שולחן ערוך אורח חיים ו א
שולחן ערוך אורח חיים · ו · א · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
אכשיצא מבית הכסא יברך "אשר יצר את האדם בחכמה", שבריאת האדם היא בחכמה נפלאה. בויש מפרשים, על שם שהגוף דומה לנוד מלא רוח, והוא מלא נקבים, כדלקמן בסמוך. גויש מפרשים "בחכמה", שהתקין מזונותיו של אדם הראשון ואחר כך בראו.
"אוברא בו נקבים נקבים, אאחלולים חלולים", דפירוש: נקבים רבים, כגון פה וחוטם ופי טבעת, וגם ברא בו איברים רבים חלולים, כמו לב וכרס ומעיים.
ב"שאם יסתם אחד מהם", בגכלומר שבנקבים יש נקב אחד, השהוא הפה, שכשהוא במעי אמו הוא סתום, וכשיוצא לאויר העולם הוא נפתח. ואם כשיוצא לאויר העולם היה נשאר סתום, לא היה אפשר להתקיים באאאפילו שעה אחת. והאיברים החלולים, אם היה נפתח אחד מהם – לא היה אפשר להתקיים אפילו שעה אחת.
ועוד יש לפרש, ושגבול יש לאדם שיכולין נקביו ליסתם ולא ימות, וכיון שעבר אותו הגבול – בבדאי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת. וכיוון שבכלל הנקבים הם פי הטבעת ופי האמה, ובכלל האיברים החלולים – שאם יפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים – הם כרס ומעיים, שפיר הוי שבח זה מעניין עשיית צרכיו.
ואפשר עוד, שמאחר שאם יוצא לנקביו ביותר עד שאם עבר הגבול – ימות, בכלל "שאם יפתח אחד מהם" הוא, והוי "שאם יפתח אחד מהם" נמי מענין עשיית צרכיו ממש.
"זגגהרופא ג[חולי] כל בשר", על שם שהנקבים שברא בו להוציא פסולת מאכלו, כי אם יתעפש בבטן – ימות, והוצאתו היא רפואה.
"ומפליא לעשות", חמפני שהאדם דומה לנוד מלא רוח, ואם יעשה אדם בנוד נקב כחודה של מחט, הרוח יוצא. והאדם מלא נקבים ורוחו משתמרת בתוכו, הרי זה פלא.
טועוד יש לפרש, על שם שבורר טוב המאכל ודוחה הפסולת.
מפרשים
(א) כשיצא מבית הכסא — ברכות ס ב.
(ב) ויש מפרשים על שם שהגוף דומה לנוד — בפירוש רש"י שם.
(ג) ויש מפרשים בחכמה — תוספות.
(ד) פירוש נקבים רבים — בית יוסף לדעת הטור.
(ו) שגבול יש לאדם — בית יוסף.
(ז) רופא [חולי] כל בשר — הר"ר דוד אבודרהם.
(ח) מפני שאדם דומה לנוד — שם בגמרא בפירוש רש"י.
(ט) ועוד יש לפרש על שם שבורר וכו' — הר"ר דוד אבודרהם שם.
