שער מאמרי רשב"י/חלק ב - ספר בראשית/נח - וירא
פרשת נח עריכה
דף ס. עריכה
מאמר בס' הזוהר בדף ס' ע"א (ח"א ס, א) שורה ג' וז"ל: ותא חזי משיעורא דתיבותא אוף נמי הכי הוא רצה להביא ראיה אל מ"ש למעלה כי נח ותיבה הם יסוד ומלכות כי לכן שיעור התיבה היה שלש מאות אמה אורך ושלשים קומה וחמשים רוחב הם בגמטריא שד"י ואדנ"י שהם יסוד ומלכות עם הכולל:
- אמר שמואל שמעתי עוד טעם נחמד במאמר הזה. והענין הוא כי אם תשלב שם ההויה עם שם אדנ"י יעלה שיעורא דתיבותא בזה האופן:
י' פעמים א' י' פעמים א' שווה 10 - הרי עשרה; ה' פעמים ד' ה' פעמים ד' שווה 20 - הרי עשרים; -- הרי שני השילובים הנז' עולים שלשים כנגד שלשים אמה קומתה. אח"ך ו' פעמים נ' ו' פעמים נ' שווה 300 - הרי שלש מאות; הרי השילוב הזה שלש מאות כנגד שלש מאות אמה אורך התיבה. אח"ך ה' פעמים י' ה' פעמים י' שווה 50 - הרי חמשים. הרי השילוב הזה כנגד חמשים אמה רוחבה. נמצא כי בשילוב הוי"ה ואדנ"י היה קיום התיבה:
דף נט: - תוספתא עריכה
נח נח תרי זימני - סגנון א עריכה
שם בתוספתא בדנ"ט ע"ב שו' ל"ג (ח"א נט, ב) וז"ל: למה נח נח תרי זמני אלא כל צדיק וצדיק די בעלמא אית ליה תרין רוחין רוחא חד בעלמא דין ורוחא חד בעלמא דאתי והכי תשכח בכולהו צדיקי משה משה יעקב יעקב אברהם אברהם שמואל שמואל שם שם בר מיצחק כו'
הענין הוא כי החלק הנקרא רוח אין לו רק בחינה אחת הבאה מן ז"א הנקרא ת"ת. אבל החלק הנקראת נשמה הבאה מבינה יש לה שתי בחינות: האחת היא בהיותה למעלה במקום ראשו של ז"א ששם האורות סתומים ומכוסים כנודע; והשנית היא ברדתה למטה ובהתפשטה בגופו דז"א מן החזה שבו ולמטה. כי שם נפסק ונשלם יסוד דאימא שהיתה מכסה האורות ושם נתגלו האורות משם ולמטה. ולכן הנשמה משתנית ברדתה שם אל מקום הגילוי מבחינה אחרת.
וזהו סוד הפסוק "כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי" - פירוש, כי הרוח איננו רק בחינת רוח אחד בלבד, והנה הוא עוטף ומלביש את הנשמה (כנודע בסוד אימא המתלבשת תוך ז"א). וזהו מה שכתוב "יעטוף" ולא אמר "יתעטף" -- רוצה לומר לנשמה. וביאר טעם אל העיטוף הנזכר ואמר "ונשמות אני עשיתי" - פירוש, כי הנה שתי בחינות עשיתי בנשמה ונקרא נשמות, מיעוט רבים שנים. האחת היא המשכת בינה מראש ז"א עד החזה במקום הסתום. והשנית היא התפשטותה למטה מן החזה, במקום הגילוי כנזכר. ושם למטה במקום הגילוי -- אז צריכה אל הרוח הבא מבחינת ז"א שיעטוף וילביש אותה ולא תשאר הנשמה בגילוי. וזמ"ש "ונשמות אני עשיתי" ולכן "רוח מלפני יעטוף" את בחינה השנית שעשיתי בנשמות.
ומ"ש כאן בזוהר דכל צדיק אית ליה תרין רוחין - לא דק בלישניה. והכונה היא על שתי בחינות הנשמה כנזכר. ואפשר שלהיותם בז"א קראם 'רוחין'. וזמ"ש חד בעלמא דין - ז"א שהוא במקום הגילוי, וחד בעלמא דאתי - בינה שהוא במקום הסתום.
