שערי תשובה (מרגליות)/אורח חיים/ו
(א) אפילו — עיין באר היטב. ובמגן אברהם כתב בשם הכתבים שיש בברכה זו מ"ה תיבות, והיינו שמסיר מהנוסחא תיבות "ולעמוד לפניך":
(ג) להמתין — עיין באר היטב, והוא מהמגן אברהם בשם מטה משה. ומה שכתב "פרשת שמע ישראל" צריך עיון, כי לעניות דעתי הכוונה על פסוק שמע ישראל. ועיין סימן מ"ו, שהטור כתב שר"י החסיד נהג לומר אחר קריאת שמע קטנה שקודם "לפיכך" – "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", לפי שהיה מתיירא שיעבור זמנה. וקרוב לומר שהנזכר במטה משה בשם ר"י החסיד אין כל חדש, דלפעמים שהיה מתיירא שהציבור יעכבו הרבה ויעבור זמן קריאת שמע היה קורא אותה קודם שהלך לבית הכנסת, ולפעמים היה ממתין על הקריאת שמע שאחר "לפיכך", על כן היה נראה גם כן שכוונתו על כל הפרשה. ועיין סימן מ"ו מה שכתבתי בשם תשובת רש"ל סימן ס"ד, והמטה משה תלמידו של רש"ל ורוב קבלתו ממנו, והרש"ל שם כתב שהיה אומר כל הפרשה. ועל כל פנים נראה שהדברים הן בסגנון אחד, בכדי לצאת ידי חובת קריאת שמע בזמנה. אבל ממשמעות דבריהם שכתבו: "קבלה מר' יהודה החסיד" כו', משמעות הדברים שאינו מצד הדין, רק מצד קבלה לתועלת או שמירה; ואם כן יש לומר שלא באה קבלה זו רק על פסוק הראשון לבד. ואם קבלה הוא נקבל. ונראה לפי זה שאין צריך רק לומר פסוק "שמע ישראל" לבד ואין צריך לומר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" גם כן. ועיין בטור סימן מ"ו:
(ד) לבית הכנסת — עיין באר היטב. והסכמת כל האחרונים שאין להפסיק בין ברכת על נטילת ידים להנטילה, ומיד שנוטל צריך לברך על נטילת ידים. אלא שיש שכתבו שצריך לברך אחר הניגוב, כמו שכתבנו לעיל סימן ד', ולא נהגו כן. ואם בעת שנוטל ידיו הוא צריך לנקביו, שאפילו בדברי תורה אסור, ואפילו יכול להעמיד עצמו עד פרסה, אין לברך על נטילת ידים עד שיעשה צרכיו ויברך על נטילת ידים ואשר יצר וכמו שכתוב בסימן ד'. ועיין סימן צ"ב. ועיין באליה רבה סימן ד' סוף ס"ק ה' מה שכתב שם על דברי סדר היום. ובשיורי כנסת הגדולה כתב בשם ברכת אברהם שיש לברך תחלה אשר יצר ואחר כך על נטילת ידים עיין שם. ולכאורה נראה שהדין עמו, כיון שברכה זו חיובה עתה, וברכת על נטילת ידים היא תשלומין, מבעיא ליה לברוכי חובת שעתיה ברישא. אבל מלשון הפוסקים שלא דקדקו בכך נראה דשפיר דמי לאקדומי על נטילת ידים, ונראה טעמא, אף על גב דגבי תפילה חובת שעתא קדים, כמבואר בסימן ק"ח, מכל מקום כאן, כיון דבלאו הכי יש פוסקים הסוברים דעל עשיית צרכיו מברך על נטילת ידים ואשר יצר, אף על גב דאנן לא עבדינן הכי, מכל מקום כשצריך לברך על נטילת ידים מחמת נטילת שחרית רשאי להקדימה לברכת אשר יצר, ולכן מאן דמקדים הא או הא אין מעכבין על ידו:
(ה) בכהאי גוונא — ונראה, שאותם המסדרים בבית הכנסת הוא כדי להשמיע לחבריהם שיענו אמן וישלימו כל אחד צ' אמנים, וכן מבואר בשולחן ערוך לקמן סעיף ד' מנהג זה. והמנהג הזה נתחדש בימי רבינו הבית יוסף ז"ל, הנהיג כן חכם אחד, והמבי"ט חלק א' סימן קי"ז וסימן ק"פ האריך הרבה בסתירת המנהג, וכן מהרשד"ם בחלק אורח חיים סימן א' האריך לבטל המנהג, ודעתם שאחד יברך ושאר יכוונו לצאת ולא יכנסו עצמם בחשש ברכה לבטלה. ומשא מלך כתב שכל מקום יעשה כמנהגו, שכל אחד יש לו על מה שיסמוך. ודעת מהרמ"ע סימן ק"ע, שהמברכין בבית הכנסת זה אחר זה לזכות את הרבים שיענו אמן בכנופיא, וכולן בכוונה שלא לצאת, וכן המברך יכוין שלא להוציא, טוב עושים, ועיין שם שכתב שעצתו זאת שישתדל האדם בכל כחו להיות צדיק גמור (כוונתו