שיטה מקובצת על הש"ס/כתובות/פרק ה/דף נט


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף נט עמוד אעריכה


רב אדא בר אהבה סבר תקינו מזונות תחת מותר ומעה כסף תחת מעשה ידיה וכיון דיהיב לה מזוני מותר דידיה הוי. קשיא לן ולרב אדא אם כן היכי תני מתניתין המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת ע"כ אמותר קאי דהא לרב אדא מותר תחת מזונות ובשאינה ניזונת סיפא דקתני והמותר בניזונת רבי מאיר אומר הקדש מחיים והא קשיא טובא כיון דרישא דמתניתין איירי גם כן במותר מאי איכא דברישא קרי ליה מעשה ידיה ובסיפא מותר. ותו דמיירי רישא בשאינה ניזונת וסיפא בניזונת ויש לומר דמתני' נמי לרב אדא בר אהבה כולה בחדא גוונא נמי אתיא ומעשה ידיה דרישא דמתניתין דוקא וכולה מתניתין אליבא דרב אדא כשהוא מקדיש מה שכנגד מה שהוא מעלה לה שהוא סבור לזכות בו והכי קאמר המקדיש מעשה ידי אשתו ומעלה לה מה שכנגד מה שהוא מקדיש דהיינו מעה כסף. וכיון שכן הוא סבור שיזכה בהן ויהא יכול להקדישן והיא אינה נזונת הרי זו עושה ואוכלת ונוטלת הכל לצורך מזונותיה אפי' עיקר מעשה ידיה שהן כנגד מעה כסף כיון שהיא צריכה להן דלא גרעה מעבד עברי דקיימא לן דאין הרב יכול לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך והמותר כלומר אם הקדיש המותר ומעלה לה מה שכנגדו כדפי' דמתני' הכי קאמר שמעלה לה מה שכנגד מה שהוא מקדיש דהיינו מזונות שהן תחת מותר אליבא דרב אדא בר אהבה בין שמעלה לה מעה כסף בין שאינו מעלה לה דהשתא לא איכפת לן דאליבא דרב אדא בר אהבה כולה מתני' אפשר דמיירי במעלה לה מעה כסף. ולא קאמר לעיל דאינו מעלה לה מעה כסף אלא משום רב ושמואל כדפרישית ולא קאמר במעלה לה מזונות אלא משום רב אדא בר אהבה. ומיהו אסיפא הוא דאמרינן דאליבא דתרווייהו מיירי בניזונת ואינו מעלה לה מעה כסף אבל רישא אתא ודאי באינה ניזונת לכ"ע ואליבא דרב אדא במעלה לה מעה כסף. והאי דאשמעינן מתני' דין הקדש במותר רבותא קמ"ל דאפי' במותר דלא עביד דאתי קאמר ר"מ דקסבר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. וכל שכן אליבא דרב אדא דקמ"ל רבותא דאפילו מעשה ידיה שאינן תחת מזונות נוטלת אותן בשאינה ניזונת והוא שצריכה להן.
ואיכא דקשיא ליה ואמאי לא אוקמי פלוגתייהו דרב ושמואל ורב אדא בר אהבה בפלוגתא דרב וריש לקיש דלעיל דרב ושמואל לטעמייהו דהיינו כרב דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונית ואיני עושה. ומתני' רישא בשאינה נזונת בין שהבעל אינו רוצה או שהיא אינה רוצה וסיפא באינו מעלה לה מעה כסף ומותר לאחר מיתה קדוש כדמוקמי לה השתא. ורב אדא סבר לה כריש לקיש דל"ל דרב הונא ומפרש טעמיה דר"מ מתוך שיכול לכופה במעשה ידיה נעשה כאומר לה יקדשו ידיה לעושיהן. וכיון דהכי קאמר ודאי בניזונת מוקים לה לסיפא ובמעלה לה מעה כסף דלא סגיא ליה בלאו הכי דאי בשאינה ניזונת ליכא למימר שיכול לכופה במעשה ידיה כו' אם אינו מעלה לה מעה כסף. אלא לאו ודאי דהכא אתיא בניזונת ובמעלה לה מעה כסף ומוקים לה רישא בשאינה ניזונת וסיפא בניזונת ובמעלה לה מעה כסף. ואיפשר דרב אדא סבר לה כוותיה ולא איכפת ליה אי אתיא כולה מתני' בחדא שיטתא כריש לקיש דלדידיה ודאי לא סגי אלא הכי והשתא אפשר דכלהו אית להו מזונות תחת מעשה ידיה ומעה כסף תחת מותר ואפי' הכי אמר רב אדא מחיים משום דמוקים לה לסיפא בניזונת ובמעלה לה מעה כסף כריש לקיש.

ואם תאמר ומאי טעמא מוקמינן פלוגתא אחריתי בינייהו בכדי ולא פלוגתא דמשמע מדרב וריש לקיש. יש לומר דהתם הוא דאתי מעיקרא למימר ריש לקיש דמהא ליכא הכרחה דקסבר ר' מאיר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם דאיפשר דסיפא בניזונת ובמעלה לה מעה כסף והיינו טעמא דר"מ דאמר הקדש. אבל כיון דאית לן בודאי הכי דסבר לה רבי מאיר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ריש לקיש כולה בשאין ניזונת מוקים לה בחדא שיטתא ומפרש לה כרב ושמואל דרבי מאיר דאמר הקדש לאחר מיתה קאמר. והלכך ליכא לפרושי לרב אדא מתני' אלא בחדא שיטתא כולה דהא לא חזינן מאן דמפרש לה הכי אי נמי אפשר דודאי ר"ל אפילו מעיקרא מוקים לה לכולה מתני' באינה ניזונת וסיפא בשאין מעלה לה מעה כסף. והאי דקאמר מתוך שיכול לכופה לאפוקי מדרב הונא דקסבר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה. ואם איתא להא דרב הונא ודאי כל היכא דאינה ניזונת ואין מעלה לה מעה כסף לא אפשר ליה לר"מ למימר הקדש לאחר מיתה אלא משום טעמא דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אבל השתא דקסבר ריש לקיש שתקנה קבועה היא ואין אחד מהן יכול להפקיע נמצאת שמעשה ידיה של אשה כשעושה אותן ראשון זוכה בהם הבעל והם שלו בכל מקום שהן והוא חייב גם כן במזונותיה ואם אינו נותן לה מזונות גוזל אותה ואע"פ כן הוא זוכה בודאי במעשה ידיה אלא שהיא יכולה ליטול אותן כשהיא צריכה להם כשאר נכסי הבעל שהרי הוא חייב במזונותיה כמו שפרשתי שאין אחד מהם יכול להפקיע את עצמו וכיון שכן ראוי הוא שיהא יכול לכופה במעשה ידיה שהרי מעשה ידיה שלו הם לעולם. ולפום האי סברא הקדש דקאמר רבי מאיר לאחר מיתה קאמר וחייל עליה ואף על גב דלית ליה לר"מ אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וא"ת והאי כיון דלא חייל מחיים היכי חייל לאחר מיתה דבר שלא בא לעולם הוא כדאמרינן לקמן מי איכא מידי דאלו השתא לא קדוש לקמיה קדוש הא ליתא דלא דמיא דלקמן הוא דאיכא למימר הכי משום דמדינא השתא לא חייל עלייהו הקדש אלא לאחר מיתת הבעל או אחר גירושין. וכיון דמדינא השתא לא קדיש לקמיה נמי לא קדיש כיון דאית לן אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. אבל הכא מדינא מהשתא קדוש אלא שהאשה כבעלת חוב במזונותיה והיא מוקדמת. וקיימא לן דקדושת דמים אינו מפקיע ושיעבודה עדיף והיא הטורפת מן ההקדש כשם שהיתה טורפת שאר נכסי הבעל וגובה מאלו אע"פ שיש שאר נכסים בני חורין משום דהוי לה אפותיקי מפורש שמעשה ידיה כאפותיקי מפורש למזונותיה ולא שייך ביה למימר פדיון מפני מראית העין כדאמרינן בההיא דערכין מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים הללו גזרה שמא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון. משום דהכא אגופייהו דידיה לא שייך פדיון ואמעשה ידיה נמי לא מפני שאינן מסוימין ותו ליכא בהו מפני מראית העין וכיון דכן לאחר מיתתה דתו ליכא שיעבודא דידה גבי ליה הקדש בדיניה דהא מדינא הקדש הוא ואע"ג דמותר זמנין דאתי וזמנין דלא אתי ואין עיקר חיובא אלא בעיקר מעשה ידיה. וכיון שכן היכי קאמר שיהא יכול לכופה על המותר יש לומר בשהשלימה מעשה ידיה בתוך השבת כופה אותה שלא תבטל לא מדין משנתנו שהבטלה מביאה לידי שיעמום או זמה אלא מפני מעשה ידיה שהם שלו אבל ודאי יכולה היא להוציא כל ימי השבוע בעיקר מעשה ידיה מתחילה אבל השלימה בתוך השבוע כופה אותה לעשות.
ואיכא דקשיא ליה אכתי אמאי לא אמר פלוגתייהו איפכא ונימא הכי לעולם במעלה לה מעה כסף לצרכה ואינו מעלה לה מזונות. רב ושמואל סברי תקנו מזונות תחת מותר ומעה כסף תחת מעשה ידיה וכיון דלא יהיב לה מזונות מותר דידה הוי. ורב אדא בר אהבה סבר תקנו מזונות תחת מעשה ידיה מעה כסף תחת מותר וכיון דיהיב לה מעה כסף מותר דידיה הוי וקדוש. ויש לומר דהא לא ניחא ליה למימר דאם כן לא אתיא מתני' בחדא שיטתא לא לרב ושמואל ולא לרב אדא בר אהבה לא לרב ושמואל דאליבייהו רישא בשאינה ניזונת ומעלה לה מעה כסף מדקתני הרי זו עושה ואוכלת ואי בשאין מעלה לה מעה כסף אמאי עושה ואוכלת אפי' בניזונת נוטלת מעשה ידיה לעצמה משום מעה כסף נמצא שהקדיש כנגד מה שהוא מעלה לה וסיפא מיירי נמי בשאינה נזונת ומקדיש המותר שהוא תחת מזונות נמצא שמקדיש כנגד מה שאינו מעלה לה. ואליבא דרב אדא בר אהבה נמי רישא בשאינה ניזונת והקדיש מעשה ידיה שהקדיש מה שכנגד מה שאינו מעלה לה. וסיפא במעלה לה מעה כסף שהוא תחת מותר לדעתו וזהו שקדוש מחיים נמצא שמקדיש מה שכנגד מה שהוא מעלה לה ותו דרב אדא בר אהבה לפום האי אוקימתא ודאי סיפא לא סגי ליה אלא בנזונת דאי בשאינה נזונת ודאי מותר לאו קדוש מחיים שהיא נוטלת הכל לצורך מזונותיה דלא גרעה מעבד עברי כדפרי' לעיל ותיתי רישא בשאינה ניזונת סיפא בניזונת סיפא במעלה לה כנגד מה שהוא מקדיש ורישא בשאינו מעלה לה ומשום הכי מחוורתא כדאוקימנא. עכ"ל הרא"ה ז"ל:
וז"ל הרשב"א ז"ל. הוי בה רב פפא במאי אילימא במעלה לה וכו' האי מעלה לה מזונות כדי נסבה דהא עיקר קושיא אינו אלא ממעה כסף שהוא כנגד המותר למאי דקס"ד השתא וכן נמי במאי דקאמר אלא כשאין מעלה לה מזונות לאו דוקא אלא עיקרה משום שאין מעלה לה מעה כסף לצרכה ומעלה לה מזונות ואין מעלה לה משום דבעי לאוקמא כולה בחד גונא. וראיתי מי שפירש משום דאכתי לא ידעינן אי מזונות תחת מעשה ידיה או תחת מותר ונכון הוא ואיכא למידק אמאי לא אוקמא בנזונת ורב לטעמיה דאמר יכולה אשה לומר לבעלה איני נזונת ואיני עושה ואיני נוטלת מעה כסף ואיני עושה מותר ומיהו לאחר מיתה קדוש משום דקסבר שאין אדם מקדיש דשב"ל ורב אדא סבר אינה יכולה לומר איני נזונת כו' כר"ל ומתוך שיכול לכופה נעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהן א"נ משום דאדם מקדיש דשב"ל. ואם תאמר אם כן לרב אדא היכי קתני רישא הרי זו עושה ואוכלת. ויש לומר דלצדדין קתני ורישא כשאינה נזונת.
ויש מתרצין דסיפא גופה לא מצית לאוקמה בדאמרה איני נזונת ואיני עושה ומאי קדוש לאחר מיתה דאם כן ליתני המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת ועושה צרכיה ומה שהותירה ממזונותיה ר"מ אומר הקדש מאי האי דקתני המותר דמשמע כשהקדיש את המותר נוהג הדין הזה אבל מעשה ידיה עצמן דין אחר יש להם שמע מינה כשאינה אומרת איני נזונת ואיני עושה עסקינן להכי קתני המקדיש את המותר סד"א כיון שאינו יכול לכופה לעשות מותר אפילו היכא דאינה אומרת איני נזונת ואיני עושה לאו דידיה הוי קמ"ל. ולא ירדתי לסוף דעתם בתירוץ זה דאפילו באומרת איני נזונת ואיני עושה סיפא דמתני' שפיר קא אתיא וה"ק במקדיש אפילו המותר דלא שכיח ואינו יכול לכופה אף במעלה לה קדיש לאחר מיתה וכל שכן מעשה ידיה עצמן ורישא דקתני עושה ואוכלת הכל בכלל אוכלת לומר מספקת צרכי מזונות וקשוטין.
ונ"ל דטעמא דמילתא לפי שלא רצה להעמיד משנתנו לצדדין כל שהוא יכול להעמיד כולה בחד גונא ובחד טעמא אי ברוצה לזונה והיא אינה רוצה לקבל או דשאינו רוצה לזונה ואוקימנא סיפא במעלה לה מזונות כלומר והיא מקבלת אבל אין מעלה לה מעה כסף לצורכה ואי אפשר לפרש רישא וסיפא במעלה לה והיא אינה רוצה לקבל וכן נראה עיקר ולרב ושמואל הוא הדין שהיא יכול להעמיד סיפא ברוצה לקבל מזונות ואינה רוצה לקבל מעה כסף אלא מכיון שאין עיקר תלוי כאן בין אין מעלה ממש למעלה והיא אינה רוצה לקבל ועוד דלרב אדא הוצרך לומר כשאינו מעלה דוקא אבל במעלה והיא אינה רוצה לקבל לאו כל כמיניה כטעמיה דר"ל דבחד שיטתא קיימי ומ"ה נקט בשאין מעלה מעה כסף לצרכה ואם תאמר רב ושמואל אמאי מוקמי לה במעלה לה מזונות ואין מעלה לה מעה כסף ולאחר מיתה קדוש לוקמוה איפכא במעלה לה מעה כסף ואינו מעלה מזונות הילכך עושה ואוכלת והמותר קדוש מחיים ומסתברא משום דלכולהו אמוראי מתני' בחד גוונא מתוקמא ולא אפליגו באוקימתא דמתני' דלכולהו אי בנזונת אי בשאינה נזונת ולרב אדא אי אפשר להעמידה באין מעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף והילכך לרב ושמואל נמי לא מוקמי לה בהכי.
ועוד יש לי לפרש דכולה מתניתין בדבר מוכרח קא מיירי כלומר במה שאינו הקדש אלא מדעת האשה ומה שהוא מוקדש שלא מדעתה והלכך לרב ושמואל אין כאן הקדש מוכרח אלא לאחר מיתה דמחיים דאשה הרי היא יכולה לומר איני נזונת ואיני עושה ואיני נוטלת מעה ואיני עושה מותר אבל לאחר מיתה אפילו המותר דלא שכיחי קדוש משום דקסבר ר"מ אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וכ"ש מעשה ידיה עצמן דשכיחי טפי ומותר לרבותא נקטיה כדאמרן ורב אדא סבר דאפילו מחיים דאשה קדוש ואפילו מותר ואינו יכול לכופה עליו ועוד דלא שכיחי משום דמעלה לה מזונות וע"כ יהבה ליה מותר כי איתיה וכ"ש מעשה ידיה עצמן במעלה לה מזונות ורב ושמואל הכי מפרשי לה למתני' המקדיש מעשה ידי אשתו אפילו הרוצה לזונה הרי יכולה להפקיע הקדשו במה שתרצה אילו רצתה אינה נוטלת מזונות אלא עושה לעצמה ואוכלת וכ"ש שאינה נוטלת מעה כסף ואינה עושה מותר דלכ"ע אינו יכול לכופה עליו ועוד דלא שכיחי אבל לאחר מיתה ע"כ קדוש ואפילו המותר משום דקסבר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ואפילו בזה דלא שכיח כוליה האי ורישא נקט עושה ואוכלת לרבותא לומר דאפילו מעשה ידיה עצמן יכולה להפקיע הקדשו מחיים וסיפא נקט לרבותא כדאמרן וה"ה למותר בדינא דרישא ולמע"י עצמן בדינא דסיפא וכ"ש וכן אילו רצתה נוטלת מזונות דמזוני עיקר ומעשה ידיה עצמן קדושין ואינה נוטלת מעה כסף ואין המותר קדוש עד לאחר מיתה ולרב אדא הכי קתני המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זה מקדיש מהן ואילו רצה לזונה ואינו מעלה לה מעה כסף לצרכה הרי זו עושה ואוכלת כלומר מספקת ומתקנת צרכיה ולומר דאפילו שאין מעלה לה מעה כסף שהוא כנגד עיקר מעשה ידיה דשכיחי ויכול לכופה עליהן כיון שהוא מעלה מזונות שהן כנגד המותר הרי המותר קדוש מחיים אע"פ שאינו שכיח ואינו יכול לכופה עליו דמשום דמ"י עיקר ונעשה כאומר לה יקדשו מעשה ידיך לעושיהן וידים איתנהו בעולם וכ"ש מעשה ידיה במעלה לה מעה כסף לצרכה ור"ל כרב אדא כדמפרש בירושלמי אמר ר"ל במותר בחמשה סלעין פליגי בו פתר לה במעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף לצרכה ותנינן אם אינו מעלה לה מעה כסף לצרכיה מעשה ידיה שלה הרי ר"ל מוקי לה לגמרי כרב אדא דגמרין ורבי יוחנן הסנדלר סבר אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וקסבר שאדם מוציא לפעמים דבריו לבטלה וכיון דלא קאמר בפי' יקדשו ידיך לעושיהן [לא אמרינן נעשה כאומר ופליג במותר וה"ה במעשה ידיה עצמן ואפי' במעלה לה מעה כסף ומעלה לה מזונות ואיכא למימר דאפי' יקדשו ידיך לעושיהן] נמי לר"י הסנדלר אינו קדוש דכיון שהוא אינו יכול לכופה על מעשה ידיה לא עדיף קנינו בה להקדיש גוף ידיה והיינו דאיצטריך ר"ל לפרש מתוך שיכול לכופה דאלמא אי לאו שיכול לכופה אע"ג דאית ליה דאין אדם מוציא דבריו לבטלה והוה ליה כמפרש יקדשו ידיך לעושיהן לא קדוש והלכך לרבי יוחנן הסנדלר אפשר דלא קדוש וכמו שכתבתי למעלה ור' יוחנן הסנדלר נמי בדין ההכרח קא מיירי כלומר שאין כאן לעולם הקדש לא מחיים ולא לאחר מיתה ואפילו במעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף ואפילו באומר יקדשו ידיך לעושיהן. אבל ראיתי להרמב"ם ז"ל שאם אמר לה יקדשו ידיך לעושיהן הואיל והן משועבדין לו הרי כל מעשה ידיה קדוש ואפשר שהוא ז"ל סבר שאע"פ שיכולה לומר איני נזונת ואיני עושה כל שלא אמרה הרי ידיה משועבדין לו ואלמוה רבנן לשעבודא ואינו מחוור בעיני כמו שכתבתי למעלה.

ומה שכתב רש"י ז"ל וה"ה דמצי לאוקמה בשאינו מעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף וכו'. אלא משום דרב אית ליה וכו' ע"כ אינו מחוור דרישא ברוצה לזונה והיא אינה רוצה לקבל וסיפא בנזונית ממש אלא דאי אפשר להעמידה בכך דע"כ לרב מעשה ידיה ממש תחת מזונות ולא תחת מעה כסף דהא אמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונת ואיני עושה ולא קאמר איני מתפרנסת ואיני עושה מיהו זה אינו קשה כל כך שהוא ז"ל יפרש כולה במעלה מזונות ואינה רוצה לקבל וכפי הפי' השני שכתבתי למעלה אלא דקשיא לי עוד דודאי משמע דעיקר הדין הזה היה ידוע אצלם וקבלה בידם דרב ושמואל סברי תקנו מזונות תמ"י ורב אדא סבר תקנו מזונות תחת מותר ולישנא דגמרא דאמר רב ושמואל סברי תקנו מזונות תמ"י לאו דוקא ולא דק דלרב ושמואל מזוני עיקר והל"ל רב ושמואל סברי תקינו תחת מעשה ידיה מזונות אלא דלא דק משום דלישנא דברייתא נקט ואע"ג דמפרכינן לה כך היתה שגורה בפיהם א"נ משום דלרב אדא דוקא ועיקר מחלוקתן אינו תלוי כאן לא דק. עכ"ל הרשב"א:

וז"ל הריטב"א ז"ל הוי בה רב פפא במאי עסקינן אילימא במעלה כו'. ק"ל למה ליה לרב פפא למנקט מזונות בפירכיה כלל דהשתא אסיפא קיימינן שאין בה אלא דין מותר ומעה כסף ויש לומר דמשום דלא קים לן איזה מהם תחת מותר אם מזונות או מעה כסף נקטינהו לתרווייהו.

לעולם במעלה לה מזונות ואין מעלה מעה כסף לצרכה רב ושמואל סברי וכו'. פרש"י דבדין הוא דמצי לאוקמה כשאין מעלה לה מזונות ואין מעלה לה מעה כסף אלא משום דרב אוקי רישא דמתני' הרי זו עושה ואוכלת בנזונת כדאיתא לעיל להכי אוקי סיפא נמי בנזונת ואינו מחוור דרישא מיירי כשרוצה לזונה והיא אינה רוצה לקבל וסיפא מיירי בנזונת ממש ולפירושו קדוש מחיים לרב אדא והא דאוקמוה הכא במעלה לה מזונות משום דרב אדא נקט לה כי היכי דנקט שאין מעלה לה מעה כסף משום רב ושמואל ומיהו תמיה מלתא היאך נעלם זה מרבינו ז"ל והיאך ס"ד דיכול לאוקמה כשאינו מעלה מזונות ואפשר שרבינו כך רצה לומר דאפשר לאוקמי בשאינו מעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף לצרכיה פי' לפירושו דרב ושמואל סברי תקנו מזונות תחת מותר וכיון דלא יהיב לה מזונותיה לא קדיש מחיים הלכך לאחר מיתה קדיש ורב אדא סבר מעה כסף תחת מותר וכיון דיהיב לה מעה כסף קדיש מחיים וכן מצאתי בפירוש במדויקים ואף בזה י"ל דהא דלא אוקימנא בהכי משום דמיקם קים להו דלרב מזונות תחת מעשה ידיה ממש ולא תחת מותר וכדאמרי' לעיל בדרב הונא אמר רב והא דאמר רב ושמואל סברי תקנו מזונות תחת מעשה ידיה לא דייקינן בלישנא דהא לרב מזונות עיקר ומעשה ידיה תחת מזונות ולא דייקינן בהכי משום דהשתא לא נחתינן להכי.
ואיכא למידק אמאי לא אוקימנא בשמעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף והיא אינה רוצה לקבל שאומרת איני נזונת ואיני עושה ואיני מתפרנסת ואיני נוטלת מעה כסף הלכך בחייה עושה ואוכלת כדרב הונא אמר רב אבל לאחר מיתה אפילו המותר דלא שכיח קדוש לר"מ דסבר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ולרב אדא מותר מחיים קדוש שיכול לכופה על מותר מעשה ידיה וכיון דיהיב לה מעה כסף הרי קדוש מחיים בע"כ ויש לומר דאם כן אתיא מתני' לרב אדא לצדדין דהא ע"כ לדידיה רישא דקתני הרי זו עושה ואוכלת בשאינו נותן לה מזונות היא שאלו היה נותן לה לא כל הימנה לומר איני נזונת ואיני עושה כדאיתא לעיל ואילו סיפא הוה מיירי בשמעלה לה ואינה רוצה לקבל ולא אתיא רישא וסיפא בחד גונא אבל השתא לרב אדא כולה בחד גונא שמעלה לה מה שהוא כנגד מה שהקדיש בלבד וברישא מעלה לה מעה כסף כנגד מעשה ידיה ואפ"ה קתני רבותא שעושה ואינו מעלה לה מזונות ואוכלת מפני שיכולה למשכנו במעשה ידיה מפני מזונותיה כי ידיה אפותיקי מפורש הם לה למזונותיה ובסיפא מעלה לה מזונות שהוא תחת מותר אלא שאינו מעלה לה מעה כסף וכיון שכן והוא לא הקדיש אלא המותר הרי הוא קדוש מחיים ואינה יכולה למשכנו במותר מפני המעה כסף כי דיה שתמשכנו עליהם בעיקר מזונותיה. ואם תאמר השתא נמי לרב ושמואל לא אתו רישא וסיפא בחד גונא דאילו רישא מיירי במעלה לה מזונות שהוא כנגד מה שהקדיש כדאיתא לעיל וסיפא מיירי בשאינו מעלה לה מעה כסף שהוא כנגד מה שהקדיש ויש לומר דלרב ושמואל כולה מתני' בחד גונא וכולה מתני' בין בנזונת בין בשאינה נזונת ורישא אשמועינן שאפילו בנזונת כלומר שמעלה לה מזונות אינו יכול להקדיש מעשה ידיה מחיים שלא ברצונה והרי היא עושה ואוכלת ואפילו עיקר מעשה ידיה דשכיח טפי יכולה לעקור זכותו של בעל לומר איני נזונת ואיני עושה וכל שכן שיכולה לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר אבל לאחר מיתה המותר קדוש ואפילו בע"כ ואפילו בשאינה נזונת כלל דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ונקט בסיפא מותר לרבותא דאפי' מותר דלא עביד דאתי כולי האי יכול להקדישו לאחר מיתה ונקט ברישא מעשה ידיה דאפילו בהנהו אינם קדושים מחיים בע"כ.
ובזה נסתלקה קושיא גדולה שמקשין כאן רב ושמואל אמאי מוקמי לה במעלה לה מזונות ואין מעלה לה מעה כסף ולאחר מיתה קדוש לוקמה איפכא בשמעלה לה מעה כסף ואינו מעלה לה מזונות וכיון שכן עושה ואוכלת מפני המזונות ומותר קדוש מחיים כיון שנותן מעה כסף ולא הוו צריכי למימר דטעמא דרבי מאיר מפני שאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם.
ומתרצינן ליה דאין הכי נמי אבל לרב אדא לא מצי לאוקמה באינו מעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף כדאמרת דכיון דמעלה לה מעה כסף שהוא תחת מעשה ידיה היכי קתני רישא שהיא עושה ואוכלת הא ודאי לא אפשר ואנן לכולהו אמוראי בעינן לאוקמה מתני' בחדא אוקימתא שאם אין אתה אומר כן נימא דרב אדא כרב ושמואל ס"ל דמעה כסף תחת מותר ומשנתנו במעלה לה מעה כסף אלא הטעם כמו שאמרנו דבחדא אוקימתא אית לן לאוקמה למתני' אליבא דכולהו וזה נכון הוא אבל עם מה שכתבנו אין זו קושיא כלל דלכולי עלמא בעינן לפרש הא דקתני המותר הקדש שיהא הקדש מוכרח דהכי דייקי לישנא ואילו לרב ושמואל אין לך שום הקדש מוכרח מחיים דאפילו מעלה לה מה שהוא כנגד מה שהקדיש יכולה היא לומר איני רוצה בו ותעקור הקדשו ולכן לא מצאו הקדש מוכרח אלא לאחר מיתה ור"מ לטעמיה דאמר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אבל לרב אדא דהקדש מוכרח אפילו מחיים כל שיש לו נכסים לזונה ורישא דקתני עושה ואוכלת כשאינה נזונת ואשמועינן רבותא שאפילו מעלה לה מעה כסף יכולה למשכנו בהם על המזונות וכדפרישנא לעיל. ויש בשמועה זו כמה פי' וכמה שיטות ואני כתבתי מה שנראה יותר מחוור מתרומות התוספות ושאר המפרשים ז"ל. עכ"ל הריטב"א ז"ל:
ושיטת התוספות בכולה סוגיין היינו דמתני' חדא קתני וכדפרישנא במתני' וכי קתני המותר רבי מאיר וכו' עלה דרישא קאי ומה שיותיר קאמר ולהכי בעי תלמודא אימת קדוש והא כל ימי חייה אפשר דתצטרך לה ולא יותיר כלל וכדפרישנא במתניתין משמע דמחיים קאמר דקדיש ועוד כיון דבדעתו הוא להקדישו בחיים אי לא חל ההקדש בדעתו ורצונו אימת הוא יהיה קדוש ומשני רב ושמואל דאמרי תרווייהו מותר לאחר מיתה קדוש פירוש לא מיקרי מותר אלא לאחר מיתה והוה ליה כאלו פירש התנא להדיא לאחר מיתה ואיהו נעשה כאילו אמר מה שיהיה שלו ויותיר משלה יהיה קדוש ואף על גב דאיהו סתים וקאמר דמעשה ידי אשתו יהיו קדש דאדם יודע שאינו יכול להקדיש שאינו שלו דהיינו מעשה ידי אשתו כל עוד שהיא בחיים וגמר ואמר מה שיותיר לאחר מיתה ולכך הדר וקאמר מותר לאחר כו' רב אדא בר אהבה מותר מחיים קדוש מה שיותיר על מעשה ידיה שפסקו חכמים מחיים קדוש:

הוי בה רב פפא במאי אילימא במעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף כו'. ואם תאמר ומאי פריך כיון דמתני' חדא קתני דילמא ה"ה המקדיש מעשה ידי אשתו והוא מעלה לה עד עתה מזונות ומעה כסף הרי זו עושה ואוכלת פי' דיכולה לומר איני נזונת ואיני עושה ומיהו מה שיותיר על מזונותיה דהיינו לאחר מיתה הרי הוא הקדש דלא הויא מותר כי אם לאחר מיתה דבחיים חיותה דילמא תצטרך ליה וכדכתיבנא במתניתין אבל לאחר מיתה מה שישתייר לה הרי הוא שלו וחל עליה הקדש ופירשו בתוספות דהכי פריך דאי במעלה לה מזונות וכו' פירוש דבשעת הקדשו היה מעלה לה מעה כסף ומזונות הרי חל ההקדש כבר ואע"ג דשוב תאמר היא איני נזונת ואיני עושה אף על גב דמצי אמרה הכי הרי קדשו כבר מעשה ידיה ואם כן מ"ט דמאן דאמר לאחר מיתה קדוש אבל מחיים הרי היא עושה ואוכלת אמאי עושה ואוכלת הרי קדשו מעשה ידיה כבר ולא מציא למימר איני נזונת ואיני עושה כן כתבו בתוספות לעיל גבי האי דאמרי' מאי לאו בנזונת דאפי' למ"ד יכולה אשה לומר לבעלה איני נזונת ואיני עושה בשעה שהקדיש היה זן אותה כבר חל ההקדש ושוב לא מהניא מה שתאמר איני נזונת ואיני עושה להפקיע מידי הקדש.
וקשיא להו לתוספות ז"ל כיון דעיקר קושיין היינו אמאי קתני במתניתין עושה ואוכלת וכדפרישנא אמאי לא פריך אלא למאן דאמר לאחר מיתה קדוש גם למאן דאמר מחיים קדוש מצי למפרך כיון דמעלה לה מזונות ומעה כסף וחל ההקדש אמאי עושה ואוכלת ומיהו מאן דפריש מתניתין דסיפא לא קיימא ארישא ניחא אבל לשיטת התוספות קשיא דהוה ליה למפרך אמאי קתני רישא עושה ואוכלת והוה קשיא לתרווייהו ותירצו בתוספות דאיידי דבעי למימר אי אין מעלה לה מזונות ומעה כסף מאי טעמא דמאן דאמר מחיים הוא קדוש נקט נמי הכא מאי טעמא דמאן דאמר לאחר מיתה הוא קדוש. ומשמע לי פי' לפירושם דאי הוה פריך מעיקרא אי במעלה כו' אמאי עושה ואוכלת ושוב הוה פריך אי באין מעלה כו' מאי טעמא דמאן דאמר מחיים קדוש הוה משתמע דבאין מעלה כו' איכא לתרוצי לרב ושמואל ותיקשי לרב אדא ומיהו לאו היינו עיקר אוקימתיה דרב ושמואל דהא מעיקרא פרכינן לתרווייהו ולבסוף כי אקשינן לחד משמע דלאידך ליכא לאקשויי מיהא ומיהו עיקר אוקימתיה לאו היינו אלא כדאוקי לבסוף במעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף והא ליתא דלרב ושמואל ליכא לאוקמי אלא באינו מעלה לה כלל וכמו שכתבו התוספות ז"ל בסמוך להכי נקט מעיקרא אי במעלה מאי טעמא דמאן דאמר לאחר מיתה קדוש דהשתא כי קאמר אי בשאין מעלה כו' מאי טעמא דמאן דאמר מחיים כו' פירושו למאן דאמר לאחר מיתה קדוש היינו אוקמתיה וקל להבין והא דאוקי מתניתין במעלה לה מזונות ואין מעלה לה מעה כסף כבר פירשוה בתוספות ז"ל:

ואלא בשאין מעלה לה מזונות כו'. פי' אין מעלה לה בשעה שהקדיש אף על גב דשוב רוצה להעלות לה ואינה יכולה לומר איני נזונת ואיני עושה מאי טעמא דמ"ד מחיים קדוש הרי לא חל ההקדש בשעה שהקדישו דלא היה מעשה ידיה שלו. לעולם במעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף וכתבו בתוספות דאליבא דרב אדא מוקי לה הכי אבל רב ושמואל לא מצי מוקמי לה במעלה לה מזונות דכיון דסברי דתקנו מזונות תחת מעשה ידיה א"כ אמאי עושה ואוכלת הרי בשעה שהקדיש היו מעשה ידיה שלו וחל עליהם ההקדש אלא רב ושמואל מוקמי מתני' בשאין מעלה לה מזונות ולא מעה כסף ולהכי קדוש לאחר מיתה דמחיים לא קדיש דכיון דאינו מעלה לה מזונות ולא מעה כסף אין מעשה ידיה שלו והוה ליה כמקדיש מעשה ידיה לכשיבאו לידו וכשתמות הרי באו לידו וחל עליהם קדושה דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם והקשו בתוספות ז"ל מאי דוחקיה דרב כו' ככתוב בתוספות:
וז"ל הרא"ש בתוספותיו מאי טעמא דמאן דאמר לאחר מיתה קדוש. גם למ"ד מחיים קדוש לא ניחא כיון דמעלה לה מעה כסף הכל יהא קדוש מחיים הואיל ונזונת ממש אלא אגב דבעי למימר בתר הכי מ"ט דמאן דאמר מחיים נקיט נמי הכא מאי טעמא דמאן דאמר לאחר מיתה ולפי' רש"י דפירש מתניתין דסיפא לא קיימא ארישא ניחא:
במעלה לה מזונות ואין מעלה לה מעה כסף הא דנקט מעלה לה מזונות לא נקט אלא לרב אדא אבל לרב ושמואל לא מצי לאוקמי במעלה לה מזונות דכיון דסברי דתקנו לה מזונות תחת מ"י היכי תני הרי זו עושה ואוכלת הא קדישו כיון דמעלה לה מזונות והא דנקט לעולם במעלה לה מזונות ולא חשש לתרץ רישא לרב ושמואל משום דלא שקלו וטרו אלא אסיפא מותר אימת קדוש והא דקא משני לעולם במעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף לרב אדא קאמר במעלה לה מזונות ולהכי מותר קדוש מחיים לרב באינו מעלה לה מעה כסף ולהכי קדוש לאחר מיתה וא"ת מי דחקו לרב לאוקמה מתני' לאחר מיתה לוקמה מחיים ובמעלה לה מעה כסף ואין מעלה לה מזונות וי"ל דלאו אורחיה דמלתא שיעלה לה מעה כסף ולא יעלה לה מזונות ולפי' רש"י ניחא דלא קאי האי כי אם אסיפא ע"כ.

ולשון לעולם במעלה כו'. לא דייק שפיר לשיטת התוספות ואית ספרים דלא גרסי לעולם אלא הב"ע במעלה וכו'. ושיטת רש"י ז"ל כבר הארכנו בה לעיל בכמה דוכתי ועיקר שיטתו ז"ל דמתני' דקתני המותר כו' מילתא באפי נפשה קאמר ודוקא במותר מצינו למימר לאחר מיתה קדוש באינו מעלה מעה כסף דהמותר קנוי לו וכדכתיבנא לעיל אבל במעשה ידיה באינו מעלה לה מזונות לא קדישי כלל ואפילו לאחר מיתה ור"ל דמוקי רישא באינו מעלה לה מזונות לית ליה פתרי אלא כרב ושמואל משום דס"ל דרב אדא ס"ל אי דלא קדיש מחיים גם לאחר מיתה לא קדיש וכדכתבינן לעיל הילכך מאן דמוקי רישא באינה נזונת ע"כ צריך לאוקמי גם רישא בהאי שיטתא משום קושיית מאי למימרא דאקשינן לעיל ולא מצינן לשנויי אי לאו דמוקמינן סיפא נמי באינה נזונת וכדכתיבנא לעיל וכיון שכן ר"ל בע"כ בשיטת רב ושמואל קא אזיל וניחא קושיית המפרשים ז"ל ולשיטת רש"י ז"ל דאע"ג דהיתה נזונת בשעת ההקדש אי אמרה שוב איני נזונית ואיני עושה עוקרת ההקדש והרי היא עושה ואוכלת לדעת רב דסבירא ליה יכולה אשה לומר לבעלה איני נזונת כו' וכן היא שיטת כל המפרשים ז"ל חוץ מהתוספות וכדכתיבנא ועוד יש להאריך בסוגיא זו ואתה המעיין הפוך במאי דכתבו המפרשים ובמאי דכתיבנא ותמצא הכל ותן לחכם ויחכם עוד:

במאי קא מפלגי רב ושמואל ורב אדא דמר אמר הני מזוני דמסיק לה תחת המותר. מידי דשכיח מזונות ממידי דשכיח מעשה ידיה. ומעה כסף דלא שכיח תחת מותר דלא שכיח נמי מידי דקייץ מעה כסף ממידי דקייץ כגון מעשה ידיה דאמרינן במתניתין מה היא עושה לו וכו' ומזונות דלא קייצי תחת מותר דלא קייץ. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
מר סבר מידי דקייץ ממידי דקייץ ואיכא דקשיא ליה דהא מזונות מיקץ קייצי כדתנן במשרה את אשתו ע"י שליש ואי משום דבמכובד הכל לפי כבודו גבי מעה כסף נמי הכל לפי כבודו ותירצו דמזונות יקירי וזילי ותו דבאוכלת על שלחנו מזונות לא קייצי ואילו מעה כסף מיקץ קייצא שאף באוכלת על שלחנו אינו נותן לה אלא מעה כסף כסתם נשים. הריטב"א ז"ל:

מיתיבי תקנו מזונות כו'. פי' דעת המקשן היה דאיברא דמזונות תחת מעשה ידיה ומעה כסף תחת מותר מיהו עשו חכמים חזוק לדבריהם דאם אינו נותן לה מעה כסף אע"ג דיהיב לה מזונות דליהוי מעשה ידיה שלה ובהכי לא תיקשי מהמשנה לברייתא אבל מפלוגתייהו דרב ושמואל ורב אדא שמעינן דתקנו זה כנגד זה ואי לא יהיב לה חדא אינו שלה אלא ההוא שכנגדו ומיהו אידך דיהיב לה כנגדו הויא שלו וחל עליה קדושה מעתה תיקשי מהברייתא לרב אדא ומהמשנה לרב ושמואל. כנ"ל:

וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא מיתיבי תקנו מזונות כו'. תיובתא דרב אדא אם אינו נותן לה מעה כסף תיובתא דרב ושמואל דאמרי מעה כסף תחת מותר. ע"כ:

והא עלה קתני כו'. וא"ת כיון דמותיב מעיקרא לרב אדא ופריקו לה אימא תחת מותר מעשה ידיה מאי קא מותיב תוב ממתני' והא איכא לשנויי נמי אימא מותר מעשה ידיה ובחדא פירוקא טפי דוק ותשכח ואי משום מאי דפריך עלה והא עלה קתני מה היא עושה לו כו' דאלמא ליכא לשנויי אימא מותר מעשה ידיה א"כ הו"ל לאורוכי ולאסוקי קצת טפי ממתני' והכי הו"ל לסיומי ת"ש אם אינו נותן לה מעה כסף לצרכיה מעשה ידיה שלה ומה היא עושה משקל כו' ושוב לא הוה מצי לדחויי אימא מותר וכו'. תשובתך אין הכי נמי דהכי בעי לאותובי מעיקרא ואילו הוא ברייתא או משנה חיצונית מדוכתא אחרינא אין ה"נ דהוה מאריך ומייתי כל המשנה אבל משום דמתני' היא לא הוצרך לאורוכי ומיהו עיקר תיובתיה מעיקרא מדתני עלה ומה היא עושה לו כו' וקצר במפורסם וידוע וכי קא מהדר ליה אימא מותר כו' קא מהדר עליה והא עלה קתני פי' לא הבנת עיקר תיובתין דהיינו ממאי דתני עלה דאלמא במעשה ידיה איירי ולא במותר כנ"ל. ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל והא עלה קתני. במתני'. ע"כ.

ובמהדורא קמא כתב ז"ל וז"ל והא עלה קתני וכו'. אלמא דלאו במותר קמיירי. וא"ת ומאי פריך והא עלה קתני כו' ודילמא ארישא דמתני' קא מהדר דקתני המשרה את אשתו ע"י שליש וכו' ומה שהוא צריך לתת לה ושוב תני מה שהיא צריכה לעשות לו תדע דלא קתני ומהו מעשה ידיה משקל כו' אלא קתני ומה היא עושה לו משקל וכו' אלמא דארישא קאי וכדכתיבנא. וי"ל דאי הכי לא הו"ל לפרושי בתר מעשה ידיה אלא באידך מתני' דלעיל מינה דקתני ואלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה כו' עושה בצמר הו"ל לפרושי ומה היא עושה לו וכו'. וא"ת א"כ מאי משני הכי קאמר מעשה ידיה כמה הוי דלידע מותר דידה כו' אטו אי הוה פריש מעשה ידיה באידך מתני' דלעיל גבי ואלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה כו' לא הוה ידעינן מותר דידה וי"ל דלבתר דפריש מלאכות שהאשה עושה לבעלה כו' ודיני המותר קא פריש תרווייהו כמה הוי מעשה ידיה דלידע מותר דידה ואין להקשות אטו בעי לפרושי כמה הוי מעשה ידיה דלידע מותר דידה. (וקא) [והא] סתים תנא בלישניה ותני אם אינו נותן לה מעה כסף מעשה ידיה שלה ולא פריש להדיא מותר דסמיך התנא על המובן ואנן הכי קאמרי דמאי מעשה ידיה מותר מעשה ידיה ופריש ותני מה היא עושה לו משקל כו' פי' כמה היא מעשה ידיה דלידע המותר כו' ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל ומה היא עושה לו. ומה פריש בתר מעשה ידיה ומה היא עושה לו מכלל דרישא במעשה ידיה איירי ולא במותר. הכי קאמר. לעולם במותר איירי ברישא והכי קאמר סיפא ומה היא עושה לו עיקר דלידע מותר מאי ניהו. ע"כ. כן כתוב ברש"י כתיבת יד מדוייק ודוק ותשכח כל מאי דכתיבנא. ויש הפוך לשון בפירש"י דפריש מעיקרא שתי קשה וכו' וכ"כ בכל הפירושים המדוייקים שבידי ולא ידעתי לפרשו כהוגן. ובמהדורא קמא כתב וז"ל והא עלה קתני וכו' אלמא דלאו במותר קא מיירי שתי נטוה דק מערב ויש בו טורח בטויתו יותר מערב לפיכך תקנו בשתי חמש משקלות סלעים ובערב משקל עשרה אמר שמואל כו' ע"כ. הרי האריך וקצר במהדורא בתרא ואפשר דשיטפיה דמהדורא קמא קא נקיט ולכך הסמיך שתי קשה כו' בהדי והא עלה כו':
ומי אמר שמואל הכי פירש"י ז"ל והא אמר שמואל לעיל במותר לאחר מיתה פליגי ועלה א"ר יוחנן הסנדלר חולין ואע"פ דהשתא דידיה הוא אלמא טעמא דרבי יוחנן משום דבר שלא בא לעולם הוא שעדיין לא מתה ואין לו רשות במותר הואיל ואינו מעלה לה מעה כסף ובהא אמר שמואל הלכה. ע"כ. ולכאורה משמע דפריש הרב ז"ל כן כי היכי דנפרש פלוגתא דרבי מאיר ורבי יוחנן הסנדלר בגוונא אחריתי וכרב אדא ומיירי במעלה לה מזונות ואינו מעלה מעה כסף דרבי מאיר סבר תקנו מזונות תחת מותר ומעה כסף תחת מעשה ידיה ולהכי הויא הקדש מחיים ורבי יוחנן הסנדלר סבר תקנו מזונות תחת מעשה ידיה ומעה כסף תחת מותר ולהכי לא קדיש מחיים והויא לה חולין ומיהו לאחר מיתה לכ"ע קדוש ולכך כתב רש"י ז"ל דהא אמר שמואל לעיל במותר לאחר מיתה פליגי כו'. וליתא דאפילו לרב אדא נמי טעמא דר' יוחנן הסנדלר משום דקסבר אין אדם מקדיש דבשב"ל ולא משום דסבר תקנו מזונות תחת מעשה ידיה וכו' דאי לא תימא הכי מאי פריך עליה דרב אדא מדתניא תקנו מזונות תחת מעשה ידיה ומשני אימא תחת מותר לישני דהיינו כרבי יוחנן הסנדלר אלא משמע דרב אדא ס"ל דלכ"ע תקנו מזונות תחת מותר וטעמא דרבי יוחנן משום דאין אדם מקדיש דבשב"ל.
ונ"ל דהוקשה לו לרש"י ז"ל בעיקר סוגיין דמאי משני תלמודא כי אמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן נורי להעדפה והא אכתי הקושיא בדוכתא קאי ולא משני ולא מידי דמעיקרא הכי פרכינן דהכא קא פסיק שמואל הלכה כרבי יוחנן הסנדלר דס"ל אין אדם מקדיש דבשב"ל והכא קא פסיק הלכה כרבי יוחנן בן נורי דאית ליה דאדם מקדיש דבשב"ל מעתה מאי קא משני והא עדפה נמי דבשב"ל הוא. לכך פירש הרב דמעיקרא הכי פרכינן ומי אמר שמואל כו' פירוש אפילו תימא דע"כ לא קאמר שמואל הלכה כרבי יוחנן הסנדלר אלא משום דאיכא תרתי לריעותא חדא שעדיין לא בא המותר לעולם ועוד דאפילו לכשיבא לעולם אין לו רשות במותר ומיהו היכא דאיכא חדא לריעותא כגון פירות דקל דהדקל הוא ברשותו אלא מיהו הפירות לא באו לעולם אפילו לרבי יוחנן הסנדלר הוי הקדש אפילו תימא הכי אכתי קשיא דהא בההיא דרבי יוחנן בן נורי נמי איכא תרתי לריעותא דהמלאכה לא בא לעולם ולא הרשות באה לידה עד שיגרשנה ואפ"ה פסק שמואל כותיה דהויא קדש וצריך להפר ומיהו כי מוקמינן לה בהעדפה דליכא אלא חדא לריעותא דהעדפה שלה היא ולא מחסרא אלא דלא באה לעולם לא תיקשי כולי האי דאיכא למימר דרבי יוחנן הסנדלר נמי מודה בהא דהוי הקדש כיון דליכא אלא חדא לריעותא ומיהו כי היכי דקא מקשה קושייתו לקמן עלה דהאי שינוייא הוה מצי לאקשויי נמי סוף סוף לא בא לעולם הוא דהא לא נעשה דהך חלוקה דקא מחלקינן לא ברירא כולי האי וכדבעינן למכתב קמן בס"ד. כנ"ל:
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא אמר שמואל הלכה כרבי יוחנן הסנדלר דאפילו מותר הוי חולין לאחר מיתה שהרי בחייה דידה הוו דשמואל הוא דמוקים פלוגתייהו בלאחר מיתה לעיל אלמא קסבר שמואל אין אדם מקדיש דבשב"ל כי האי מותר דכיון דכשבא לעולם אינו שלו עד שתמות לכשיבא לאדם לאחר מיתה לא תיחול עליה הקדש. ע"כ:
קונם שאני עושה לפיך כו' פירש"י ז"ל במהדורא קמא וז"ל קונם שאני עושה לפיך אשה שאמרה מלאכה שאני עושה יהא אסור לפיך בקונם א"צ להפר מסתמא במעלה לה מזונות ומעה כסף עסקינן כסתמייהו דנשי ומשו"ה א"צ להפר דכיון דמשעבדה ליה למעשה ידיה לא מציא לאפקועי מיניה:

שמא תעדיף כו'. לקמן בריש פירקין דמציאת האשה מפרש דבהעדפה ע"י הדחק פליגי שטורחת יותר מדאי ומעדפת על משקל חמש סלעים בטורח ובדוחק גדול ת"ק סבר אפילו העדפה דע"י הדחק הויא לבעלה שעל מנת כן נותן לה מעה כסף להיות כל המותר שלו ורבי עקיבא סבר העדפה דע"י הדחק לעצמה ומעה כסף דיהיב לה הוי תחת סתם העדפה שלא ע"י הדחק דהוי לעצמה אבל מדחיק נפשה ועבדא דידה הוי הילכך שמא תעדיף ע"י הדחק ואינו ראוי לו ויהא חל נדרא עליו והוא יהנה ממנה באיסור ור' יוחנן בן נורי סבר לה כת"ק דאמר אפילו העדפה שע"י הדחק משעבדא ליה ואפ"ה צריך להפר משום דלעתיד נהי השתא לא חייל נדר משום דמשעבדא ליה לכשיגרשנה מיהא חייל דההיא שעתא לא משעבדא ליה ותהא אסורה לחזור לו כדי שלא יהנה ממעשה ידיה ועצה טובה קמ"ל וקסבר רבי יוחנן אדם מקדיש דבשב"ל אע"ג דכשבא לעולם אינו שלו דהיינו כשהיא תחת בעלה לכשיבא לידה מיהא דהיינו כשהיא מגורשת תיחול עליה איסור הקדש ועלה קאמר שמואל הלכה כרבי יוחנן ולעיל היכי אמר הלכה כרבי יוחנן הסנדלר דאמר אין אדם מקדיש דבר כי האי גוונא ורבי עקיבא סבר דאדם מקדיש דבשב"ל כשיהא שלו לאלתר כגון העדפה דכי אתיא לעולם דידיה הוי אבל כה"ג דרבי יוחנן דאפילו לכשבא לעולם אינו שלו אין אדם אוסר. כי אמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן נורי אהעדפה קאמר והכי קאמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן נורי דאמר יפר ולא מטעמא דאמר שמא יגרשנה דהא אין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם דכשבא לעולם אינו שלו ולכשיבא לעולם לידו לאחר זמן אין איסור חל עליו אלא טעמא הוי משום שמא תעדיף דכה"ג ודאי אית ליה לשמואל אדם מקדיש דבשב"ל דלכשיבא בעולם יהא העדפה שלה לאלתר והשתא נמי מצי לאקשויי סוף סוף לא בא לעולם עכשו אלא אקשי ליה קושיא אחריתי ע"כ.
שמעינן מלשונו ז"ל דעיקר פלוגתייהו תליא בהעדפה ע"י הדחק אי הויא שלו או שלה וכן פי' להדיא בריש מציאת האשה ע"ש ומיהו הכא בשמעתין במהדורא בתרא כתב וז"ל קונם שאני עושה לפיך. מה שאני עושה יהיה קונם לפיך יהי עליך כהקדש מליהנות לו. אינו צריך להפר. נדר זה שאין בה כח להקדישו לפי שהוא שלו. שמא תעדיף עליו. יותר ממה שפסקו לה חכמים משקל ה' סלעים דמותר זה אינו שלו ויכולה להקדישו. רבי יוחנן בן נורי אמר. אף עיקר מעשה ידיה צריך הפרה. ע"כ. הא קמן דלא הזכיר בלשונו ז"ל העדפה ע"י הדחק שהאריך בה במהדורא קמא והכא במהדורא בתרא השמיטה וכתב נמי רבי יוחנן בן נורי אמר אף עיקר מעשה ידיה כו' אלמא משמע דרבי יוחנן בן נורי נמי מודה לרבי עקיבא בטעמיה דשמא תעדיף אלא דלא קאמר ליה דלאו דוקא משום העדפה צריך הפרה דאפילו משום עיקר מעשה ידיה צריך הפרה ואי ס"ל לרבי יוחנן בן נורי העדפה דידיה הוא א"צ הפרה משום העדפה כלל:
ודע דגבי הא דמתרצינן כי קאמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן נורי להעדפה פירשו ר"ח ז"ל ור"ת ז"ל דה"ק להעדפה דס"ל לשמואל כרבי יוחנן דהעדפה דבעל ופירושו שם ז"ל ברור ואין בו גמגום ורש"י ז"ל לא פירש כן וכדבעינן למכתב קמן ופירושו מגומגם ונדחק לפרש כן מפני גרסת הספרים דגרסי לקמן א"נ אין הלכה כת"ק א"נ הלכה כר"ע ור"ח ז"ל ור"ת ז"ל גרסי איפכא ומיהו רש"י לפי גרסתו הוכרח לפרש כן והוקשה לו דאמאי תלמודא לא תירץ כן כי קאמר שמואל להעדפה דס"ל לשמואל דהעדפה לבעל כרבי יוחנן בן נורי ולכך לא רצה לפרש כן דפלוגתייהו דהני תנאי בע"כ מתלא תליא בהעדפה ע"י הדחק דאפשר לפרש דכולהו סבירי להו דהעדפה דידה הוי ואפ"ה פליגי דת"ק סבר אע"ג דהעדפה דידה מ"מ עיקר נדרה היינו לאסור כל מעשה ידיה וכדקאמרת קונם שאני עושה לפיך פי' מה שאני עושה יהיה לפיך בקונם וכדפר"י ז"ל וכיון דאין בה כח לאסור עיקר מעשה ידיה הרי כל נדר זה א"צ להפר ור"ע סבר אע"ג דמשום עיקר נדרה א"צ להפר מ"מ צריך להפר שמא תעדיף והמותר אינו שלו ורבי יוחנן בן נורי סבר איברא דמשום העדפה צריך להפר מיהו משום עיקר מעשה ידיה נמי צריך הפרה ודלא כר"ע דסבר דמשום העדפה צריך להפר ואפשר דמיירי הני תנאי במעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף. תדע דכתב הרב ז"ל בדברי ר"ע דמותר זה אינו שלו ולא הזכיר העדפה ע"י הדחק כלל וכיון דאיכא לפרושי פלוגתייהו בענין אחר ולא בהעדפה ע"י הדחק היכי מצינן לפרושי דכי משנינן לקמן כי אמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן נורי להעדפה דהיינו דהעדפה לבעלה והא אפשר דס"ל לרבי יוחנן בן נורי דהעדפה לאשה וכר"ע אי לאו דחדית לן רבין בפרק מציאת האשה דפליגי בהכי ואפילו לבתר דאתא רבין מאן לימא לן דר"ע ורבי יוחנן בן נורי פליגי בהכי דילמא כי קאמר רבין כי פליגי בהעדפה שע"י הדחק את"ק ור"ע קאי אבל רבי יוחנן בן נורי כר"ע ס"ל דהעדפה דידיה הוי וכדפרישנא ותלמודא נמי בתחלת פרק מציאת האשה לא הזכיר בפלוגתא דהעדפה אלא ת"ק ור"ע אבל לא הזכיר רבי יוחנן בן נורי מטעמא דכתיבנא ואפשר נמי לפרש דאע"ג דת"ק סבר דהעדפה דבעל רבי יוחנן בן נורי סבר דהעדפה דידה ומיהו ס"ל דאי א"צ הפרה משום עיקר מעשה ידיה אף משום העדפה א"צ דעיקר נדרה לאסור כל מעשה ידיה וכיון דלא חל אעיקר מעשה ידיה לא חל נמי אמותר וכדכתיבנא לעיל לת"ק אבל משום עיקר מעשה ידיה צריך להפר וכיון שכן ע"כ כי קאמר לקמן כי אמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן נורי להעדפה על כרחין ה"ק הלכה כרבי יוחנן בן נורי דיפר ולאו מטעמיה דאילו רבי יוחנן בן נורי עיקר מעשה ידיה צריך הפרה ולשמואל משום העדפה ולקמן נאריך עוד בזה בס"ד. זו היא שיטת רש"י ז"ל במהדורא קמא דדייק בפירושים ופריש הכין אבל התוספות לא פירשו כן ועיקר שורש פירושם במלת קונם שאני עושה לפיך דרש"י ז"ל פירש דה"ק מה שאני עושה יהיה קונם לפיך הילכך כיון דכל מעשה ידיה קא אסרה עליה איכא למימר דהיינו טעמא דת"ק א"נ רבי יוחנן בן נורי דסבר דא"צ להפר משום העדפה וכדכתיבנא אבל התוספות כתבו קונם שאני עושה יהיה קונם לפיך אפילו גרסינן שאיני לא הוי דבר שאין בו ממש דהא תנן בפרק בתרא דנדרים קונם שלא אתן תבן לפני בקריך אינו יכול להפר. עד כאן: אלמא משמע דפירוש שאני עושה לפיך דומיא דשאיני עושה לפיך וה"ק קונם יהיה מה שאני אעשה לפיך פי' מה שאעשה לך ויהיה שלי וברצוני אעשה לפיך יהיה קונם עליך והילכך אי העדפה דידה הוי הרי בפרטות אסרה עליו וחל עלה נדרא מעתה ע"כ פלוגתא דהני תנאי מתלא תלו אי העדפה שע"י הדחק דידה הוי וע"כ פלוגתייהו הויא במעלה לה מזונות ומעה כסף ולכך אליבא דת"ק אינו צריך להפר שהמותר הכל שלו ואי משום העדפה שע"י הדחק גם הוא שלו ויש לפרש דלעולם ת"ק נמי ס"ל דהעדפה שע"י הדחק דידה הוי ולכך אינו צריך להפר משום דהעדפה שע"י הדחק לא עביד דאתי וכל כהאי גוונא ס"ל לת"ק אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ואע"ג דקתני רישא קונם שאני עושה על פי אבא ועל פי אביך כו' אינו יכול להפר אלמא דאע"ג דהויא לה דבשב"ל חל הנדר איכא למימר דההיא מיירי בעיקר מעשה ידיה דעביד דאתי וחשיב בא לעולם וסיפא דקתני א"צ להפר משום העדפה משום דאין אדם מקדיש דבשב"ל הוא דקאמר.
וליתא להאי פירושא דא"כ בחנם נקט שאני עושה לפיך דליתני המקדיש מעשה ידיו אינן קדושין ועוד דהול"ל לא אמר כלום אבל השתא דקתני א"צ להפר משמע דנדרה ודאי נדר הוא אלא דלא חייל משום טעמא אחרינא והיינו משום דס"ל דהעדפה שע"י הדחק דידיה הוי ור"ע אמר יפר דקא סבר העדפה שע"י הדחק הויא לאשה כדאמרינן בריש מציאת האשה והקשו בתוספות והיאך יכול להפר והא אין זה מדברים שבינו לבינה ואם היינו מפרשים דמיירי במעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף וטעמיה דר"ע משום דחייל אמותר אע"ג דהויא כיילא לכולה מעשה ידיה בנדרה מ"מ חייל אמאי דהוו שלה ודלא כת"ק וכדפרישנא לעיל ניחא משום דכיון דבלשון נדרה כוללת כל מעשה ידיה אע"ג דא"צ הפרה אלא משום העדפה חשיבא בינו לבינה משום עיקר הנדר דכללה בלישנא דלגבי מאי דצריך הפרה מחלקינן העדפה ממעשה ידיה ולגבי מאי דמהניא הפרה כתבינן העדפה בהדי מעשה ידיה ואפילו תימא נמי דפליגי בהעדפה שע"י הדחק אי הוה מפרשינן דלשון קונם שאני עושה לפיך פירושו כל מה שאני עושה יהיה קונם לפיך וכדכתב רש"י ז"ל ניחא נמי דוק ותשכח. אבל לשיטת התוס' ז"ל דקא מפרשי דכי קאמר קונם שאני עושה לפיך פירושו מה שאעשה ברצוני לפיך יהיה קונם הרי פרטה העדפה לבדה ונדר חל עליה מעתה אמאי יכול להפר והא לא הויא מדברים שבינו לבינה ותירצו בתוספות דלכך יפר דאי איפשר שלא יהנה מהם:
וכן כתב הריטב"א ז"ל וז"ל ובודאי דלר"ע הבעל ממש מפר דאע"ג דאין כאן ענוי נפש לאשה הרי זה מדברים שבינו לבינה שלא יהא אסור בשום דבר משלה בעודה תחתיו שהרי לא יוכל לצמצם בין מעשה ידיה להעדפתה וכדפרש"י ז"ל. ומ"מ נמצינו למדין לשיטת התוספות דבהכרח פליגי הני תנאי בהעדפה ע"י הדחק אי שלה הויא ולהכי פירשו ז"ל כר"ח ור"ת ז"ל דכי קאמר כי אמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן נורי להעדפה פירושו דסבר לה כר' יוחנן בן נורי דהעדפה לבעל וכדבעינן למכתב קמן בס"ד:

ובפרק אלו נדרים יש מי שפירש דכולהו הני תנאי פליגי במקדיש דבשב"ל וז"ל שיטתו לנדרים קונם שאני עושה לפיך א"צ להפר דכיון דמשתעבדא ליה למעשה ידיה לאו כל כמינה לאסור מעשה ידיה לבעלה רבי עקיבא אומר יפר שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי לו כדתנן כמה היא עושה לו כו'. והמותר דהיינו עדפה דידה הוי וכיון דהעדפה דידה הוי הילכך יפר שמא תעדיף דאדם אוסר דבשב"ל דהיינו העדפה כיון דלכשיבא לעולם הוי לאלתר שלה לפיכך יכולה לאסור הילכך יפר. רבי יוחנן בן נורי אומר יפר דאע"ג דליכא למיחש להעדפה אפ"ה יפר שמא יגרשנה דליהוי השתא מעשה ידיה שלה וחייל עלייהו הקדש בשעת גרושין ותהא אסורה לחזור לו דהוי אסור ליהנות ממעשה ידיה דקסבר אדם אוסר דבשב"ל אע"ג דלכשיבא לעולם דהיינו נמי כשהיא תחת בעלה אינו שלה הואיל דלכשיבא לידה דהיינו כשהיא מגורשת שיהא איסור חל עליו ור' עקיבא סבר אדם אוסר דבשב"ל (ורבנן סברי אין אדם מקדיש דבשב"ל) כיון דהוי שלו לאלתר כש"ל אבל בהא דרבי יוחנן דחייש לגירושין סבר אין אדם אוסר דבשב"ל ורבנן סברי אין אדם מקדיש דבשב"ל כלל דאפילו להעדפה לא חיישינן. ע"כ:
וז"ל הר' אליעזר ממיץ בפרושיו לנדרים קונם שאני עושה לפיך א"צ להפר דמשועבדת לו תימא דלא חייש כאן להעדפה וי"ל משום דלא נדרה אלא לפיו ואם יש העדפה אין זה לפיו ומותר בה הרי ממה נפשך מותר לת"ק ולר"ע דעתה לאסור גם העדפה מדנעשה לפיו מיהו הסוגיא מוכחת שהיא נודרת מלעשות מלאכתו ות"ק לא חייש להעדפה ומיירי במעלה לה מזונות וגם מעלה לה מעה כסף לצרכה והשתא בפשיטות חיישינן שמא תעדיף לר"ע וי"ל טעם ת"ק מאחר שגם בעלה חייב במזונותיה ובכסותה אינו מצמצם לכך גם מעשיה כאילו כולן משועבדין ואין כאן העדפה ולר"ע כיון שהיא מקפדת ואוסרת הנאת ידיה עליו אם כן יפר שמא תעדיף עליו וכ"ש אם ידוע שהיא עודפת במעשיה וס"ל אדם אוסר דבשב"ל ומיד כשתעדיף הוא נאסר ובפרק מציאת האשה אמרינן בהעדפה שלא ע"י הדחק כ"ע לא פליגי בהעדפה שע"י הדחק ת"ק סבר לבעלה ור"ע סבר לעצמה ור' יוחנן בן נורי לא חייש להעדפה משום דלא שכיח וא"נ כת"ק שהעדפה היא שלו משום דלא מצמצם לה במזונות ובכסות ותקנת חכמים להיות משלו משום כן ומכל מקום יפר לה שמא יגרשנה ומעתה תאסר עליו (כל מה שאוסרת עליו) כל מה שעושה ותחזור לו כי ס"ל נמי אדם אוסר דבשב"ל כשיזכה בו ויבא לידו והיינו מה שעשתה בנתים אבל מנשואין שניים הוו מעשיה לבעל כבתחילה או שמא מנשואין שניים יאסרו עליו מעשיה ולאו כל כמיניה להפקיע במזונות שנותן לה שעבודו של איסור קונם. עכ"ל:
וז"ל הרשב"א ז"ל קונם שאני עושה לפיך אינו צריך להפר כלומר דמעשה ידיה ואפילו העדפה שע"י הדחק דבעל הוי ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ואפילו לרב הונא דאמר יכולה האשה שתאמר לבעלה איני נזונת ואיני עושה ה"מ כשאמרה כן בפירוש אבל זו שאוכלת אע"פ שהקדישה מעשה ידיה לא אמרינן נעשה כאומרת איני נזונת ואיני עושה וטעמא דת"ק משום דאפילו העדפה שע"י הדחק דבעל הוי כדאמרן ולא משום דאין אדם מקדיש דבשב"ל דהא קתני רישא קונם שאני עושה על פי אבא ועל פי אביך אינו יכול להפר אלמא אדם מקדיש דבשב"ל ס"ל. וא"ת לת"ק יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לו כרבי יוחנן בן נורי י"ל דת"ק לא חייש לגירושין דגירושין לא שכיחי א"נ י"ל דלמאי דקס"ד השתא דלא אמרה לכי מגרשנה לא קשיא ולא מידי דכיון שהקדישה מעכשו והשתא לא קדוש והיינו נמי דלא חייש ת"ק לשמא תאמר למחר איני נזונת ואיני עושה דכיון שהקדישה מעכשו והשתא לא קדוש לקמיה נמי לא קדוש ולמסקנא נמי דאסקא רב אשי דטעמא דרבי יוחנן בן נורי משום דקונמות כקדושת הגוף לת"ק נמי לא צריך דקסברי דיש מעלה בקונמות ולאו כקדושת הגוף דמו והילכך אי משום גירושין לא צריך דלא חלה קדושה דבהקדש נמי הוא דאינו מפקיע מידי שעבוד.
ור"ע אומר יפר שמא תעדיף יותר מן הראוי לו וקסבר דהעדפה ע"י הדחק דידה הוי ואית ליה נמי אדם מקדיש דבשב"ל ואע"ג דר"ע ור"מ בדבר שלב"ל בחדא שיטתא קיימי כדאיתא ביבמות [צג א'] דר"מ כר"ע ואמרינן בעלמא אימר דשמעת ליה לר"מ כגון פירות דקל דעבידי דאתו והעדפה שע"י הדחק לא עבידא דאתיא י"ל דהעדפה נמי עבידא דאתיא כי היכי דקרי פירות דקל דעבידי דאתו ואע"ג שהוציא יתר מאד מן הראוי לדקל זה להוציא אלא דהכא והכא לא שכיח ודבר דלא שכיח כיון דעביד דאתו קדוש לר"מ ולרבי עקיבא. ע"כ:
רבי יוחנן בן נורי אומר יפר שמא יגרשנה וא"ת והלא אין הבעל מתיר אלא בדברים שיש בהם עינוי נפש וכאן אין בו ענוי נפש ודברים שבינו לבינה אין כאן דהא בעודנה תחתיו אין אסורה דאילו באוסרת מעכשו הו"ל דברים שבינו לבינה ואע"פ שאין כאן ענוי נפש מפר כדאמרינן בנדרים פירות חנוני עלי יפר איכא למידק דכל נדר שתדור בעודנה תחתיו שיוכל להגיע לו לידי חסרון הנאה אפי' לכשתצא מתחתיו יפר שהרי מחסרו הנאת אשה אחת ואע"פ שאינו מתחסר עכשו עד שתתגרש כיון שהנדר כשהוא בין איש לאשתו קרינא ביה. כך תירץ הראב"ד ז"ל.
ומדבריו נראה שהפרתו תועיל אפילו לאחר שתתגרש ותנשא לאחר שהרי מחסרתו הנאת אשה לאחר שתתגרש ותנשא ואינו נראה כן מדקתני ותהא אסורה לחזור לו וא"כ למה ליה משום שתהא אסורה לחזור ליתני שמא יגרשנה ויהא אסור במעשה ידיה אלא נראה כמו שפירשו התוס' בריש פרק ואלו נדרים שהוא מפר, דכשהבעל מפר לעצמו דברים שבינו לבינה היינו כל זמן שאנו קורין בהן בין איש לאשתו כלומר כל זמן שהיא תחתיו והילכך כשהוא מגרשה ומחזירה לאחר מכאן הרי הנדר לגבי דידיה אפילו לאחר גירושין וחזרה דעכשו בין איש לאשתו וגזרת הכתוב הוא ובדין היה שנאמר דימים שבנתים כלומר בין גירושין לחזרה שיחול הנדר דעכשו לא הוי בין איש לאשתו אלא שלא מצינו נדר שחל ואח"כ כשתתגרש חוזר ונעור ואח"כ כשתחזור ותנשא לו יסתלק דכל שהיא ראויה לקרות ביה עדיין בין איש לאשתו ריבה הכתוב להפר אלא מ"מ היכא דנתגרשה ונשאת לאחר דמעתה אינה ראויה להיות אשתו חל הנדר ואפילו לגבי דיליה דלא קרינא בהו מעתה בין איש לאשתו. וזהו קרוב יותר לפי שמועתינו כמו שכתבתי. היאך הנדר שהופר ע"י הבעל חוזר וניעור והא טעמא דהפרה כדרב פינחס דאמר כל הנודרת ע"ד בעלה היא נודרת ואם כן הרי הופר לגמרי ושמא נאמר דבעל מיגז גייז ולא עקר אף הוא אינו מופר לגמרי ואף היא אינה תולה בו אלא במה שצריך בו. הרשב"א ז"ל:
וז"ל הריטב"א ז"ל רבי יוחנן בן נורי אומר יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו פי' אבל בעודה תחתיו לא קדוש כלל דקסבר דאפילו העדפה ע"י הדחק דבעל הוי הילכך צריך להפר מעכשו שבאותה שעה אינו יכול להפר שאין הבעל מפר בקודמין כלומר שום נדר שנעשה קודם אותה הויה שהוא מפר מכחה ואפילו נעשה תחתיו כן פירשו התוס' ז"ל אבל י"א דיכול הוא להפר באותה שעה ואין זה נקרא קודמין כיון דבעודה תחתיו נדר' אלא דחיישינן שמא ישכח ולא יפר באותה שעה אלא לאחר שיהנה ויכשל בדבר והראשון יותר נכון וכדכתיבנא במסכת נדרים בס"ד. ומיהו איכא למימר כיצד הבעל מפר עכשו דהא כיון דלא חייל השתא בעודה תחתיו הרי אין כאן לא נדרי עינוי נפש ולא דברים שבינו לבינה וי"א דהכא יפר ע"י חכם קאמר ואשכחן דקרו ליה להתרת חכם הפרה בשתוף הלשון כדאמרינן על דעת רבים יש לו הפרה ולא נהירא.
והראב"ד ז"ל תירץ דכיון דהנדר זה איפשר לבא לידי חסרון שיגרשנה ויהא מחוסר שלא יהי' לו אשה לשמשו דברים שבינו לבינה הוא ולפי' זה יש לנו לומר דבדין הוא דמסתייה דילמא שמא יגרשנה ותהא אסורה לו ולא היה צ"ל ותהא אסורה לחזור לו אלא דלאלומי מילתא נקרא דאפילו לאישות שיהיה ביניהם איפשר שיבא בנדר זה איסור וחסרון לו כנ"ל אבל אין זה מחוור. ובתוס' כתבו בריש פרק אלו נדרים דכיון דרחמנא אמר בין איש לאשתו והנדר היה בעודה תחתיו והוא ראוי ג"כ לבא לדברים שבינו לבינה כשתהא תחתיו בשום ענין ואע"פ שבינתים הוא מחוסר מעשה מכל מקום דברים שבינו לבינה הוי ובין איש לאשתו קרינן ביה והבעל מפר אע"פ שלא חל עדיין הנדר כדאיתא בפרק אלו נדרים ואפי' בכי הא היא נודרת ע"ד לרב פנחס דאמר טעמא דהפרה משום דכל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת. ומיהו אם נתגרשה ונשאת לאחר דמעתה אינה ראויה להיות אשתו חל הנדר ואפילו לגבי דיליה דלא קרינא ביה מעתה בין איש לאשתו ובדין הוא דכשגרשה יחול הנדר לאלתר לגבי דידיה נמי אלא שלא מצינו נדר שנעקר ואח"כ נעור ואח"כ חוזר ונעקר. כן פי' שם בתוס' ואין הדברים האלו מתיישבין על הלב כל הצורך.
ויותר נראה לומר דהשתא הוה ס"ד דכיון שאם מחלה לו מעשה ידיה יהא אסור בהם או אם תאמר איני נזונת ואיני עושה אליבא דרב הונא כדברים שבינו לבינה חשיב אלא דרבי יוחנן נקט דינא שהוא אסור בה כשיגרשנה ותחזור לו ואמסקנא דסוגיין לא קשיא ולא מידי דהא פרישנא טעמא דאי לאו דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל הוי נדרה חל מעכשו לגמרי מדאורייתא וכיון דכן נהי דאלמוה רבנן לטובתו שלא תוכל להפקיע שעבודו לא אלמוה לחובתו שלא יהא כח לו להפר בדין תורה ולא עוד אלא דאפילו למאי דס"ד השתא שאין קונם מפקיע מידי שעבוד מ"מ שעבודו גורם שאין הנדר חל אבל לא יגרום לענין שלא יוכל להפר והרי הוא כאילו מוחל שעבודו לענין שתהא הפרתו הפרה כדי שאם יגרשנה לא תהא אסורה לחזור לו וזה תירוץ נכון ועיקר. ע"כ:

שמא יגרשנה וכו'. הקשו בתוס' ז"ל ולרב דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונת כו' למה ליה למנקט שמא יגרשנה דהויא ליה דבשב"ל כפול דאף הגירושין לא באו לימא שמא תאמר איני נזונת ואיני עושה ותירצו דהא לא שכיח שתהא אומרת כן. ולי אינה קושיא כלל דרבי יוחנן בן נורי ה"ק שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור ופירש"י ז"ל ותהא אסורה לחזור לו. לפי שנאסר מעשה ידיה עליו ואי אפשר לו ליזהר שלא תטחון ולא תאפה וכל שאר המלאכות השנויות במשנה. ע"כ. וכבר כתבו המפרשים ז"ל דכי אמרה איני נזונת ואיני עושה לא מיפטרה עצמה אלא מלעשות בצמר אבל לא מציא למפטרה עצמה משאר מלאכות וכיון שכן אמאי יפר משום הכי אע"ג דאמרה איני נזונת ואיני עושה מציא למיתב בהדיה ותעשה לו שאר מלאכות ואילו רבי יוחנן לא חייש אלא דלא ליתי למיסר כל מעשה ידיה ואי אפשר לו ליזהר שלא תטחן וכדכתב רש"י ז"ל. כנ"ל:
כי אמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן נורי להעדפה פי' רש"י ז"ל דשמואל פסק הלכה כרבי יוחנן בן נורי ולאו מטעמיה מה שהוא צריך להפר אינו אלא העדפה דהויא דידה וחייל עליה נדרה מהשתא ובודאי דהשתא נמי העדפה דבר שלא בא לעולם הוא ובדין הוא דיכול לאקשויי עלה הכין אלא דניחא ליה לאקשויי מצד אחר ופרכינן ולימא הלכה כרבי יוחנן בן נורי להעדפה א"נ אין הלכה כת"ק דאמר אינו צריך להפר לימא דהעדפה דבעל הוי אי נמי הלכה כרבי עקיבא דהוי כהלכתיה וכטעמיה זו שיטת רש"י ז"ל.
ואינו מחוור חדא דכיון דאכתי להאי פירוקא יש בהעדפה דבר שלא בא לעולם א"כ מאי פירוקא עבדי' לקושיין דהא אנן לפרוקי אתינן דלשמואל אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ובהא לא שנינן מידי ועוד מאי האי דעבדינן קושיא לימא הכי ולימא הכי והא לא הוה ליה למימר אלא דלימא הלכה כרבי עקיבא דאיהו פסיק כהלכתיה וכטעמיה לגמרי. לפיכך הנכון כדפר"ח ז"ל כי אמר הלכה כרבי יוחנן בן נורי לאו בכל הלכתיה ולענין הפרה אלא לענין העדפה לחוד דמשמע מתוך דבריו דהעדפה דבעל ופרכינן ולימא הלכה כרבי יוחנן להעדפה. ה"ג א"נ אין הלכה כרבי עקיבא א"נ הלכה כת"ק פי' דהא ת"ק נמי הכי ס"ל דהעדפה דבעל כיון דאמר אינו צריך להפר ואם תאמר ודילמא הא דקאמר אין צריך להפר היינו משום דס"ל אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וי"ל דהא ליכא למימר דהא קתני רישא קונם שאני עושה על פי אבא ואביך אינו יכול להפר אלמא אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ס"ל ותו דאי משום דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם הוה ליה למימר לא אמר כלום. הריטב"א ז"ל:

וגם הרשב"א ז"ל כתב דליתא לפירוש רש"י דמי איכא למיתלי כי האי בגמרא דאתיא לאקשויי מינה לשמואל ולומר דשמואל בהא אית ליה אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ואתי' לפרוקי דלית ליה ופריק פרוקא דטעותא דמינה נמי אית ליה לשמואל אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ועוד מאי קא מהדר ועביד קושיא לימא הכי ולימא הכי לא הוה ליה לאקשויי וכו'. אלא מחוורתא כדפי' ר"ח כי אמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן נורי בהעדפה כלומר לא הלכה שצריך להפר קאמר וכדר' יוחנן בן נורי אלא הלכה כרבי יוחנן בן נורי דאית ליה העדפה דבעל הוי דמיתלי טעמא בשמא יגרשנה אלמא הא משום העדפה ליכא דההיא דבעל הויא ואינו יכול להקדיש דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ובההוא הוא דקא פסק שמואל כר"י בן נורי אבל לעולם א"צ להפר כלל ואפילו משום גירושין דדבר שלא בא לעולם הוא.
וכן הרמב"ן ז"ל דחה פירושו של רש"י בשתי ידים ולי דברי רש"י ז"ל נראין עיקר דהא כתיבנא לעיל דלא מכרעא מילתא דרבי יוחנן בן נורי ס"ל דהעדפה הוי דבעל ומיהו הרמב"ן תירץ זה בלשונו שכתב וז"ל דכיון דא"ר יוחנן משום העדפה לא צריך הפרה אע"ג דאית ליה אדם מקדיש דבשב"ל אלמא דבעל הויא וכן כתב הרשב"א וכדכתיבנא אבל לא מכרעא כלל דאיכא למימר דר"י בן נורי ס"ל דהעדפה הויא לאשה כר"ע ואיהו ה"ק דלאו דוקא משום העדפה צריך להפר אלא אף משום עיקר מעשה ידיה צריך הפרה א"נ דר' יוחנן ה"ק דאי משום העדפה אע"ג דהויא לאשה א"צ להפר דכיון דעל עיקר מעשה ידיה א"צ להפר על העדפה נמי א"צ דאיהי אכולהו מעשה ידיה קא נדרה. ומיהו קושטא דמילתא דאעיקר מעשה ידיה נמי צריך הפרה ולעולם כולהו ס"ל דהעדפה לאשה וכדכתיבנא לעיל וכיון דלא מכרע דרבי יוחנן בן נורי ס"ל דהעדפה הויא דבעל ממילא אידחיא לה פירושו של ר"ח ז"ל ומה שהקשו על רש"י ז"ל הא תריצנא לה לעיל שפיר דמעיקרא הכי רמינן דשמואל אדשמואל דשמואל לעיל קאמר במותר לאחר מיתה פליגי והילכך איכא למימר דמשום דאיכא תרתי לריעותא חדא שלא בא לעולם המותר ואפילו כשיבא לעולם אינו ברשותו עד שתמות לכך ס"ל דהויא חולין דדבשב"ל כה"ג אין אדם מקדיש ואפילו הכי קא רמי עליה דהא מצינו כה"ג גופיה דקא פסיק שמואל דהויא הקדש דהא שמא יגרשנה נמי איכא תרתי לריעותא ומיהו בהעדפה אע"ג דהויא דבשב"ל לא דמי להכא דלית ביה אלא חדא לריעותא דומיא דפירות דקל הילכך כי מתריצנא כי אמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן נורי להעדפה מיתרצא שפיר וכדכתיבנא ומיהו כי היכי דקא עביד קושיא ואימא הכי נמי הוה מצי לאקשויי סוף סוף לא בא לעולם הוא ומה לי איכא תרתי לריעותא או חדא לריעותא ומאי אהני לן אי הויא ברשותו השתא מיהו כשנדר לא הויא בעולם וכיוצא בזה פריך לקמן ומי איכא מידי דאלו השתא לא קדיש ולקמיה קדיש וכדבעינן למכתב קמן בס"ד.
והא דקא מגבב קושיות ולא אקשי מעיקרא ולימא הלכה כר"ע לאורויי דאית ליה חבר לר"ע דלא תימא דר"ע הוא דס"ל דהעדפה לבעל להכי קאמר הלכה כר' יוחנן בן נורי לאורויי דר' יוחנן בן נורי נמי כוותיה דר"ע ס"ל בהעדפה ולמיפסק הלכה כטעמיה דמשום דרבי יוחנן בן נורי ס"ל כר"ע בהעדפה והוי ליה תרי כנגד ת"ק לכך פסיק הילכתא כוותייהו ופריך ולימא הלכה כר"י בן נורי להעדפה ובהכי משתמע שפיר דקא פסיק בתרווייהו כר"ע וכר"י בן נורי ואם תתרץ דלא בעי לאורוכי דממילא משתמע דלהעדפה קאמר דכיון דקא פסיק בדוכתא אחריתי כרבי יוחנן הסנדלר דמשום דאיכא תרתי לריעותא לא חל ההקדש ממילא משמע דכי קא פסיק כר"י בן נורי דלהעדפה קא פסיק דליכא אלא חדא לריעותא אכתי קשיא דלימא בקוצר אין הלכה כת"ק ובהכי משתמע שפיר דרבי יוחנן בן נורי ור"ע תרווייהו ס"ל דהעדפה לאשה ואיכא למיחש שמא תעדיף דמדקאמר אין הלכה כת"ק ולא קאמר הלכה כר"ע שמע מינה דת"ק הויא יחידאה לגבייהו ואם תתרץ דקא בעי למפסק הלכתא להדיא ולא למפסק בלשון שלילה אכתי תיקשי דעיקר טעמא ליתא דשפיר הוה מצי לאיפסוקי הלכה כר"ע ואנן מנפשין הוה מפרישנא דר"ע ורבי יוחנן בן נורי לא פליגי בהעדפה דכיון דקא פסיק הלכתא כוותיה נגד ת"ק ור' יוחנן בן נורי אלמא משמע דר"ע הוא דפליג אדר"י ולא ר' יוחנן אדר"ע. כנ"ל ליישב שיטת רש"י ז"ל מאיר עינינו בתורתו ז"ל:

אלא אמר רב יוסף קונמות קא אמרת וכו'. פירשו בתוס' דרב יוסף בעי למילף ממה שאדם אוסר פירות חברו עליו לדבר שלב"ל וה"ק קונמות קאמרת שאני קונמות כו' פי' מאי קא פרכת מהקדש לקונמות אף על גב דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אדם אוסר דבשב"ל דאשכחן מילתא דאיתא בקונמות וליתא בהקדש שהרי אף על פי שאין אדם מקדיש פירות חברו אדם אוסר פירות חברו עליו וכיון שכן אדם אוסר נמי דבשב"ל דהא פירות חברו לדידיה כדבשב"ל דמו דהא לית ליה בהו מידי נמצא לפי' זה דילפי' בקונמות ממה שאדם אוסר פירות חברו עליו דה"נ דין הוא שיאסור דבשב"ל דתרווייהו כחדא נינהו ואהדר ליה אביי דאין ודאי קושטא קאמרת דפירות חברו כדבשב"ל דמו מיהו ממקום שבאת לא משכחת בקונמות דאדם אוסר אלא היכא דהוי חד מינייהו ברשותיה או הפירות או האדם הנאסר בהם ומיהו הרי אדם אוסר פירות חברו עליו דנהי שהפירות אינן ברשותו גופיה מיהא ברשותו היא דכי היכי דאדם אוסר פירותיו על חברו אף על פי שחברו אינו ברשותו כיון שהפירות ברשותו דאלמא בחד מינייהו סגי. ומיהו שפיר איכא למילף דאדם אוסר דבשב"ל כפירות חברו דמי אלא יאסור דבשב"ל על חברו דומיא דמתני' שאוסרת מעשה ידיה שב"ל על בעלה הא לא מצי למפשט לאיסורא אדרבה ממקום שבאת איכא למילף היתרא שהרי אין אדם אוסר פירות חברו על חברו ודבר שלא בא לעולם על חברו כפירות חברו על חברו דמי זו היא שיטת התוס'. וכן פי' הר"ן ז"ל בפרק אלו נדרים.
ורש"י ז"ל לא פי' כן דקשיא ליה על שיטה זו דהיכי מצינן לדמויי פירות חברו לדבר שלא בא לעולם והרי איכא לחלוקי דשאני פירות חברו דסוף סוף הרי הם בעין אבל מידי דלא אתי לעולם לא חל עליה כיון דליתיה בעין מידי דליחול עליה קדושה. ועוד דלפי שיטתו ז"ל דמעיקרא כי רמינן מדשמואל אדשמואל היינו במאי דקאמר לעיל במותר לאחר מיתה פליגי דאיכא תרתי לריעותא חדא דליתיה בעולם ולכשיבא לעולם נמי ליתיה ברשותיה ומיהו להכי קסבר ר' יוחנן הסנדלר חולין ואהא קא רמינן דאשכחן נמי כה"ג ממש וקא פסיק שמואל דקדיש וצריך להפר דקאמר רבי יוחנן בן נורי יפר שמא יגרשנה כו' וקא פסיק שמואל כוותיה אלמא דאפילו בדבשב"ל כה"ג ממש דאיכא תרתי לריעותא ס"ל לשמואל דקדיש ובעינן לתרוצי כי קאמר שמואל להעדפה פי' דליכא אלא חדא ריעותא ודחינן להאי תירוצא והשתא קא מהדר רב יוסף לאוקמי דלעולם הלכה כוותיה ומטעמיה קאמר ומשום שמא יגרשנה וכיון שכן היכי מצינן למילף ממה שאדם אוסר פירות חברו עליו דליכא אלא חדא לריעותא לדבר שב"ל כזה דמשנתנו דשמא יגרשנה דאיכא תרתי לריעותא.

והיה נראה לתרץ דהכי קא מהדר רב יוסף קונמות קאמרת שאני קונמות כו'. פי' וכיון שכן דל הכא מקונמות חדא ריעותא דהיינו מה שאין המלאכה בעולם דאדם אוסר דבשב"ל וכי מדלית חדא אין כאן אלא חדא ריעותא שהרשות לא באת לידה עד שתתגרש ובמקום דליכא אלא חדא ריעותא שפיר אדם מקדיש ואלו משנתנו דהמקדיש הריעותות בדוכתייהו קיימי דאין אדם מקדיש דבשב"ל ולהכי הויא חולין. והא ודאי ליתא דאנן הכי קאמרינן דדבר שב"ל כזה בכחו קאי ואין אדם מקדיש ולא מדלינן חדא מינייהו ועוד אמאי קא מדלית ריעותא דדבשב"ל ולא מדלית ריעותא דאין הרשות באה דדמי ממש לאדם אוסר פירות חברו עליו ואמאי קאמר רב יוסף מתוך שאדם אוסר פירות חברו עליו אדם מקדיש דבשב"ל אלמא ודאי לא מדלינן שום ריעותא וישאר האחרת אלא כולהו כחדא בעינן למדלינהו. ומעתה הדרא קושיין לדוכתין היכי מייתינן ממה שאדם אוסר פירות חברו עליו דליכא אלא חד ריעותא לדבשב"ל דר' יוחנן בן נורי דאיכא תרתי לריעותא דלא המלאכה באה ולא הרשות באה.
ועוד איכא למידק היכי מדמי אביי ההיא דר' יוחנן בן נורי לפירות חברו על חברו והא ההיא דר' יוחנן בן נורי כדבעינן דליחול ההקדש דהיינו אחר שיגרשנה הויא ליה פירות שלו על חברו ואילו פירות חברו על חברו בשעת חיילות ההקדש לא מצי חייל דהויא ליה פירות חברו על חברו. והר"ן ז"ל תירץ זה בלשונו וכדכתיבנא ודוחק לכך פירש"י דרב יוסף הכי קא מתרץ קונמות קא אמרת שאני קונמות וכו' פי' קונמות אינו הקדש לכל אלא על אדם אחד ולכך הסברא נותנת דתמהר לתפוס אבל הקדש גמור דהויא לכל העולם אינו ממהר לתפוס דבעינן רבוותא וגברוואתא לאסור אכולי עלמא. תדע שכן מצינו חומרא אחת בקונם מה שא"כ בהקדש דאדם אוסר פירות חברו עליו בקונם ואין אדם מקדיש בסתם הקדש דבר שאינו שלו וכי היכי דמצינו חומרא בקונם מבסתם הקדש הכי נמי מחמרינן דאדם אוסר בקנין דבשב"ל כזה אף על גב דאיכא תרתי לריעותא ואין אדם מקדיש בסתם הקדש דבר שב"ל ולהכי במשנתנו דמיירי בסתם הקדש פסק שמואל הלכה כר' יוחנן הסנדלר דהויא חולין דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם:
נמצא לפי שיטה זו דלא קא יליף רב יוסף דבר שלא בא לעולם מפירות חברו אלא קא מחלק מסבריה בין קונם להקדש מסתייע מהאי חומרא דאדם אוסר פירות חברו. וקשה אם כן מאי קא פריך עליה אביי בשלמא אדם אוסר וכו' והא לאו מאוסר פירות חברו עליו קא יליף אלא הכי קאמר כי היכי דמצינו חומרא זו בקונם מה שאין כן בהקדש הכי נמי מחמרינן כמה חומרי בקונם מבהקדש ועיקר חילוקו היינו דקונם אינו הקדש לכל אלא על אדם אחד והקדש הוא לכל. ויש לומר דהכי קא מהדר ליה אביי בשלמא חומרא חיצונית דלית דכותה קולא בקונם שפיר מצינן למימר דכי היכי דאיכא האי חומרא בקונם מה שאין כן בהקדש הכי נמי אמרינן חומרא אחרת בקונם מה שאין בה בהקדש אבל אי הך חומרא גופא דבעית למימר בקונם אית דכוותה קולא בקונם היכי מצית למימר דכי היכי דמחמרינן בקונם הכי נמי מחמרינן כי האי גוונא אדרבה אימא כי היכי דמקילינן בכי האי גוונא בקונם הכי נמי נקיל דהא אין אדם אוסר פירות חברו ע"כ. ונדון דידן נמי להא דמיא דעכשיו היא משועבדת לו למעשה ידיה ואינה ראויה להתפיסו בקונם ולא תימא דכיון דאין כאן אלא שעבוד בעלמא לא דמי לפירות חברו על חברו דהוו להו של חברו ממש דהא לכשיגרשנה קאמר דחייל אלמא דהשעבוד מילתא אלימתא הויא והויא ליה כשל חברו ממש כיון דלא אלים כח הקונה לבטוליה ואף על גב דלכשיגרשנה תהא שלה מכל מקום עדיין לא נעשית המלאכה עד לאחר גירושין וחזרה ואין לפנינו אלא שעבודו של זה וקונמה של אשה זאת הילכך יש לך לדון ולומר דכי היכי דאין אדם אוסר פירות חברו על חברו הכי נמי בהא דר' יוחנן בן נורי אף על גב דהויא קונם לא תאסור ואין צריך להפר דומיא דהקדש דאין אדם אוסר בכי האי גוונא דכל כי האי גוונא הקדש וקונם שוין הן וכיון דקאמר דבהקדש אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אלא דוקא בקונם ומטעמא דפירות חברו בההיא דרבי יוחנן בן נורי הוה לן למימר נמי דאין אדם אוסר דבכי האי גוונא הקדש וקונם שוין הן אלא מאי אית לך למימר דבהקדש נמי אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם.

ומיהו היכי קאמר ר' יוחנן ן' נורי יפר והדרא קושיין לדוכתין דתיקשי דשמואל אדשמואל והיכי קאמר אביי בשלמא אדם אוסר פירות חברו עליו וכו'. פי' דרב יוסף סבירא ליה דהך דרבי יוחנן בן נורי לא דמיא לפירות חברו על חברו חדא דאין כאן אלא שעבוד בעלמא ולאו של חברו ממש הויא ועוד דלכשיגרשנה דהיינו שעת חיילות הנדר הויא שלו על של חברו וכיון שכן אית לן למימר דכי היכי דמחלקינן בין קונם להקדש לגבי פירות חברו עליו הכי נמי לגבי ההיא דרבי יוחנן בן נורי דהויא מילתא אחריתי דלא דמי לא להא ולא להא אלא דאנן הכי קאמרינן כי היכי דמחמרינן חדא חומרא בקונם מה שאין כן בהקדש הכי נמי מחמרינן חומרא אחריתי דמאי שנא חומרא זו מזו ואהדר ליה אביי דשנא ושנא דבשלמא אדם אוסר פירות חברו כו' פי' כי היכי דאדם שליט בשלו למעבד מיניה מאי דבעי הכי נמי שליט האדם אנפשיה למיסר עליה מאי דבעי ולהכי פשיטא לן טפי מאי דאדם אוסר פירותיו של חברו משום דלא שני לן בין קונם להקדש דהא בשלו מצי למעבד ואפילו להשליכו לים אבל של חברו עליו היינו דוקא באונס דהא אינו שולט על עצמו וכיון דמכח דאדם אוסר פירותיו על חברו דהוי בין בקונם בין בהקדש הוא דאמרינן אדם אוסר פירות חברו עליו היכי נילף מידי דאין כאן לא עצמו ולא שלו דהיינו דבר שלא בא לעולם דרבי יוחנן בן נורי דלא המלאכה באה ולא הרשות באה לידה להתפיס עד שתתגרש ובזה כבר נגמרה תמיהתו של אביי דע"כ כי קאמר יאסר דבר שלא בא לעולם על חברו פירוש דבר שלא בא לעולם דרבי יוחנן בן נורי דלא דמי להני כלל אלא דבעי לאסוקי שממקום שבא אינו יכול ללמוד אסור וכדפרש"י ז"ל. כנ"ל פי' לפרש"י ז"ל ואתה המעיין דוק ותשכח:
ורש"י ז"ל במהדורא קמא שינה פירושו מבמהדורא בתרא וז"ל אלא אמר רב יוסף קונמות קאמרת כלומר לעולם אימא לך כי אמר שמואל הלכה כר' יוחנן בן נורי אמעשה ידיה קאמר ודקא מותבת דקאמר שמואל הלכה כרבי יוחנן הסנדלר דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם כי האי גוונא שאני קונמות דלשון חמור הוא דמתוך שאדם אוסר בקונם פירות חברו דהיינו דבר שלא בא לעולם לגבי דידיה דדבר שאינו שלו אדם מקדיש אדם אוסר נמי בקונם דבר שלא בא לעולם כי האי גוונא דאפילו לכשיבא לעולם אינו שלו כההיא דר' יוחנן בן נורי וכי קאמר שמואל הלכה כר' יוחנן הסנדלר דאין אדם מקדיש לענין הקדש קאמר שאינם ממהרים לתפוס בקונם כדקתני מתניתין המקדיש מעשה ידי אשתו כו' דלשון קל הוא דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו כגון פירות חברו כדאמרינן בבבא קמא איש כי יקדיש את ביתו קדש מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו הילכך לא חייל הקדש אמותר דחולין הוא ונהי דאם אמר הקדש פירות חברי עלי אסור בהן דכיון דאמר עלי הוי כמאן דאסר להו בקונם דגבי הקדש לא שייך עלי דסתם לשון קדש דבדק הבית ואיכא למימר דודאי גמר לשם קונם כך שמעתי:
שכן אדם אוסר פירותיו על חברו כלומר דמה לי גופו ומה לי פירותיו גופו בידו ולא חייל בשל אחרים הכא נמי יכול לאסור פירותיו על אחרים דגופו ופירותיו בידו הם יאסר דבר שלא בא לעולם על חברו כגון זו שאוסרת על בעלה מעכשיו לכשיגרשנה דבר שעדיין משועבד לו. שכן אין אדם אוסר פירות חברו על חברו והאי נמי כפירות חברו דמי ואוסרתן על בעלה דהיינו דומיא דעל חברו דודאי אילו אדם יכול לאסור פירות חברו על חברו היתה היא נמי יכולה לאסור דבר שלא בא לעולם על בעלה אבל עכשיו אין הנדון דומה לראיה דלא דמי למאן דאסר על אחרים והיכי מדמית להו להדדי. ע"כ:

והריטב"א ז"ל פירש קצת שיטת רש"י בשיטת התוספות והר"ן ז"ל וז"ל קונמות קאמרת כו'. פי' אלא אמר רב יוסף דלעולם לגמרי פסק שמואל הלכה כרבי יוחנן ושאני קונמות שאינה הקדש לכל אדם אלא איסור חפצא למי שנידר בהם ומתוך שאדם אוסר פירות חברו עליו אדם מקדיש כו' א"ל אביי בשלמא אדם אוסר פירות חברו עליו שכן אדם אוסר פירותיו על חברו פי' דלגבי קונמות מסתיין דלהוי ברשותו או האדם הנאסר או הדבר הנאסר הילכך אדם אוסר פירותיו של חברו שאינם ברשותו על עצמו שהוא ברשותו או פירותיו על חברו כיון דהפירות ברשותו אבל האיך יאסור דבר שלא בא לעולם על חברו שהרי אין אדם אוסר פירות חברו על חברו שהרי אין ברשותו לא האדם הנאסר ולא דבר הנאסר.
והא דמשמע הכא שאדם אוסר עליו דבר שלא בא לעולם פי' הרב רבינו שלמה בר' אברהם מן הה"ר ז"ל דאליבא דרב יוסף הוא דאמר ליה אביי דאפילו לדידך דמדמית דבר שלא בא לעולם לדבר שאינו ברשותו נהי דאדם אוסר דשב"ל על עצמו לא יאסור דשב"ל על חברו אבל לאביי אפילו על עצמו אינו יכול לאסור דבר שלא בא לעולם ולא דמי לפירות חברו דהתם איתנהו הכא ליתנהו. ודברים אלו אינם נכונים דבכולה מכילתא דנדרים מוכחא דאדם אוסר על עצמו דבר שלא בא לעולם וכדתנן האומר לאשתו קונם מעשה ידיך לפי אסור בחילופיהן ובגידוליהן וכדתנן הנודר מן הנולדים כו' והרבה כיוצא באלו וכדפרישית בדוכתה בס"ד וכן פירש הרשב"א נר"ו. ע"כ:

ודע שבספרינו הכא בסוגיין גרסינן מתוך שאדם אוסר עליו פירות חברו אדם מקדיש דבשלב"ל ולא דייקא ובנדרים גרסינן שמתוך שאדם כו'. אדם אוסר דבר שלא ב"ל. והך נוסחא דייקא שפיר:
באומרת יקדשו ידי לעושיהן וידים איתנהו בעולם פי' והוי כמקדיש דקל לפירותיו דחייל עליו איסור קונם ואף על פי דאין המלאכה יוצאת מגוף הידים כשם שהפירות באים מגופו של דקל קים להו לרבנן דכיון שהידים טורחות בכך לתקנו הרי הוא לדין זה כדקל לפירות ולא כמקדיש מצודה לפירותיה דלא חשיב כלום דמצודה לא עבדא אלא מעשה עץ בעלמא והכי גמיר לה. הריטב"א ז"ל:
וז"ל הרשב"א ז"ל ולעיקר מאי דאמר בשמעתין יקדשו ידיך לעושיהן דלכולי עלמא מעשה ידיה קדושים כדין מקדיש דקל לפירותיו תמיה לי דבשלמא אילן תפיס הקדש בגוף האילן להיות הפירות כפירות דקל של הקדש אבל לידי האשה אין הקדש חל בהן חדא דאינן שלו להקדיש וכמקדיש דבר שאינו שלו ולא קרינן ביה כי יקדיש את ביתו ומי עדיפא אשתו מעבדו ושפחתו העברים וכדתניא [ערכין כח א'] מאדם אלו עבדיו ושפחותיו הכנענים אבל לא עבדיו ושפחותיו העברים ועוד שאין חל הקדש בבן חורין דגופיה לא קדיש כלל ואפילו לרבי מאיר דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה לא קדיש אלא לדמי כלומר שנותן דמיו כאילו אמר דמי פלוני עלי או דמי עלי ואין מעשה ידיו הקדש אלא הרי זה עושה ואוכל וכדאמרינן בגיטין פרק השולח [לח ב'] תא שמע המקדיש עבדו עושה ואוכל שלא הקדיש אלא דמיו ודחינן הא מני רבי מאיר היא דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה הכי נמי מסתברא דקתני סיפא וכן הוא שהקדיש את עצמו עושה ואוכל שלא הקדיש אלא דמיו אי אמרת בשלמא ר' מאיר שפיר אלא אי אמרת רבנן הוא בשלמא עבדו לדמי קאי אלא איהו לדמי קאי אלמא לרבנן לא אמר ולא כלום ואפילו לרבי מאיר הרי זה עושה ואוכל דלא הקדיש אלא דמיו אם כן המקדיש ידי אשתו האיך יקדיש ידיה והאיך יקדיש מעשה ידיה דהא לא דמי לדקל לפירותיו ואפילו במקדיש ידי עצמו כדאמרן.
ועוד קשיא לי דהא לא דמו ידים לדקל דדקל לפירותיו דינא הוא דבקניית הדקל יקנה הפירות דעבידי דאתו מיניה דמגופו של דקל הן אבל מעשה דלאו מגופן של ידים נפקו אלא מעלמא אתו בהקדש הידים האיך יקדשו מעשיהן הא למה הדבר דומה למקדיש מצודתו למה שתעלה דלכאורה לא קנה הקדש ותדע לך דמה שתעלה מצודתי מכור לך היום דקנה הוצרכו לתקן שיקנה משום כדי חיי יום ואם איתא דמצודתו למה שתעלה קנה כדין מוכר דקל לפירותיו אפילו מה שתעלה מצודתי היום לא ליקני ולמה תיקנו משום חיי יום הואיל ואפשר להקנות מן הדין באומר מצודתי למה שתעלה מכור לך והכי נמי משמע לכאורה בפרק השולח במאי דאיבעיא להו עבד שמכרו רבו לקנס מכור או אינו מכור תבעי לרבי מאיר תבעי לרבנן ואי מאי דאתי ממילא ולא מגופו של דבר קנוי כדין מוכר דקל לפירותיו מאי קא מבעיא ליה דהא לכולי עלמא מכור ובהא לא איפליגו רבנן ורבי מאיר וכן יש להוכיח בריש פרק המפקיד דאמרינן נעשה כאומר לו לכשתגנב פרתי ותרצה ותשלמני הרי פרתי קנויה לך מעכשיו ודחקינן ומוקמינן דנעשה כאומר חוץ מגזותיה וולדותיה ולא אוקמינן באוקמתא רויחא דנעשה כאומר לו לכשתגנב פרתי ותרצה ותשלמני הרי פרתי קנויה לך מעכשיו לכפילא דאלמא כל דאמר ליה הכי לא קני הואיל ומעלמא נינהו ולא מגופא כפירות מן הדקל.
ומיהו בירושלמי הוה משמע דקני דגרסינן בפרק חזקת הבתים [ה"א] המוכר עובר פרתו לחברו לא עשה ולא כלום המוכר ולד שפחתו לחברו לא עשה ולא כלום המוכר מעשרות שדהו לא עשה ולא כלום המוכר אויר חצרו לא עשה ולא כלום אבל מוכר הוא פרה ומשייר עוברה ושפחה ומשייר וולדותיה מוכר הוא שדה ומשייר מעשרותיו מוכר הוא אורבה ומשייר אוירה כלומר דמשייר בעין יפה משייר והרי הוא כמשייר שדה למעשרותיו ופרה לעוברה וחצר לאוירה ועל דרך מה שאמרו בפרק מי שמת [קמח א'] בנותן דקל לאחר ומשייר פירותיו לעצמו דכל דמשייר לגבי נפשיה בעין יפה משייר וכמי ששייר דקל לפירותיו אלמא משייר חצר לאוירה מהני והוא הדין למוכר חצרו לאוירה קנה האויר אף על פי שאין האויר יוצא מגופה של חצר ואולי נאמר בזה דלקנות לשעה כדי לקנות בו דבר אחר כגון דקל לפירותיו וחצר לאוירה וידים למעשיהן כדי דמכל מקום אין הכוונה ועיקר ההקנאה לגוף הדבר שהוא בעולם אלא לקנות על ידיהן דבר שאינו בעולם בקנייה כל דהו סגי ואף על פי שאינו יוצא מגופו לגמרי כפירות מן הדקל אלא כל שבאין ממנו קצת כגון המלאכה שהיא באה מן הידים בטרחן ותנועתן וכן האויר שנראה כאלו הוא מן החצר אבל מצודתי למה שתעלה שאין הצידה בטורח המצודה אלא שהדגים נכנסין בתוכה וכן קנס על ידי נזקין אחרים שהזיקו את העבד או שגנבו את הפרה שאינן מגופן כלל ולא באין בסבת עצמן אינם נמכרים על ידיהן והיא עצמה אבעיא לן בפרק השולח ולא איפשיטא אבל עדיין תיבעי לי המקדיש ידי עצמו אי נמי מקדיש ידי אשתו למה מעשיהן קדושין שהרי המקדיש עצמו שנינו הרי זה עושה ואוכל וכמו שכתבתי וצריך עיון ובסוף המסכתא כתבתי בה יותר בס"ד. עכ"ל הרשב"א ז"ל:

ה"ג במקצת ספרים אלא אמר רב הונא בריה דרב יהושע באומרת יקדשו ידי כו'. אבל הרא"ה ז"ל כתב וז"ל אמר רב הונא בריה דרב יהושע באומרת יקדשו ידי לעושיהן כו' פי' אלא קאמרינן דתו לא בעינן טעמא דרב יוסף וכיוצא בה בתלמוד. ע"כ:
עוד כתב ז"ל ופרכינן וכי קאמרה הכי מי מקדשא והא קא משתעבדן ידיה לבעל ומהדרינן דאמרה דכי מגרשנה ולאו דוקא דאם כן היכי קאמר ר' עקיבא יפר שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי והא לא אמרה אלא לכי מגרשנה אלא ודאי הכי קאמרה השתא ולכי מגרישנא ואיכא נוסחי דלא כתיב בהו האי קושיא ופירוקא ומסתברא דהיינו טעמיה משום דליכא לאקשויי ליה השתא דהא מעיקרא נמי דקס"ד אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אית לן דאמרה הכי דאפי' מאן דאית ליה אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם הני מילי דקאמר לכשיבאו לעולם כדקתני בההיא דרבי מאיר לכשתתגיירי לכשתשתחררי וכדאמרינן בעלמא לכשאקחנה קנויה לך וכיון דכן הכי אית לן למימר לעיל דקאמר לכשאזכה בהן דהיינו לכי מיגרשה ויבאו לעולם. ומיהו איכא למימר דאפילו הכי קשיא לן הכא דקא ס"ד השתא דכיון דמוקים לה רב הונא בריה דרב יהושע באומרת יקדשו ידי לעושיהן דתו לא צריך והיינו דפריך אכתי היכי מיקדשא דהא משתעבדין ידיה לבעל ופרקינן באומרת לכי מיגרשא כו'. עכ"ל הרא"ה. ומלשונו של רש"י ז"ל משמע דלא הוה גריס הך קושיא ופירוקא שכתב ז"ל ומי איכא מידי כו' כלומר תרצת כו' ודוק:

וכן כתב להדיא במהדורא קמא וז"ל מתניתין בנדרים באומרת כו'. דידים איתנהו בעולם ואהכי מציא לאקדושינהו דגופא דידים הוא דחייל עלייהו הקדש מהשתא לכשיגרשנה למתניתין דהכא דלא אמר יקדשו ידיך אלא מעשה ידיה בעלמא אקדיש מיהו הכי אמר שמואל הלכה כרבי יוחנן דלא חייל הקדש בדבר שלא בא לעולם ולא קשיא דשמואל. ובנדרים פריך וכי אמרה הכי מי מקדשן והא משעבדן ידיה לבעל דאמרה לכי מגרישנא והאי תירוצא דנדרים לא אתאן אלא לרבי יוחנן דלר' עקיבא אמאי יפר שמא תעדיף הא לא חיילא עד דמגרישנא ע"כ. הא קמן להדיא דלא גריס לה הכא בסוגיין וכן משמע מלשון התוספות לקמן גבי לכשאקחנה דלא הוה גריס לה וכדבעינן למכתב קמן בס"ד:
וז"ל הריטב"א ז"ל ופרכינן והא משעבדא ידיה לבעל כלומר דאכתי היכי מציא מקדשא דבר שאינו שלה כלום אדם אוסר פירות חברו ואף על גב דרבי יוחנן בן נורי שמא יגרשנה קאמר וההיא שעתא לא משעבדן ידיה לבעל אנן הכי קאמרינן דכל שמקדיש שום דבר סתם ולא חייל הקדשא לשעתיה לא חייל נמי לקמיה ופרקינן לכי מיגרשא. תמיהא מילתא אי אמר הכי היכי קאמר ר' עקיבא יפר שמא תעדיף עליו דהא בעודה תחתיו דהעדפה דידה לא אסרה כלום וכי מיגרשה אפילו עיקר מעשה ידיה נמי אסורין לו. ויש מתרצין משמו של רש"י דהא אוקמתא לרבי יוחנן בן נורי בלחוד היא אבל לרבי עקיבא לא מיירי אלא במקדשה סתם ואינו מחוור דמסתמא כולהו תנאי דפליגי בחדא גוונא איירי והנכון דמתניתין סתמא היא בין בסתם בין באומרת מעכשיו ובין באומרת לכשאתגרש ור' עקיבא אמר דאפילו בסתם נמי צריך להפר משום העדפה דהוי דידה ורבי יוחנן בן נורי אמר דלעולם אינו צריך להפר משום העדפה אלא משום גירושין ובאומרת לכשאתגרש. וכן פירשו רבותי ע"כ:
וז"ל הרשב"א ז"ל וכי אמרה הכי מי מקדשא והא משעבדן ליה לבעל ואף על גב דרבי יוחנן בן נורי שמא יגרשנה קאמר וההיא שעתא לא משעבדא ליה הכי קאמר והא משעבדא ליה לבעל והשתא ודאי לא קדשן ואפילו אמרה לכי מגרישנא כיון דהשתא לא קדוש לקמיה נמי לא קדוש דמי איכא מידי דהשתא לא קדוש ולקמיה קדוש וכולה חדא קושיא היא.
כתב הראב"ד ז"ל ולכי מגרשה גרסינן כלומר קונם שאני עושה לפיך מעתה ולכשאתגרש הילכך לכי מגרשה חייל נדרה כמו שנדרה. ותמיה לי דהא כל היכא דליכא למימר גופא מהיום ופירא לאחר מיתה מעכשיו ולאחר זמן ספוקי מספקא לן אי תנאה הוי אי חזרה הוי והילכך הכא נמי אי תנאה הוי כ"ש דמגרע גרע דהא השתא לא קדיש וכיון דהשתא לא קדוש לקמיה נמי לא קדוש ואי חזרה הוי הרי מעכשיו בטל וכמי שאינו ועוד דיגיד עליו רעו מה שהביא עליו דמיון דר' אילא והרי האומר לחברו שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תקדוש דקדשה והתם הא לא קאמר מעכשיו ולכשאקנה אלא מסתברא דלכשאתגרש גרסינן. ואם תאמר למאי דאוקימנא דאמרה לכי מגרשה מאי האי דאמר רבי עקיבא יפר שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי דהא כל היכא דלא מגרשה לא הקדישה כלום ולכשתתגרש מאי שנא העדפה אפילו כל מעשה ידיה נמי אסורין עליו. ויש לומר דלכי מגרשה לרבי יוחנן בן נורי בלבד הוא דמוקמי לה הכי אבל לר"ע במקדשה סתם כך שמעתי משמו של רש"י, ומסתברא דמילתא פסיקתא קתני דלר' יוחנן בן נורי בין האומרת מעכשיו בין האומרת לכשאתגרש אינו צריך להפר אלא משום שמא יגרשנה אבל משום העדפה לא ור"ע אמר אפילו בסתם נמי צריך להפר משום דהעדפה דידה הוי והכי קתני ר"ע אומר לעולם יפר דאפילו בסתם איכא משום העדפה ור' יוחנן בן נורי אומר אינו מפר אלא משום גירושין והיינו באומרת לכשאתגרש כנ"ל. ע"כ:

ומי איכא מידי דאילו השתא וכו'. פרש"י במהדורא קמא ומי איכא מידי דניהוי השתא בעין והשתא לא קדיש ולקמיה קדיש כגון הכא דלא אסר עד שיגרשנה ע"כ. ובמהדורא בתרא כתב וז"ל ומי איכא מידי כו'. כלומר תרצת לא בא לעולם דמלאכה לא בא לעולם דגירושין לא תרצת דאילו השתא לית לה רשותא לאקדושי והיכי קדיש לקמיה. ולעיל מהא כתב רש"י עוד באומרת יקדשו ידי כו'. שהמלאכה כמי שבאת לעולם ומתניתין באומרת מעשה ידיך הקדש ועל הגרושין שלא באו קא מסיק ואזיל. ע"כ.

ומשמע לי פי' על פירושו דרב הונא לא חש לתרץ אלא עיקר רומיין דשמואל אדשמואל והא כתיבנא לעיל דבדבר שלא בא לעולם כה"ג הוא דדמי דהא קמן דפסיק שמואל כרבי יוחנן בן נורי דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם כזה דאיכא תרתי לריעותא דלא המלאכה באה ולא הרשות באה לידה והילכך קא תריץ רב הונא באומרת יקדשו ידיך כו'. ומתני' באומר יקדשו מעשה ידיך וממילא אתרצא עיקר רומיין דלהכי במתניתין לא חלה הקדש משום דאיכא תרתי לריעותא דהמלאכה לא באה ולא הרשות באה אבל ההוא דנדרים דהמלאכה כמי שבאה לעולם ולא מחסר אלא הרשות אדם מקדיש. ופריך תלמודא ומי איכא מידי כו' פי' בשלמא לדידי דאמינא דטעמא דר' יוחנן בן נורי משום דס"ל אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם בכל גוונא ניחא אבל השתא דתריצנא דאיברא דס"ל דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם והכא מיירי כגון דאמרה יקדשו ידי וכו' שהמלאכה כמי שבאת לעולם מעתה תיקשי ומי איכא מידי כו' פי' דכיון דהגרושין לא באו אף על גב דהמלאכה באה הרי לית ליה רשותא לאקדושי השתא והיכא קדיש לקמיה לדידך דבעית למימר דרבי יוחנן בן נורי סבר דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אין סברא דאילו השתא לא קדיש ולקמיה קדיש דמה לי לא בא לעולם מחמת המלאכה או לא באה לעולם מחמת הגירושין מכל מקום הרי לא באה לעולם לגבי דידה דלית לה רשותא השתא לאקדושי והיכן מצינן מידי דלא קדיש השתא ולקמיה קדיש עד דלא נקפיד על חסרון הגירושין למאן דסבר אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם והויא ליה כעין מה שכתב רש"י לעיל דאתירוצא דהעדפה הוה מצי לאקשויי סוף סוף לא בא לעולם דהא לא נעשה אלא דלעיל מחסרא ביאתה לעולם והרשות באה לכשיבא לעולם והכא הויא איפכא דלא מחסרא אלא הרשות. כך נ"ל פי' לפירושו למאי דפריש במהדורא בתרא וזהו דכתב ז"ל ומי איכא מידי כו' כלומר תרצת לא בא לעולם דמלאכה כו' פי' מאחר דתרצת לא בא לעולם דמלאכה הרי לא תרצת לא בא לעולם דגירושין ואכתי תיקשי לדידך ואם לא היית מתרץ מידי על המשנה דנדרים עצמה לא תיקשי ולא מידי וכדכתיבנא ושקיל וטרי תלמודא לומר דלא בא לעולם דגירושין גריעא ולא קפדינן בה ואף על גב דהגרושין לא באו לא איכפת לן אלא על המלאכה שיבא ועל הגירושין לא איכפת לן ולא מידי.

נמצא לשיטה זו דכי פריך ומי איכא מידי וכו'. פירכיה היינו היכי קדיש לקמיה. אבל במהדורא קמא לא פי' כן אלא דהכי פריך ומי איכא מידי דניהוי השתא בעין כו' וכדכתיבנא ופירכיה היינו דהוה לן למימר דלקדיש מהשתא כיון דהויא בעין ואי השתא לא קדיש אף על גב דהויא בעין אמאי קדיש לקמיה דליכא מידי דאיתא בעינא דהשתא לא קדיש ולקמיה קדיש ולשיטה זו קשיא דכי אסיק רב אסי קונמות קאמרת כו' אדרבה אלימא לה קושיא דמעיקרא ומי איכא מידי כו' דכ"ש דאיכא לאקשויי ונקדשו מהשתא וכיון שכן רב אשי מנפשיה הוה ליה לאסוקי שינוייא דאלמוה רבנן כו' דהיינו עיקר מאי דאתינן עלה ואמאי נטר עד דפריך לה תלמודא ומשני לה ובמאי דפריש במהדורא בתרא ניחא וכדבעינן למכתב קמן בס"ד כנ"ל.
אבל הרא"ה ז"ל פי' לדעת ר"ת דס"ל דהקדש דמים מפקיע מידי שעבוד כדלקמן בענין אחר דמעיקרא פריקנא באומרת יקדשו ידיך לעושיהן שההקדש על גוף הידים ואהני לן למימר דתו לא הוי דבר שלא בא לעולם. וקשיא לן עלה ומי איכא מידי כו' משום דלא הויא עיקר כוונה בהקדש זה אלא למעשה ידיה להכי סברינן דאכתי הוה ליה כמקדיש מעשה ידיה דכיון שההקדש הוא על מעשה ידיה והשתא לא חייל עלייהו הקדש ודאי הויא ליה דבר שלא בא לעולם שהרי אינו מקדיש מעשה ידיה של עכשיו אלא אותן שיבאו והיינו דמקשינן מי איכא מידי דאלו השתא לא קדוש ולקמיה קדוש ואתא רב אשי לפרוקא דלאו כדקא ס"ד מעיקרא אלא ודאי ההקדש על גוף ידיה הוא חל וכיון שכן דהשתא חייל ליכא למימר דלהוי דבר שלא בא לעולם דודאי מה שהקדיש דהיינו גוף הידים מעכשיו חל עליהן ההקדש ומהשתא ולעולם קדישי אלא שהמעשה אינו קדוש עד שתתגרש וכיון שגוף הידים שהוא עיקר ההקדש קדוש מעכשיו תו לא הוי דשלב"ל אלא דבר שבא לעולם קרינא ביה. ע"כ:
וז"ל הריטב"א ז"ל ומי איכא מידי דהשתא לא קדוש ולבסוף קדוש ואפילו באומר כן בפי' ע"כ. והא כתיבנא דרש"י ז"ל לא גריס הכא הך קושיא ופירוקא דכי קא אמרה הכי והתוס' נמי לא גרסי לה וכדבעינן למכתב בס"ד:

אלמה לא אלו האומר לחברו שדה זו שאני מוכר לך פי' ואומר כן בעוד שעסוקין בענין המכר. הריטב"א .

ואיכא למידק היכי הוה מדמי לה ר' אילא וקא מתמה עלה דפריכא דהא ודאי לא דמי דהכא ברשותו לא קדשה וכו'. וכדאתקיף עליה רבי ירמיה וז"ל דעיקר תמיהתו היינו אלמה לא פי' דהיכי פרכת ומי איכא מידי וכו' דמשמע דליכא כה"ג ולא כיוצא בה והרי מצינו באומר לחברו כו' אף על גב דלא דמי לגמרי דמי קצת והילכך ליכא למימר כי האי לישנא ומי איכא מידי כו' וזהו שכתב רש"י אלמה לא. בתמיה. היינו עיקר תמיהתו. ואם תאמר אכתי מה דמיון יש לההיא דאשה והא לא דמי כלל. ויש לומר אף על גב דשדה עכשיו הוא ברשותו לגמרי מכל מקום בין שעה זו לשעה דיחול דהיינו לכשיקחנו יש זמן שהשדה יוצאת מרשות מקדיש לגמרי גופא ופירא מה שאין כן גבי אשה שגופה לעולם ברשותה הוא ומ"ה קא מדמי אשה לשדה זו שאני מוכר לך וזהו שכתב רש"י ז"ל מי לא קדשה. אם מכרה וחזר ולקחה. וכן כתב הר"ן ז"ל להדיא בפרק אלו נדרים.

ואם תאמר אם כן מאי קא אתקיף עלה ר' ירמיה והא שפיר קאמר ר' אילא. ויש לומר דהכי אתקיף עלה דדילמא האי צד דאיכא בשדה למעליותא דמצי מקדיש לה מעכשיו עדיף טפי מההוא צד דאיכא באשה דאף על גב דגופה בידה מאי נפקא לן מינה כיון דלא מציא לאסור עכשיו עד שתתגרש ואנן הכי בעינן למימר דכיון דאילו אקדשה השתא קדשה כי אמר��� �נמי תקדיש לקמיה קדשה וכיון שכן צד דמעליותא דשדה עדיפא טפי וכן פרש"י ז"ל. וכן כתב הר"ן להדיא שם בנדרים פרק ואלו נדרים.

ואם תאמר מכל מקום שפיר קא מתמה ר' אילא אלמה לא וכדפרישנא דמכל מקום הרי מצינו בכיוצא בזה קאמר ומי איכא מידי וכו'. ויש לומר דמסקנא דקושיא היא הא דקאמר הא לא דמי כו' ובהכי קא אתקיף אמאי דמתמה אלמה לא וה"ק דכי קא פריך ומי איכא מידי וכו' ה"ק ומי איכא מידי בכה"ג דאין בידה להקדישה עכשיו דהשתא לא קדיש ולקמיה קדיש דהאי צד מעליותא דאיכא באשה דגופה בידה לא נפקא לן מינה מידי כיון דלא מציא לאסור שיחול איסורא עכשיו ולא דמיא אלא לאומר לחברו שדה זו שמכרתי כו' וזהו שכתב רש"י הא לא דמיא. מסקנא דקושיא היא. כנ"ל. וכתב הר"ן ז"ל בפרק אלו נדרים דהא דפשיטא ליה לר' אילא דכה"ג קדשה לאו ממתני' שמיע ליה הכי אלא סברא דנפשיה קאמר דודאי קדשה. ע"כ:

הא לא דמיא אלא לאומר לחברו שדה זו שמכרתי כו'. ויש לדקדק קצת דלמה ליה שמכרתי מאי רבותא איכא כיון שכבר מכרה לא הוה ליה למימר אלא שדה זו לכשאקחנה ממך וכו' דמה לי כשהיתה שלו מעיקרא ומכרה או כשלא היתה שלו מעולם. ויש לומר דהכא מיירי שמכר השדה לחברו והתנה המוכר ואמר ללוקח כשיהיו לי מעות תחזיר לי קרקע זו והיינו דקאמר לכשאקחנה ממך כו' ואף על גב דהפירות של מוכר וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל בפרק י"א מהלכות מכירה אפילו הכי אתקיף שפיר רב פפא מי דמי התם כו' דהיינו טעמא דהמוכר אוכל פירות לפי שאנו חוששין שמא המוכר יביא המעות ונמצא שאכל לוקח שכר מעותיו לפיכך המוכר אוכל פירות ומדין רבית נגעו ביה אבל כל עוד שלא הביא המוכר מעות גופא ופירות בידא דלוקח והיינו דאתקיף רב פפא מי דמי התם גופא ופירות בידא דלוקח וכו' ודוק לשון רש"י ז"ל שכתב לקמיה התם גבי מכרתי לך אין לו עכשיו לא גוף כו' כנ"ל:

וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא מדין קנייה שמכרתי לך וכו'. דעכשיו אין יכול להקדישה כדרך שאין בידה לגרש עצמה דלא קדשה לכשיקחנה הכי נמי לא קדשה ידיה לכשתתגרש ואמאי יפר אי לאו משום דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. ע"כ:

לכשאקחנה ממך תקדש מי לא קדשה. הקשו בתוס' דהתם קאמר לכשאקחנה והכא לא קאמרה לכשאתגרש ומתוך קושייתם משמע דלא גרסי הכא בשמעתין האי קושיא ותירוצא דלעיל דפריך תלמודא וכי קאמרה הכי מי מקדשה כו' ואפשר דס"ל לתוס' דכי מתרצינן לעיל דאמרה לכי מתגרשנה לאו דאמרה בפי' כן דא"כ תקשי היכי קאמר רבי עקיבא יפר שמא תעדיף עליו וכו' וכמו שהקשו המפרשים ז"ל וכדכתיבנא לעיל. ועוד היכי מציא להפר כיון דאמרה בפי' לכי מתגרשנה והרי לא הוו לא דברים שבינו לבינה ולא נדרי עינוי נפש וכדשקלו וטרו בה המפרשים ז"ל וכדכתבינן לעיל לכך ס"ל לתוספות ז"ל דה"ק דאמרה לכי מתגרשנה פי' נעשה כמי שאמר לכי מתגרשנה דכיון דאיהי בעיא לתקוני נדרה כי היכי דליחול ואמרה בפירוש יקדשו ידי לעושיהן הא ודאי דכוונתה נמי היתה לכי מתגרשה ואדעתא דהכי נדרה וה"ל כאילו אמרה כן בפירוש ולהכי קשיא לתוספות דלא דמי דהכא לא קאמרה בפירוש לכשאתגרש. ותירצו דאין נראה לו לחלק דסוף סוף הא אמרינן דהוה ליה כאילו אמרה בפירוש לכי מתגרשנה כנ"ל:
וז"ל הרא"ה ז"ל לכשיקחנה ממך אף על גב דהכא לא קאמרה לכשתתגרש נראה לו לדמותם יחד ע"כ.
והריטב"א כתב וז"ל לכשאקחנה ממך תקדוש מי לא קדשה כיון דאמר הכי בהדיא. ע"כ:
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא לכשאקחנה דהיינו דומיא דהך אתתא שמקדישה את ידה מעכשיו ולכשיגרשנה מי לא תיחול:
ה"ג מי דמי התם בידו להקדישה הכא אין (בידו) [בידה] להקדישה ולא גרסינן אין בידה לגרש את עצמה דהשתא לא איירינן בהכי אלא לקמן כלומר כשאמר כן בידו היה להקדישה מעכשיו שהרי עדיין לא נגמר המכר אבל הכא בשעה שמקדשת ידיה לכשתתגרש אין בידה להקדיש מעכשיו והרי הוא כמוכר שדהו לגמרי ואחר שנמכר המכר אמר שדה שמכרתי לכשאקחנה תקדוש לא קדשה למ"ד אין אדם מקדיש דבשב"ל. הריטב"א ז"ל:
והתוספות ז"ל גורסין כן ויש להשיב דלכך נקט הכין דאי הוה נקט הכא אין בידה להקדישה הוה משמע דכיון דעכשיו אין בידה להקדישה עד שלא אמרה איני ניזונת ואיני עושה אף על גב דמציא למימר הכין כיון דלא אמרה כן עדיין הרי אין בידה להקדישה מקרי וסבירא ליה לרב פפא דאיברא ודאי כל היכא דמציא להקדישה אפילו ע"י שתאמר איני ניזונת ואיני עושה שפיר מקרי בידה להקדישה ודאי לשדה ממש. ומיהו לר"ל לא מציא למימר איני ניזונת ואיני עושה ואין בידה להקדישה עד שתתגרש והרי אין בידה להתגרש ואנן בעינן ליישב הא דשמואל אפילו לר"ל ואף על גב דחבריה רב דאמר נמי כוותיה לאחר מיתה ע"כ פליג אדר"ל דאיהו הוא דאמר יכולה אשה לומר לבעלה איני נזונת ואיני עושה מכל מקום שמואל בעיא ליישב אליבא דכ"ע כנ"ל. ולקמן אכתוב מה שכתבו המפרשים ז"ל בזה בס"ד גבי התם בידו לפדותה כו':

מתקיף לה רב פפא מי דמי וכו'. ואיכא למידק דרב פפא אתא לתרוצי רומיין ולאוקמי מילתיה דר' אילא בדוכתי' וכיון שכן לא שייך לשון אתקפתא דאטו מאן דמשני ודחי קושיא אתקיף ליה ויש לומר דמשום סיום דבריו דקאמר הא לא דמיא אלא לאומר לחברו וכו' נקט לשון אתקפתא דהא פריך נמי עלה דשינוייא דר' אילא דאמאי קא מדמי לה לאומר לחברו שדה זו שאני מוכר כו' דהא לא דמי אלא לאומר לחברו שדה זו שמשכנתי כו' הילכך כיון דאקשי עלה דשינוייא דר' אילא נקט לשון מתקיף ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל הא לא. מסקנא דאתקפתיה הוא. ודוק כנ"ל:

מי דמי התם גופא ופירות כו'. ואם תאמר א"כ משום האי חילוקא נהדר למימר דלא דמי אלא לאומר שדה זו שאני מוכר לך וכו' וכדקאמר רבי אילא ואמאי נדר מדמי וכו' ודמי ליה לאומר שדה זו שמשכנתי כו' דאף על גב דבשעת הקדשו גוף ופירות בידו מכל מקום בין שעת הקדשו לשעת שיחול דהיינו לכשיקחנו יש זמן שהשדה יוצאת מרשות מקדיש לגמרי מה שאין כן באשה שגופה לעולם בידה היא ולכל הפחות מיהא ראוי להשוותם. ויש לומר דוקא גבי מכרתי הוא דמחלקין בכה"ג משום דעכשיו בשעת הקדשו אין לו בה לא גוף ולא פירות ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו אבל גבי שאני מוכר כיון דבשעת ההקדש הרי גוף ופירות בידו מאי איכפת לן אם שוב תצא השדה מתחת ידו ולא יהיה בו לא גוף ולא פירות הא ודאי הכל תלוי בתר שעת ההקדש ואפשר דזהו שכתב רש"י ז"ל התם. גבי מכרתי לך אין לו עכשו בה לא גוף ולא פירות כו' כנ"ל:
הכא גופה בידה ואם תאמר ומאי נפקא מינה כיון דלא מצי לאסור שיחול איסורה עכשו עד שתתגרש ויש לומר דמ"מ הרי יקדשו ידי אמרה וכן פרש"י ז"ל ובנדרים איכא נוסחא אחרינא מי דמי התם גבי זביני פסיקא מילתייהו גבי אשה מי פסיקא מילתא.
ובמהדורא קמא גריס הכין רש"י ז"ל וז"ל התם גבי זביני פסיקא מילתייהו דגופא ופירות בידא דלוקח ומאחר שאין לו שום שייכות בשדה דין הוא שאינו יכול להקדיש אבל הכא גוף האשה בידה הוא ולעולם אימא לך דיכולה להקדיש ויש נסחאות דלא גרסי פסיקא מלתא כלל לא הכא ולא בפ' אף על פי אלא כך גורסין מי דמי התם גופא ופירא בידא דלוקח אבל הכא גופה בידה היא. והיא ישרה בעיני כי מה לייתר לשון ללא צורך. ע"כ:
הא לא דמיא אלא לאומר לחבירו שדה זו שמשכנתי לך דפירא ביד לוקח וגופא הוי ברשותיה דלא בעי פריק לה. רש"י ז"ל במהדורא קמא:


דף נט עמוד בעריכה


לכשאפדנה ממך קדוש קדשה משמע לכאורה דוקא דאמר לכשאפדנה ממך אבל אמר מעכשו לא קדשה והיינו דדמיא למידי דאילו השתא לא קדוש ולקמיה קדוש וכן הא דאמרינן בסמוך שדה זו שמשכנתי לך לעשר שנים לכשאפדנה ממך תקדוש דקדשה אבל בתוך עשר שנים לא קדשה, וק"ל הא דגרסינן במסכת ערכין בפרק האומר [כ ב'] המשכיר בית לחבירו ונתנגע אף על פי שחלטו כהן אומר לו הרי שלך לפניך נתצו חייב להעמיד לו בית הקדישו הדר בו מעלה שכר להקדש ואקשינן הקדישו הדר בו היכי מצי מקדיש ליה איש כי יקדיש את ביתו אמר רחמנא מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו כך כתוב בנוסחאות ושיטפא הוא אבל מה ביתו שלו אף כל שלו קאמר ומתרצינן הקדישו משכיר הדר בו מעלה שכר להקדש ואקשינן הקדישו משכיר היכי דייר בה במעילה קאי כו'. אלמא משכיר מצי מקדיש ביתו מעכשו דגופא שלו הוא אע"ג דאגירא לו לשוכר ומ"ש ממשכון ועוד קשה לי שאפילו בהדיוט נמי ממשכן שדה יכול הוא למכרו וגובה משאר נכסים כדאמרינן בפ' השולח [מא א'] העושה שדהו אפותיקי לאשה בכתובתה ולב"ח בחובו ומכרה גובה משאר נכסים ופירשו הגאונים ז"ל אפותיקי סתם כגון משכונה ועוד שאפי' באפותיקי מפורש מכרו המכר קיים ומסלקו לוה בדמים או שגובה ממנו חובו בזמנו ואפשר לומר דההיא דוקא בבית סתם וכדקתני נתצו חייב להעמיד לו בית דהיינו במשכיר בית סתם דאילו בבית זה נפל אזדא ליה ומ"ה אם הקדישו מעכשו חייב נמי להעמיד לו בית אחר והקדשו הקדש מהשתא דכיון דמתחלה לא קנאו לזה הקדישו השתא ודאי מוקדש אבל בבית זה אין משכיר מקדיש.
ומיהו אכתי קשיא הא דאמרן ממשכן שדה לחבירו מאי טעמא לא ליקדיש מהשתא ונ"ל דודאי אם אמר מהשתא יקדש קדוש הוא אלא שאינו מפקיע שעבודו של מלוה דהקדש דמים הוא ולא מפקיע שעבוד כדברי רש"י ז"ל והלכך אם משכונה דאפותיקי סתם היא גובה משאר נכסים ואם לא מצא שאר נכסים גובה מזו ואם משכנה באפותיקי מפורש לגוף ולפירות אוכל משכונתו עד עשר שנים וגובה חובו ממנה בסוף עשר ולא באו לומר אלא דכיון דבידו לפדותה לעשר שנים כולה שלו הוא וחייל הקדש בכולה לכשתפדה ואע"ג דהשתא לא חייל להפקיע שעבודו של מלוה וה"ה למשכיר בית זה דאין הקדש מפקיע שכירותו של שוכר ולא אמרינן במעילה קאי שוכר אלא בבית סתם אבל בבית זה דר בו עד זמן הקבוע להם ומ"מ קדוש מעכשו שאלו במכר נמי משכיר בית זה מוכר הוא ביתו והשוכר דר בו עד זמנו ולה"כ בפ' השואל [קא ב'] וגרסינן בירושלמי במס' פסחים בפ' מקום שנהגו [ה"ט] ר' בא בר כהנא בעא קומי ר' אמי המשכיר בית לחבירו ונצרך לדמיו א"ל לא עלה על דעת שימות ברעב ר' זעירא ורבי אילא תרווייהו אמרין מסתיו סיית באונית היא ונקנית במקח תני המשכיר בית לחבירו ועמד והקדישו הרי זה דר בתוכו ומעלה שכר להקדש אימתי בזמן שלא הקדים לו שכרו אבל בזמן שהקדים לו שכרו הרי זה דר בתוכו חנם והכי נמי מסיק התם במכר שהוא מכור והלה דר בו כל זמן שכירותו.
ומצאתי בתוספות בפ"א מבבא מציעא השוכר שדה מחבירו ועמד השוכר והשכירה לאחר רשאי בע"ה שיאמר לו אין לי חשבון עם כל אדם אלא עמך עמד בע"ה והשכירה לאחר רשאי השוכר שיאמר לו אין לי חשבון עם כל אדם אלא עמך עמד בע"ה ומכרה מחשבין עם בעל הבית וכדרך שהאריס השני נהנה כך משלם לראשון פי' לאריס שלו אלמא מכורה היא עמד בעל הבית והקדישה אינה מקודשת עד שתחזור לרשותו וכל מה שנהנה ממנה הרי הוא הקדש עמד השוכר והקדישה הרי זו מקודשת עד שתצא מרשותו ומעלה שכר לבעלים ומעלה שכר להקדש. וברייתא זו אף על גב דקתני שכירות דהוא במעות בקבלנות היא וקתני שאם עמד בע"ה והקדישה הקדש חל עליה מעכשיו אלא שאינו מפקיע דינו של מקבל הלכך מקבל נוטל אריסותו למחצה לשליש ולרביע וחלקו של בע"ה הקדש ואם השוכר הקדישה חלקו מוקדש ומעלה לבעלים חלקם ולהקדש חלק שהיה נוטל למחצה לשליש ולרביע וקשה לי קרי כאן איש כי יקדיש את ביתו מה ביתו שלו אף כל שלו כדאמרן בערכין וא"ת התם בשוכר בית סתם כמו שפירשנו אבל בבית זה שוכר מקדיש חלקו ובע"ה אינו מקדיש להפקיע חלקו אי הכי לוקמוה בגמרא לברייתא דערכין בבית זה ומעלה שכר להקדש חלקו של שוכר ושמא נאמר משום דכולה ברייתא בבית סתם כדפרישית והא דקתני בתוספתא במכירה כדרך שהאריס השני נהנה כך משלם לראשון דאלמא מכורה היא מעכשו לגמרי ולוקח מוריד בה אריס דכיון דמשלם ליה בע"ה לאריס מה הוא מפסיד.
ושמעינן מינה להאי פירושא דשכירות ושאלה וה"ה למשכנתא באתרא דלא מסלקא גופא קני ליה למילתיה ויכול הוא למכור זכותו וקונין ממנו בכסף בשטר ובחזקה דהא קרינא ביה ביתו שלו לענין הקדש וכן כתבו מקצת הראשונים וכן במטלטלין שאולין ושכורין שואל מקדיש לפי טובת הנאה שבו ונותן ומקנה חלקו לאחרים במשיכה והוא שיהא רשאי להשכיר וכדתנן [ב"מ לה ב'] בהשוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה השואל ישלם לשוכר דאלמא משאיל הוא זכותו ואפילו רבי יוסי לא פליג אלא משום דכיון דגופא דמשאיל הוא אין הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו אבל זכותו דשוכר קנין גוף הוא. וסמך לדבר שדה מקנה בשעה שהיובל נוהג דאפילו למאן דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי מקדישו ומוכרו עד שתחזור לרשותו ובעל שדה נמי מקדיש ומוכר כדפרישית ודמיא לההיא דאמרינן בפרק איזהו נשך [סז ב'] האי משכנתא באתרא דלא מסלקי בע"ח גובה ממנה ובכור נוטל בה פי שנים כו' דשמא מוחזקת היא למלוה וה"ה נמי דבכורו של לוה נוטל פי שנים בגופה כמו שכתבתי בה' בכורות והא דמסקינן בפסחים ובע"ז דשכירות לא קניא. לומר דאף על פי שהיא שכורה ביתו דמשכיר היא וקרינא ביה לא תביא תועבה אל ביתך ומיהו שוכר נמי כיון דקני ליה גוף לפירותיו יש לו בקרקע. זהו דרך ישרה שבררתי לי בשמועות הללו. (ונ"ל) [וי"ל] דתוס' באומר לכשיבא אריסותי יקדש וכרבי מאיר דומיא דאוקמתא דמוקמי בגמרא למתני' דערכין הוא בשוכר שהוא מקדיש בית סתם אינו הקדש דלאו ביתו הוא ולא מחוור.
ולענין קונמות ודאי בעל הבית אוסרו בין על מלוה בין על אחרים דגופה דידיה הוה ומפקיע מידי שעבוד והכי נמי מוכח בפרק אלמנה לכהן גדול דכל דמצי מסלק ליה בזוזי דידיה הוא ומצי אסר ליה בקונם ואפילו באתרא דלא מסלקי יש לומר דאסר דהא בידו לסלקו מן הגוף ובידו לסלקו לגמרי בסוף עשר. ומיהו שוכר ובעל משכונא מספקא לי אם נאמר אינו אוסרו דומיא דשחרור דיוצאין לבעלים ולא לשואל ולא לבעל אשה וכדאיתא התם בפרק אלמנה ואם תאמר יאסור פירות שהוא אוכל, דבר שלא בא לעולם הן ואינו יכול לאוסרן ודאי במטלטלין דשעבוד וליכא קנין פירות מסקנא בפסחים דשעבוד לעולם לא הוי קנין הגוף לוה מצי מקדיש ומפקיע מידי שעבוד בקונם מלוה לא מצי מזבין ולא מצי מקדיש או דילמא גופה קני לפירות ומצי אסר ליה בקונם דמתסרי פירות על בע"ה וכל שכן על אחרים כשם שמקדיש הקדש דמים כדפרישית וכדאמרינן מתוך שיכול לכופה למעשה ידיה נעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהן וה"ה לקונמות וצ"ע. הרמב"ן ז"ל:
וכתב הרא"ה ז"ל וז"ל ושמעינן מהכא דמשכונא סתם הרי היא כאפותיקי מפורש לומר שאינו יכול למוכרה ממאי מדאמרינן הכא בשדה שמשכנתי לך לכשאפדנה ממך תקדוש אלמא לא קדשה אלא לכשתפדנה ומינה דלהדיוט נמי אינה מוכרת דמה לי מכרה לגבוה מה לי מכרה להדיוט והכי מוכח התם בבבא מציעא בההוא עובדא דרב מרי בר רחל ורבא בפרק איזהו נשך וכן הלכה. ע"כ:

והרשב"א ז"ל כתב וז"ל אלא להא דמיא האומר לחבירו שדה זו שמשכנתי וכו'. תמיה לי דהכא משמע דהממשכן שדה לחבירו הקדישו מעתה אינו קדוש אא"כ אמר לכשאפדנו דקדוש והא ודאי ליתא דכל היכא דאקדיש לוה וזבין לוה מוקדש כל שיש לו נכסים אחרים לגבות ממנו אלא דכשאין לו נכסים אחרים אין הקדשו מוציא מידי שעבוד ויש לומר דהכא ודאי גבי שדה אי אקדיש ליה מעכשו קדוש לכשיפדנו אלא הכא משום דאתי לדמויי למעשה ידי האשה דאין עיקר הקדשה לגוף הידים אלא למעשיהן ומעשיהן משועבדים לבעל ואתיא למימר דאפ"ה קדשי ואקשי דליכא מידי דאין עיקרו קדוש מהשתא ולקמיה קדוש ואתיא למפשט משדה דדכותיה במקדיש שדה לפירותיו דאילו משכנו מקדיש להו לפירות מעתה לא קדשי דהא משעבדן ליה לב"ח ואפ"ה באומר לכשאפדנו תקדוש לפירותיו קדשה כנ"ל. ומיהו אלו רצה להקדיש כוליה שדה מעכשו ההקדש חייל למה שהוא יתר על החוב אבל כנגד החוב לא חייל ואח"כ מצאתי כן לרבותינו בעלי התוס' ז"ל בפרק השותפין בנדרים ושם כתבתי יותר מזה בס"ד ע"כ:
והיינו דאמרינן בערכין המשכיר ביתו והקדישו השוכר מעלה שכר להקדש לפי שההקדש חל על מה שהוא יותר על החוב מעתה ולפיכך צריך להעלות שום שכר להקדש מפני מראית העין ואחרים פירשו דמשכנתא דנחית בה מלוה ואכיל פירא אי אקדשה לוה מהשתא אינה מקודשת כלל ואפי' יש לו נכסים אחרים וכאפותיקי מפורש הוא לענין זה ואינו נכון. הריטב"א ז"ל:

בידו לפדותה ולקיים את הקדשו אבל אשה אין בידה להתגרש שיתקיים נדרה אותה שעה אלא ודאי להא דמיא וכו'. דקדשה אע"ג דאין בידו לפדותה קודם י' שנים הכא נמי אע"ג דאין בידה להתגרש חל עליו איסור קונם. ה"ג מי דמי התם לעשר שנים מיהא בידו לפדותה הכא אין בידה לגרש את עצמה לעולם. רש"י במהדורא קמא. ובמהדורא בתרא כתב וז"ל ה"ג הכא אין בידה לגרש את עצמה. אלא לאומר לחבירו שדה זו שמשכנתי לך לעשר שנים דאין בידו לפדותה ולהקדישה עכשו. דקדשה. דהא שלו היא. ע"כ. כן הוא ברש"י כתיבת יד:
ואם תאמר ולימא ליה דהכא נמי בידה לפדות את עצמה שהרי היא יכולה לומר לבעלה איני נזונת ואיני עושה תירצו בתוספות דהכא לכשתמצי לומר אין הלכה כרב הונא קאמר אבל לרב הונא ודאי קדשה ואינו מחוור בעיני דהכא לפרוקא לדשמואל אליבא דהלכתא קא אתינן בעיקר שמעתין ואנן כרב הונא קיי"ל.
והרמב"ן נר"ו תירץ דאפי' לרב הונא קאי דליכא מאן דאמר דליקדוש מהשתא משום אלימותא דהך שעבודא דבעל דלדידיה נינהו עד דאמרה הכי בפירוש וכיון דמהשתא לא קדוש לא קדוש לכי מגרשא משום האי טעמא דיכולה לומר איני ניזונת דהאי טעמא הא לא מחיילא להו מהשתא וכי היכי דלא חיילי מהשתא לא חיילי לעולם ודמיא הא לאומר לחבירו שדה זו שמכרתי לך מעכשו אם לא באתי לכשאקחנה ממך תקדוש דלא קדשה אף על פי שבידו לבטל המקח, פי' לפירושו לפי שזו לא תלתה בלכשתאמר איני נזונת שאילו ודאי אמרה לכשאומרת איני נזונת ואיני עושה קדשה משום דתלתה בדבר דקאי בידה למעבד וכן באומר שדה זו שמכרתי מעכשו אם לא באתי ואמר לכשאבא תקדוש דקדשה אבל השתא דתלתה במה שאינו בידה אף ע"פ שיש בידה מצד אחר לא קדוש משום דדמי לאומר שדה זו שמכרתי לך מעכשו אם לא באתי לכשאקחנה ממך תקדוש לא קדשה אלא דהיא גופה מבעיא.
ואיני יודע דמיון זה שעשה רבינו נר"ו אם קדשה אם לאו דדילמא הוא גופא כיון דבידו לבטל המקח בשום צד ויכול הוא להקדישו אם ירצה דידיה הוא וביתו שלו קרינן ליה והוה ליה כההיא דלעיל דהאומר לחבירו שדה זו שאני מוכר לכשאקחנה ממך תקדוש דקדשה [ונראין דברי רבינו נר"ו דכל שהוא תולה בדבר שאותו דבר אינו בידו אע"פ שבידו בענין אחר שלא תלה בו כמי שאינו בידו דמי, והכא נמי הא לא אמר אלא לכשאקחנו ממך, ובענין קנייה אינו בידו שאם לא נתקיים תנאו כלומר שלא בא לזמן שקבע שוב אין בידו לקנותו אם לא רצה לוקח זה למוכרה לו, ואינו דומה לשדה זו שאני מוכר לכשאקחנו ממך תקדוש דקדשה] דהתם עדיין לא נמכר כלל ושלו היא עדיין לגמרי ובידו להקדישה מעכשו אבל זה שמכרו כבר. ואם רוצה לבטל ממכרו צריך עדיין לקיים תנאו וכל שלא קיים אינו שלו אלא מכור ומ"מ לענין קושיין איכא למימר דכיון דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל עשאוהו כלוקח גוף האשה ובעלמא קנין כספו קרינן לה וכשהיא אומרת איני נזונת ואיני עושה רואין אנו אותה כאילו היא קונה עצמה ממנו ואע"פ שאינה קונה עצמה ממש אלא פודה כל שלא פדתה עצמה הרי היא ביד הבעל בקנין חזק ודמיא לאומר לחבירו שדה זו מכורה לך לכשתביא מעות ואומר לוקח לכשאביא לך מעות תקדוש דלא קדשה דעד דמביא מעות לאו דידיה הוא. הרשב"א ז"ל:
וז"ל הרא"ה ז"ל לעיל התם בידו להקדישה הכא אין בידה לגרש את עצמה לעולם. קשיא לן והא קי"ל יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונת ואיני עושה ואם כן אף היא הרי בידה לגרש את עצמה. ויש מתרצים אי אמרה הכי נמי אבל כל היכא דלא אמרה הרי ידיה לבעל ואינן שלה להקדישן מה שאין כן בשדה זו שאני מוכר לך שהרי בידו להקדישה וליתא דקאמר אין בידה לגרש את עצמה והרי בידה. תו קשיא נמי אהא דאמרינן לקמן מי דמי התם בידו לפדותה הכא אין בידה לגרש את עצמה והכא ודאי בידה לפדות את עצמה שהרי יכולה לומר איני נזונת ואיני עושה וי"א אפ"ה כיון דאוקימנא באומרת לכי מגרשה והרי אין בידה לגרש את עצמה לא חייל. ולא נהירא דמ"מ כיון דבידה להפקיע את עצמה עכשו ודאי דין הוא שתהא יכולה להקדיש לכשתתגרש דהא ודאי עדיפא משדה זו שמשכנתי לך לעשר שנים דקדשה כיון שיש זמן קצוב שהוא יכול לפדותה וכל שכן בזו שבידה לפדות את עצמה עכשו.
ואפשר לומר דלישנא ודאי לאו דוקא במאי דקאמר אין בידה לגרש את עצמה שהרי בידה בודאי להפקיע את עצמה אלא מהא איברא דלא דמיא לשדה שמשכנתי דהתם ברשות הבעלים היא בודאי ולפדותה עומדת אבל הכא נהי דמציא אמרה אבל ודאי אינה עומדת לכך אלא שיהו מעשה ידיה לבעל ושתהא היא נזונת. ולא נהירא ובתוספות אמרינן דהכא הכי מקשינן את"ל ליתא לדרב הונא וי"א דסוגיין לרב פפא מרא דאתקפתא ולדידיה ודאי לית ליה דרב הונא אלא כר"ל והכי מוכח לקמן בפרק שני דייני גזרות כדבעינן למימר התם בס"ד והאי נמי ליתיה חדא דהא מקמי רב פפא אקשי ליה ר' ירמיה לר' אילא התם בידו להקדישה הכא אין בידה לגרש עצמה ותו היכי אפשר דתיתי כוליה סוגיין דלא כהלכתא ורב אשי וכולהו אמוראי שקלי וטריא בה.
ונראה לומר דאפילו לרב הונא לא קאמר אלא על מעשה ידיה שהם תחת מזונות ומינייהו קאמר שיכולה להפקיע את עצמה לומר איני נזונת ואיני עושה אבל שאר מלאכות השנויות במשנתינו כגון טוחנת ואופה בודאי הרי היא חייבת עליהן ואין בידה להפקיע את עצמה לעולם בלא גירושין ואילו רבי יוחנן בן נורי קאמר יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו לפי שאסרה עליו כל מעשה ידיה ואי אפשר לה לעשות שום מלאכה והיינו דקשיא לן בהא ודאי דאינה יכולה להפקיע את עצמה לעולם בלא גירושין והרי אין בידה לגרש את עצמה וזהו הנכון. ע"כ:
וכן תירץ הריטב"א ז"ל וז"ל והנכון דנהי שיכולה לפטור עצמה שלא תעשה בצמר אינה יכולה לפדות ידיה משעבודו של בעל שהם משועבדות לו לשאר מלאכות וכיון שמשועבדות כולם לבעל לשאר מלאכות אפילו למעשה ידיה אין לה כח להקדישן שהרי עיקרן של בעל. ע"כ. ואיהו ממש כפי' הרא"ה ז"ל:

אלא אמר רב אשי קונמות קא אמרת וכו'. הא כתיבנא לעיל דרב אשי קאי לשנויי הא דאקשינן ומי איכא מידי כו' דלעולם בעינן דתימא יקדשו ידי לעושיהן וכדאוקי לה רב הונא ויש עוד לפרש דרב אשי קאי לשנויי עיקר קושיין דשמואל והכי קאמר קונמות קא אמרת שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו פירוש כיון דקדושת הגוף נינהו ומפקיעין מידי שעבוד הכי נמי אלומי למתפס דבר אפי' שלא בא לעולם דהא מידי דמשעבד לאחריני הוה ליה כמי שאינו ברשותו ואפילו הכי מפקיע מידי שעבודיה הכי נמי אלים קונם לאסור דבר שלא בא לעולם דמה לי אינו ברשותו ומה לי אינו בעולם הא מידי דמשועבד לאחריני לגבי דידיה הוה ליה אינו בעולם והילכך מתני' דנדרים דמיירי בקונם להכי אדם אוסר דבר שלא בא לעולם ומשנתינו דמיירי בהקדש דמים דאינו מפקיע מידי שעבוד להכי נמי אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם.
וליתא להאי פירושא דאם כן מאי פריך תלמודא ולקדשו מהשתא והא ליכא מידי בשעת הקדשו דליחול עליה איסוריה עד שיבאו.ומיהו יש לפרש דה"ק ונקדשו מהשתא למה ליה לנטורי עד שיגרשנה משעה שיבאו לעולם לקדשו ולגבי שעת גירושין קרי לשעת ביאתן לעולם השתא אבל אכתי קשיא דמאי פריך אטו לא סגי לן דנימא דמשום האי טעמא קדשי לכשיגרשנה אע"ג דבשעה שנדר לא הוו ברשותיה ולא הוו בעולם אלא דנימא נמי דמיד לכשיבאו לעולם קדשי ודילמא כי אמרי' מפקיע מידי שעבוד היינו דוקא כי ההוא מידי איתיה בעיניה אלא דמשועבד לאחריני אבל כי ליתיה בעיניה לא מפקע אלא כדאיתיה ברשותיה יחול עליה הקדש דמעיקרא משום דהויא ליה קדושת הגוף לא חייל עליה כלל.
ויש לפרש עוד דלעולם רב אשי אעיקר קושיא קא מהדר דאנן הכי אקשינן לעיל מדשמואל אדשמואל דשמואל אמר במותר לאחר מיתה פליגי דאיכא תרתי לריעותא והאי נמי דרבי יוחנן בן נורי איכא תרתי לריעותא והלכך אפילו תימא דשמואל כגון ההיא הוא דקאמר דהויא חולין אבל היכא דלא הויא אלא דבר שלא בא לעולם בלחוד כגון פירות דקל אפי' שמואל נמי יודה דהויא הקדש אפ"ה איכא לאקשויי דהא קמן בההיא דר' יוחנן בן נורי דאיכא תרתי לריעותא ואפ"ה ס"ל דאדם מקדיש בכיוצא בזה והשתא אתא רב אשי לתרוצי דקונמות מפקיעין מידי שעבוד והלכך דל מהכא ריעותא דקא משעבד מעשה ידיה לבעלה ופש לה חדא דהיינו דלא אתא לעולם וכל כה"ג הויא לה כפירות דקל דאדם מקדיש וכדכתיבנא אבל משנתינו דהויא ליה הקדש דמים דאינו מפקיע מידי שעבוד הריעותות בדוכתייהו קיימי ולהכי לא הוו הקדש ופסק שמואל כרבי יוחנן הסנדלר דהוו חולין ופריך תלמודא ונקדשו מהשתא פירוש מיד כשיבאו לעולם ולמה לי עד שיגרשנה כך היה נראה לפרש ומיהו רש"י כתב לעיל עלה דתירוצא דהעדפה דהוה מצי לאקשויי סוף סוף לא בא לעולם דהא לא נעשה ויש לחלק ובדוחק.
אבל מצאתי לרש"י ז"ל במהדורא קמא שכתב וז"ל אלא אמר רב אשי שאני קונמות דהיינו טעמא דאדם אוסר דבר שלא בא לעולם אע"פ דלכשיבא לעולם אינו שלו עד לאחר זמן דאלימא קדושתייהו כקדושת הגוף דמפקיע שעבוד כדרבא קונמות נמי מפקיעין שעבודא דבעל מיניה ואהכי חייל ולקמיה פריך ולקדשו מהשתא כיון דמפקע שעבודא דבעל ולמה לי למימר שמא יגרשנה הא מהשתא נמי קדישי קדושת הגוף קדושת מזבח כגון מקדיש בהמה דנחתא לה קדושת הגוף תו לא נפיק מידי הקדש דכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם והמקדיש עצים ואבנים קדושת דמים נחתא להו ונפקי לחולין ע"י פדיון. ע"כ:
וכתב עוד לקמיה אלמוה רבנן לשעבודא דבעל דבדין הוא דתקדיש מהשתא שהרי מפקיע מידי שעבוד אלא אלמוה רבנן לשעבודא דבעל דשוינהו רבנן כלוקח גמור בעודה תחתיו ולא כמלוה דכל זמן דלא מגרש לה לא תיחול בה איסור הקדש דאי אמרת תקדוש מהשתא אשתכח דכל איתתא דמקניטה בעלה הויא אמרה הכי ונפיק מינה חורבא אבל כשמגרשה חל האיסור משום דקדיש קדושת הגוף הלכך קאמר שמואל התם הלכה כר' יוחנן בן נורי ומתני' דהכא בסתם הקדש דלא קדיש אלא לדמיו וקדושת דמים אינה מפקעת מידי שעבוד מ"ה אמר שמואל הלכה כר"י הסנדלר דחולין הוו ות"ק דאמר נמי קונם אין צריך להפר משום דמעשה ידיה משועבד לבעל קסבר קונמות לא הוו כקדושת הגוף דנפקעו שעבוד דסבירא לן כמאן דאמר בשבועות יש מעילה בקונמות וכיון דאית בהו מעילה נפקי לחולין דאין מעילה בכל מקום אלא שינוי שמוציא לחולין וכיון דנפקי לחולין לא הוו כקדושת הגוף ורב אשי דאמר אליבא דרבי יוחנן בן נורי קונמות כקדושת הגוף קסבר אין מעילה בקונמות. עכ"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא.

משמע מלשונו ז"ל דלא קא מהדר רב אשי אשינויא דרב הונא דלדידיה לא בעינן דנימא יקדשו ידי לעושיהן ואעיקר קושיין קא מהדר וכדפרישנא והא כתיבנא לעיל דלפי מאי דפריש דאקשינן לעיל ומי איכא מידי כו'. קשיא טובא אי רב אשי קאי לתרוצי הך קושיא עיקר תירוצו חסר דהיינו מאי דמשני תלמודא לקמן אלמוה רבנן וכו' ולא הוה ליה לנטורי רב אשי עד דלפרוך עליה ונקדשו מהשתא אלא דאיהו מנפשיה הוה ליה לאסוקי שינויה שפיר וכמו שהארכנו בזה לעיל ואי קאי רב אשי אעיקר קושיין ניחא ומתוך מאי דכתב במהדורא בתרא משמי דקאי עלה דשינוייא דרב הונא שכתב לעיל גבי אוקמתיה דרב הונא באומר' יקדשו ידי. שהמלאכה כמי שבאת לעולם ומתני' באומר ידיה הקדש ועל הגרושין שלא באו לעולם קא מסיק ואזיל. ע"כ. אלמא דמסקנא דרב אשי עלה דגירושין קאי ובאומרת יקדשו ידי כו' מיירי וניחא לפי שיטתו הא דפריך ונקדשו מהשתא כנ"ל:
וז"ל הרשב"א ז"ל אלא אמר רב אשי קונמות קדושת הגוף נינהו וכדרבא כו' כלומר ולאו באומרת לכי מגרשנה אלא אפי' באומרת יקדשו ידי לעושיהן מעתה דאף על גב דמשעבדן ליה לבעל כיון דקדושת הגוף נינהו מפקעת מידי שעבוד אלא דמהשתא לא קדוש משום דאלמוהו רבנן לשעבודיה דבעל דלא תקדוש מהשתא אלא מ"מ כל היכא דמשכח דוכתא לחול חייל וטעמא דת"ק דאמר אינו צריך להפר איכא למימר משום דלא חייש לגירושין א"נ דקסבר יש מעילה בקונמות ולאו כקדושת הגוף הן ואינן מפקיעין מידי שעבוד וזה עיקר:
וז"ל הרמב"ן ז"ל וטעמא דרבנן דאמרי אינו צריך להפר משום דקסברי כיון דהשתא לא חייל לקמיה נמי לא חייל א"נ כיון דידים עצמן לא קדישי דבר שלא בא לעולם הוא א"נ משום דקא סבר לאו קדושת הגוף הוא ולא מפקיע מידי שעבוד וזה עיקר ורבי יוחנן סבר כיון דכמאן דמקדיש גוף הידים דמי ובדין הוא דתיחול מהשתא אף על גב דאלמוה רבנן ולא חייל מ"מ מתלא תלי וקאי וכי משכח דוכתא חייל.
והא דאמרינן קדושת הגוף נינהו מפורש בפרש"י ז"ל דה"ק קונמות לקדושת מזבח דמי ולאפוקי קדושת דמים דלא מפקיע מידי שעבוד ור"ת ז"ל מפרש לומר דלא תימא כמי שמקדיש ידיה דמי שהרי אין הקדשו לידים עצמן וכיון דלא חיילי אלא לבתר דנפקי משעבודא דבעל לא חיילי מהשתא אלא כמקדיש גוף ידיה דמי דמעשה ידיה אגידי בידה וחייל עלייהו נדר ומפקיע מידי שעבוד כדרבא והלכך חייל נדרה אידיה ומהשתא לא קדוש מעשה ידיה דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל גבי מ"י גוף ידיה מיהא קדיש כדיניה כך מפרש ר"ת ז"ל. ויש ספרים שכתוב בהם רב אשי אמר קונמות שאני וכדרבא וכל זה כדי שיאמרו שהקדש דמים נמי מפקיע מידי שעבוד שלא כרש"י ואף על פי כן דברי רש"י ז"ל עיקר וכן אמרו הגאונים ז"ל וכבר כתיבנא הא מילתא בפ' החולץ. עד כאן:

וז"ל הרא"ה תלמידו אלא אמר רב אשי קונמות קא אמרת קונמות קדושת הגוף כו'. פרש"י קונמות קדושת הגוף כקדושת מזבח שהן קדושת הגוף שאין להם פדיון קונמות נמי אין להם פדיון וכקדשי מזבח נינהו דקי"ל דמפקיע עצמו מידי שעבוד תדע מדאמרינן התם מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים הללו ופרישנא טעמא גזירה שמא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון דוקא משום האי טעמא הא לאו הכי מן הדין אינו צריך פדיון אלא יוצא בולא כלום.
והקשה עליו ר"ת ז"ל מאי אריא משום קדושת הגוף בלאו הכי נמי לא יהא אלא הדיוט הא קי"ל עשה שורו אפותיקי ומכרו אין הבעל חוב גובה ממנו ואילו בקדושת דמים אתינן למימר השתא דאינו מפקיע מידי שעבוד וי"ל אהני לן טעמא דקדושת הגוף היכא דכתב לה מטלטלי אגב מקרקעי דאילו בעלמא גבי הדיוט קי"ל דגבי מטלטלי וגבי מקרקעי ובקדושת הגוף מופקע מידי שעבוד אבל הכא דלא כתב ליה הכי בין בקדושת הגוף בין בקדושת דמים מפקיע את עצמו מידי שעבוד דקדושת דמים בהדיוט וכל היכא דבהדיוט מופקע כגון היכא דלא כתב ליה אגב בהקדש מופקע אבל היכא דבהדיוט לאו מופקע כגון דכתב ליה אגב בקדושת דמים נמי לאו מופקע אלא בקדושת הגוף.