ואמנם ענין תרין רוחין אילין שיש לכל צדיק יובן במ"ש הכתוב "ונכרתה הנפש ההיא", ויובן במ"ש חז"ל הרשעים בחייהם קרויין מתים, ויובן במ"ש רז"ל כי נשמת הרשע יורדת אל רגליו בסוד "ותגל מרגלותיו ותשכב" כנזכר בס' הזוהר ובס' התקונין. והענין הוא כי הרשע כאשר הוא חוטא הוא מוריד נשמתו בגהינם בהיותו בחיים, כי בעת יצירתו נופחה נשמתו בקרבו ובהיותו חוטא מוריד נשמתו דרך מרגלותיו [ונשקעת בגהינם. וכפי בחי' עונותיו יורדת נשמתו כך מדרגות [1]]. ולכן בחייו קרוי מת. וכאשר היה רשע גמור - גמר להפיל נשמתו בגהינם.
ואם תאמר והרי אנו רואים אותו שהוא בחיים ואיך הוא נקרא מת? כמו שהקשו על מ"ש בגמרא כי הרשע נכתב ונחתם למיתה בראש השנה, והרי אנו רואים אותו שהוא חי? אבל התשובה היא עם הנזכר, כי שתי בחינות נשמה יש באדם. התחתונה היא נכנסת בפנימיותו, והעליונה נשארת בבחינת צל"ם מקיף על ראשו כמו שאמר הפסוק "אך בצלם יתהלך איש" כנודע. ובעת שהוא חוטא ויורדת נשמתו מדרגה התחתונה ממנה אל תוך גהינם - כך נכנסת בפנימיותו המדרגה התחתונה של נשמתו העליונה הנקראת צלם, וכפי הבחינות שיורדת נשמתו התחתונה בגהינם כך בחינות מדרגות יורדות מנשמתו העליונה אל תוך גופו להחיותו. וכאשר גמרה התחתונה לצאת מתוכו ולרדת בגהינם -- נגמרה גם נשמתו העליונה ליכנס בגופו ממש ונשאר בלתי צלם על ראשו. ואם עוד יוסיף לחטא עוד -- גם הצלם ההוא ירד מטה מטה לגהינם, מדרגה אחר מדרגה, כפי הגדר שחוטא, ואז גם הצלם ההוא נגמר לרדת ולצאת דרך מרגלותיו אל גהינם. אז עליו אמר הכתוב "כי אם עונותיכם היו מבדילים וכולי" ועליו נאמר ג"כ "ונכרתה הנפש ההיא" כי כל בחינות נשמתו תמו נכרתו, ירדו לגהינם ונפסקה אחיזתם מלמעלה, ולא נשאר להם שרש למעלה.
ואמנם הצדיקים נשמתם התחתונה שוכנת תוך גופם ונשמתם העליונה עומדת צל על ראשו בסוד אור מקיף, ומשם שואבת לו חיים מלמעלה תמיד ומריקה אל נשמתו אשר בתוכו. ויש לו תמיד תרין רוחין -- חד בעלמא דאתי (היא העליונה שהוא בסיתום למעלה מן החזה) וחד לתתא בעלמא דין (מן החזה ולמטה במקום הנגלה אשר שם בנין הנקבה-מלכות הנקרא 'עולם הזה'). וזהו סוד משה משה שמואל שמואל כו':
נח נח תרי זימני - סגנון ב עריכה
- אמר שמואל עוד מצאתי ביאור במאמר הנזכר בשער הגלגולים בדרוש אחד ואמרתי להעתיקו פה להיות כי שני הדרושים מתנבאים בסגנון אחד כאשר עיניך תחזנה משרים בע"ה וזל"ה:
וביאור הענין כך הוא. דע כי אין לך צדיק בעולם שאין לו שתי נשמות (כנזכר בס' הזוהר ריש פ' נח בתוספתא על פסוק אלה תולדות נח נח. וכן משה משה שמואל שמואל כו' תרין זמנין). וזה ביאור התוספתא ההיא.
דע כי לכל אדם יש ב' בחינות נשמה. האחת היא נשמה פנימית שבתוך גוף האדם וזו באה עם האדם. השנית היא נשמה בבחינת 'צלם' הנקראת אור מקיף. וזו נשארת למעלה בעולם העליון ועומדת על ראש האדם, וזו עומדת בבחינת צנור אחד על ראש האדם שיכול האדם לעלות למעלה על ידי הנשמה ההיא. וכאשר ח"ו הנשמה הפנימית שבאדם היא חוטאת ויורדת מעט מעט למטה ונכנסת בתוך הקליפות כפי ערך עונותיו, וכאשר יושלם להיות רשע גמור -- אז תרד כל הנשמה הפנימית כולה לתוך הקליפות ואז תצטרך הנשמה שבסוד צלם מקיף ליכנס בפנימיות האדם ונשאר בלי צלם על ראשו (וכנז' בס' התקונין בתיקון בסוד ותגל מרגלותיו ותשכב דנחיתת נשמתיה לרגלוי כו'). ונמצא כי שתי הנשמות ירדו ממעלתן וממקומן. גם נמצא שאין עתה אל האדם הזה רק נשמה אחת כי האחרת ירדה וטבע בקליפות. וזהו סוד "ונכרתה הנפש ההיא" כי נכרתת מן האדם ויורדת לתוך הקליפות.
מה שאין כן הצדיק שיש לו תרין נשמתין - חד לעילא בסוד אור מקיף, וחד בגווה בבחינת פנימי. וזהו מה שאמרו בפ' נח בענין "נח נח" שכל צדיק יש לו תרין רוחין כו'. והנה דרך אותה הנשמה המקפ' שיש אל הנשמה הראשונה שבכל עשר הנשמות הנז' -- משם נמשך כל האור והשפע הצריך לירד לאותן העשר נשמות מצד ההוא רוחא דיליה בגויהו, והכל עובר דרך שם. ואז מאותו האור הנמשך להם דרך שם נמשך מאותו החלק שהוא ניטל עמהם משלהם ונכנס בנשמה הפנימית. ולכן הוא מוכרח להשתדל לתקנם ולהדריכם כדי שיטול חלק עמהם. אבל בנשמה הפנימית של זו הנשמה הראשונה אין לתשע נשמות האחרות חלק עמה כלל ולכן הם אינם נוטלים חלק במצות שעושה הנשמה הפנימית הראשונה הנז':
עוד צריך שתדע ענין אחר במציאות ביאת הנשמות האלו בעולם הזה. דע כי אעפ"י שהנשמה הראשונה קדמה אליהם בבחינת העיבור במעי המלכות - עם כל זאת, במציאות זמן יציאת הנשמות בעה"ז, אפשר שיקדמו הם. וביאור הענין הוא, דע, כי אחר שהנשמה היתה בסוד העיבור במלכות -- יש נשמה שתכף אחר זמן עיבורה יורדת בגוף בעה"ז, ויש שיורדת בעולם הבריאה ומתעכבת שם ועומדת ומשרתת לפני הקב"ה כשאר המלאכים אשר שם ואח"כ לזמן קצוב או כאשר יזדמן שום תפלה או מצוה או איזה זכות של איזה אדם בעוה"ז תרד ותבא בגוף בעוה"ז. [ וזהו סוד "חי ה' אשר עמדתי לפניו" הנזכר באליהו ז"ל והביאוהו בס' הזוהר בפ' אחרי מות בדף ס"ח (ח"ג סח, א) ע"ש. והענין הוא כי אליהו ז"ל כאשר נפשו יצתה מסוד העיבור במלכות דאצילות לא ירדה תכף בגוף בעוה"ז אבל נתעכבה בעולם הבריאה ועמד ושרת שם בשם ה' אלהיו ככל שאר המלאכים אשר שם. ]
ויש נשמה שיורדת עד עולם היצירה ומתעכבת שם על דרך הנזכר, עד בא זמן רדתה בעה"ז. ויש שיורדת עד העשיה בעה"ז. ונמצא כי כולם יוצאות מסוד העיבור ממלכות דאצילות רק שזו נשארת בבריאה, וזו ביצירה ,וזו בעשיה. וכל זה תלוי כפי מעשי התחתונים בעה"ז. כי יש תפלה או מצוה שאין בה כח רק להוציא הנשמה שבתוך הקליפה ולהעלותה עד המלכות של אצילות (בסוד העיבור כנז'), ויש תפלה יותר נכונה ומקובלת לפני השי"ת ויש בה כח להורידה עד גוף בעה"ז, ויש תפלה שאינו מורידה רק עד הבריאה או היצירה כנזכר. וזה אינו תלוי בערך גדר הנשמה בעצמה רק כפי פעולות התחתונים המתיחסות אל שורש הנשמות ההם.
