו כדעת ר"ת שכך כתב ושל יד קושר אותה על שמאלו על הקבורת והוא הבשר התופח שבמרפק שבין פרק הכתף ובין פרק הזרוע ע"כ. והוא תימה גדול דלא משמע כן מלשון משנתנו:

וארבעה בכתף הרי מאה ואחד מזה ומאה וא' מזה. כך מצאתי מוגה:

בנקוביו. אית דגרסי בנקביו והם כלי הזרע והזכרות. ומצאתי שכתב החכם הר"ר סולימאן אוחנא ז"ל וז"ל צ"ע שהביצים וגיד האמה אין בהם עצם והנכון לפ' נקוביו פי הטבעת ששם יש עצמות ובשר וגידין ע"כ:

תפארת ישראל

יכין

[עריכה]

שלשים בפיסת הרגל:    ר"ל בהפרסה שהאצבעות מחוברות בה דהיינו ששה וכו':

ששה בכל אצבע:    שבכל אצבע שם אפי' באצבע הקטנה שברגל יש ששה עצמות בכל אורך הפרסה:

עשרה בקורסל:    קנעכעל בל"א. והוא מקום חיבור הפרסה לעצם הארוך התחתון שברגל. שמפסיק בין הפרסה להברך:

שנים בשוק:    הוא העצם הארוך התחתון הנ"ל. והוא הנקרא בבהמה בלשון הגמרא ארכובה הנמכרת עם הראש [כחולין ע"ו א] אבל רק כשמחובר עדיין בו הפרסה התחתונה נקרא כן:

חמשה בארכובה:    קניא בל"א והוא מקום חיבור עצם התחתון הארוך עם העצם האמצעי הארוך שברגל [אב"י הנקרא ירך]:

אחד בירך:    הוא העצם האמצעי הארוך. שבתחתיתו יש הברך:

שלשה בקטלית:    הוא העצם שלמעלה מעצם הארוך השני כנ"ל וזה עצם השלישי שבאורך הרגל הוא סמוך למתנים. ונקרא בלשון הגמ' בוקא דאטמא:

אחד עשרה צלעות:    שיוצאות בכל צד מהשדרה:

שלשים בפיסת היד:    היינו בכל אורך פיסת היד. וכלעיל בהרגל:

שנים בקנה:    הוא העצם הארוך המחובר לפיסת היד:

ושנים במרפק:    עללענבאגען בל"א והוא מקום כפיפת הזרוע:

אחד בזרוע:    הוא עצם הארוך העליון של היד והוא בין העללענבאגען להכתף:

מאה ואחד מזה:    הוא הסך הכל מכל העצמות שמנה התנא עד עכשיו מצד א' של הגוף:

ששה במפתח של לב:    הן עצמות החזה שסוגרים תחתם הלב הטמון בין כנפי הריאה משלש רוחות. וכל פנימיות חלול החזה מגונן עם אותן ו' העצמות:

וחמשה בנקביו:    הם העצמות שמסבבי' נקבי האחוריי' והשתן. ונקראין בעקקען בל"א [ומהר"ב משמע דרק על העצמות שמקיפין גיד השתן קאי. ואפ"ה נקט נקביו לשון רבים. מדיש באמצע הגיד קליפה דקה כקליפת השום המבדלת בין מהלך השתן למהלך הזרע וכדאמרינן בש"ס [בכורות מ"ד ב']:

כל אחד ואחד מטמא:    אבל כל אבר שאין בו עצם כלשון וכליות ולב וטחול וגיד השתן וכדומה. דינן כשאר בשר דדוקא כשיש בבשרן כזית מטמא במגע משא ואהל. ואותן העצמות שיש באשה יותר מבאיש דהרי יש אומרים שיש באשה רנ"ב עצמות וי"א שיש בה רנ"ג עצמות [כבכורות מה"א] ולהרמב"ם היה הגירסא שם בש"ס רנ"א עצמות. הרי כל עצמו' שיתירות באשה מבאיש מטמא רק במגע ובמשא אבל לא באהל [רמב"ם פ"ב מטו"מ ה"ז]. וכן כל אצבע יתירה. אם יש בה צפורן. אז אפילו אינה עומדת בשוה עם שאר האצבעו' או בעומדת בשוה עם שאר האצבעות אפי' אין בה צפורן הרי הוא כשאר אברים אבל בתרתי לריעותא אם אין בו כזית בשר מטמא רק מד"ס במגע ובמשא ולא באהל [רמב"ם שם ה"ז. וצ"ל דהרמב"ם מיירי באצבע של נפל. דאי באצבע של אדם גדול איך כתב הרמב"ם שטומאתו מד"ס. הרי יש בכל אצבע לכה"פ עצם כשעורה שמטמא במגע ובמשא מהלממ"ס. ודנימא גם הכא שהרמב"ם קורא להלממ"ס ד"ס [כמ"ש רכ"מ ריש אישות] הכא א"א לומר כן דהרי כ' אח"כ ולמה גזרו וכו'. ואי בהלממ"ס קאמר לא שייך להקשות למה גזרו]. ומה"ט נ"ל דנקט הך דינא הכא. אף דכבר שמעינן כן במשנה ז'. אלא לדיוקא נסבה דדוקא הנך איברים שנשנו לעיל מטמאין מדאורייתא במגע ובמשא ובאהל. הא יותרת שיש בו ב' לריעותא כלעיל אמ"ט כלל מדאורייתא. א"נ נ"ל דמשו"ה הדר ונקט דין האברים הכא. ה"ט משום דבעי למתני סיפא דבאין עליהן בשר כראוי מטמאין עכ"פ במגע ובמשא. הא בנבילה ושרץ באין עליהן בשר כראוי טהור מכלום [וכלקמן סי' ס"א]. ונ"ל עוד דהא דנקט תנא רק מנין אברי אדם ולא גם מנין אברי בהמה ושרץ. ה"ט. משום דכל עיקר המנין דנקט תנא באברי האדם. היינו רק לאשמעינן דרק אותן שנמנו מטמאו במגע משא ואהל. הא יותרת לא וכדאמרן. אבל נבלה ושרץ אף יותרת שבהן. כל שיש בו בשר וגיד ועצם מטמא טומאתו וכמשנה ז'. א"נ דלהכי נקט רק מנין של אברי אדם משום דבעי למתני בפרק הבא. דרוב מנין עצמות מטמאין באהל משו"ה אשמעינן הכא כמה הן כל אבריו. משא"כ בבהמה ושרץ. הרי אין נ"מ כלל בשנדע מנין אבריהן:

אימתי בזמן שיש עליהן בשר כראוי:    והיינו שמשערין שאם היה האבר מחובר באדם חי. והיה בשר ניטל מעל העצם והיה נשאר רק כל כך בשר על העצם עד שהיה יכול להתרפאות על ידו. וישוב להתכסות בבשר כמו שהיה והיינו מעט פחות מכזית [כהר"ב רפ"ז דנזיר] היינו בשר כראוי. ואפי' נשאר תוך העצם רק מוח כשיעור הזה. ואינו מקשקש בתוכו מהני [רמב"ם פ"ב ה"ב ופ"ב מאה"ט הי"א ופ"ד שם ה"ט]. מיהו בכלל בשר כראוי. היינו שנשאר בו גידו. דאל"כ שוב לא יתכסה כולו עם בשר [אב"י ולפ"ד מרומזים במלת כראוי ב' דברים. א) אופן הכמות מעט פחות מכזית [עי' כלים פ"ק מ"ה]. ב) התואר האיכות שיהיה מחובר ע"י גיד. גם נכלל בו בענין הבשר עצמו שיהיה בשר יפה לא שהרופא גרדו].

מטמאין במגע ובמשא:    משום עצם כשעורה שבו. וזה רק באבר מת. דרק עצם כשעורה ממת מטמא עכ"פ במגע ובמשא. הא אבר מנבילה ושרץ. בין מחי או ממת. אם אין עליו בשר כראוי טהור מכלום. [ונל"פ דשיעור בשר כראוי בשרץ. היינו מעט פחות מכעדש']. וכ"כ בשר הפורש מאדם בהמה ושרץ. והן חיים. טהור מכלום. וכ"כ עצם הפורש מאדם חי או מנבלה ושרץ אפי' הן מתים טהור מכלום. ורק בשר כזית מנבילה. או בשר כעדש' משרץ. מטמא כל א' בטומאתו

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

בועז

[עריכה]

פירושים נוספים

• כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
• דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
• מהדורת ויקיטקסט המבוארת