(א) וברא בו נקבים כו' — נבאר תחילה דעת הטור, ואחר כך מה שיש לדקדק בדברי השולחן ערוך. הטור כתב: חלולים חלולים, ולא יאמר חללים חללים, עכ"ל. ויש להבין, למה לא רצה בגירסא חללים? ובאמת בגמרא שלפנינו כן הוא. ופירש הב"י, דבחללים לא שייך בריאה, שהרי אין בו ממש, אלא על ידי האבר שסביבותיו נמצא החלל. לפיכך גורס חלולים, דקאי אאברים שהם חלולים, עכ"ל. וקשה לי, דאם כן היה לו לומר גם כן נקובים ולא נקבים. גם מה שכתב ב"י דברי הטור, שאם יפתח כו', דקאי אתחילת הבריאה כו', אין זה שייכות להאיברים החלולים, כי אם להנקובים, דהיינו פה פי הטבעת החוטם. ואגב נתרץ למה אמר כפל חלולים. ונראה לי, דהטור אינו מפרש כפירוש רש"י, דלפירוש רש"י – גירסת חלולים על בריאת החלל שברא השם יתברך, לב ומעיים וכרס, והם סתומים מכל צד, ונקבים הם איברים שמנוקבים לחוץ, כגון פה, חוטם, ופי הטבעת. והטור מפרש אפכא, כגון פה וטבור דבמעי אמו מקרי הפה חלול וסתום והטבור נקוב ופתוח, ואחר כך הוי איפכא. ועל כן אמר ב' פעמים נקבים, הא' נגד מה שהוא נקוב במעי אמו, והב' נגד מה שהוא נקוב אחר כך. ועלייהו בעצמו קאי חלולים חלולים, לומר שאותן נקבים שזכרנו הם גם כן חלולים חלולים, שלפעמים זה חלול וזה נקוב, ולפעמים איפכא. ועל כן לא גריס חללים, דאז היה ענין בפני עצמו, מה שאין כן חלולים הוא מורה על הדביקות, שהנקבים בעצמם הם גם כן חלולים. ועכשיו תפרש שפיר אחר כך, שאם יפתח או יסתם, דהיינו בשינוי הנמצא בין במעי אמו לאחר כך. ובזה מזכיר חכמת הבורא ברוך הוא. ומשום דעשיית צרכיו של אדם הוא גם כן על ידי מציאת הנקבים, על כן סמכו ההודאה הזאת לאותה שעה, כן נראה לי דעת הטור. וצריך עיון על השולחן ערוך, דמפרש חלולים כדפירוש רש"י, ושאם יסתם כפירוש הטור, דלא מתיישבי תרוייהו שפיר.
(ב) אפילו שעה אחת — בב"י בשם הכל בו, שמהר"ם לא אמר דבר זה, דהא אפשר לחיות יום או יומים. ואחרים אמרו דאשעת יצירה קאי, שאז אילו נפתח הסתום או אפכא לא היה מתקיים אפילו שעה אחת. ולפי זה נראה לי דזה תלוי בפירוש הברכות שזכרנו, דמהר"ם פירש כרש"י ואחרים פירשו כפירוש הטור, ואם כן ב' הגירסאות נכונים, ואין למחוק שום נוסחא הנמצא מאלו השניים.
(ג) רופא חולי כל בשר — בגמ' פריך, מאי חתם? אמר רב, רופא חולים. אמר ליה שמואל, שוינהו אבא לכולי עלמא קצירי? אלא לימא רופא כל בשר. וכן הזכיר שם רב פפא אחר כך. אם כן, אין לגרוס רופא חולי כל בשר, אלא רופא כל בשר, וכן הוא ברי"ף. אלא דבאשר"י איתא רופא חולי כל בשר כו', וכן בב"י. וצריך לומר לדעת הרא"ש, דדוקא כשיאמר רופא חולים משמע דכולי עלמא הם קצירי, אבל כשיאמר רופא חולי כל בשר, הוי פירושו שלא יתעפש הפסולת, והוא חולי כל בשר בטבעו, דהיינו שיש כבר פסולת כל בשר, והוא החולי, רק שהשם יתברך הוא מבטלהו. מה שאין כן כשיאמר חולים, יהיה משמעות על האנשים שהם חולים. ומדברי דרכי משה משמע שיש לומר רופא חולי כל בשר. ומו"ח ז"ל כתב בשם רש"ל שיש לומר רופא כל בשר. ואומר אני, שתרי הנוסחאות הם שפיר, וחלילה למחוק א' מהם ולהגיה כמו השנית, אלא כל א' יש לו על מה לסמוך.
(א) חלולים — פירוש, איברים חלולים. ולא יאמר חללים, דבחלל לא שייך בריאה.
(ב) כלומר — משום דגירסתם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, וקשיא ליה, דאדם סותם פיו הרבה שעות. ולזה קאמר כלומר וכו'. אבל מנהגנו שלא לומר אפילו שעה אחת, כמ"ש הר"מ וכן משמע באגודה, שכתב שיש בו מ"ג תיבות, ומשמע נמי דגריס וידוע לפני כסא וכו', ולא גריס לפניך, ועיין שם. ובכתבים כתב דיש בו מ"ה תיבות.
(ג) חולי — וב"ח בשם רמ"פ ושל"ה ומט"מ כתבו, שאין לומר חולי, רק רופא כל בשר, וכן משמע באגודה.
(ד) רוחני — ובכוונות כתוב, דהנשמה נהנית מרוחנית המאכל, והגוף נהנה מגשמיות המאכל, ומכוח זה קשורים זה בזה על ידי המאכל.
שבריאת האדם כו' — כן פירש ב"י לדעת הטור, שלא פירש על "בחכמה", שידוע הוא שבריאתו בחכמה נפלאה.
ויש מפרשים כו' כדלקמן כו' — שרש"י פירש שם על "ומפליא לעשות" שהאדם כו', וזהו פליאה וחכמה. אבל תוס' פירשו על "ומפליא לעשות" כפרוש רש"י, וכמ"ש בריש בראשית רבה, ר' תנחומא פתח: כי גדול אתה ועושה נפלאות. אמר רבי תנחומא: הנוד הזה, אם יהיה בו נקב כחוט של מחט – רוחו יוצא; והאדם הזה עשוי מחילים מחילים, נקבים נקבים, ואין יוצא רוחו ממנו. ודורש על עושה נפלאות ועל בחכמה, פירוש כמ"ש בתנחומא: ויברך אלקים את האדם. אמר ר' בון: בחכמה, שהתקין מזונותיו ואחר כך בראו, וכמ"ש בסנהדרין לח א ד"ה כדי שיכנס כו', משל כו' שנאמר חכמת בנתה ביתה כו' וכל צרכי עולם כו'.
חלולים — כן היא גירסת רי"ף ורא"ש, דלא כגירסא שלנו ורש"י, וכן כתב הטור. וכתב ב"י, משום דחללים קאי אחלל עצמו, ולא שייך ביה בריאה; אבל חלולים קאי על אבר החלול, וזהו שאמר, אברים רבים חלולים.
פירוש נקבים רבים וגם כו' — רוצה לומר, שלכך קאמר שני פעמים נקבים ושני פעמים חלולים, להורות על ריבויים.
כגון כו' כמו כו' — רש"י שם:
שאם יסתם כו' — כן הוא גירסת הרמב"ם. אבל גירסא שלנו ורש"י ורי"ף ורא"ש, אם יפתח קודם:
כלומר כו' — רוצה לומר, דגירסת הרא"ש והטור "אפילו שעה אחת". וכתבו הרב דוד אבודרהם והכלבו בשם הרמ"מ דלא גרסינן, שהרי אדם יכול לסתום פיו הרבה שעות ולהתקיים. והטור מקיימו, דקאי על יציאת האדם מבטן אמו, שאז אין יכול להתקיים, כמ"ש בסוף פרק ג' דנדה, שאלמלא כן כו'. ועדיין קשה, מאי שאם יפתח אחד מהם? הא אינו אלא בפה לבד. וזהו שאמר, שבנקבים יש נקב א' כו'. אלא דיש לומר, למה אמר בתחילה נקבים, להורות על רבויים, כיון דלא קאי אלא על אחד מהם? אלא דאיידי שאם יפתח קאי על כל החלולים, אמר גם כן נקבים רבים, וקאי על "וברא". וזהו שאמר, והאיברים החלולים אם היה כו'. וכל זה לפירוש הטור. ועל זה הקשה בית יוסף, דאם כן "אחד מהם" ד"יסתם" – אחד בלבד, ו"אחד" ד"יפתח" – על כל אחד. ועוד, "שאם יפתח" קאי על יציאתו לאויר העולם, ואינו לעשיית צרכיו. ולכן כתב, ועוד יש לומר שגבול כו', ולא על יציאתו לאויר העולם, וקאי על כל הנקבים. ואע"פ שאם יסתם הפה אינו מעשיית צרכיו, מכל מקום פי הטבעת והאמה הוא מעשיית צרכיו ממש, אפילו שעה אחת. וזהו שאמר: וכיון שבכלל כו', ומכל מקום גם לפירוש זה, עדיין "אם יפתח" אינו מעשיית צרכיו, אלא דחלולים חלולים הוא לעשיית צרכיו, שהן כרס ומעים, והוי מעין הברכה. וזהו שאמר: ובכלל האיברים החלולים כו'. ומפני שלא נחה דעתו בזה, כתב: ואפשר עוד כו', שגם יפתח הוא מעשיית צרכיו. וכל זה דחקם גירסת "אפילו שעה אחת", אבל בגירסא שלנו ליתא, ואין צורך לכל זה, וגם "שאם יפתח" הוא מעשיית צרכיו, שאם היה פתוח ולא היה כח המחזיק עד שיוצא מהנקבים – אי אפשר להתקיים. וכן עיקר.
רופא חולי — כן היא גירסת הרא"ש.
על שם כו' — הרב דוד אבודרהם.
מפני כו' — כן פירש רש"י ותוס' כנ"ל.
ועוד יש לפרש שמפליא כו' — רוצה לומר על ידי המזון.
א
דין א. יברך אשר יצר וכו' — ביאור סימן זה, פרי צדיק דף ע"ד ע"ג ודף ע"ה ע"א:
ב
שבריאת האדם היא בחכמה נפלאה, ויש מפרשים וכו' — עיין מה שפירש במטבע ברכה זו הרב מגילת ספר ריש ביאורו לחלק עשין:
ג
כתב הרב הלבוש, דברכה זו אמור יאמר סמוכה לברכת על נטילת ידיים, אף דלא עשה צרכיו עתה, מכל מקום אי אפשר שלא עשה צרכיו בלילה ולא בירך וכו', עיין שם. והשיג עליו מהר"ם די לונזאנו בהגהותיו על הלבוש הנקרא עדי זהב כ"י, והביא דבריו בזה בספר מצת שמורים דף ו', וז"ל, אמר מנחם: קפסיק ותני שאם קודם ששכב עשה צרכיו ולא בירך עליהם שהוא חייב לברך אשר יצר בבוקר אף בלילי טבת הארוכות, ולא עבר זמנה. ואני אומר שלא יברך, כי עבר זמנה. ומנה אמינא לה? דתנן (ברכות נא ב): מי שאכל ושכח ולא בירך, עד אימתי הוא מברך? עד שיתעכל המזון שבמעיו, דהיינו שש שעות. והדברים קל וחומר, ומה ברכת המזון שהיא מצות עשה מן התורה, כיוון שעברו שש שעות תו לא מברך; ברכת אשר יצר שאינה אלא מדרבנן, על אחת כמה וכמה שלא ימשוך זמנה מערב ועד בוקר. ומסתברא דדוקא ברכת המזון הוא שזמנה שש שעות, לפי שכל עוד שלא התעכל אותו מזון הוי זמנה; אבל ברכת אשר יצר, או האוכל תפוח אחד או השותה מים, שאין צריך כל כך זמן להתעכל, בפחות משעה אחת הוי הפסק ועבר זמנה ותו לא מברך, עכ"ל. והרב יד אהרון השיגו, דשאני ברכת מזון, דכל זמן שלא נתעכל זמניה הוא, וכיון שנתעכל, עבר זמן ההנאה ושוב לא יברך. אבל ברכת אשר יצר, דברכת ההודאה היא, כל שעתא זמניה הוא, עכ"ד. וראיתי למופת דורנו מורינו הרב בתי כהונה שכתב עליו בגליון וז"ל: חזות שוא היא, שהרי ברכת מזון אינו אלא ברכת הודאה, כמו שבא בכלל דברי הראשונים, ומפורש כתבה הרא"ש פרק כיסוי הדם, וברכת אשר יצר מודה על הצלתו והנאתו. וכבר אמרו פרק הרואה (ברכות נז ב), תשמיש נקבים מעין העולם הבא, עכ"ל. ודבריו חיים וקיימים:
הנם הלום ראיתי להרב אליה זוטא לעיל סי' ד', שהביא דברי מהר"ם די לונזאנו הנזכר, וכתב עליו דיש חילוק בין ברכת אשר יצר לברכת הנהנין. וכי האי גוונא מחלק הלבוש סימן ז' סעיף ג'. גם מצינו חילוק בלבוש סימן מ"ז סעיף ו' בתשובה, שאין דמיון כלל, דהתם אחר שנתעכל וכו'. גם לא ראה בב"ח, דכתב הטעם, דהוא כשאר ברכות השחר דאף לא נתחייב בהן מברכינן, שהן על סידורו ומנהגו של עולם, עכ"ל. ואחד הרואה דברי הרב הלבוש לקמן סימן ז' סעיף ג', ובתשובתו אשר בסימן מ"ז, בעיניו יראה שאין חילוקיו מעלין ארוכה לנידון דידן. דמה שחילק בסימן ז', דברכה זו באה בטבע העולם, מה שאין כן ברכות הנהנין, דהם בבחירתו, אי בעי אכיל – אינה