וכן כפי האדם בעצמו הפועל המצוה או התפילה ההיא כך יוכל להיות כח בידו להמשיך נשמה אחת בבנו הנולד לו, אותה נשמה שתהיה יותר קרובה אליו כפי בחינת שורש נשמתו, והנשמה האחרת תשאר למעלה עד יהיה לה גואל הקרוב אליה יותר. אמנם אין זה תלוי במעלת הנשמה ההיא או בפחיתותה להתעכב יותר מחברתה.
ודע כי הנשמה היורדת בגוף בעה"ז תכף אחר צאתה מסוד העיבור ממלכות דאצילות (בלי הפסק עיכוב זמן בשאר העולמות) -- זו ודאי יש לה יתרון מעלה לפי שזו אינה מתלבשת בשום עולם אחר ואינה עוברת בו רק דרך מעבר בלבד. אך הנשמה המתעכבת באיזו עולם הנה היא מתלבשת באותו עולם מעין לבוש העולם ההיא, וכשאחר כך תרד בעוה"ז, אינה יורדת אלא מלובשת תוך הלבוש ההוא. וגם יש חילוק אחר: כי אינו דומה המתעכב בבריאה אל המתעכב ביצירה. כי לבוש הבריאה זך ודק מאד מן לבוש היצירה. וכן של היצירה זך משל העשיה.
ואמנם לפעמים הנשמה המתעכבת, ומתלבשת באותו עולם שיהיה, תהיה יותר גדולה במעלה מן הנשמה היורדת ברגע תכף בעה"ז בלי הפסק בנתיים, לפי שמחצב מדרגתה גדול מן האחרת אלא שבנשמה עצמה יש בה שינוי כי אם היא עצמה תרד ברגע תהיה יותר מאירה מכאשר תתעכב באיזה עולם ותתלבש ואח"כ תרד בעה"ז.
דף סה. עריכה
שם בדס"ה ע"א שורה י"א (ח"א סה, א) וז"ל: וכדין דא נהירו דמחשבה דלא אתידע בטש בנהירו דפריסא ונהרין כחדא ואתעבידו תשעה היכלין. והיכלין לאו אינון נהורין ולאו אינון רוחין כו' הדרוש הזה ביארתיו היטב בביאור אדרת האזינו בדף רפ"ח ע"א (ח"ג רפח, א) וז"ל כד אתתקן אפיק ט' נהורין דלהטין מיניה בתיקונוי וכולי.
- ^ ס"א לא גרס כ"ז
פרשת לך לך עריכה
דף עו: עריכה
מאמר בס' הזוהר בסתרי תורה בדף ע"ו ע"ב (ח"א עו, ב) שורה ל' וז"ל: ומסר לה מאה מפתחן דברכאן בכל יומא כו' . ענין אלו המאה מפתחן הנרמזים במילת לך לך שהם בגמטריא מאה כבר ביארתי ענינה בחלק כונת היחודים[1]. ועיין ביחוד של שם שד"י וע"ש:
אמר שמואל עוד מצאתי מכתיבת יד הרב זלה"ה במאמר הזה מספר לבנת הספיר ומס' מראות הצובאות ולא נמנעתי מלכותבו, וז"ל: חד סליק לסטר חד כו’. ולאפס מקום פה כתבתים לקמן בפ' תרומה[2], ומצאת שם כי תדרשנו:
דף עז. עריכה
שם בדע"ז ע"א (ח"א עז, א) שורה י"ו וז"ל: תא חזי בשעתא דאתער פלגות ליליא וקב"ה עאל לגנת' דעדן לאשתעשעא עם צדיקיא כו' וכרוזא קרי בחיל כו' חד סליק לסטר חד כו' .
הנה בחצי הלילה הכרוז יוצא למלאכי עליון הפנימיים הנכנסים אל הקדש פנימה שיבינו וישכילו כי בחצי הלילה רוחא דכל רוחין -- והוא דעת עליון הפנימי. כי 'רוח' הוא ת"ת כנודע, ו'רוחא דכל רוחין' הוא סוד פנימיות הת"ת, ולפני לפנים. כי יש כמה ת"ת - באבא ואימא וז"א ונוקביה כנודע. וכולם נקראין 'רוחין'. ו'רוחא דכל רוחין' נשמה להם, והוא מחיה לכולם, והוא דעת עליון, לעילא מת"ת אבא ואימא.
ורוחא דכל רוחין ארים בסימו דנשמתא -- כי כמו שהיסוד מבסם לנוקבא תתאה, כן דעת מבסם לנוקבא עליונה הפנימית וממשיך לה אור עליון לבסמה. ולפי שמלכות סוד נפש, כאשר יבסם אותה יקרא בסימו דנפשא. אבל בינה עליונה, סוד נשמה, כאשר יבסם אותה דעת עליון וימשיך לה האור הנעלם בחכמה עליונה יקרא בסימו דנשמתא. ומשום דהדינין מתערין מינה עד חצי הלילה; מחצי הלילה ואילך היא מתבסמת, כי אז היא עת רצון כנודע. וזה על ידי רוחא דכל רוחין דארים בסימו דנשמתא ומבסם אותה והרחמים מתעוררים.
ובסימו דנשמתא הוא סוד החיך והגרון בסוד "חכו ממתקים", והיינו בסימו ממש, מיתוק הדינין, ומגרון וחיך זה מתפשט ויוצא הקול (סוד ת"ת שבבינה הפנימי העליון), וכל מיני ת"ת שלמטה ממנו נמשכין ומתקיימים על ידו. ולפי שקול זה הוא שרש כל הקולות ומתפשט מן הגרון העליון אמר ומתמן נפיק קלא דקליא.
והנה 'רוחא דכל רוחין' ו'קלא דקליא' כולם הם פנימיות התפארת התחתון, אלא ש'קול' לפנים ו'רוח' לפני לפנים. והנה הת"ת מתפשט בשש קצוות והוא נשמה להם, והו' קצוות הם ארבע סטרי עלמא (מזר"ח מער"ב צפו"ן ודרו"ם) ומעלה ומטה. ועל מעלה ומטה אמר חד סליק לסטר חד והיינו מעלה, חד נחית לההוא סטר והיינו מטה.
והנה הקול מתפשט ומתפז' לארבע סטרי עלמא ונכלל בהם בסוד דין ורחמים -- מזרח רחמים, מערב דין, דרום רחמים, צפון דין. והיינו קלא אתבדר לד' סטרי עלמא.
ואח"כ מתפשט הקול ועולה בסוד מעלה, וזהו חד סליק לסטר חד. וכן מתפשט ויורד בסוד מטה, וזהו חד נחית לההוא סטר.
...לא נמצא יותר מזה הדרוש...
דף צ. עריכה
שם בד"צ ע"א (ח"א צ, א) וז"ל: פתח ואמר ויי' בהיכל קדשו הס מפניו כל הארץ כו' הס מפניו ה"ס רשים קמיה נקודין דכל עלמא דאינון שתין וחמש כחושבן ה"ס שתין אינון וחמש אינון וכולהו רשים קמיה כד ברא עלמא כו' .