כלפי מה שכתב שם בשם התקונים בראשי תיבות צ' היינו צ' אמנים כו'). ומה טוב להנהיג שש"ץ יברך ברכות השחר בקול רם כו', ולא זו בלבד אלא חברים הישנים בחדר אחד ישכימו לברך כו', עיין שם. ועיין בתבואות שור סימן י"ט ס"ק ח' הביא תשובות המבי"ט. ומה שכתב המבי"ט לחלק במה שנוהגים שמברך כל אחד בפני עצמו על תפילין וציצית ולא אמרינן שאחד יברך לכולם, משום שאין כולם מזומנים יחד, וכן נתן טעם בספירה וברכת כהנים שכל אחד מברך לעצמו, מפני שצריך כוונה שלא יטעה בספירה, גם במלת "יברכך" כו' עיין שם. ובתבואות שור שם מסיק לחלק בין אם כולם מזומנים לשחוט כל אחד בתוך כדי דיבור של חבירו, אז אחד יברך ויוציא את אחרים; מה שאין כן אם אין מכוונים להחיש מעשיהם וזה מקדים וזה מאחר, ראוי שיברכו כל אחד בפני עצמו. ועיין שם שכתב, לעניין שחיטה אין ראוי לעשות לכתחילה שיתכוין לתכוף זה לזה שיהיה אחד מברך לכולם, דשמא דמי לספירה וברכת כהנים משום שצריך כוונה שלא יפסיד השחיטה כו' עיין שם. ולכאורה בברכת השחר שפיר יש לומר דאם מתאספין בכנופיא יחד אין ראוי שיתכוונו שלא לצאת ויברך כל אחד לעצמו, אלא יתכוונו לצאת כמו שכתב מהרמ"ע ויהיה אחד מברך לכולם, דאין כאן עשיית מצוה שנאמר שמחמת טרדת המצוה שאחריו יפסיד הכוונה. אבל נראה דמכל מקום אין לעשות כן לכתחילה, כיון דאיכא דעות דעדיף שכל אחד יברך לעצמו, וגם עתה נהגו שלא יצא אדם בשמיעה מחבירו. ולכן נראה שאין לעשות כסדר הזה שיתאספו יחד ויאמרו הברכות, כי אם בחוזר חלילה. רק אם כל אחד עומד על מקומו, אף על פי שכל אחד אומר בקול רם וכל העם עונים ממקומם אמן, או בשעה שאמר זה עומדים סביביו, מכל מקום אין העומדים מתחילין בתכיפה, רק חוזר למקומו ואומר שמה בשעה שרוצה והשומעים אומרים אמן, לית לן בה וכמו שכתב התבואות שור, שכשאין מכוונים להחיש מעשיהם רק זה מקדים וזה מאחר ראוי שיברכו כל אחד בפני עצמו. ועיין שם בתבואות שור ס"ק ט', דאם אחד מכוין לצאת בברכת חבירו ומכוין להוציאו, יצא אף על פי שלא ענה אמן כמו שכתב הבית יוסף ושולחן ערוך אורח חיים סימן רי"ג, אף שבלאו הכי צריך לענות אמן כיון ששומע הברכה, עיין שם. ועיין בסימן רי"ט לעניין ברכת הגומל, ובתבואות שור סימן א' ס"ק ס'. ובשם האר"י ז"ל כתבו שהיה שומע הברכות מהמסדרים בבית הכנסת, אפילו היו ק' היה עונה אמן אחריהם, ואפילו באמצע פסוקי דזמרה היה מפסיק ושותק ועונה אמן. והוא ז"ל עצמו היה אומרם בבית ואפילו בלילה, כל ברכה משנתחייב בה, כמו שכתוב בש"ס וברמב"ם כו' עיין שם. ועיין לקמן סימן נ"א. ועיין בסימן מ"ו הטעם שלא נהגו עתה לומר כל ברכה בשעתה, לפי שאין הידים נקיות, וגם מפני עמי הארץ נהגו לסדרם בבית הכנסת:
(ו) ההודאה — עיין באר היטב. ומה שכתב בשם סדר היום דהמשכים לקום כו', היינו אם הוא קם ממיטתו לומר תיקון חצות או ללמוד, אלא שרוצה לחזור לישן. אבל אם אינו מתעורר לקום, אף על פי שעתה ניעור ודעתו לישן, אין צריך לומר כלל, וכמו שכתב הרמב"ם פרק ז הלכות תפילה: בשעה שיקיץ בסוף שינתו מברך, וכתב הכסף משנה דדווקא בסוף שינתו ולא כל זמן שיקיץ באיזה שעה שתהיה, וכן כתב בעטרת זקנים סימן מ"ו. והפרי חדש שם כתב, דהקם לומר חצות ורוצה לחזור ולישן יניח ברכת אלהי נשמה עד הבוקר מחמת דברי הכסף משנה. ואין ראיה, דקימה שאני דכבר כלתה שינתו, ומה שחוזר לישן לא חזי לאצטרופי ושפיר הוי סוף שינתו בעת קימה ראשונה, ולכן יש לעשות כמו שכתב המגן אברהם. ומכל מקום נראה דאם רוצה לומר אלהי נשמה בקימה הראשונה שפיר דמי, ואחר כך בבוקר יאמר בלא חתימה.
