שיטה מקובצת על הש"ס/כתובות/פרק ח/דף פב

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | מאירי | הרשב"א | הריטב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף פב עמוד א

דילמא רבי נתן היא דס"ל דלא מצי טעין לאו בעל דברים דידי את. רש"י במהדורא קמא:
והק' הריטב"א ז"ל דמשמע דלתנא דפליג עליה דר' נתן אין המלוה גובה חובו מבעלי חובות שיש ללוה שלו ותימה אמאי מי עדיף מנכסים משועבדים שהלוה טורף מן הקרקעות וגם מהמטלטלין אם שעבדן לו באגב וי"ל דכל ששעבד לו ב"ח מטלטלי אגב מקרקעי שקנה ושיקנה אין ה"נ שגובה אותן מבעל חובו מדין טורף ובשבועה שהרי נשתעבדו אותן מעות שחזר והלוה בו לזה אבל לרבי נתן בלאו הכי נמי גובה ממנו בעל כרחו דהא איהו גופיה אשתעבד ליה מדאורייתא וכאילו גובה מן הלוה שלו ולא עוד אלא שלובה ממנו שלא בשבועה אם הוה מלוה בשטר או בעדים תוך זמן דליכא למיחש לפרעון דהא ליכא פסידא ללוה הזה שהרי אינו גובה ממנו ממטלטלי דיתמי לרבנן כשם שאינו גובה מיורשי לוה והא רבי מאיר היא כדאמר בסמוך. ע"כ:

ונתן לאשר אשם לו למי שלו הקרן גבי גזל הגר כתיב ואמרינן התם המושב לכהן לו יהיה מלבד איל הכפורים וכו'. אתה אומר אשם זה קרן או אינו אלא אשם ממש כשהוא אומר מלבד איל הכפורים הרי קרבן אמור הא מה אני מקיים האשם לקרן ומי שנושה בחברו וחברו בחברו ואין לו לחברו ראשון מה לשלם או שמת דין הוא שמוציאין מלוה שני ונותנין לראשון שהקרן שלו ואף על גב דמצי אמר לאו בעל דברים דידי את. רש"י במהדורא קמא:

לא אשכחן כו'. אלא היינו טעמא דאינה משנה דלא אשכחן תנא מחמיר תרי חומרי בכתובה דמדרבנן היא חדא חומרא דקתני נושה באחיו מנה אלמא מטלטלי משתעבדי לכתובה כר"מ ועוד חומרא אחריתי דמוציאין חובו של מת ומשלמין לאשה משום כתובה אף על גב דלאו בעלת דברים דידיה היא אלמא מאן דמחמיר כר"מ לא סבר ליה כרבי נתן ומאן דמחמיר כרבי נתן לא סבר ליה כרבי מאיר הלכך אינה משנה. רש"י במהדורא קמא. והקשו בתוספות דהא דתנן בהכותב מי שמת והניח אשה וב"ח ויורשין והיה לו פקדון או מלוה ביד אחרים רבי טרפון אומר ינתנו לכושל שבהם ומפרש בגמרא לכתובת אשה משום חינא ולמ"ד לכושל שבראיה אם היתה כתובת אשה כושל היה מודה או אם לא היה בע"ח כלל היו נותנין לאשה ותירצו דשאני התם דאין היורשין מוחזקין מן הפקדון והמלוה לכך אין צריך לדרבי נתן תדע דלא חשיבי מוחזקים דהא אי הוו חשיבי מוחזקי' לא הוו מטלטלי דידהו משתעבדי לכתובה או לבעל חוב וקשיא לי למה ליה למימר דאין כאן חומרא דרבי נתן במאי דנימא דאין כאן חומרא דר"מ סגי דעיקר קושיין היינו הא דמצינו תרי חומרי הלכך במאי דדלינן חד חומרא מינייהו סגי וכן כתב הרא"ש ז"ל וז"ל לא אשכחן תנא דמחמיר תרי חומרי כו' וא"ת והא דתנן בהכותב מי שמת והניח אשה ובעל חוב ויורשין והיה לו פקדון או מלוה ביד אחרים רבי טרפון אומר ינתנו לכושל כו' והיינו תרי חומרי כר"מ דמטלטלי אינון וכדרבי נתן דמוציאין מן הלוה ליתן כתובה י"ל כיון דהמלוה ביד אחר כגבוי דמיא ולא הוה כמטלטלי דיתמי תדע דהא מודה ר"מ דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לכתובת אשה וגם מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב לכ"ע אלא ודאי כיון שאינו ברשות היתומים לא זכו בהם ולא הוו כמטלטלי דיתמי אבל הכא הרי היבם מוחזק באותה מלוה ולא מצי אשה למזכי אלא מדר"מ ומדרבי נתן ע"כ. מעתה תקשי אמאי הוצרכו התוס' לדלויי חומרת רבי נתן במאי דדלינן חומרת ר' מאיר סגי ומשמע לי דתרתי קשיא להו לתוס' חדא דהרי מצינו תרי חומרי ועוד דכיון דמצינו דכולהו הני תנאי רבי טרפון ורבי עקיבא ס"ל כרבי נתן ולא כרבנן דפליגי עליה לא מקרי חומרא דהכין הוא עיקר דינא כיון דכולהו הני תנאי הכין ס"ל ולזה תירץ דאפשר דס"ל כרבנן דר' נתן דאין צריכין לדרבי נתן. שוב מצאתי במסכת בכורות בפרק יש בכור דכתבו התוס' כן להדיא וז"ל ותרי חומרי לכתובה לא שייכי הכא דהא חומרא דר"מ אינה כאן כדפרשינן דהואיל והמלוה ביד אחרים לא הויא כמטלטלין דיתמי ואם כן אין כאן חומרא דר"מ וגם חומרא דרבי נתן אין כאן דהא מילתיה דרבי טרפון דאמר יתנו לכושל שבהם ורבי עקיבא נמי היה מודה לו אי לאו טעמא דכולן צריכין שבועה ואין היורשין צריכין שבועה מסתברא דאיתי' אפילו כרבנן דפליגי ארבי נתן והיינו טעמא דלא שייכא דרבי נתן לפי שלא היה ממון זה ביד היתומים אלא עכשו באין ליטול מכח ירושה ועדיין לא בא לידם ולהכי מודו ביה רבנן דרבי נתן שינתן לבעל חוב ולכתובת אשה אף על גב דלא ס"ל לדרבי נתן דמחייב המלוה שאז יאמרו שאין מוציאין מלוה שיש לו ביד אחרים לבעל חובו ולכתובת גרושתו לפי שיש לו כח גדול בממון זה יותר ממה שיש ליתומים במה שהניח אביהן ביד אחרים שלא היה מעולם בידם ולא בא מידן ליד אותן אחרים. ע"כ:
פומבדיתאה רמאה דאמר ליה פליגנא לך ואחר שכנס לא רצה לחלוק לו ותבעי' לדינא וסלקיה רב יוסף מן הנכסים ואהכי קרי ליה רמאה כדאמרינן בעלמא בהעור והרוטב נרשאה נשקיך מני ככיך פומבדיתא אלוייך שני אושפיזך. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
אי בעית פלוג מהשתא קשיא לן הא מאי אקני לי דהא אמור רבנן לא הוי זביניה זביני כדאמר רב יוסף לעיל וי"ל דהאי גברא דינא לא הוה גמיר ואיהו סבר שאם מכר ונתן קיים ומיהו עדיין קשיא לן מאי מדמינן לה לאידך דמשוך פרה ולא תקנה לך אלא לאחר שלשים יום וי"ל דהאי נמי מסתמא ה"ק ליה פלוג והחזיק מעכשו לא תקנה לך אלא לאחר שאכנוס ולא הוצרך לפרש דהא פשיטא וכדפירש רש"י. הריטב"א ז"ל:

לאחר שלשים יום קנה בכל מקום שהוא אפילו אינה ברשותו והאי אף על גב דאמר ליה קני לאחר כניסה לא קנה דאלו התם אהכי קנה משום דההיא שעתא דאמר ליה משוך בהו להקנותם בידיה הוא הכא אכתי לאו בידיה הוא לאפלוגי דאכתי לא יבם מר בר רב אשי לית ליה דרבי אבא דאמר לעיל אף על גב דיבם לא ימכור אלא יגרש בגט ויחזיר דקסבר לא אמרו שלא למכור אלא כל זמן שהיא שומרת יבם כדמוכח בברייתא דקתני מי שמת והניח שומרת יבם כו'. א"נ אית ליה דרבי אבא וקס"ד דהא דרבי אבא משום איבה אלא אי מכר זביניה זביני. רש"י במהדורא קמא:

התם בידו כו'. הקשו בתוס' מאי שנא מדאמר רב בפרק קמא דבבא מציעא שדה זו לכשאקחנה ממך קנויה לך מעכשו קנה אף על גב דלאו בידו ותירצו דרב סבר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ולא קי"ל הכי. וכתב הריטב"א ז"ל עלה ההיא דרב בפרק קמא דבבא מציעא וז"ל ותמיה מלתא דמאי מעכשו שייך בההיא דרב דהא אי אפשר שיזכה זה הלוקח מעכשו שאף המוכרה לו אין לו בה כלום עכשו וכי לקחה מן הבעלים מאותה שעה ואילך הוא זוכה וי"מ דאהני מעכשו שלא יוכל לחזור בו וכדאמרינן התם האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום אם חזרה בה אינה מקודשת ואם אמר מעכשו אינה יכולה לחזור בה. ואין זה כלום דהתם כיון שבידה לקדש את עצמה עכשו כי אמר לה מעכשו חלין הקדושין מעכשו ולאחר שלשים יום ולפיכך אינה יכולה לחזור בה אבל הכא אמאי לא יוכל לחזור בו אבל הנכון כדפי' ר"י ז"ל דנקט מעכשו לומר שהוא מוכרה לו בכסף ובשטר של עכשו שיקנה בו באותה שעה שתבא לידו ולא שיחזור וימכרנה לו וקמ"ל דאפ"ה קנה דאדם מקנה בכסף ובשטר של עכשו מה שאינו שלו לכשיהיה שלו והוא שאמר בפי' לכשאקנה וכדתני' לקמן לר"מ לאחר שאתגייר כו' וכדכתיבנא לעיל. ע"כ:

הא דא"ל קני מעכשיו והא דלא אמר ליה כו'. פי' דרב דימי דקאמר קנה בדא"ל קנה מעכשיו ולאחר שלשים יום וה"ק ליה קנה גופיה מהיום ולא תקנה פירות אלא לאחר ל' יום דכי שלמי שלשים יום קנה אף לפירות במשיכה דהשתא והא דנקט עומדת באגם לאו דוקא דה"ה עומדת בר"ה אלא דנקט אגם דאורחיה דמלתא שמעמידים שם בהמות ותדע דאגם בלא משיכה אחרת בסוף שלשים יום הוא קונה וא"כ מה לי אגם מה לי ר"ה שאין משיכה קונה בו ואלו מדין חצירו אין האגם קונה לו שאינו חצר המשתמרת לדעתו וזה ברור. ואידך דרבין בדלא אמר מעכשיו ולפי' לא קנה אלא א"כ היתה עומדת בחצרו המשתמרת לדעתו לאחר שלשים יום ושלא חזר בו המוכר בינתים.הריטב"א ז"ל:
יבם ואחר כך חילק לאחיו מנכסיו א"נ שמכר לאחרים מהו. רש"י במהדורא קמא:
לא עשה ולא כלום פי' שאין לו כח ליבם בנכסי אחיו מפני שהן עומדין לגוביינא ליבמה כדאמרן וכל שכן חלק ולבסוף יבם. הר"י מטראני ז"ל:
מתני' ה"ג אמר ר"מ שמין אותה כמה הן יפין עכשיו והשבח מכאן ואילך אוכל פירות והמותר שהן יפין השדות בשביל הפירות. רש"י ז"ל במהדורא קמא:

וחכמים אומרים פירות המחוברין כו'. כל הקודם להם זכה דקסברי רבנן מטלטלי לא משתעבדי לכתובה הלכך כל הקודם בהן זכה אם קדם היבם וזכה בהם הרי הן שלו ואם קדמה היא זכתה ולקמן בפרק הכותב מפרש דוקא אם קדמה ותפסה מחיים דבעל מהניא לה תפיסה אבל תפסה לאחר מיתה לא מהניא והרי הן של יבם ואם קדמה מחיים אינה יכולה לגבות מהם שהיבם מעכב שרוצה ליבמה אלא בזה זכתה דכולהו קיימי קמה לגוביינא ואין היבם יכול ליקח מהם אלא ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. הר"י מטראני ז"ל:

גמרא אמאי והא כל נכסיו אחראין כו'. פירוש מתמה תלמודא אמאי הן המחוברין שלו והא כל נכסיו אחראין פי' לכתובה והמחובר לקרקע כקרקע דמי אלא תני שלה ומאי אלים טובא שעבוד דאיכא ליבמה על נכסי בעלה או כח שיש לאשה בנכסים השתא נכסי מלוג שהן קנויין קנין גמור לאשה אמרו חכמים פירות המחוברין אף על פי שחנטו ברשות האשה כיון שנגמרו ברשות הבעל הן של בעל נכסי היבמה שאין ליבמה באותה הנכסים אלא שעבוד בעלמא וגוף הנכסים הם של יבם לא כ"ש שיהיו פירות מחוברים של יבם וי"ל שאינו דומה אכילת פירות דהכא לאכילת פירות דהתם דהתם מאי דאכיל בעל פירי לא הוי מן דינא אלא בתקנת חכמים וכיון שנגמרו הפירות ברשותו תקנו לו שיאכל הכל גם העילוי שיש על המחובר ואין לנו להקשות על תקנת חכמים אבל אכילת פירות דהכא הוא מן דינא ולאו משום תקנה דהא מדידיה קא אכיל וכיון דבדינא קא מיירינן ולאו בתקנתא אמאי בעי יבם לזכות בעילוי המחובר שהוא משועבד לאשה ושפיר קאמר רבי מאיר להכי אמר ר"ל תני שלה שאף על פי שהדין היה נותן כרבי מאיר החליטום חכמים לה שכיון שלוקחין בהן קרקע והוא אוכל פירות אין הבעל נפסד כלום ואינו רוצה לדקדק כמה הן שוין בפירות וכמה הן שוין בלא פירות. הר"י מטראני ז"ל:

מהו דתימא ויבמה כו'. ולקחה לו לאשה ויבמה שאף על פי שלקחה עדיין יבומין הראשונים דקודם נשואין עליה ואינה יוצאה הימנו אלא בחליצה קמ"ל מולקחה לו לאשה דכיון שלקחה הרי היא כאשתו לכל דבר וכדלקמן והאי ויבמה דריש ליה לדרשא אחרינא ביבמות. רש"י במהדורא קמא:
לא תסגי לה בגט אלא בחליצה פי' דלבעי תרווייהו גט וחליצה גט ליבמתו וחליצה לזיקתו. הריטב"א ז"ל:

דף פב עמוד ב

מצוה דרמא כו'. מצות יבום עבדה שהרי כנסה השתא כי גרשה. ואימא הכי נמי אכולה מלתא קאי. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
אמר קרא ולקחה לו לאשה לישנא יתירא הוא ולדרשא אתא. הריטב"א ז"ל:

מ"ט אשה תקנו כו'. פירוש מאי טעמא אין לה שתי כתובות אחת מן הא' ואחת מן השני משום דאשה הקנו לו מן השמים ואינו חייב ליתן לה הוא כלום משלו. הרא"ה ז"ל:
וז"ל רש"י במהדורא קמא מ"ט כתובתה על נכסי בעלה הראשון ולא על נכסי שני אשה תקנו לו ולא ע"י כתובה אתיא לה. ע"כ:

ואי לית לה מראשון כו'. שלא הניח ראשון נכסי. רש"י במהדורא קמא:
צ"ת כיון דמיניה נמי אית לה מאי האי דשני לן בה מאיתתא אחריתי דעלמא ואיכא דאמרי דאי לית לה מראשון לית לה משני אלא מנה ולא נהירא ואיכא למימר דנפקא לן מינה היכא דזבן נכסי מקמי דכלו נכסי קמא ובתר הכי אשתדוף להו נכסי דקמא דלא נדרא עליה ושלא היה שעבודה אלא על נכסי הראשון א"נ דאלו אתי וזביין נכסי קמא אתיא ומפקא מנייהו כדקי"ל בין יבם ואח"כ חלק בין חלק ואח"כ יבם לא עשה כלום. הרא"ה ז"ל:

והריטב"א כתב תקינו לה משני מנה דהא בעולה נשאת לו וכן הורו רבותי ע"כ. ויש מי שכתב דמשני נמי יש לה מאתים דכל מה שיש לה מראשון תקינו לה משני. ריב"ש ז"ל:
ותלמידי רבינו יונה כתבו וז"ל אי לית לה מראשון תקינו לה רבנן משני כלומר אף על פי שמן הדין אין שעבוד כתובתה אלא מן הנכסים שהניח המת אפ"ה היכא שלא הניח המת שיעור כתובתה דהיינו מנה מאתים תקינו לה רבנן משני כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וי"א דלא שנא לא הניח בשעת מיתה לא שנא הניח ונפסדו לו אח"כ לעולם תקנו חכמים דכיון דלית לה מראשון שיהיו לה משני כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה. ומורי הרב נר"ו כתב דדוקא בשלא הניח האח אבל היכא שהניח ונפסדו אינה גובה מן השני אלא שאסור לו להשהותה עד שיכתוב לה כתובה. והא דאמרינן דאי לית לה מראשון כו' דוקא עיקר כתובה אבל תוספת לית לה שיכול לומר אחי היה רוצה ליתן ואני איני רוצה ליתן ואפילו כתובה לית לה משני אלא כשיעור הראוי לה היכא שנשאת לאחר שאם יבם אותה מן האירוסין אית לה מאתים ואם מן הנשואין אין לה אלא מנה ע"כ. וכתב בגליון תוספות ואי לית לה מראשון תקינו לה משני לא ידע ר"י מנ"ל הך תקנתא ומיהו איכא ברייתא ביש מותרות דקאמר חסורי מחסרא והכי קתני כתובתה על נכסי בעלה הראשון ואית לה כו' אבל לא אתי שפיר דהא לא הוו ידעי הך ברייתא ואפילו הכי פשיטא להו התם הך תקנה. ע"כ:
מתני' לא יאמר לה ליבמתו הרי כתובתיך כו' ומשום עצה טובה דסתמא דאינש כי מייחד לאשתו כתובתה ודאי דעתיה למזבן נכסיה וסברה דילמא ליזבון כולהו נכסי דבעל ראשון ובין כך ובין כך אירכסה כתובתה שייחד לה ובעי למהדר עלייהו דלקוחות ולהוי להו ללקוחות תרעומות דברים וקא טעני לה הרי ייחד ליך כתובתיך ולית ליכי למהדר עלן ומתוך כך הויא לה איבה בהדי דיבם ולא סמכה דעתה אנכסי דעתיד יבם למקני אלא כל נכסיו אחראין לכתובה משום טעמא דפרישנא דאי אשתדוף הני תגבה מאחריני כיון דלית לה כתובה משני:
גרשה אין לה אלא כתובתה איבמה קאי והא קמ"ל שאף על פי שכל הנכסים אחראין לכתובתה ואינו יכול למכור מהם כלל אפ"ה אם ירצה לגרשה זוכה בכל שאר הנכסים. תלמידי רבינו יונה:

גמרא מאי וכן כלומר פשיטא דה"ה לאשתו. רש"י ז"ל במהדורא קמא. וכיוצא בזה פריך תלמודא בפרק חזקת הבתים גבי הא דתניא וכן האשה שהיא נושאת ונותנת בתוך הבית כו' מאי וכן ופי' רשב"ם מאי וכן דמשמע ואפילו האשה דינה כן ומאי רבותא איכא טפי דקתני וכן הכי הוה ליה למתני אשה שהיתה נושאת ונותנת כו' ודרך תנא לומר שני דברים שוין וזימנין דאמרי דצריכי תרווייהו אבל היכא דקתני וכן משמע דלא זו אף זו קתני. ע"כ:
מהו דתימא התם הוא דלא כתב לה דקנאי ודאקנינא דהא לית לה כתובה משני והוי חזיא דמייחד לה כתובתה לא סמכה דעתה אמאי דעתיד למקני ואי מרכסא כתובתה הלכך הויא איבה אבל אשתו דכתב לה דקנאי ודקנינא אימא לא איכפת לה אי מייחד לה כתובתה דסברה אי מרכסא הך דאמר איהו לקני נכסי אחריני וגבינא מינייהו ולא בעיא למיגב' בתרעומות דלקוחות הלכך לית לה איבה קמ"ל דאפ"ה לא יאמר לה וטעמא משום שלא יאמר לה טלי כתובתיך וצאי. רש"י במהדורא קמא. ובמהדורא בתרא קצר הרב ופירשו דבריו התוספות בענין אחר ולא נהירא. והרא"ה ז"ל פי' וז"ל מאי וכן מהו דתימא התם הוא דלא כתב לה דקנאי ודקנינא פי' דאלו במתני' תנן גבי יבמה דכתובתה על כל נכסי בעלה הראשון ולדברי ר"מ דקסבר מטלטלי משתעבדי לכתובה הניח אחיו מעות ילקח בהן קרקע ולכולי עלמא בפירות המחוברים לקרקע שהן כקרקע ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ואלו בא ליטול מטלטלין או פירות אלו כדי כתובתה ואינו רוצה ליקח בהן קרקע ולאכול הפירות וליקח דמיהן ומניח על השלחן קאמר במתני' דלא ליעבד הכי ותנא דבאשתו נמי לא ליעבד הכי. ומהדרינן השתא דתרוייהו איצטריכו דאי תנא יבמה הוה אמינא התם הוא לא כתב לה דקנאי ודקנינא. כלומר שהרי הוא לא כתב לה כתובה ולא שיעבד לה נכסיו ובהא לא סמכא דעתה דמסתפיא דילמא מוכרי להו ותו לית לה כתובה ואף על גב דכי לית לה מראשון תקון לה רבנן משני אפשר דכיון דעיקר שעבודה על נכסי קמא לא סמכה דעתה אי נמי אפשר דזבין להו או שיאבד להו ביני ביני ופסדה לה לכתובתה לגמרי אבל אשתו דכתב לה דקנאי ודקנינא וכולהו נכסי משתעבדי לכתובתה אימא סמכה דעתה דמה איכפת לה אי מוכרי להו הני הא כולהו שאר נכסים אחראין לכתובתה קמ"ל דאפ"ה כיון דמיחד להו על השלחן לשמה לא סמכא דעתה והיינו עצה טובה דאמרינן לעיל דקמ"ל. וכי תימא ולמה ליה למיתי עלה מהאי טעמא תיפוק ליה משום תקנתא דשמעון בן שטח יש לומר דשמעון בן שטח לא תיקן שלא ליחד לה לכתובתה דהא לא אשכחן אלא שיהא כותב לה שיהו כל נכסיו אחראין לכתובתה ומשום דנהוג קמאי דלא כתבי לה הכי וכיון שלא היו כותבין לה שיעבוד נכסים היו צריכין כולן ליחד כתובתה משום דלא תפסוד ונפקא מינה חורבה דכי קא מינצי בהדה אמר לה טלי כתובתיך וצאי. ואתא שמעון בן שטח ותקן שיהא כותב לה שיעבוד נכסיו ובתר הכי לא איצטריכו ליחודי לה כתובה ולא נהגו בכך אבל ודאי אם בא אחד ורצה לעשות כן רשאי ומתני' אחר תקנה לפום הכי קאמרינן דדוקא מהאי טעמא הוא דלא לעביד הא לאו הכי רשאי. והיינו דאמרינן לעיל בפרק אף על פי דאיכא מאן דאמר דעושין כתובת אשה מטלטלין בשקיבל עליו אחריות ובכולי תלמודא אמרינן דרשאי לייחד לה קרקע בכתובתה דמשום שמעון בן שטח ליכא כדפרישית. ומשום מתני' ליכא דהכא ליכא למיחש משום אבודי בקרקע וכן במטלטלין כשקיבל עליו אחריות אותן מטלטלין בפי' דהא ודאי סמכא דעתה וזהו הנכון. ע"כ:

וז"ל הרא"ש יבמתו היא דלא כתב לה דקנאי כו'. מתוך פרש"י משמע דמפרש גבי יבמתו כשייחד לה מעות בסתם אין אחריותן עליו אם נאבדו דלא כתב לה דקנאי ודקנינא לפי' אסור לייחד לה דלא סמכא דעתה אבל גבי אשתו היכא שמייחד לה בסתם אחריותן עליו דכתב לה דקנאי ודקנינא הלכך אם נאבדו חייב לשלם ויכול לייחד לה קמ"ל שאף על פי שכל נכסיו אחראין לכתובתה כשמייחד לה היא סבורה שאבדה כתובתה כשנאבדו המטלטלין שאינה סומכת על שאר נכסיו והויא בעילתו בעילת זנות אע"ג דאית לה כיון דלא סמכה דעתה כדמוכח באף על פי וקשה לי דבריש אף על פי מוכח דבאשתו כי מייחד לה מטלטלי סתם אין אחריותן עליו אף על גב דכתב לה דקנאי ודקנינא גבי אין עושין כתובת אשה מטלטלין בד"א בשלא קבל עליו אחריות ועוד תימה מאי מפסדה יבמתו כשמייחד לה כי היכי דאמרת דבאשתו היכא דמייחד לה סתם ונאבדו חייב לשלם יבמתו נמי כשמייחד לה סתם ונאבדו חוזרת על נכסי אחיו דנהי דאיהו לא קבל עליו אחריות מ"מ אחריות כתובתה על נכסי בעלה הראשון. לכנ"ל אי ליכא אלא רישא ה"א לענין דינא קאמר וה"ק התם דלא כתב דקנאי ודקנינא מ"ה לא יאמר לה הרי כתובתיך מונחת על השלחן כדי למכור השאר אלא כל נכסיו אחראין לכתובתה ואינו יכול למכור כלל אבל הכא דכתב לה דקנאי ודקנינא אימא סמכה דעתה שפיר אפילו אי מייחד לה ומצי לייחד לה קמ"ל דלא משום עצה טובה ע"כ. וכן כתוב בתוספות והא כתיבנא לעיל במהדורא קמא האריך ופי' כוונתו ז"ל:

וז"ל הר"י מטראני התם הוא דלא כתב לה וקנאי כו'. פירוש דלא כתב לה כתובה שיכתוב בה דקנאי ודקנינא הלכך לא סמכה דעתה שמא יאבדו המעות אבל הכא דכתב לה דקנאי אימא סמכה דעתה קמ"ל שאסור לייחד אדם מטלטלין לכתובת אשתו. ע"כ:
גרשה אין לא גרשה לא כלומר גרשה אין לה בנכסי ראשון אלא כתובתה בלבד ויכול למכור הוא נכסים שנשתיירו מכדי כתובתה אבל לא גרשה לא דאין יכול למכור כלל בכולהו נכסים מראשון כדרבי אבא דאמר לעיל אם ישראל הוא מגרש בגט ויחזור ומרישא דקתני פירות המחוברין לקרקע שלה ליכא למשמע הכי דאיכא למימר היינו היכא דליכא נכסים אלא כדי כתובתה א"נ איכא לאוקמה בכדי כתובתה. רש"י במהדורא קמא:
וז"ל הר' יהונתן הכהן ז"ל וא"ת מכמה משניות נוכל להוכיח זה דהא קתני כל נכסיו אחראין לכתובתה א"נ מהא דקתני פירות המחוברין לקרקע שלה וילקח בהן קרקע י"ל דאיצטריך דאי מהני איכא לאוקמינהו בשאין שם נכסים טובא אלא מועטין דאיכא למיחש דילמא משתדפי הני ולית ליה מידי דתגבה מינייהו והכא קמ"ל אפילו במאה מנה דהא לא אשכח שום תקנה אלא א"כ בגירושין א"נ י"ל דמשום סיפא דהחזירה הרי היא ככל הנשים ואין לה אלא כתובה. ע"כ:
וז"ל ריב"ש קמ"ל כרבי אבא כלומר שאינו יכול למכור בנכסי אחיו כלל וא"ת הא מרישא שמעינן דקתני הניח אחיו מעות ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות וכיון דצריך לקנות אלמא לא אפשר למכור י"ל אי מרישא הוה אמינא דוקא כנגד כתובתה אבל כל שאר נכסיו לא קמ"ל ממשנה יתירא והא דקאמר כדרבי אבא מנלן דרבי אבא איירי ביתר מכתובתה י"ל מדקאמר מנכסי אחיו משמע אפילו שאר נכסים מרובין כך כתוב בתוס' ונ"ל מדקא מגרש בגט ומחזיר כדי למכור בנכסי אחיו אלמא הם עודפים על כתובתה שיש לו לפרוע לה. ע"כ:
קמ"ל כדרבי אבא קשיא לן א"כ אמאי לא מותבינן ליה מינה לעיל כי מותבינן מדרבי אבא וי"ל דהשתא דאיתא לדרבי אבא ניחא לן לאוקמי יתורא דמתניתין להכי הא אלו ליתא דרבי אבא לא מוקמינן לה בהכי ואף על גב דבגופא ליכא רבותא ה"א דנקטה אגב אידך דתני במתניתין ואשכחן דכותה בתלמודא בההיא דאמרי' וקמ"ל דאין חומש מעכב ולא מוכחינן לה מהתם בפרק הזהב. הריטב"א ז"ל:

תנינא המגרש כו'. קס"ד דה"ה למגרש יבמתו והחזירה אימא השתא כי מחזיר לה וקבלה כתובה מיניה דלא על דעת כתובה שהיה לה מראשון מחזירה. רש"י במהדורא קמא:
וכתבו תלמידי רבינו יונה וז"ל אבל יבמתו דלאו איהו כתב לה כתובה ולית לה כתובה מיניה היכא דגרשה והחזירה אין לה אלא כתובתה והרי כתובתה על נכסי בעלה הראשון כבתחלה מיהו מסתברא דהני מילי היכא דלא פרעה מקמי דלהדרה אבל אי פרעה והדרה אית לה מנה מיניה וכן הלכתא והכי נמי מסתברא גבי המגרש את האשה והחזירה דלא אמרינן על מנת כתובתה הראשונה החזירה אלא בזמן שהחזירה עד שלא תפרע אבל אי פרעה ואח"כ החזירה מיחייב לה בכתובה אחריתי כשאר נשים דהא ליכא למימר על מנת כתובתה הראשונה החזירה ולא מבעיא לענין שעבודה דכתובה משתעביד בתנאי ב"ד אלא דאפילו מקום שכותבין כתובה הוא ופרעה ואהדרה מקמי דליקרעי' איהו לכתובה לית ליה רשות למסמך בכתיבת כתובה אכתובה ראשונה אלא צריך שיכתוב לה כתובה שניה דהויא ליה קמייתא שטר שנמחל שעבודו וקי"ל שטר שלוה בו ופרעו אינו חוזר ולוה בו שכבר נמחל שעבודו ע"כ:

וז"ל הר' יונתן הכהן ז"ל מאי קמ"ל תנינא המגרש את האשה והחזירה על מנת כתובתה כו'. כלו' ואין לה אלא כתובה אחת אם יגרשנה פעם אחרת או תתאלמן ומשני איצטריך אשתו דאיהו כתב לה כתובה דעתה על אותה כתובה בלחודא אבל יבמתו דאיהו לא כתב לה כתובה אימא היכא דגרשה ואהדרה נתקין לה כתובה מיניה קמ"ל דעל נכסי בעלה הראשון לחודייהו אית לה שעבוד כתובה כדמעיקרא ע"כ. הקשו בתוס' לא לתני ההיא דאשתו ושמעינן ליה מק"ו דיבמתו ותירץ הרא"ש דשמא הייתי אומר סברא איפכא גבי יבמתו אינו רוצה לשעבד לה נכסיו אבל אשתו שכבר היו נכסיו משועבדים לכתובה הראשונה אימא ניתיב לה אחריתי קמ"ל:

בראשונה היו כותבין לבתולה מאתים ולא היו כותבין כל נכסי אחראין לכתובתה והיו מוכרים נכסים שלהם ולא היו נוטלות כתובה אחר מיתת בעלים לפיכך היו מונעות לינשא ותקן שמעון בן שטח כו'. והא דתנן בפרק נערה לא כתב לה כל נכסי אחראין לכתובתה חייב מפני שהוא תנאי ב"ד היינו אחר תקנת שמעון בן שטח. רש"י במהדורא קמא. ובמהדורא בתרא כתב וז"ל היו כותבין כו'. ולא היו משתעבדין נכסיהון לאחריות הכתובה. ולא היו נושאין נשים שלא היו רוצות לינשא להם אמרו לכשימות או יגרש לא נמצא לגבות כלום שהיורשין יצניעו מעות של ירושה. ע"כ:
וכתב הרא"ש וז"ל היו מזקינים ולא היו נושאים נשים פרש"י שלא היו רוצות הנשים לינשא פן יצניעו היורשין המעות כשתבא ליטול הכתובה וקשה תגבה ממקרקעי מנלן שבתחלה היו משעבדין לה מטלטלי ולא מקרקעי ועוד אם בראשונה היו משעבדין לה מטלטלי ולא מקרקעי למה תקנו לבסוף להפך שלא יהיו משעבדין רק מקרקעי. ע"כ:

וז"ל הריטב"א ז"ל בראשונה היו כותבין כו'. פרש"י ולא היו משעבדין כו' עד מעות של ירושה ע"כ. והלשון הזה בא כרבי מאיר דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה וס"ל נמי דאחריות טעות סופר הוא אבל אליבא דהלכתא כותבין היו בפי' שלא ישתעבדו נכסיהם לכך והיו הנשים חוששות שיבריחו נכסיהם ולא ימצאו נכסים בני חורין לגבות מהן ע"כ:

והר"י מטראני כתב וז"ל בראשונה היו כותבין כו'. פירוש לא היו כותבין בכתובתן שעבוד נכסים שיהיו נכסיהם אחראין לכתובתה ומתוך כך אם היה הבעל מוכר כל נכסיו היתה מפסדת כתובתה או אם היה מת ולא תפסה מחיים לא היו היורשין פורעין אותה דכיון שלא היה באחריות יורשין כלקוחות דמו לכל מילי ומפני זה היו מזקינין ולא היו נושאין נשים התקינו שיהו מניחין כו'. פי' היו מייחדין שיעור כתובתה ומניחין אותה בבית כדי שלא תכלה כתובתה וכשהיה כועס כו' התקינו כו' בבית חמיה פי' שהיו מייחדין מטלטלין כשיעור כתובתה ומניחין אותה בבית חמיה כו' וכל זה היו עושין מפני שלא היו רוצים לשעבד נכסיהם כדי שיוכלו למוכרם אם יצטרכו ולא ימנעו הלקוחות מפני האשה שיש לה עליהם שעבוד כתובתה ועדיין כשהיה כועס כו' מפני שהיתה מיוחדת ומוכנת לו היה קל בעיניו להוציאה התקין שמעון ב"ש שיהא כותב לה כל נכסי אחראין לכתובתיך ולא ייחד לה מטלטלין לכתובתה ומה ששנינו לעיל בפ' נערה לא כתב לה כל נכסי אחראין כו' חייב מפני שהוא תנאי ב"ד זהו ב"ד של שמעון בן שטח ובימיו נשנית משנה זו לא יאמר לה הרי כתובתיך עומדת ליך על השלחן ואף על פי שכותב לה כל נכסי אחראין לכתובתה אסור לייחד לה מטלטלין כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ע"כ:

וריב"ש כתב וז"ל בראשונה היו כותבין כו'. פירוש שלא היו כותבין אחריות נכסיהם ולא בסתם דהא קי"ל אחריות טעות סופר הוא אלא שהיו כותבין בפי' בלא אחריות ועל כן הנשים לא היו רוצות להנשא שהרי ביד הבעל למכור כל נכסיו ולא תטרוף מהם וגם מטלטלי דיתמי לא תגבה אלא א"כ תפסה מחיים התקינו שיהו מניחין אותה בבית אביה כלומר היו מייחדין שעור כתובתה שתהיה בבית אביה למשכון כנגד כתובתה וכשכועס עליה היה אומר לה לכי כו' שכיון שלא היתה כתובתה ברשותו היתה קלה בעיניו להוציאה התקינו שיהו מניחין אותה בבית חמיה כלומר בבית בעלה אבל היו בידה לתשמישה והיו עושות קלתות כו' ואז לא היה כל כך קלה בעיניו להוציאה כדי שלא יצאו המטלטלין שבביתו מרשותו וכל זה עושין לפי שלא היו רוצים לשעבד נכסיהם כדי שיוכלו למכור ועדיין כשכועס וכו' כיון שהיו מיוחדים ומזומנים לכתובה התקין שמעון בן שטח שיהא כותב לה כו' ולאו דוקא יכתבו כן בפירוש אלא שיכתבו בסתם ובזה די דאחריות טעות סופר א"נ אפשר דתקן שיהו כותבין כך בפי' כדי לפרסם הענין דבסתמא אפשר דלא סמכה דעתייהו כיון שהורגלו בלא אחריות ומיהו לעולם אפילו יכתוב כל נכסי אחראין אין לייחד כתובה על מטלטלין כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. ע"כ:

והרא"ה ז"ל פי' וז"ל בראשונה היו כותבין כו'. פי' שלא היו מתחייבין להם סתם אלא מתנין היו עמה בפירוש שאם תתאלמן או תתגרש יתנו לה מאתים או מנה ולא היו אומרין לה מעכשיו וכיון שכן לא היה זוכה בה אלא באותה שעה ולא היתה יכולה לגבות מן המשועבדין ומשום אסמכתא ליכא דכל מידי דהוי בידו לגמרי כגירושין או לאו בידו כלל כאלמנות ליכא משום אסמכתא כדפי' בדוכתא לפיכך מזקינין ולא היו ונשאין נשים שלא היו יכולות לגבות כתובתן אלא מבני חורין ופעמים שלא היו שם בני חורין התקינו שיהו מניחין אותה בבית אביה או קלתות של כסף ושל זהב בבית חמיה והרי הן מיוחדין לכך וגובה מהן ותו לא אפשר לה דפסדה ועדיין כשכועס עליה אומר לה טלי כתובתיך כו' עד שבא שמעון בן שטח ותיקן שיהא כותב לה כל נכסי אחראין לכתובתיך והרי היא בעלת חוב כשאר בעלי חובות דעלמא ותו לא היו צריכין ליחד כדפרישנא לעיל ותו לא מידי ע"כ. מ"מ לדעת רש"י ולשיטת כל הני בראשונה לא היו מייחדין לה כלל אלא היו כותבין לבתולה מאתים כו' וכדכתיבנא אבל התוס' לא פירשו כן אלא בראשונה היו מייחדין לה כתובתה דאי לאו הכי מן הסתם נמי היה אחריות כתובה על כל הנכסים אבל השתא דהיו מייחדין לה כתובתה לא היה אחריות כתובתה על כל הנכסים אם יאבדו אלו המעות והיו מזקינין ולא היו נושאים נשים כי היו יראות שיצניעו היורשין המעות שייחדו לה לכתובתה התקינו שיהו מניחין אותה בבית אביה שאין היורשין יכולין להצניעם ולשיטת רש"י ניחא לשון בראשונה היו כותבין כו' דמשמע דלא היה שם רק כתובה ולשיטת התוס' נמי היו מייחדין וזה חסר מן הלשון ולשיטת התוס' ניחא דאיכא טעמא רבה שהיו מזקינין ולא היו נושאין נשים דבקל היו יכולין להצניע המעות שיחדו לה בכתובתה. אבל לשיטת רש"י אף על גב דלא היתה יכולה לטרוף ממשעבדי מ"מ כולהו בני חרי דידיה אשתעבדו לה בכתובתה ואף על גב דהיה בידו למכור הקרקעות מ"מ חלופיהן דהיינו מעותיהן היו נשארין עמו ודוחק לומר דמעות אלו עם שאר כל המטלטלין שהניח היו מצניעין היורשין ולשיטת התוס' ניחא נמי דקתני התקינו שיהיו מניחין אותה בבית אביה דאלמא משמע דלא הוצרכו לתקן אלא שהונחו בבית אביה אבל היחוד מבראשונה נמי היו מיחדין אבל לשיטת רש"י ז"ל הרי התקינו שיהו מייחדין ומיהו בבית אביה דמקודם זה לא היו מיחדין ועיקר התקנה חסר מן הספר. ומיהו קשיא לשיטת התוספות כיון דמעיקרא נמי הוי מיחדין לה כתובתה למה להו שוב למידנא מהא כולי האי ולאותובי כתובתה בבית אביה במאי דליתבו לידה סגי כמו שתקנו בסמוך בענין הקלתות דמה לי מעות מה לי קלתות אבל לשיטת רש"י ניחא דעד השתא לא היו מיחדין כלל השתא הוא דתקינו יחוד לכך בעי לתקוני תקנתא אלמתא שלא יהא יד היורשין שולטת בהן כלל ותירצו בתוס' דמשום הכי לא תקינו ליתן לה אותן המעות לידה משום דאין דרך לתת לה מעות לשמור אבל כלים רגילה היא לשמור. עוד פירשו בתוס' דאיברא נמי ודאי דבראשונה נמי היו מיחדין לה כתובתה ובידה ממש היה נותן המעות ואם תקשה אם כן מה חזרו ותקינו שיהיו מניחין אותה בבית חמיה עשירות עושות אותם קלתות כו' והרי בראשונה נמי היו נותנין המעות בידה ממש והיו מזקינין ולא היו נושאים נשים ומה חזרו ותקנו דמה לי מעות מה לי קלתות. תשובתך שאני מעות מקלתות דאע"ג דנותן המעות ממש בידה מ"מ אינם ברשותה כמו הקלתות דאינה מוליכה המעות לעולם בידה ולכך אף על גב דיתן לה המעות אפשר דיצניעו אותם היורשים אבל הקלתות שנותנת בהם חפצים והם כל שעה אצלה ליכא למיחש שמא יצניעו ועוד כליה יהיו נכרים לכל אדם שיראו אותן ולכך אפילו יכולין להצניעה אינם רשאין. ועוד קשיא לשיטת התוספות דהא משמע דכל תקלה דאידכר הוה נפיק מתוך התקנה שהתקינו ואם אתה אומר דבראשונה נמי היו מייחדין היכי קאמר ועדיין כשהוא כועס עליה אומר לה לכי אצל כתובתיך דמשמע דמתוך תקנה יצאתה תקלה זאת והרי מקודם נמי היתה תקלה זו דכיון דהיו מייחדין לה ובידה ממש היה נותן לה הרי יכול לומר לה לכי בכתובתיך ואינהו אתו לתקנו כל התקלות דהוו מעיקרא ומאי תקנו במה שהיו מניחין אותה בבית אביה אלא ודאי כעת צריכין אנו לומר דכל תקלה יצתה מתקנתא ולא היתה מקודם. ותירצו בתוספות דתקלת לכי אצל כתובתיך לא היתה מקודם כשהיו מייחדין לה מעות בידה לפי שכיון שהיו המעות עמו בבית לפעמים היה דחוק למעות והיה מפייסה ולוים לו והוא משלם אבל כשהתקינו שיהו בבית אביה אינו נהנה מהם כלום כיון שאינם ברשותו. ואכתי קשיא תקנת קלתות היכי דמיא אי דמיא לייחוד מעות דהויא מקודם עד שלא התקינו כלל ואיכא למיחש פן יצניעו אותן היורשין מה התקינו בקלתות ואמאי נדו ממה שהיו בו בראשונה ואי דמיא תקנת קלתות לתקנת בית אביה שלא היה נהנה מהם הבעל כלל מה חזרו והתקינו והרי לעולם יאמר לה לכי אצל כתובתיך ותירצו בתוס' דלא דמיא לא לזה ולא לזה דאיברא דלא דמיא ליחוד מעות דבראשונה משום דחפצים הם אצלה תמיד ואינם רשאין להצניען וכדכתיבנא לעיל ומיהו לא דמיא לתקנת בית אביה דמ"מ היה נהנה מהם קצת יותר משאם היו בבית אביה דכשהיה דחוק למעות ביותר היתה משאלת לו למשכנם ומיהו לא הויא הנאה כל כך כמו הלואת המעות עצמן הלכך כשהיה כועס הרבה כיון שלא היה לו ריוח אלא מועט היה אומר לה טלי כתובתיך כו' אבל כשהיה בבית אביה בכעס מועט היה אומר לה לכי אצל כתובתיך כו' אבל ביחוד מעות אפילו בכעס הרבה לא היה אומר לה לכי אצל כתובתיך. נמצא שלש חלוקות בדבר בראשונה היו מייחדין ממש לידה מעות כנגד כתובתה ולא היו מיוחדין לה לעולם דלפעמים היה מפייסה והות מלוה לו והרי יש לו בזה ריוח גדול ואפי' בכעס גדול לא היה אומר לה טלי כתובתיך אבל כשהיה מת היו מצניעין אותן היורשים ולכך היו מזקינים ולא היו נושאים נשים ולכך התקינו שיהו מניחים אותם בבית אביה והרי אין חששת הצנעות היורשין כלל אבל בקל היה כועס ואומר לה לכי אצל כתובתיך לפי שהיתה מוכנת ולא היה נהנה ממנה. ותקנו שיהו מניחין אותה בבית חמיה ועושות קלתות והצנעת יורשין ליכא כדכתיבנא ומיהו אכתי היה נהנה קצת שהיתה משאלת לו למשכנם ובכעס הרבה היה אומר לה טלי כתובתיך ובא שמעון בן שטח ותקן הכל שלא יהיה מייחד לה כלום והיה קשה עליו להוציא מעות. זו היא שיטת התוספות כנ"ל. ולשיטת התוס' כי אמרינן התקינו שיהו מניחין אותה בבית חמיה עשירות עושות כו' לא חדשו תקנה אלא בעשיית הקלתות אבל היחוד היה נמי מקודם ואין במשמע לשון הברייתא כן:
וז"ל תלמידי רבינו יונה בראשונה היו כותבין פירוש מתחלה היו כותבין שטר כתובה והיו מייחדים מטלטלי לשיעור הכתובה ולא היה לה אחריות על שטר נכסים ולפעמים הבעל היה מוכר כל הקרקעות שלו והאשה לא היתה יכולה לטרוף מהלקוחות ומתוך המטלטלים שהיו מייחדין לה היו אובדין שלא היו נזהרים בשמירתם והלקוחות לא היתה יכולה לטרוף היו יוצאות שלא בכתובה ולפיכך היו הנשים נמנעות מלינשא והיו בני אדם מזקינים ולא היו מוצאים נשים התקינו שיהו מניחין מטלטלין שיעור כתובתה בבית אביה כי בבית אביה יהיו נזהרים בשמירתם ועדיין תקנה זו לא היתה מספקת כי היה מכשול בדבר מצד אחר כי כשהיה כועס עליה היה קלה בעיניו להוציאה שלא היו צריכין ללכת לב"ד לגבות והיה אומר לה לכי לבית אביך ולכי אצל כתובתיך חזרו והתקינו שיהו מניחין אותה בבית חמיה כדי שלא תהא אצלה בגבי' ולא מצי אמר לה לכי אצל כתובתיך אלא תתבע כתובתה על יד ב"ד ובנתיים תתפייס דעתו. עשירות היו עושות מכסף כתובתן קלתות כלים של כסף ושל עניות שהיו צריכין כלים היו עושות ממנו כלים אחרים שאינם חשובין ואפילו של מימי רגלים ורבני צרפת אינם גורסין של מימי רגלים דמה ענין הוא לעשותו למימי רגלים ולפיכך אינם גורסין אלא עביט ומפרשין אותו מלשון על העביט של זיתים והוא כלי שעוצרין בו הזתים ועדיין כשכועס עליה אומר לה טלי כתובתיך וצאי עד שבא שמעון בן שטח והתקין שלא ייחד לה קרקע ולא מטלטלין אלא שיהו כל הנכסים אחראין לכתובה ובשעה שירצה להוציא יצטרכו ללכת לב"ד ולבקש בני אדם שבקיאין בשומאי ובנתים תתפייס דעתו הלכך כיון שכל הנכסים אחראין לכתובה אפילו יחד לה קרקע אם נפסד אותו הקרקע תחזור על השאר. ע"כ:

עביט של נחושת למימי רגלים ואותו כלי היה צריך להם. רש"י ז"ל במהדורא קמא, והריטב"א ז"ל כתב דלא גרסינן עביט של מימי רגלים שהרי אי אפשר לומר כן בשום פנים ומנה ומאתים טפי עדיפי מעביט של מימי רגלים אלא עביט שמניחין שם כליהם קאמר והיה הוא של נחושת או כיוצא בו וכן כתבו בתוס'. ע"כ:

עד שבא שמעון בן שטח כו'. והיינו כרב יהודה. רש"י ז"ל במהדורא קמא.ומיהו אף לר' שמעון בן שטח כל שכתב לה אחריות נכסים יכול הוא לייחד ואח"כ חזרו ותקנו שלא יוכל לעשות כן שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וכדתנן וכן לא יואמר לאשתו כו' וההיא בתר שמעון בן שטח נשנית מפי' רבינו ז"ל ותו לא מידי. הריטב"א ז"ל:
;סליק פרק שמיני