- וזה נוסח אגרת שלוחה ממורי ז"ל לתלמיד אחד שלו:
שאלתני זה ימים על מה שאמר בזוהר בפרשת לך הס נקודין וכולי, וראיתי כתבך שנית, התחלת ליכנס דרך נקב קטון ולא יכולת. והריני פותח לך שער כפתחו של אולם. וצריך אני לבאר לך כל המאמר מתחילתו למען תבין.
הנה פתח ואמר (ח"א צ, א) "וה' בהיכל קדשו הס מפניו כל הארץ", כד בעא קב"ה לברוא השש קצוות (שהם הנקראים 'עלמא'), אסתכל גו מחשבה (שהיא חכמה) וצייר בה השש קצוות - רשימות דקות כקרני חגבים. ומרוב אור החכמה לא יכלו השש קצוות לקבל אור ממנה כי לא היו נגלים מרוב ניצוצי האור העליון כי רב הוא, כאשר לא יוכל האדם להסתכל באור השמש לרוב בהיקותו, וכמעט יחשכו עיניו. כן שש קצוות אלו לא יכלו לקבל בהיקות רוב החכמה ולא היה להם קיום והעמדה. וזהו ולא יכלי למיקם.
עד שנתלבשה החכמה בבינה (בסוד ההיכל הפנימי) ונגנזה בתוכו החכמה (בסוד סמ"ך מ"אפרסמון"). ושם בבינה נתעבו יותר השש קצוות, כי בחכמה היו 'רשימות' לבד; וכך אמר ורשים רישומין. אמנם בבינה אתרשימו ואצטיירו אתוון בגלופייהו -- נצטיירו בסוד וייצר, צר"י, שהיא נקודת בינה. והאותיות נחקקו בבינה כנודע. ומשם נצטיירו השש קצוות אחר שנצטיירו ונחקקו בבינה האותיות -- כי האותיות בבינה מבפנים, ושש קצוות קמיה לבר. וזהו "מפניו".
וחכמה ובינה אלו הם חכמה ובינה עלאין, אבא ואימא הנזכרים באדרא זוטא, בעא למברי שמים (שהם ששה קצוות שבז"א הנקרא 'שמים') אסתכל באור קדמאה -- הוא חסד עליון, והוא חכמה שבז"א ונתעטף בו - בסוד התלבשות, לשיוכל לקבל האור העליון.
אמנם אין התלבשות זה כהתלבשות היכל. כי הנה כאשר ההיכל מפסיק יתמעט האור. וזה כי מרוב אור החכמה לא יכלו לקבל אורה כי אם על ידי הפסק רב, תבנית היכל. וכאשר נתעטף - אין כל כך הפסק. וזה לפי שכבר נתמעט האור ויוכלו לקבלו בהפסק מועט, דמות עטוף. והסתכלותו באור קדמאה הוא לעשות ז"א דוגמת אור קדמאה - תוכו חסד, מטה כלפי חסד.
- [3][אסתכל למעבד עלמא תתאה, עבד היכלא אוחרא ועאל ביה, ומניה אסתכל ורשים קמיה כל עלמין לתתא וברא לון, הה"ד ויהו"ה בהיכל קדשו הס מפניו כל הארץ, ה"ס מפניו, ה"ס רשים קמיה כל נקודין דכל עלמא דאינון שתין וחמש כחושבן ה"ס, שתין אינון וחמש אינון, וכלהו רשים קמיה כד ברא עלמא ]
אסתכל למעבד נוקבא תתאה הוא נוקבא דז"א עבד היכלא אחרא הוא בינה שבז"א כי כשם שחכמה עלאה ההיכל שלה בינה עלאה כן הז"א החכמה שבו עשה לה היכל והיא בינה שבז"א והוא המוח הנחלק לחמשין תרעין הנז' באדרא רבה ובו נכנס בסוד התלבשות ועשה שש קצוות דנוקבא דז"א. ולפי שההפסק רב, דמות היכל -- נתמעט אורה, כי על ידי היכל בתוך היכל נעשית ושם נרשמו כל רשומין שש קצוות שבבריאה יצירה עשיה עד סוף המדרגות.
ולפי ששש קצוות בהיותה בבינה הם בסוד שתין (כל אחד כלולה מעשר בסוד ס' רבוא דעלמא עלאה כנזכר בס' בראשית דף ב' (ח"א ב, ב) וד' כ"ב (ח"א כב, א) ובס' שמות דקכ"ו (ח"ב קכו, א) ודקפ"ו (ח"ב קפו, א)) וברדתם למטה שש קצוות אלו הם שש בסוד ששים ושש - ו' גדולה ו' זעירא. ונמצא שהם ששים ושש. ולפי ששש קצוות שבת"ת שהוא ז"א נעשו על ידי התלבשות אור קדמאה שהוא אחד מו' קצוות עצמם לא נמנה עמהם שהוא מלבוש לבינה. וז"ש בפ' בראשית דף נ' ע"ב (ח"א נ, ב) דהא ימינא ביובלא שריא ולפיכך נקרא יומא דכולהו דאזיל עם כולהו כי אינו עובר האור להם אלא דרך אור קדמאה ונמצא שהם ששה עמו והם החמשה לבד כי הוא עובר בכולם בבינה שהרי היא מתלבשת בו.
וכיוצא בזה נתבאר בפ' יתרו דס"ח ע"ב (ח"ב סח, ב) ההוא היכלא אתחפייא בשית יריען - והוא בינה כנז' שם, וקאמר בתר הכי אינון שית יריען אינון חמש לגו. בגו אינון יריען קיימא חד מרקמא בההיא יריעא אתחפייא ההוא היכלא מיניה אשגח וחמי לכולא, ע"כ. ולפיכך הם ששים וחמש.
וכל אלו נרשמו במלכות. וזהו "הס מפניו כל הארץ" שהיא המלכות, כל אלו קבלה הארץ. ולפיכך נקראת אדנ"י שעולה ה"ס. ועוד שהיא היא 'הס' נקודין אלו, כי היא כללותם. ודי בזה, כי אם באתי להאריך - לא תכיל היריעה. ויש על כל קוץ וקוץ ממה שכתבתי תילי תילים אלא שבאתי בקצרה. ודי לך עתה ידידי בשני דברים אלו כי הם עיקר שאלותיך.
ודע כי יש דרך קצר בדברים אלו כי נתלבש בבינה להמציא שש קצוות שלמטה ממנה וזהו ההיכל הראשון והיכלא אוחרא הוא שנתלבש במלכות להמציא שש קצוות שלמטה ממנה והם ס"ה על פי מה שכתבנו והראשון לפני לפנים וזה לפנים ואין הפרש ביניהם כי אם בפירוש היכלא אחרא ודי בזה:
אמר שמואל עוד מצאתי מרגלית אחרת מפי הרב זלה"ה כנז' וז"ל:
הס מפניו כל הארץ שתין אינון וחמש אינון כו' זה יובן במה שביארתי בסוד ברוך שאמר כי ס"ה הוא בגמטריא שם אדני. והוא כללות היסוד והמלכות כי היסוד כולל שש קצוות אשר כל אחד מהם כלול מעשר הרי ששים והה' היא במלכות הנקראת ה"א תתאה הרי ה"ס. וז"ש שתין אינון וחמש אינון, ולא אמר "שתין וחמש אינון" - לרמוז כי הם נפרדות, ששים ביסוד וחמש במלכות:
- ^ שער רוח הקדש יחוד י"ח
- ^ בסוף פרק קמא דספרא דצניעותא ד"ה אמר שמואל
- ^ הוספת טקסט הזוהר כאן הינה משלי, להקלת הקריאה - ויקיעורך
פרשת וירא עריכה
דף קי. עריכה
שם בסתרי תורה בדק"י ע"א שורה ל' (ח"א קי, א) וז"ל: תרין אומין חד אקרי עמון וחד אקרי מואב חד באתגליא וחד באתכסייא כו' .
דע כי אלו הם בחינת שתי קליפות - אחת כנגד הבינה ואחת כנגד המלכות. והקליפה הנקרא 'עמון' היא כנגד הבינה הנקראת 'נועם' (בסוד "ויהי נעם ה' אלהינו"). ובקדושה נקראת 'נועם' ובקליפה נקראת 'עמון', כי אותיותיהם שוות. וזהו סוד מ"ש רז"ל שאמר הקב"ה פרידה אחת טובה אני עתיד להוציא מעמון והיא נעמה העמונית אשת שלמה המלך ע"ה. ולהיותה מצד הקדושה אשר היתה בתוך הקליפה ההיא לכן נקראת נעמה (על שם נעם ה’ שהיא הקדושה), ולא קראוהו 'עמונה' על שם הקליפה הנקראת עמון:
- אמר שמואל אעפ"י שלא ביאר הרב ז"ל בענין מואב כלום, נלע"ד שסמך על מה שפירשו חז"ל במדרש הנעלם של רות בד"ג ע"א שורה י"ג[1] . וז"ל: פתח ר' ואמר ברזא דא הוי"ה יו"ד אקרי כדוגמא דא אלימלך ה"א אתקרי כדוגמא דא נעמי ואמאי אתקרי שמה נעמי שנאמר ויהי נועם ה"א עלינו וא"ו ה"א כדוגמא דא רות ובעלה רוח אפיך נשמה תור שנא' ותור וגוזל -- הרי מבואר שרות שבאה ממואב היא באגלייא במלכות. והשתא אתי שפיר מה שכתב קרא "וישם כסא לאם המלך ותשב לימינו" ואמרו חז"ל "לאם המלך"-- לאמה של מלכות, והיא רות. ואפשר לומר שרות היא מלכות דז"א גופיה ובת שבע היא מלכות העשירית מהבנין. כנלע"ד:
דף קכ. עריכה
פסקא א עריכה
שם בדק"ך ע"א (ח"א קכ, א) שורה ו' וז"ל: וירא את המקום מרחוק דא הוא יעקב דכתיב ויקח מאבני המקום כו' זה יובן במה שביארנו בפסוק "מרחוק ה' נראה לי" כי כל מקום שנאמר "מרחוק" הוא אבא. וכמו שאמר בס' הזוהר בפסוק "ותתצב אחותו מרחוק" בפ' שמות ובפ' בהעלותך. ונודע כי יעקב נעשה מהארת היסוד דאבא שבתוך ז"א. ונמצא כי ראה אברהם שעתיד לצאת ממנו יעקב, שהוא מן היסוד דאבא הנקרא 'רחוק':
פסקא ב עריכה
עוד שם במאמר ההוא בשורה י"ט (ח"א קכ, א) וז"ל: דהא כד אתא יעקב מית הוה אברהם ואסתלק מעלמ' כו' -- אין הדבר כפשוטו. כי הרי בן ט"ו שנים היה יעקב כשמת אברהם כמו שאמרו ז"ל על הפסוק "ויזד יעקב נזיד", תבשיל של עדשים היה לאבלותו של יצחק על פטירת אברהם אביו.
אבל הכונה כי כאשר נתגלה מציאות גדולת יעקב בעולם שהוא בצאתו מבאר שבע דכתיב ביה "ויקח מאבני המקום כולי" - ואז כבר הוה אברהם מית. ועל לקיחת יעקב אלו אבני המקום הזה נתנבא אברהם. וז"ש "וירא את המקום מרחוק", כלומר ראה את יעקב שנתקשר בשכינה כאשר לקח מאבני המקום כו' בסוד "וישב על המטה" הנז' ביעקב דאמרו בזוהר דיתיב על ערסא שלימא הנקרא "מטתו שלשלמה". ואמנם אברהם ראה ענין זה מרחוק - פירוש שדבר זה היה רחוק עדיין, כי מעשה זה אחר מיתתו של אברהם:
- אמר שמואל, קשה לי פורתא כי נראה מדברי רז"ל במ' רבה בפ' תולדות פ' ס"ג כי (ע"ב) ביום שנכנס למצוות והוא בן י"ג שנה אז מת אברהם וכמש"ה כי טוב חסדך מחיים כו' שחמש שנים מנע הקב"ה מאברהם כו' וכן נראה בפ' שמות פרשה א' והרב זלה"ה אמר שהיה בן ט"ו שנים יעקב וצריך עיון: