משנה אהלות א ו

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת אהלות · פרק א · משנה ו | >>

[עריכה]

אדם אינו מטמא עד שתצא נפשו.

ואפילו מגוייד, ואפילו גוסס -- זוקק ליבום ופוטר מן היבום, מאכיל בתרומה ופוסל בתרומה.

וכן בהמה וחיה אינן מטמאין עד שתצא נפשם.

הותזו ראשיהם^ט, אף על פי שמפרכסין, טמאין, כגון זנב של הלטאה ^י שהיא מפרכסת.

נוסח הרמב"ם

[עריכה]

אדם אינו מטמא - עד שתצא נפשו.

אפילו מגוייד, אפילו גוסס -

זוקק ליבום, ופוטר מן היבום,

מאכיל בתרומה, ופוסל מן התרומה.

וכן בהמה וחיה, אינן מטמאין - עד שתצא נפשן.

הותזו ראשיהן -

אף על פי שהן מפרכסין - טמאין,

כגון הזנב של לטאה שהיא מפרכסת.

פירוש הרמב"ם

[עריכה]

אמר יתברך "הנוגע במת בנפש האדם אשר ימות"(במדבר יט, יג), הנה ביאר בזה הפסוק שהוא לא יטמא עד שימות, ואם היה בעניינו לא יטמא בו בחיותו, וכאשר היה המת אשר טומאתו חמורה לא יטמא עד שימות, כל שכן הנבלה והשרץ.

ומגוייד - חתוך או נדקר.

וגוסס - הוא אשר הוא בפרק המות.

זוקק ליבום - אם היה מת האדם, ועזב אח בזה העניין, הנה אשת המת זקוקה ליבם, ויחייב עליה כל דיני זקוקה ליבם. וכן אם עזב ולד בזה העניין, הנה אשת המת פטורה מן היבום ומן החליצה.

והאשה ישראלית אשר לה ולד מכהן והיה הולד על זה העניין, הנה אוכלת בתרומה בשבילו עד שימות. וכן הכהנת אשר לה ולד מישראל והוא בזה העניין, הנה אין ראוי לה לאכול בתרומה עד שימות.

וביאור הותזו ראשיהן - נבדלו ראשיהן.

מפרכסין - מתנועעים, והתנועה אשר ינועו האברים אחר המות יקרא "פרכוס".

הלטאה - הוא שם השרץ, וזה הבעל חי יתנועע זנבו מאד מאד אחר חתיכה.

ואמנם יקרה זה לקצת מיני בעלי חיים, כאשר לא יהיה הכוח המתנועע מתפשט בכלל האיברים משורש והתחלה אחת, אבל תהיה מתפרדת בכל הגוף:

פירוש רבינו שמשון

[עריכה]

עד שתצא נפשו. כדדריש בסיפרי בפרשת פרה אשר ימות מגיד הכתוב שאין מטמא עד שעה שימות ומכאן אתה דן לשרץ וממעט מפרפר: מגוייד. מלשון (דניאל ד) גודו אילנא: זוקק ליבום. דכל זמן שהוא גוסס יבמתו אסורה לינשא: ופוטר מן היבום. דאם מת והניח בן גוסס אשתו פטורה מן החליצה ומן היבום: מאכיל בתרומה. את אמו כגון בת ישראל לכהן ופוסל אמו מן התרומה אם בת כהן לישראל היא: וכן בהמה וחיה אין מטמאין עד שתצא נפשם: הותזו ראשיהן. פ"ק דחולין (דף כא.) אמרי' מאי הותזו ריש לקיש אמר הותזו ממש רבי אסי אמר רבי מני כהבדלת עולת העוף דרבי אלעזר בר שמעון והתם גרסינן כזנב הלטאה כלומר פירכוס זה דומה לזנב הלטאה.

תני"א בתוספת"א [רפ"ב] ישראל ששחט בהמה טמאה לעובדי כוכבים ושחט בה שנים או רוב שנים ועדיין מפרכסת מטמא טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבילות כולה מייתי לה פרק העור והרוטב (דף קיז:):

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

עד שתצא נפשו - דכתיב (במדבר יט) כל הנוגע במת בנפש האדם אשר ימות. למדך הכתוב שאינו מטמא עד שימות ^ח:

מגויד - מחותך. לשון גודו אילנא (דניאל ד):

זוקק ליבום - כל זמן שהוא גוסס יבמתו אסורה להנשא:

ופוטר מן היבום - אם מת והניח בן גוסס, אשתו פטורה מן החליצה ומן היבום:

ומאכיל בתרומה - את אמו, אם היא בת ישראל שנישאת לכהן:

ופוסל - את אמו מן התרומה, אם בת כהן לישראל היא:

וכן בהמה וחיה אין מטמאין - טומאת נבילות, עד שתצא נפשם:

כזנב הלטאה - כלומר למה פרכוס זה דומה, לזנב הלטאה:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

עד שתצא נפשו. כתב הר"ב דכתיב כל הנוגע כו' למדך הכתוב כו'. ומכאן אתה דן לשרץ. מה מת חמור אינו מטמא עד שעה שימות. שרץ הקל אינו דין שלא יטמא עד שימות. ספרי. וממילא לבהמה וחיה דתנן לקמן:

הותזו ראשיהם אע"פ שעדיין הראש מעורה בעור הגוף. הרמב"ם ספ"ד מהלכות שאר אבות הטומאות [הלכה י"ד]. ופי' הכ"מ דאל"כ פשיטא. ע"כ. כלומר דאף על פי מפרכסין אינה רבותא כלל:

כגון זנב של לטאה. הוא שם השרץ [בפ' שמיני] וזה הבע"ח יתנועע זנבו מאד מאד אחר חתיכה. ואמנם יקרה זה לקצת מיני בעלי חיים כאשר לא יהיה הכח המתנועע מתפשטת בכלל האיברים משורש והתחלה אחת. אבל תהיה מתפרדת בכלל הגוף. הרמב"ם:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(ח) (על הברטנורא) מכאן אתה דן לשרץ בק"ו כו'. ספרי. ועתוי"ט:

(ט) (על המשנה) ראשיהם. אע"פ שעדיין מעורה בעור הגוף. הר"מ. דאם לא כן, פשיטא. כ"מ. כלומר, דאע"פ שמפרכסין אינה רבותא כלל:

(י) (על המשנה) הלטאה. הוא שם השרץ. ועתוי"ט:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

אדם אינו מטמא וכו'. מאי דקשה אמתני' כתבנוהו בסוף יבמות:

מגוייד. פי' הרא"ש ז"ל מחותך הורידין:

ואפי' גוסס. בריש פרק מי שאחזו הביא הר"ן ז"ל סברת רבינו יואל ז"ל דהא דאמרי' הכא דחשיב כחי היינו דוקא במילי דאתי ממילא כי הני דקתני במתני' אבל גיטו ומתנתו דמכח דעתו ודבורו אתו לא אבל ר"י ז"ל סובר דגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו וכל שהוא מדבר ודעתו מיושבת עליו מתנתו מתנה וגיטו גט ע"ש ועין עוד במה שכתבתי בשמו בפ"ק דערכין סי' ג':

מאכיל בתרומה. את אמו דכתיב ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו קרי בי' יאכילו בלחמו:

עד שתצא נפשם. ולענין טומאת אוכלין אינו כן אלא אם שחט בהמה חיה ועוף אע"פ שעדיין הם מפרכסי' מקבלין טומאה:

הותזו ראשיהן. פ"ק דחולין דף כ"א אמרי' מאי הותזו ריש לקיש אמר הותזו ממש ר' אסי אמר ר' מני כהבדלת עולת העוף דר"א ב"ר שמעון. והתם גרסי' כזנב הלטאה וכו' ויש להסתפק אי הוו גרסי תוס' ז"ל וכן בהמה חי' ועוף שכן כתבו שם הותזו ראשיהן גבי בהמה חי' ועוף מתנייא בסדר טהרות ולא גבי שרצים כדפירש בקונטרס ע"כ. ופי' כזנב הלטאה שאע"פ שנחתך לגמרי מפרכס ולא משום שיש בו חיות. וברמב"ם ספ"ד דהלכות שאר אבות הטומאו' הביאו לענין הותזו ראשיהן דשרצים וז"ל השרץ אינו מטמא עד שימות הותזו ראשיהן אע"פ שעדיין הראש מעורה בעור הגוף אע"פ שהן מפרכסין כזנב הלטאה מטמאי' ע"כ וכתוב שם בכסף משנה ומפ' רבינו דרבותא קמ"ל אע"פ שמעורין בעור הגוף דאל"כ פשיטא ע"כ:

תפארת ישראל

יכין

[עריכה]

אדם אינו מטמא עד שתצא נפשו:    דהיינו עד שאין בו רוח חיים באפו [כיומא פ"ה א'] שנאמר הנוגע במת בנפש אדם אשר ימות. דמדכתיב כפול מת אשר ימות משמע שכבר יצא נפשו לגמרי. ורק מדלא כתיב אשר מת. ש"מ דאפילו מפרכס עדיין דינו כמת:

ואפי' מגוייד:    מחותך. ולרש"י [יבמות ק"כ ע"א] היינו דהוא מלא פצעים וחבורות. והוא מלשון גודו אילנא. ולערוך מגוייד היינו לשון גיד. ר"ל שהוסר או נפתח גיד מגידיו. וכך כתב הרא"ש מחותך הוורידין. ול"מ היה נ"ל דאי מגויד לשון חתוך הוא [אבי לא מלשון גיד] היינו שנחלק גופו לרחבו לשנים [וזהו כוונת הרמב"ם [ספ"א מטו"מ] וז"ל שנחלק בטנו. דאי"ל דכוונת רבינו שנחלק לארכו דהיינו שנבקע בטנו ליתא דזה ודאי יכול לחיות [כחולין נ"ז א']. א"נ דמלת מגוייד ר"ל שנחתכו בו ב' הסימנים [כי"ד סי' ש"ע]. וכל הנך אף שודאי לא יחיו עכ"פ בעלי שכל הם. והם בכלל החיים עדיין:

ואפי' גוסס:    בח"מ [רי"א ס"ב] פי' מלת גוסס. דהיינו שסמוך למיתה עולה בגרונו ליחה. שע"י מיצר לו הנשימה. אולם באה"ע [קכ"א ס"ד] פי' יותר. דמלת גוסס הוא תרגומו של חזה. ור"ל משום שבשעת מיתה החזה משמעת קול מחמת שכלי הנשימה צרים אז. ול"מ נ"ל דגוסס הוא לשון צד. דתרגומו של כסלים שהן מהצד של הגוף הוא גססיא. ור"ל אדם דמצדד אצדודי מהחיים למות. א"נ משום דאותו אדם מנתח נתוח כל חלקי הרכבתו. וכמו שמתרגם הפסוק של וירד העיט על הפגרים על גססיא. וקמ"ל בהא דאע"ג שרוב גוססין למיתה. אפ"ה מדעדיין בשכלו ואפשר שיחיה עוד. לא אזלינן בכה"ג בתר רובא:

זוקק ליבום:    דיבמתו אסורה כל עוד שיחיה:

ופוטר מן היבום:    שכשמת והניח בן מגוייד או גוסס. אין אשתו זקוקה להיבם:

מאכיל בתרומה:    כשאמו ישראלית אלמנת כהן. אז כל עיר שבנה ממנו שהוא מגוייד או גוסס חי. מותרת לאכול תרומה:

ופוסל בתרומה:    כשאמו בת כהן אלמנת אביו ישראל אז כל עוד שבנה כזה עדיין חי. אינה שבה לבית אביה לאכול תרומה:

ובן בהמה וחיה אינן מטמאין:    טומאת נבילות [אב"י במגע ובמשא]:

עד שתצא נפשם:    וכ"ש שרץ הקל בטומאתו מדאין בו אפילו טומאת משא. ואת"ל דמה"ט לא הו"ל נמי למנקט נבילה. דג"כ כ"ש ממת דחמור מכולן שמטמא באהל. י"ל דה"ט דקמ"ל דלא תימא דוקא אדם דאית ליה מזלא [כב"ק דב"ב ושבת נ"ג ב'] ויכול שוב לחיות אף שהוא גוסס. אבל שאר בע"ח לא. קמ"ל. והא דלא תני במשנתינו גם עוף. ה"ט משום דבין שהוא מין טהור או טמא. אין בו טומאת נבילות. רק במין טהור בבית הבליעה. ובזה לא שכיח שיבלענו חי:

הותזו ראשיהם:    שהותז המפרקת ורוב בשר עמה:

אף על פי שמפרכסים:    ה"ה באדם לענין הנך דיני דלעיל דהיינו לענין טומאה ויבום וכו' בכולן אם הותז ממנו ראשו. אע"ג שמפרפר עדיין. אפ"ה דינו כמת:

כגון:    ר"ל הא למה זה דומה:

שהיא מפרכסת:    שאין בו חיות כלל ואפ"ה מטמא [אב"י ל"מ הייתי אומר דהמשל מזנב הלטאה לא בא לאשמעינן אלא הטעם מפני מה הפרכוס אינו סי' החיים ואמאי מטמא. ע"ז אמר דתנועת הפרכוס הוא כרפרוף של זנב הלטאה שנפרד מהגוף לגמרי אפ"ה טבעו שמפרכס עוד אלמא דהפרכוס הזה אינו כלל סימן חיים רק תנועות שגרונא הוא קראמפף בל"א. ועי' ברמב"ם ותמצא יסוד גדול בחכמת הטבע] אם הוא כעדשה. מדיש בו בשר עצם וגיד אף שהלטאה עדיין חי הוא:

בועז

[עריכה]

פירושים נוספים

• כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
• דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
• מהדורת ויקיטקסט המבוארת