ומה שכתב המגן אברהם: "יאמר אלהי נשמה והמפיל חבלי" כו' וכן העתיק הבאר היטב, לעניות דעתי הוא טעות סופר וצריך להיות "המעביר חבלי שינה" כו'. ואף שאנו אומרים "המעביר שינה", מכל מקום נוסחת הש"ס שלפנינו והרמב"ם והאבודרהם "המעביר חבלי שינה", ובמעדני מלך כתב שכן עיקר, ועל זה קאי הסדר היום. ובמחצית השקל ראיתי שמפרש על ברכת המפיל, לפי שחוזר לישן; וליתא, דלא מיירי מזה, אלא לעניין מה שיש להסתפק אם זה מקרי סוף שינה, דהיינו אלהי נשמה והמעביר חבלי, שיאמר עתה בלא חתימה, וכשיקום שנית יאמר בחתימה ברכת אלהי נשמה והמעביר חבלי שינה. ואמנם מה שכתב "בלא חתימה" לא שייך גבי ברכת המעביר כו', ונראה שיש לומר בלא הזכרת השם.
ועיין בפרי חדש סימן נ"ח, שמי שהתפלל קודם שאמר ברכת השחר יכול לברכם אחר התפילה, חוץ מברכת אלהי נשמה שכבר יצא בברכת מחיה המתים. ואזיל לטעמיה בסימן מ"ו, שכתב דמשמע מירושלמי שאם אמר מחיה מתים במקום אלהי נשמה יצא, והביאו בבאר היטב לקמן סימן מ"ו ונ"ב. ובשלמי צבור כתב שבמאמר מרדכי פקפק בזה, ומכל מקום לעניין מעשה לא מלאו לבו לחלוק עליו. ולדידי צריך עיון, שנראה דברכה זו נתקנה על ההוה דהיינו שהחזיר הנשמה אחר השינה דטעים טעם מיתה, כמו שאמרו: שינה אחד מס' במיתה, וכן בכתוב: "כי עתה שכבתי ואשקוט ישנתי" כו' וכמו שכתב הרב דוד אבודרהם, ואין זה עניין לברכת מחיה מתים שהוא עתיד להיות. ואין ראיה מהירושלמי, דהתם אומר "ברוך אתה י"י מחיה המתים" על כוונה זו שהחזיר נשמתו אחר השינה, מה שאין כן במה שאמר בתוך התפלה מחיה המתים על שם העתיד מסתברא דלא יצא בזה, שלא בירך רק על תחיית ישיני עפר לעתיד ולא על ישינים על מטתו שהתחיה הוא עתה בהווה. ונראה דמי שהתפלל והיה בדעתו לברך אחר כך ברכת אלהי נשמה רשאי אחר כך לברך, ואפשר גם הפרי חדש מודה בזה.
ועיין בעטרת זקנים סימן מ"ו בשם הרב דוד אבודרהם, שצריך להפסיק מעט בין תיבת "אלהי" לתיבת "נשמה". ובעטרת זהב כאן כתב שאין לומר "אתה נפחת בי", רק "אתה נפחת" כו', עיין שם, ובשלמי צבור כתב שתיבת "בי" איתא בש"ס ופוסקים וכן המנהג. ומה שכתב כי לא נאמרה נפיחה רק באדם הראשון, לדבריו היה לו לתקן "אתה נתת בי", אך באמת אנו אומרים "ונשמה שנפחת באפינו" עיין שם. ובצל"ח סוף ברכות כתב שלא יאמר "אתה יצרת בי", רק "אתה יצרת, אתה נפחת בי", עיין שם פירוש העניין ויוטעם לך.
ועיין בשלמי ציבור, דגירסת הרי"ף "טהורה היא", אבל בש"ס וכן ברמב"ם והרא"ש והרב דוד אבודרהם אין שם תיבת "היא", רק "טהורה, אתה" כו', וכן הוא לפי מה שכתב בכוונות שיש מ"ז תיבות כמספר שמות הוי"ה אהי"ה, גם כן אין לגרוס תיבת "היא". ומזה הטעם יש לומר "אדון כל הנשמות", מלבד הטעם שכתב הרב דוד אבודרהם עיין שם. וגם אין לומר הנוסח כרמב"ם "שהנשמה תלויה בקרבי", דבש"ס ליתא לתיבת "תלויה". ועיין שם בשם מהרש"א בחידושי אגדות, כי "אתה בראת" על הנפש הטבעיות שנאמר בו "ויברא" כו'. "יצרת" על רוח החיוני שנאמר בו "וייצר" כו' ."ואתה נפחת בי" על הנשמה השכלית, כדכתיב: "ויפח באפיו נשמת חיים", עד כאן: