כשאויב קשוח מאיים במלחמה, אנחנו - עם ישראל - צריכים לראות בכך איתות מה' שהתרחקנו ממנו, ולהתקרב אליו בחזרה.

הנביא שמואל הוכיח את בני ישראל כשלא נהגו כך:

(שמואל א יב יב): "ותראו כי נחש מלך בני עמון בא עליכם, ותאמרו לי 'לא, כי מלך ימלך עלינו!', וה' אלהיכם מלככם!"

בני ישראל ביקשו משמואל שימנה להם מלך שישפוט אותם (בפרק ח). הבקשה שלהם נחשבה למאיסה בה' ( כי הם רצו שהמלך ישפוט אותם בחוקים אנושיים ולא בחוקי התורה ), אך למרות זאת ה' קיבל את בקשתם ומינה להם מלך (שאול - בפרקים ט-י). לאחר מכן ה' הביא עליהם את נחש, מלך בני-עמון (בפרק יא), כמו שעשה בכל תקופת השופטים כשבני ישראל עזבו אותו, על-מנת לעורר אותם לתשובה ולחרטה על כך שביקשו מלך; אך הפעם בני ישראל הגיבו בצורה שונה - במקום לפנות אל ה' ולבקש ממנו שיעזור להם, הם באו לעירו של שאול - המלך החדש:

(שמואל א יא ד): "ויבאו המלאכים גבעת שאול, וידברו הדברים באזני העם ..."

שאול השתמש בסמכויותיו כמלך, גייס את כל העם בכפיה והצליח להכות את בני עמון.

אמנם, שאול ייחס את הניצחון לה':

(שמואל א יא יג): "ויאמר שאול 'לא יומת איש ביום הזה, כי היום עשה ה' תשועה בישראל'"

וכך הפרשה הזאת הסתיימה בשלום, אך הנזק כבר נגרם - בני ישראל כבר הפסיקו להתייחס לאיומים בטחוניים כאל קריאה להתקרב אל ה'.

שמואל ניסה לעצור את התהליך, והזכיר לבני ישראל שבעבר ה' תמיד הושיע את בני ישראל מאויביהם כאשר הם זעקו אליו ותיקנו את מעשיהם (פרק יב, פסוקים 7-11), ולכן היה ראוי שגם הפעם יזעקו אל ה' ויתחרטו מבקשת המלך (בפסוק שלנו), אך המלך כבר התמנה, הנזק כבר נעשה, והפער בין ה' לבין עם ישראל הלך והתרחב.