טענה לברכה אף אם עבר זמן הרבה שעשה צרכיו, כאשר יראה המעיין. ומה שחילק בסימן מ"ז, דמה שלמד בתורה הוי כלא נתעכל, ואסמכיה אקרא ותורתך בתוך מעי, מה יושיענו לנידון דידן? גם מה שהשיג על מהר"ם די לונזאנו שלא ראה בב"ח, וכן כתב גם בספרו אליה רבה (ריש סימן ד). וכתב שכן כתב בפרישה, והוסיף לקח, דפה בכלל הנקבים, ואם לא היה פיו פתוח לא היה אפשר לו לדבר ולברך. ובדרכי משה כתב הטעם, דאשר יצר תליא גם כן ברוח רעה, שמסיבתו היה אסור ליגע בפיו וחוטמו וכו', ע"ש. הנה מה שכתב שלא ראה בב"ח, אינה השגה כלל. חדא, דכפי סדר זמנים שהרב מהר"ם די לונזאנו חיבר סדר עבודה, שנת של"ב על הרוב, שהיתה מנוחתו קודם שנדפס הספר בית חדש אורח חיים בשנת ת'. ותו, דאטו גברא אגברא קרמית? ומהר"ם די לונזאנו יחלוק על הר' בית חדש ודעמיה דסבירא להו לברך אשר יצר בבקר אף אם לא עשה צרכיו; אי משום דהוא אמנהגו של עולם השב'ח השבי'ח, אי נמי תהילתו בפיו ועל שפתיו וחוטמ'ו אמת והמה פתיחות, אי נמי אשר לא קמה עוד רוח רעה והנה נגע זה על שפתיו, וכיוצא. דבכל האי טעמי מצי מהר"ם די לונזאנו לאפלוגי, דטעם הרב ב"ח, הוא סבירא ליה כדברי האר"י זצ"ל ודעמיה, דשאני ברכות על נטילת ידיים ואשר יצר מאינך, דאם לא נתחייב לא יברך. וטענת הרב פרישה, תקנת חכמים ממאנת למאמר'ו, דלא תיקון רבנן אשר יצר אלא בעושה צרכיו, ומהא תשובה מוצאת לטעם מור"ם בדרכי משה; ואין מכל הני השגה על מהר"ם די לונזאנו. ותו, דהרב הלבוש גופיה סבר הפך מכל הני רבוואתא, דיש בו בנותן טעם לברך אשר יצר, דאי אפשר שלא הטיל וכו'; מכלל דאי הוה ברירא לן דלית בהון צרוך, לא הוה מברך. ותו, דכולהו טעמי דהני רבוואתא הנה הנם לברך בבוקר השכם, אבל אם בתחילת היום בשלהי פרק תפילת השחר עשה צרכיו, ולא בריך עד הערב, אין מכל הני טעמי טענה להגיד כי יצ'ר בערב, משום דעביד מידי בצפרא; ואילו לפי דברי הרב הלבוש, בשגם איכא תריסר שעתי והותר בין עשיית צרכיו לברכה, לית לן בה. ואהא פליג מהר"ם די לונזיאנו, דאם עברה העברה אפילו שעה או פחות, לא יברך:
ואולם שפיר קדמי להליץ בעד הרב הלבוש, דאפשר דסבר הרב דיש חילוק בין ברכת המזון לברכת אשר יצר. דברכת המזון, מטבע הברכה היא שבח והודאה על אשר זן ומפרנס אותנו ומשביע לכל חי רצון, והנה כי כן, אם נתעכל המזון והיה כי ירעב, לא נכון לברך הודאה על השבע לאל הזן שככה השבעתנ"ו, כי לעת כזאת אזל הלחם ואין שביע"ה באוכלין, ומשום הכי אם נתעכל המזון איעכול ניבי"ה, ושוב לא יברך. אמנם מטבע ברכת אשר יצר, עניינה נותן הודאה לשעבר, דאפיק משמע; שאם יסתם, טיפה זו מה תהא עליה, וכיוצא. ומאחר שכן הנה מקום לברך אחר מופלג, כי יציאתו הנאה לו, ומטבע הברכה שופרא, שבחא להוצאה ניתנה והוא עובדא ואפיקתא, וק"ל. ומיהו לעניין דינא נקטינן כסברת האר"י זצ"ל ודעמיה, שלא לברך בבוקר אם לא עשה צרכיו, ואם עשה ועבר זמן מה ולא בירך, שוב לא יברך, כסברת מהר"ם די לונזאנו והרב בתי כהונה, דספק ברכות להקל:
(א) אפילו שעה א׳ — וכן גירסת האר״י ז״ל. וט״ז גם כן אינו מוחק גירסא זו עיין שם:
(ב) אי אפשר — אֵי בצירי תחת האל״ף, כי המלה נגזרה מן אין:
(ג) רופא חולי ב״ח ושל״ה ומט״מ כתבו שאין לומר "חולי", רק "רופא כל בשר". וט״ז כתב דשני גירסאות הן נכונות וחלילה למחוק אחת מהן, עיין שם:
(א) אפילו — עיין באר היטב. ובמגן אברהם כתב בשם הכתבים שיש בברכה זו מ"ה תיבות, והיינו שמסיר מהנוסחא תיבות "ולעמוד לפניך":
(א) חלולים - פי' איברים חלולים ולא יאמר חללים דבחלל לא שייך בריאה:
(ב) שאם יסתם וכו' - כן היא גי' הרמב"ם אבל גירסא שלנו ורש"י ורי"ף והרא"ש אם יפתח קודם [הגר"א]:
(ג) כלומר שבנקבים וכו' - משום דגירסתו היה א"א להתקיים אפילו שעה אחת וקשה לו דאדם סותם פיו הרבה שעות ולזה קאמר כלומר וכו' אבל מנהגינו שלא לומר אפילו שעה אחת כמש"כ הר"מ וכן מוכח באגודה כ"כ המ"א וכן משמע בביאור הגר"א ועיין ט"ז:
(ד) אי אפשר - אי בצירי תחת האלף כי המלה נגזרת מן אין כ"כ הבה"ט והפמ"ג ובשע"ת מיישב הגירסא בחירק שג"כ כונתו כמו אין כמו דכתיב אי כבוד שפירש"י שם שכונתו כמו אין כבוד:
(ה) רופא חולי - ב"ח ושל"ה ומט"מ כתבו שאין לומר חולי רק רופא כל בשר וט"ז כתב דשני הגירסאות הן נכונות וחלילה למחוק אחת מהן עיי"ש:
(ו) דבר רוחני - ובכוונת כתוב דהנשמה נהנית מרוחניות המאכל והגוף נהנה מגשמיות המאכל ומכח זה קשורים זה בזה ע"י המאכל [מ"א]:
(א) סעיף א: כשיצא מבית הכסא יברך אשר יצר וכו' — ברכה זו יש בה מ"ה תיבות. מגן אברהם ס"ק ב' בשם הכתבים, וכן הוא בשער הכוונות בדרוש על נטילת ידיים ובספר פרי עץ חיים שער הברכות פרק ד'. מצ"ש דף ו'. וכן כתב ש"צ דף מ"ה, וכן כתב היפה ללב חלק א' אות י"ג. וכתב עו"ש בשם הרב נזירות שמשון בהג"ה על דברי המגן אברהם האלו, שהיה מונה אותם וזה לשונו: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כסא כבודך שאם יסתם אחד מהם או אם יפתח אחד מהם (הגם ששם כתב "שאם יפתח" קודם "שאם יסתם", היינו משום דגריס כדברי רש"י ודעמיה, אבל אנן גרסינן כנוסח הרמב"ם והרב דוד אבודרהם ומר"ן בשולחן ערוך, ואין לשנות. עיין יפה ללב שם אות ז') אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת. ברוך אתה ה' רופא כל בשר ומפליא לעשות, עד כאן לשונו. וכן הוא הנוסח בהרמב"ם פרק ז' מהלכות תפילה הלכה ה' ובסידור חסד לאברהם. ומה שהקשה מחצית השקל על דברי המגן אברהם, כבר דחה דבריו היפה ללב שם, וסיים: ועיין נמי בספר אשד הנחלים דף ב' ע"ב מה שכתב בזה, וגם עליו יש להשיב כמדובר, עיין שם.