אבל ר"ת ז"ל סובר דכל הקדש מפקיע עצמו מידי שעבוד בין הקדש דמים בין קדושת הגוף ופירש ז"ל דרב אשי ה"ק דאתי השתא לתרוצי קושיין דקשיא לן מי איכא מידי דאילו השתא לא קדוש כו'. וכדכתיבנא לעיל גבי הא דפריך תלמודא ומי איכא מידי וכו' ואינו נכון מההוא דאמרינן לעיל ותו אם איתא דקדושת דמים מפקיע כי מקשינן משדה שמשכנתי לך א"נ שמשכנתי לך לעשר שנים ומהדרינן התם בידו לפדותה א"נ התם לעשר שנים מיהא בידו לפדותה לימא ליה מי דמי התם בידו להקדישו עכשו דהא קדושת דמים מפקיע אלא ודאי ליתא ובמקומו יתבאר עוד בס"ד. עד כאן:
וכן כתב הרשב"א ז"ל וז"ל הא דאמר רבא הקדש מוציא מידי שעבוד פרש"י דוקא קדושת מזבח דאין לו וה"ה לכל דבר שאין לו פדיון דלא עדיף שעבוד מפדיון ואם פדיון אינו מוציאו מידי הקדש כל שכן שעבוד והני קונמות משום דאיסורא רביע עליה ולית ליה פדיון והיינו חמץ ושחרור שאין להם פדיון וכן איצטלתא דמילתא דפרסוה יתמי אמיתנא דבפ' אלמנה לכ"ג [סו ב'] אבל קדושת דמים אינו מוציא מידי שעבוד כדאמרינן בערכין [כג ב'] מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים הללו ור"ת ז"ל לא פירש כן וכבר הארכתי בזה בפ' השולח בס"ד ודברי רש"י עיקר. עד כאן:
והקשו בתוספות כיון דקונמות מוציא מידי שעבוד א"כ יכול להפקיע נכסיו מידי שעבוד בע"ח דאסר להו עליה ולא שבקת חיי לכל מלוה דבשלמא במאי דאמרינן הקדש מפקיע מידי שעבוד לא קשיא שאין הדבר מצוי שיקדישו בני אדם נכסיהם להפסיד לבעלי חובם אבל בקונמות קשיא דיאסור נכסיו על המלוה שלא יגבה ממנו חובו והרי נעלת דלת בפני לוין. ותירצו בתוספות דלאו דוקא שעבוד דבעל אלמוה רבנן אלא ה"נ דאלמוה לשעבודא דבע"ח כדמוכח בריש המדיר דפריך וכיון דמשעבד לה היכי מצי מדיר לה ולימא דמפקיע מידי שעבוד ע"י קונם אלא ודאי דאלמוה נמי לשעבודא דאשה.

ורש"י כתב וכיון דקדושת הגוף הוא מפקיע מידי שעבוד שהיא משועבדת לבעלה וחייל ולקמן פריך כו'. ע"כ. ונ"ל מתוך לשונו דאנן הכי קאמרינן דהא ודאי בקונם לא מצי לאסור נכסיו שהם משועבדים לב"ח דהוה ליה כאילו הם של ב"ח ממש כיון דמשעבדי ליה אבל מה שהיא משועבדת לבעלה ליכא מידי בעינא דליחול עליה שעבודא וליהוי כדידיה דבעל דאע"ג דהיא משועבדת למעשה ידיה לבעלה מ"מ לית ליה בה קנין הגוף ממש ולהכי כיון דקדושת הגוף הוא דלית להו פדיון אף ע"ג דלאו כאומרת קדושת הגוף ממש הוו דאדרבה מתוך קולתו דאינו הקדש גמור אתי לידי חומרא דלא תפיס פדיונו ובהכי הוא דמדמים להו לקדושת מזבח מיהו אין להם חומרת קדושת מזבח דאילו קדושת מזבח מפקיע מידי שעבוד ממש כגון ששעבד שורו לבעל חוב אבל קונם אינו מפקיע אלא כגון שעבוד שהיא משועבדת לבעלה דלא הויא שעבוד ממש וכדכתיבנא והא דקאמר וכדרבא הכי קאמר שאני קונמות דדמו קצת לקדושת הגוף וקדושת הגוף הרי מצינו דמפקיע מידי שעבוד הלכך הכא נמי קונמות מפקיעין מידי שעבוד שהיא משועבדת לבעלה אע"ג דלא חמירי כקדושת מזבח ממש הלכך פי' שיטה זו לא אלמוה רבנן אלא לשעבודא דבעל ושעבודא דאשה נמי לגבי מזונות ומשום דתקנו מזונות תחת מעשה ידיה וכיון דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל לגבי מעשה ידיה ה"ה נמי דאלמוה לשעבודא דאשה לגבי מזונות והיינו ההיא דמדיר כנ"ל מלשונו של רש"י ז"ל. אבל לשיטת התוספות דמשמע דלעולם אלמוה לשעבודא דאשה דומיא דבעל חוב דקא אתינן עלה ותקשה לשיטתם דבפרק אלמנה ביבמות גבי אצטלא דפרסוה אמיתנא קאמר רבא דקנייה מיתנא ואמאי והא אלמוה רבנן לשעבודא דאשה ותירצו בתוס' דדוקא בקונמות אלמוה אבל ההיא דמיתנא דנאסר לכל העולם ליכא למיחש להכי ומפקיע מידי שעבוד כמו הקדש.
וריב"ש ז"ל כתב בחידושיו לקמן בפרק המדיר דדוקא שעבוד מזונות אלמוה רבנן לשעבודא דאלים טפי לפי שצריכה להם ביותר כך כתוב בתוספות ועוד נראה לי טעם אחר דבמזונות אלמוה רבנן לשעבודה כי היכי דאלמוה לשעבודי' במעשה ידיה שהם תחת המזונות. ע"כ:
והקשו בתוספות דאמרינן בפרק החובל [צ א'] דעבדי מלוג אין יוצאין בשן ועין לא לאיש ולא לאשה ופריך תלמודא לימא דרבא תנאי היא ומשני לא דכ"ע אית להו דרבא והכא אלמוה רבנן לשעבודא דבעל הא קמן דאע"ג דשחרור דמי להקדש אלמוה רבנן לגבי שחרור שעבודא דבעל ומ"ש מההיא דאיצטלא דלא אלמוה לשעבודא דאשה משום דדמי להקדש ולשיטת רש"י ז"ל ניחא דשניא שעבודא דבעל משעבודא דאשה וכדכתיבנא לעיל אבל לשיטת התוספות ז"ל קשיא דלא חלקו בין שעבוד דבעל לשעבודא דאשה ותירצו בתוספות דלגבי שחרור מצינו מאן דמחלק בין שעבודא דבעל לשעבודא דאשה דאמרינן בפרק אלמנה ביבמות [סו א'] המכנסת שום לבעלה היא אומרת כלי אני נוטלת והוא אומר דמים אני נותן הדין עם מי רב יהודה אמר הדין עמה ור' אמי אמר הדין עמו ואמרינן בגמרא עבדי צאן ברזל יוצאין בשן ועין לאיש אבל לא לאשה ופירש בתוספות דדייק מאבל לא לאשה ומחיים לא איצטריך דפשיטא אלא לאחר מיתה קאמר דאין יוצאין לאשה משום דהדין עמו ואמרינן נמי התם דרבא ס"ל כרבי יהודה דאמר הדין עמה וכיון שכן תקשי כיון דהדין עמה אמאי אינם יוצאין בשן ועין לאשה אלא משום דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל להכי אינם יוצאין בשן ועין לאשה ולא אלמוה לשעבודא דאשה ולהכי יוצאין לאיש ורבא סבר לה כהך ברייתא ולהכי גבי איצטלא דהוו נמי נכסי צאן ברזל לא אלמוה לשעבודא דאשה ובעבדי מלוג אמרינן דאלמוה לשעבודא דבעל ועוד תירצו דלהכי אמרי' בעבדי מלוג דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל ואינה יוצאה בשן ועין לאשה משום דידו עדיפא מידה כיון דאכיל פירות בחייה כנ"ל:
והרשב"א ז"ל אזיל בשיטת התוספות שכתב וז"ל ורבינו הרב נר"ו כתב בשם רבותינו בעלי תוספות דאין הלוה יכול לאסור בקונם נכסים המשועבדין למלוה דא"כ נעלת דלת בפני לווין אלא אלומי אלמוה רבנן לשעבודיה דמלוה וכדאמרינן אלומי אלמוה רבנן לשעבודא דבעל ודאמרינן הקדש מפקיע מידי שעבוד לא יאמרו אלא במקדיש שאין הדבר מצוי שיקדישו בני אדם נכסיהם ולהפסיד לבעלי חובם מ"ה לא תקון בה לאלומי לשעבודיה דמלוה אבל לענין קונמות הוצרכו לתקן פן יאסור נכסיו על המלוה שלא יגבה ממנו חובו ע"כ. ובירושלמי נמי משמע לי הכין דגרסינן בפרק המדיר [ה"א] גבי המדיר אשתו מליהנות לו כו' וכי אדם נודר שלא לפרוע חובו ומשני כמ"ד אין מזונות לאשה מדבר תורה ע"כ. (פירושא) אלמא בע"ח שהוא גובה דבר תורה לא מפקע משום איסור קונם כמו שכתב רבינו נר"ו. ע"כ:
והרא"ה ז"ל כתב וז"ל ושמעינן מינה שיכול אדם להפקיע משכונא שמשכן לחבירו בקונם וכן יכול לאסור עליו כל מה שיש לו ונפקע שעבודו מנכסיו אבל נראין דברים שב"ד יורדין לנכסיו ומוכרין לאחרים ונותנין לזה ואם אסר נכסיו לכל העולם ב"ד כופין אותו להפקיר נכסיו על תנאי שלא יוכל זה לזכות בהן אלא בחובו ומיד שהפקיר נכסיו חל שעבודו של זה עליהן דבתר דפקע איסורייהו חל שעבודא דהאיך עלייהו למפרע ואם הם שני לווין הראשון מוקדם בדינו ואם אמר נכסים אלו דהשתא לא סגי ליה במכר או בהפקר נראה בודאי שב"ד מנדין אותו עד שימצא פתח לנדרו. ע"כ:
וז"ל הריטב"א ז"ל הא דאמרינן אלמוה רבנן לשעבודא דבעל פרש"י ז"ל אלמוה רבנן לשעבודא דבעל דשויוהו כלוקח גמור ולא כמלוה ונראה מדבריו ז"ל דיכול הלוה להפקיע נכסיו בקונם משעבודו של ב"ח ותימה דא"כ נעלת דלת בפני לווין וי"ל דכי עביד הכי משמתינן ליה עד דמתשיל לקונם דידיה דאפי' על דעת רבים יש לו הפרה משום פריעת ב"ח וזהו כשאסר נכסיו על כל העולם שאם לא אסרם אלא לב"ח הרי אנו יורדין לנכסיו ומוכרין לאחרים ומגבין לבע"ח. ע"כ:

וכדרבא דאמר רבא הקדש כו'. ואיכא דקשיא ליה רבא אמאי לא חשיב נמי מת דמפקיע עצמו מידי שעבוד כדאמרינן התם ביבמות בההיא איצטלא דמילתא דפרסוה אמיתנ' וי"ל דהא חשיב חמץ וכל איסורי הנאה בכלל. הרא"ה ז"ל. והא דעביד חמץ אב וכל אינך בכלל משום דאית בה רבותא טפי משום דאיכא לאקשויי עלה מדתנן נכרי שהלוה את ישראל על חמצו כו' ואיפשר דלכך האריך רש"י וכתב קושיא זו ותירוצא כאן בפירושיו אף על פי שאין דרכו להאריך ולמנקט שקלא וטריא דבדוכתא אחריתי כנ"ל.

ובמהדורא קמא כתב וז"ל הקדש כגון דקדיש קדושת הגוף כדמוכח הך דגרסינן ביבמות בפרק אלמנה דההיא איתתא דעיילא לגברא אצטלא כו'. ואמר קניא מיתנא רבא לטעמיה דאמר הקדש כו' דכי פרסוה אמיתנא קדיש קדושת הגוף דתכריכי המת אין להם פדיון אי נמי שיעבד שורו לבע"ח וחזר והקדישו למזבח מפקיע שעבוד המלוה וגובה חובו ממקום אחר וזה כשר לקרבן ואינו גזול דלא הוה קני ליה אלא לגוביינא בעלמא ואסור הנאה בין בהקדש דגמר שם שם מעגלה ערופה בסנהדרין ואף על גב דהויא משועבדת לכתובה ההקדש מוציא מידי שעבוד וקנייה מיתנא ודוקא קדושת הגוף כה"ג אבל קדושת דמים לא מפקע שעבוד דתנן בערכין מוסיף עוד דינר כו'. ע"כ:
חמץ כיצד נכרי שהלוה מעות לישראל על חמצו של ישראל וא"ל הישראל הלוה לגוי אם איני מביא לך אלו המעות מכאן ועד ששה עשר בניסן הרי הוא שלך מעכשו והגיע זמן ולא פרעו אף על גב דאיגלאי מלתא למפרע שקנה הגוי אותו חמץ מעיקרא ובאלו ימי הפסח של הגוי יהיה אפ"ה כיון דכי מטא איסור חמץ ומפקיע ליה לשעבודיה דגוי והוה ליה חמץ של ישראל ואסור בהנאה אחר הפסח והוא דהוה קאי החמץ ברשותיה דישראל אבל אי הוה קאי ברשותיה דגוי מותר הוא. הריטב"א ז"ל במסכת נדרים:

ותקדוש מהשתא אלמוה רבנן וכו'. ואיכא נוסחי דכתיב בהו תו לא תקדוש כלל כלומר וכיון דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל לא תקדוש כלל אפילו לאחר שתתגרש ומתרצי גזירה דילמא אתי לאחלופי בשדה שמשכנתי לך לאחר עשר שנים כלומר דאע"ג דהשתא לא חייל עליה הקדש לאחר עשר שנים כשנפדית חל עליה ואלו גבי אשה הוה מוקמי' לה אדינא למימר דלא חייל עליה הקדש לעולם הוה טעו למימר הכי בשדה ונוסחא זו משובשת דא"כ השתא דאתינן להכי למה לי טעמא דרב אשי דקונמות קדושת הגוף נינהו מעיקרא כי מקשינן ומי איכא מידי דהשתא לא קדוש ולקמיה קדוש הוה יכול לשנויי ליה הכי דבדין הוא דלא תקדוש אלא היינו טעמא דלקמיה קדוש לכי מגרשה גזרה דילמא אתי לאחלופי בשדה שמשכנתי לך לעשר שנים.
ורבנו נסים ז"ל נראה שהוא מפרש דכולה תירוצא הוא וה"ק דאילו אנן מקשינן ותקדוש מהשתא ומהדרינן אלמוה רבנן לשעבודיה דבעל דלא תקדוש כלל גזרה דילמא אתי לאחלופי בשדה שמשכנתי לך לאחר עשר שנים כלומר בדין הוא דמקדשה מהשתא אלא תקנתא דרבנן הויא לאפקועי לה השתא עד דמגרשה וטעמייהו דאי הוה מוקמי לה אדינא הוה טעו ביה עלמא וסברי דלא קדשה ומדמו לה לשדה שמשכנתי לך לעשר שנים דבהנהו עשר שנים לא חייל עלה הקדש כיון דסוף סוף קא אתו למשרי לה אמור רבנן מוטב ליהוי בהיתר ולא ליהוי באיסור ואתו ופקעי ליה לנדרא עד דמגרשה ואינו נכון דהא כה"ג נמי בשדה כלומר בקונם פקע שעבודה לאלתר. ותו דכי האי גזרה לא אשכחן בשום דוכתא ומאי חזו רבנן דשרו לה הכא אטו שדה שמשכנתי לך לאחר עשר שנים אדרבה הוו להו למימר בשדה שמשכנתי לך לאחר עשר שנים דתקדוש גזרה אטו הא אבל הנכון דלא גרסינן אלא ותקדוש מהשתא אלמוה רבנן לשעבודיה דבעל דלא תקדוש כלומר דכיון דמדינא מהשתא חייל הקדשה מתלא תלי וקאי וכי פקע שעבודיה דבעל חייל בהו הקדש ות"ק דאמר אינו צריך להפר דקסבר דאפילו גרשה אינה אסורה לחזור לו קסבר דאף על גב דכי לא קדיש השתא מדרבנן הוא מ"מ כל היכא דהשתא לא קדיש לקמיה נמי לא קדיש. הרא"ה ז"ל:

מתני' ואלו מלאכות וכו'. פירוש מלאכות גדולות שהאשה עושה לבעלה וכן אמרו בירושל' [ה"ו] שבעה גופי מלאכות מנו חכמים והשאר לא הוצרכו חכמים למנותן פי' ששאר מלאכות קטנות שהיא חייבת לו כמזיגת הכוס וחברותיה משאר תשמישין קטנים לא הוצרכו חכמים למנותם דהא פשיטא שהיא חייבת בהן ואפילו הכניסה לו כמה שפחות. הריטב"א ז"ל:

וז"ל רש"י במהדורא קמא ואלו מלאכות כו'. מוזגת את הכוס ומרחצת פניו ידיו ורגליו לא גרסינן במתניתין דהני ודאי פשיטא ליה דעבדא ליה דדברים המרגילים חיבה הן מדקאסרי לה לנדר דלא תעביד לבעלה מזיגה והרחצה כדאמרינן בגמרא. ע"כ:

וכתבו תלמידי ה"ר יונה ז"ל וז"ל טוחנת ואופה וכו'. וה"ה לישה ותנא טחינה ואפייה וממילא ידעינן הלישה שהיא בנתים ע"כ. ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל אופה. פת ע"כ.
וכתבו עוד תלמידי ה"ר יונה ז"ל וז"ל ומתניתין לא תני הני בדוקא אלא תני הני שהם מלאכות גדולות וממילא ידעינן המלאכות האחרות שהם קלות כגון הרחצת פניו ידיו ורגליו וליתן תבן לפני בקרו וה"ה להפשיטו ולהלבישו וכתב ר"מ הלוי ז"ל דכל הני מלאכות לא מחייבינן לה לאיתתא בגוייהו אלא היכא דנהיגי נשים בהדה וכשיעורא דנהיגי עושות עניות דכוותה או עשירות דכוותה. ומסתברא דדוקא לו אבל קמי בניו ובני ביתו לא מחייבה למטרח כדקתני בברייתא וכ"ש קמי גבראי והא דאמרינן לקמן קמי ארחי ופרחי מאן טרח לאו למימרא דאיהי גופא היא מחייבא למטרח באורחין דידיה אלא משום דהני שפחות אית ליה לדידיה נמי זכותא לאשתמושי בהו ולא מבעיא אי מנכסי צאן ברזל נינהו דממונא דבעל נינהו אלא אפילו בנכסי מלוג כיון דפירי דבעל נינהו לא מציא איתתא למפטרא נפשה בגינייהו אלא לבתר דקיימא בכולה תשמישתיה דבעל ואפילו הכי לא מצי למימר בעל דהני שפחות מכרנא להו לעלמא למרמא כוליה טירחא דביתיה עילויה דאיתתא דלאו אדעתא דהכי עיילי ליה מידי דהוה אבעל שמכר קרקע לפירותיו דלא עשה כלום משום ריוח ביתא כדבעינן למימר קמן במכלתין והדעת נוטה כמו שכתבנו דלישנא דקתני ומצעת לו את המטה לא משמע אלא לעצמו דמאיזה טעם תתחייב היא לטרוח עם אנשים זרים.
ועוד מצאתי בתוס' דמאי דאמרינן קמי ארחי ופרחי מאן טרח ה"ק אף על פי שאת אינך חייבת לשמש לאורחים כשהיינו אני ואת יחידים עכשו שהבאת שפחות יש ליך לתת מי שיטרח בהם כי כשיודעים שיש לנו שפחות באים אכסנאים לבית ואת גרמת לי דבר זה. עכ"ל תלמידי הר"י ז"ל:

הכניסה לו שפחה אחת כו'. יש שפירשו דדוקא כשהיא זונה את שפחותיה אלו דאי הוא חייב לזונם מה הרויח כדאוקים לה איתתא בחריקאי אדרבה טורח והוצאה הן לו וכן פי' ר' שמשון ז"ל וי"ל דכיון שהכניסה לו בנדוניא או בנכסי מלוג ויש לו זכות בהן והוא חייב לזונן ע"מ כן נכנסה וכאלו קבל עליו בפירוש דמי שתפטר היא ממלאכות אלו וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל והכין פשטה דמתניתין. הריטב"א ז"ל:

שתים אין מבשלת וכו'. ואיכא למידק אמאי בשפחה אחת דלינן מינה שלש מלאכות ובשתי שפחות לא דלינן אלא שתי מלאכות וי"ל דבמאי דפריך בגמ' ומשני מתרצא נמי הך דבגמ' פריך אמאי לא אפטרא מכולהו בחדא שפחה ומשני דבשפחה אחת לא סגי משום דידה ובשתי' לא סגי משום ארחי ופרחי ופרש"י לקמן שבמקום שיש בני בית רבים נוהגים להתארח עוברי דרך הילכך בשתי שפחות או בשלש דשכיחי ארחי ופרחי לא דלינן אלא שתי מלאכות כנ"ל. ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל שתים אינה מבשלת וכו'. בגמרא פריך אמאי לא אפטרה כו'. ודוק שלא תפס רש"י ז"ל בהכניסה שפחה אחת דעלה נמי פריך תלמודא וקל להבין.
וכן כתב הרא"ה ז"ל להדיא וז"ל הכניסה לו שפחה אחת לא טוחנת כו' שאלו שלש מלאכות ראויה לשפחה אחת שתים אינה מבשלת כו' סגיא לה לשפחה אחת בהדי ארחי ופרחי נמי דנפישי איידי דנפיש ביתא שלש אינה מצעת כו' ובהא נמי סגיא לה בהדי ארחי ופרחי דנפישי טפי ע"כ:

גירסת מקצת ספרים שלש אינה מצעת את המטה ואינה עושה בצמר ולגירסא זו הא דאמרינן בגמ' הא שארא עבדא מיירי משום מזיגת הכוס וחברותיה וכן פי' רש"י ז"ל וכ"ת הנהו אפילו יושבת בקתדרא נמי כדאיתא בגמרא אע"פ שאמרו ארבע יושבת בקתדרא אבל מוזגת לו את הכוס כו'. ההיא כבר תרגמה רש"י ז"ל דהתם אינו בתורת חיוב אלא דרך עצה טובה להכניס ביניהם אהבה וחיב' אבל הכא שלא הכניסה לו אלא שלש מוזגת לו את הכוס וחברותיה בחיוב. והא דאמרינן במסכת נדרים [פא ב'] קונם שלא אמזוג לו את הכוס אינו צריך להפר דאלמא משעבדא ליה מיירי כשלא הכניסה לו אלא שלש שפחות ומ"מ קשה שהרי בירושלמי [ה"ו] אמרו רב הונא אמר אפילו הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות לו דברים של יחוד סכה לו את גופו ומרחצת לו את רגליו ומוזגת לו את הכוס ויש דוחין דהתם כפייה בדברים קאמר ולא נהירא. והנכון כגירסת הספרים דגרסי שלש אינה מצעת לו את המטה ותו לא וכי אמרינן בגמרא הא שארא עבדא היינו משום עושה בצמר ומזיגת הכוס ובארבע יושבת בקתדרא שאינה עושה בצמר אבל מוזגת לו את הכוס וחברותיה בחיוב ואם נדרה עליהם אינו צריך להפר וכן עיקר. ויש נוסחאות דגרסי במתניתין להדיא אינה מצעת את המטה אבל עושה בצמר ולא נהירא כיון דתני מה שאינה עושה ממילא שמעינן דשארא עבדא והכי רהטה כולה רישא דמתניתין דלא פירש גבי שפחות אלא מאי דלא עבדא. ומיהו עדיין קשיא דאילו במתניתין תנן בהדיא דשלש אינה מצעת לו המטה ואלו בגמרא פירשו דאפי' בארבע מצעת לו את המטה ופרישנא השתא דההיא נמי בחיוב וכפשטיה דירוש' וי"ל בזה כדפי' רש"י דהתם אינו אלא הצעת לבדין בעלמא ועוד דהתם במטה שלו בלחוד וכדקתני מצעת לו ואילו הכא מיירי בשאר תקון המטה ובכל המטות שבבית דכל היכא דקתני מתניתין שחייבת להצעת המטה לא מטתו לבדו אלא ה"ה לכל הסמוכין עליו וכדמוכח בגמרא כדבעיא לפרושי עלה בס"ד. הריטב"א ז"ל:
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא שלש אינה מצעת את המטה ואינה עושה בצמר אבל שאר צרכים קטנים שבבית שאין בהם טורח כל כך כגון ליתן תבן לפני בהמה היא עושה וכיון שהכניסה לו ארבעה אינה עושה לו שום דבר ויושבת בקתדרא אבל מזיגה ורחיצה אכתי עבדא כדאמרינן בגמרא. ע"כ. ובמהדורא בתרא פי' בענין אחר:

ארבעה יושבת בקתדרא הא פרישנא לעיל דמהכא משמע דאפי' לר"ל דפליג אדרב הונא דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונת וכו'. וקסבר ר"ל מעשה ידיה עיקר לאו למימרא שיהא הוא יכול לומר איני נוטל מעשה ידיך ואיני זנך דא"כ אפילו הכניסה לו מאה שפחות היאך תפטר מעשה ידיה והלא הרשות בידו שלא לזונה אא"כ נותנת לו מעשה ידיה אלא ודאי ר"ל לא אתא אלא לאפוקי מדר"ה למימר דאינה וכו' ואף מעשה ידיה עיקר סבירא ליה ותקנות קבועות הן ואינן תלויות זו בזו ובין היא ובין הוא אין יכולין לבטל. והשתא דאתינן להכי היינו טעמא דכי הכניסה לו ארבע שפחות יושבת בקתדרא דאע"ג דמדינא נמי מעשה ידיהן דבעל לפי שהאשה עולה ואינה יורדת כיון שהיא חשובה שמכנסת לו ארבע שפחות ראויה היא ליפטר וכדאמרינן נמי בגמרא שה"ה כשראויה להכניס אע"פ שלא הכניסה כלומר שראויה להכניס שכן בבני משפחתה שהן מכניסות ואינן עושות מלאכה והיא עולה עמו ומסתברא דה"ה הכניסה לו כספים דמי ארבע שפחות:

רבי אליעזר אומר אפילו הכניסה לו מאה שפחות וכו'. פירשו רבותי שאינו כופה לעשות השיעור הנזכר לקמן אלא שתעשה כמו שתרצה ובלבד שלא תהא בטלה ומיהו מה שעושה דבעל הוי דלא עדיף מהעדפה שעל ידי הדחק דהוי דבעל אע"ג דעבדה מרצונה שלא בחיוב ויש לדחות דשאני העדפה דכיון שהיא מחוייבת לעשות לו עיקר מעשה ידיה עשו את הטפל כעיקר וזיכו לו העדפתה אבל בזו דמשורת הדין היא פטורה מן העיקר ואינה עושה אלא כדי שלא תבא לידי זמה מה שעושה עושה לעצמה כנ"ל. והלכה כרבי אליעזר כדאיתא בגמרא. הריטב"א:
ותלמיד הרשב"א כתב כפירוש רבותינו והקשה אמאי לא פליג רבי אליעזר ברישא דקתני שלש אינה מצעת את המטה ואינה עושה בצמר ואמאי נטר לה עד סיפא ותירץ כיון דטעמא דרבי אליעזר משום בטלה לא מצי פליג ברישא דהתם אע"פ שהיא פטורה משבעה מיני גופי מלאכות עדיין נשאר לה שהיא עושה מלאכות קטנות שלא הוצרכו חכמים למנותן הלכך אזיל טעמא דבטלה אבל השתא דקתני יושבת בקתדרא דמשמע שאינה עושה כלום ואפילו מלאכות קטנות ואדר' לילך בשליחותו מבית לעליה איכא טעמא דבטלה ומ"ה פליג רבי אליעזר דאפילו הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות בצמר. ע"כ:
גמרא טוחנת ס"ד אע"ג דדרך התנא לשנות כן וכדקתני נמי בעלמא אשת חבר טוחנת עם אשת ע"ה מ"מ הכא דנחית תנא לאשמועינן מלאכות שהיא עושה הוה ליה למידק בלישניה:
וז"ל הריטב"א ז"ל טוחנת ס"ד פרש"י ז"ל דטוחנת משמע שהיא טוחנת בידיה ופרקינן אימא מטחנת אע"ג דהתם תנן אשת חבר טוחנת עם אשת ע"ה ולא דייקי' עלה הכי משום דהתם לא נחתינן בה משום מלאכת טחינה אבל הכא דנחית תנא לפרושי מלאכות שהיא חייבת אית ליה לתנא למידק בלישניה כן פירשו בתוספות. ע"כ:
טוחנת ס"ד כלומר וכי תעלה על דעתך שהיא עצמה חייבת לסבב במרוצה סביב הריחים כמו הבהמה שעבוד כזה ודאי לא נתחייבה אלא אומר מטחנת כלומר טורחת בטחינה ומחמרת אחר החמור המסבב את הריחים ואי בעית אימא טוחנת ממש ומשכחת לה במקום שטוחני' בריחים של יד דכיון שדרך בני אדם לסבב הריחים ביד משועבדת היא לו בכך. תלמידי ה"ר יונה ז"ל.
ורש"י ז"ל לא פירש כן שכתב ז"ל טוחנת ס"ד. המים מגלגלין האופן וטוחן דוק ותשכח:
הא דתני ר' חייא אין אשה אלא ליופי פירשו בתוספות שלא בא אלא למעט מלאכות שמכחישין יפיה כגון אופה ומבשלת ומניקה הא שארא עבדא שלא תבא לידי זמה. הריטב"א ז"ל.
ולשון התוספות שלנו אינו כן אלא קא מסיימי לומר דאעושה בצמר לא פליג דמעשה ידיה תחת מזונות:

לימא מתניתין דלא כב"ש דתניא נדרה שלא להניק כו'. קשיא לי האי נודרת היכי דמיא אי בנודרת ממש שלא להניק אינו נדר דאין הנדרים חלין על דבר שאין בו ממש דכל שלא אעשה או אעשה דבר שאין בו ממש הוא ועוד דאין נדר אלא באוסר חפצא אנפשי' ואי באוסרת על נפשה פירות אם תניק לב"ה נמי תניק ויפר לה משום נדרי ענוי נפש ואי אסרה הנאת הנקה על בעלה הא תניא [נדרים לח א'] המודר הנאה מחבירו זן את אשתו ובניו ובנותיו ואמרינן עלה ואע"פ שחייב במזונותיהן וי"ל מאי נודרת נשבעת ולא דק וראייתם שאמרו [שם ח א'] האומר אשנה פרק זה נדר גדול נדר לאלהי ישראל. עי"ל דבנודרת ממש ואוסרת הנאת הנקתה על בעלה והא דתנן הזן את בניו התם בזן מדעת עצמו ומשום דאינו אלא כמבריח ארי מנכסיו וגרמת הנאה בלחוד אבל הכא בדיני כפייה איירי' וכדתניא ב"ה אומר כופה ומניקתו ובכי הא ודאי אסור דהתם הא משמע דאפילו בזן מדעת המודר ובשליחותו אסור משום דשליחותיה קא עביד וכדמוכח התם בר"פ אין בין המודר וכ"ש הכא שהבעל כופה להניק ולהאי טעמא הכא נמי אילו רצתה להניק מדעת עצמה מותר והא דקתני שומטת דד מפיו אילו רצה הבעל לכופה קאמר.
וב"ה אומר כופה ומניקתו כלומר ואינו צריך להפר דבמידי דמשעבדא ליה לבעל אינה יכולה לאסור עליו וכדתנן [שם סה א'] קונם שאני עושה לפיך אינו צריך להפר ולב"ה אפילו קיים לה הוא דאמר לה אי דנדרת מדידך היית אינו צריך להפר משום דכיון דהנדר אינו כלום אין קיומו אלא על מילי דכדי. הרשב"א ז"ל:

והריטב"א ז"ל כ' וז"ל לימא מתניתין דלא כב"ש נדרה שלא להניק כו'. לפי' לאו דוקא נדרה שלא להניק דהא נדרי איסור איסור חפצא נינהו ולא חיילי באעשה ולא אעשה אלא משכחת לה כגון שאסרה על בעלה דדיה להנאת חלבה. ומיהו ק"ל למאי דדחי' בסמוך דאפילו תימא ב"ש והכא משום דקיים לה איהו והוא נתן אצבע בין שיניה אמאי שומטת דד מפיו דהא כיון דמודו ב"ש דהיא משעבדא ליה לא חייל נדרה והויא לה כאומרת הנאת תשמישי עליך שכופה ומשמשתו ואע"ג דשמע וקיים לה בתר הכי דכשהוציאה נדרה מפיה לא היה כח בידה לאסרה עליו וי"ל דלתירוצא דלקמן סבירא לן שנדרה שלא תאכל פרי ידוע אם תניק את בנה דהא ודאי חייל נדרה אאותו פרי אם תניק ולב"ש דאמרי כיון דקיים לה איהו הוא נתן אצבע בין שיניה שומטת דד מפיו כדי שלא תאסר בפרי ההוא ולב"ה היא נותנת אצבע בין שיניה ומניקה את בנה ותהא אסורה באותו פרי או תצא בלא כתובה ע"כ. ואזלי בתר שטתייהו ז"ל דכתבו לעיל קונם שאני עושה לפיך כך הגירסא ולא גרסי שאיני עושה שאין הקונם חל על לא אעשה דקונם איסור חפצא הוא כך כתבו הרא"ש והריטב"א לעיל אבל התוספות ז"ל כתבו לעיל דשפיר גרסינן שאיני ולא הוי דבר שאין בו ממש דהכי נמי תנן בפרק בתרא דנדרים קונם שלא אתן תבן לפני בקרך אינו יכול להפר והילכך לדידהו עיקר קושיא ליתא ותירוצא לקמן פירשו לה בענין אחר וכדבעינן למכתב בס"ד:
שומטת דד מפיו דס"ל דאין חייבת להניק את בנה וכיון שאינה משועבדת לבעל בכך חל האיסור ולפי' שומטת דד מפיו מיד שאין מאכילין את הקטן בידים דברים האסורים ובה"א כופה ומניקתו דס"ל משועבדת היא להניק את בנה ולא חל האיסור. תלמידי ה"ר יונה ז"ל.

וכתב תלמיד הרשב"א שומטת דד וכו'. ה"ה דהוה מצי למתני ב"ש אומר' אינו יכול להפר אלא משום דקא בעי למתני ב"ה אומרים כופה ומניקתו נקט איהו נמי לישנא דכפייה. ע"כ:
נתגרשה אינו כופה יש שפירשו דאפילו בשלא נדרה אינו כופה גרושתו שתניק לו בנה אפילו בשכר כל שאינו מכירה והא דאמרינן לקמן במניקה שמת בעלה שחייב להניקו עד כ"ד חדש ואסורה להנשא מפני כן ולא מפליגינן בין מכירה לשאינו מכירה דוקא נקטינן התם אלמנה דכיון שמת בעלה ליכא דמסמסא ליה בביעי וחלבא אבל גרושה כיון שהבעל קיים הרי הוא נזהר בו וממסמס ליה וכדרך שאמרו באשה שהיא תחת בעלה במסכת יבמות וכן דעת רבינו שמשון ז"ל וכן נראה מדברי הרמב"ם.
אבל ר"ת ז"ל כתב דאפילו בגרושה נמי אסורה להנשא עד כ"ד חדש כי אע"פ שהבעל קיים כיון שהיא באיבה עמו ואינה רגילה בו ואם נשאת אסורה לדור עמו במבוי ולתבוע ממנו שום תביעה כדאיתא בפרק שני כשנאבד חלבה בושה לתבוע לו צרכיו וליכא דמסמסא ליה בביעי וכן פסק רב אחא בשאלתות שלו והכין משמע ביבמות [מב א'] בהא דאמרינן שלא ישא אדם מניקת חבירו ומעוברת חבירו וכי היכי דמעוברת חבירו לא ישא אפילו בגרושה ה"ה למינקת ולא עוד אלא דבמעוברת גופה איתמרו התם תרי טעמי חדא משום דיחסא דעובר וחדא משום חלבא וכי היכי דטעמא דדיחסא איתיה בגרושה ה"ה לטעמא דחלבא והא דהכא ארישא קאי דכיון דנדרה אין לו לכופה דתיתסר בפירי דעלמא אלא כשהתינוק מכירה כיון שנדרה בעודה תחתיו שאילו נדרה לאחרי כן כדי שתוכל להנשא קנסינן לה שלא תוכל להנשא שאם לא כן בטלת תקנת חכמים. הריטב"א ז"ל.

אבל ה"ר יונה ז"ל כתב כדעת ה"ר שמשון ז"ל וז"ל נתגרשה אינו כופה כו'. מלתא באנפא נפשא הוא ור"ל אם גירש את אשתו אינו יכול לכופה להניק את בנה ואפילו בשכר ואם היה מכירה ואינו רוצה לינק מאחרת נותן לה שכרה וכופין אותה להניקו מפני הסכנה ע"כ. וכן כתב רש"י ז"ל במהדורא קמא וז"ל ואם היה בנה מכירה שאינו רוצה לינק מאשה אחרת אלא ממנה נותן לה שכרה כשאר אשה אחרת דעלמא וכופה ומניקתו אע"ג דלא משעבדא ליה משנתגרשה וכל כך למה מפני הסכנה שלו והא דקתני נתגרשה לאו אנדרא קא מהדר ע"כ:
וכן כתב ר' ישעיה מטראני ז"ל וז"ל ואם היה מכירה כופה ומניקתו מפני הסכנה ומעלה לה שכרה ודוקא גרושה אבל אלמנה חייבת להניק את בנה בלי שכר כמו שהיתה עושה בחיי בעלה מ"ה אסורה להנשא עד כ"ד חדש והיתומים כופין אותה להניק ואין מעלין לה שכר הנקה כי אם נזונת מהם מזונות מרווחים ופוחתין לה ממעשה ידיה כדין מניקה בחיי בעלה שאותו השעבוד שהיה מוטל עליה להניק את בנה בחיי בעלה מוטל עליה אף לאחר מיתתו.
ורב צמח זצק"ל כתב שגם האלמנה מעלין לה שכר הנקה ואינו נ"ל אבל כשגרשה אדרבה פקע שעבודו מעליה ואינו כופה אותה אף אם מכירה ובשכר. וגרושה מניקה כיון שאין מוטל עליה להניק את בנה היא רשאה להנשא מיד ואינה צריכה להמתין כי אם שלשה חדשים אך אם היה מכירה. כלל אומר המשועבדת לינק אינה רשאה להנשא עד כ"ד חדש ושאינה משועבדת לינק היא רשאה להנשא מיד ומ"ה אמרי' לקמן מניקה שמת בעלה בתוך כ"ד חדש ולא קתני מניקה סתם למימר דדוקא שמת בעלה אבל אם נתגרשה אינה צריכה להמתין ובפרק החולץ דאמרינן סתם לא ישא אדם מעוברת חבירו ומינקת חבירו דמשמע אף גרושה הא אמרינן התם ותתבעינהו ליורשים דאלמא לא מיירי אלא באלמנה אבל בגרושה כיון שהיא יכולה להשליך בנה לבעלה למה היא צריכה להמתין אך אם היה מכירה שב"ד כופין אותה מפני סכנת הולד ע"כ. ואיכא למידק כיון דהא דקתני נתגרשה הויא מילתא באפי נפשה למה ליה לאייתוייה בלאו הכי נמי קאמר שפיר דמתניתין דלא כבית שמאי. וי"ל דאי לא הוה מייתי סיפא הוה אמינא דב"ש וב"ה במכירה מיירו וכגון שנתגרשה דלא משעבדא ליה ומתני' לעולם אפילו כבית שמאי:
ואם היה מכירה פי' המורה שאינו רוצה לינק מאשה אחרת ואינו נראה לי דא"כ אמאי בעינן ועד כמה ופליגי אמוראי בשיעורא לכשנראה שאינו רוצה לינק מאשה אחרת אז נכוף אותה ועוד ההיא דאותבוה בדרא דנשי מה צורך בבדיקה זו נבדוק ונראה אם יונק מאשה אחרת מ"ה נ"ל שאע"פ שהוא יונק מנשים אחרות אם הוא מכיר את אמו כופין אותה שכיון שהוא מכירה אם תניחנו תקשה לו פרידת אמו ומסתכן ומ"ה בעי ועד כמה שבכמה זמן יוכל התינוק להכיר את אמו שיסתכן בפרידתה וגם בבדיקה חוזרת הנער על כל הנשים לראות אם יכיר את אמו ואילו כפי' המורה כיון שלא היה יונק מאשה אחרת מה לו לומר הוה קא מסוי לאפה אלא ודאי יונק היה מהן ואפ"ה מפני שהיה מכיר את אמו כפו אותה. והלשון מוכיח דקאמר אם היה מכירה ולא קאמר ואם היה יונק אלא ממנה. ר' ישעיה מטראני ז"ל:
ותלמידי ה"ר יונה ז"ל אזלי בשיטת רש"י וז"ל בן כמה הוא מכירה ואסיקנא בן חמשים כלומר מחמשים יום ואילך הוא ראוי להכיר וצריך לבדוק אם מכירה אם לא ואם מכירה אז כופין אותה ואם לאו לאו אבל פחות מחמשים יום לא חיישינן להכי והרי הוא בחזקת שאינו מכירה כל זמן שלא יתברר לנו אבל אם יתברר לנו שמכירה כופין אותה להניק אחר שיש סכנה בדבר ע"כ:

אפילו תימא ב"ש הב"ע כגון כו'. הקשו בתוספות כיון דהשתא ס"ל דקסברי ב"ש שהיא משועבדת לו להניק את בנו היכי מציא נדרה שלא להניקו הא משעבדא ליה ופי' בתוס' דמיירי כגון שאסרה הנאת הנקה על עצמה שהיא נהנה בהנקה כדאמרינן לקמן היא אומרת להניק שומעין לה משום צער דידה ומיהו הרמב"ם פי' בפרק כ"א מה' אישות דהיינו צער פרישת הולד וכיון שכן הוה שייך לה הנאה בהנקה אבל בפרק ר' אליעזר דמילה [קלה א'] אמרינן נמי דבן שמונה חי דאמו שוחה עליו ומניקתו מפני הסכנה אלמא שיש לה הנאה בהנקה והנאה זו מציא שפיר למיסר אנפשה אבל אי אסרה הנאת יניקתה עליו אין הנדר חל כיון דמשעבדא ליה. ואם תאמר אם כן היכי פליגי בית שמאי ובית הלל אי כופה ומניקתו אי לא והא כיון דאסרה עלה הנאת יניקתו לא מציא להניק אליבא דכ"ע ותירצו בתוספות דלאו דוקא כופה ומניקתו קאמר ושומטת דד מפיו אלא בהכי פליגי דב"ש סברי דהוא נותן אצבע בין שיניה ואינו כופה לשכור מינקת וב"ה סברי דהיא נתנה אצבע וכו' וכופה שתשכור לו מינקת או תצא בלא כתובה.
ואין להקשות דלמה לי לאוקמה פלוגתייהו בהוא נתן אצבע ובהיא נתן לימא כי קאמר בית שמאי כגון שאסרה הנאת הנקה על עצמה ולהכי קאמרי בית שמאי שומטת דד מפיו דיש לומר דאם כן מאי טעמייהו דבית שמאי ואפשר דלהכי כתב רש"י הב"ע. ברייתא. פי' דכולה ברייתא בעינן לתרוצה ואי אפשר לתרוצה אלא בכה"ג ועוד בעי ליישב לשון הכא במאי עסקינן דלא שייך לשון עסקינן אלא עלה דשקלא וטריא ונדחק רש"י וכתב דאברייתא קאי ומשום דהויא ברייתא הויא ליה בשקלא וטריא דידן ודוחק:
והרא"ש ז"ל תירץ דמיירי כגון אמרה יאסרו פירות עולם עלי אם אניק את בנו וקיים לה איהו ב"ש סברי איהו נתן אצבע בין שיניה ושומטת דד מפיו ולא יהו פירות אסורין עליה ואם רוצה לגרשה יתן לה כתובה שהרי פשע במה שקיים לה וב"ה סברי דהיא פשעה וכופה ומניקתו ויהיו הפירות אסורין עליה (וכופה ומניקתו) ואם אינה רוצה להניק יגרשנה בלא כתובה. ע"כ. וכן תירץ הריטב"א ז"ל וכדכתיבנא לעיל.
ורש"י ז"ל במהדורא קמא תירץ עיקר קושיין בדרך ברור ופשוט כדרכו ז"ל שכתב וז"ל וקיים לה איהו שלא הפר לה כלום ביום שמעו וקסברי ב"ה הוא נותן אצבע בין שיניה כלומר דומה כאילו הוא הדירה מלהניק ואזיל ליה שעבודיה לפיכך תשמוט דד מפיו וב"ה סברי היא נתנה ואין שומעין לה להפקיע שעבוד בעלה ע"כ. ואפשר דהתוספות דחיקא להו לפרושי הכין דאי אין כאן נדר משום דמשעבדא ליה מאי מהניא שתיקתו פשיטא דכל שאינו צריך להפר שהוא שותק:
וכתב הרשב"א ז"ל וז"ל הכא במאי עסקינן כשקיים לה איהו פירשו המפרשים ששתק לה ביום שמעו. ותימה הוא דכיון שאין נדרה נדר דהא משעבדא ליה שתיקתו מאי מהניא דכל שאינו צריך להפר היינו שותק ויש לי לדחוק לפי פירושם בשסבור שהוא נדר ושתק על מנת לקיים ואין לזה טעם אלא נראה כשקיים לה כשאמר לה בפי' אי לא נדרת מדירך אני א"נ במקיים לה בפי' ואומר מקיימו אני ואפילו הכי לב"ה כופה ומניקתו דכיון דעיקר נדרה לא חל אין זה קיום שאין קיום במקום שאין נדר. ע"כ:
ונפלגו בכתובה דעלמא כגון שנדרה בנזירה וקיים לה הוא אבל בנדרה שלא להניק לב"ה לא מפסדה כתובתה דהא קיומו אינו קיום ואינה אסורה להניק ולמה תפסיד כתובתה. הרשב"א ז"ל. וכן פרש"י ז"ל:
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא. ונפלגו בכתובה דעלמא כיון דלא שמעינן מפלוגתייהו אלא למר הוא נותן ולמר היא נתנה מאי איריא דפליגי במניקה נשמעינן האי פלוגתא היכא דנדרה איהי בנזירות או בדבר אחר קשה ומקיים לה איהו אם יש לה כתובה אם לאו למר כטעמיה ולמר כטעמיה כדפליגי בהא נמי רבי מאיר ור' אלעזר בפרק המדיר אלא ש"מ הנקה אצטריכא לאורויי להו אם היא משועבדת לו להניק את בנה אם לאו. ועוד תניא בהדיא דאף על גב דלא נדרה קאמר בית שמאי אינה מניקה ע"כ:
ואיכא למידק בעיקר שמעתין טובא חדא מאי קא מתמה לימא מתני' דלא כב"ש ויהיה כן הרי ב"ש במקום ב"ה אינה משנה וכ"ש דהך מתני' אתיא דלא כר' חייא וכדאמרינן לעיל מתני' דלא כר' חייא ולא מתמהינן ולא מידי. ועוד אי פליגי ב"ש וב"ה אי משועבדת האשה להניק אי לא למה להו לאפלוגי בענין נדר ונפלגו להדיא בהנקה ולימא ב"ש אומר' אינה מניקה וב"ה אומרים מניקה וכדפריך בכיוצא בזה ונפלגו בכתובה. ועוד למה ליה סיפא נתגרשה ואינו כופה דלא שייך מידי לענין קושיין דלכ"ע הכי הוא דינא ואף על גב דתריצנא לה לעיל מתרצא שפיר. ועוד כיון דידע הא דתניא להדיא ב"ש אומרים אינה מניקה למה ליה לאהדורי בתר ברייתא סתמא דסביל פירושיה ה"ל לאתויי מיד הא דתניא להדיא ואפשר דאגב בעי לפרושי אידך ברייתא דבהכי פליגי והכין אורחא דתלמודא ודוחק. ועוד מאי קאמר אלא מחוורתא מתני' דלא כב"ש פשיטא ולא היה צריך הדבר לאומרו. ועוד דמעיקרא דחיקא ליה למימר הכי וכדאמר לימא מתני' דלא כב"ש ושוב קאמר דהיינו מחוורתא. ועוד אמאי לא אוקימנא דבהכי פליגי ב"ש וב"ה אי קונמות מפקיעין מידי שעבוד אי לא והכא כגון שנדרה בקונם ב"ש סברי דמפקיע מידי שעבוד ולהכי שומטת דד מפיו וב"ה סברי אינו מפקיע ולהכי כופה ומניקתו וכדאוקי רב אשי לעיל פלוגתייהו דת"ק ורבי יוחנן בן נורי וכדכתיבנא לעיל. ולזה יש לומר דאי הכי כיון דמשעבדא ליה אלא דמפקיע לה על ידי נדרה אמאי קאמרי ב"ש שומטת דד מפיו יפר לה הבעל דהא הוו להו דברים שבינו לבינה אם כן רבי יוחנן בן נורי אתיא כב"ש ושמואל פסק לעיל כר' יוחנן בן נורי. ועוד אדמפלגי בהנקה לפלגו בקונמות אי מפקיעין מידי שעבוד אי לא ומיהו אינך קושיי בדוכתייהו קיימי.

ונ"ל לתרץ דה"פ דשמעתין לימא מתניתין דלא כב"ש פי' הא קאמרינן לעיל דמתני' פליגא אדר' חייא דתני רבי חייא אין אשה אלא ליופי והילכך היינו דוחקיה דליתי ר' חייא כב"ש ואי הוה אמרינן דלא פליגי ב"ש וב"ה אלא בהנקה בלחוד אבל בשאר מלאכות אפשר דכולהו סבירא להו דמשעבדא א"נ לא משעבדא אינו דוחק דאמר לך רבי חייא אנא דאמרי אפי' כב"ה וע"כ לא פליגי ב"ה אלא בהנקה דהיינו צורך לבנים ואשה לבנים וכדתני איהו גופיה אין אשה אלא לבנים אבל בשאר מלאכות לא משעבדא לכך לא בעי לאתויי מעיקרא מדתניא ב"ש אינה מניקה משום דלא איירי אלא בהנקה אבל מאידך ברייתא דמיירי בנדרה מייתי דאיכא למשמע מינה דלב"ש לא משעבדא לשום מלאכה מהשנויות במשנתנו דאי לא פליגי אלא בהנקה לחוד לפלגו להדיא אי משועבדת להניק אי לא וממילא שמעינן אי חל הנדר אי לא אבל מדמפליגי בנדרה שלא להניק משמע דבהכי פליגי ב"ש סברי דלא משעבדא לשום מלאכה ולהכי אפילו בזו דאיכא למימר דאף על גב דלא משעבדא ליה כופה ומניקתו ולא תחול נדרה שיש בדבר פקוח נפש תדע דבסיפא קתני ואם היה מכירה נותן לה שכרה וכופה וכו'. אלמא אף על גב דלא משעבדא ליה כופה ומניקתו הכי נמי הכא קמ"ל דכיון דלא משעבדא ליה שומטת דד מפיו ולא תניקנו שחל הנדר ואי איכא סכנה במילתא ימצאו פתח לנדרה וכל שכן בשאר המלאכות דחל הנדר כיון דאפילו במקום דיש סכנת נפשות חל וב"ה סברי דמשעבדא ליה בכל המלאכות השנויות במשנתנו ולא תימא דוקא בהנקה ומטעמא דכתיבנא אלא בכל המלאכות השנויות משעבדא ליה ולא חל הנדר.
ואם תאמר אכתי לפלגו בהנקה אי משעבדא ליה אי לא דע"כ השתא נמי לא נקט הנקה אלא להודיעך כחן דב"ש דהכי נמי הוה מצי למנקט פלוגתייהו בנדרה שלא לטחון. ויש לומר דאי הוה נקיט ב"ש אומרים אינה מניקה הוה משמע דלא פליגי אלא בחלוקה חדא השנויה במשנתנו אבל בשארא מודו דמשעבדא אבל השתא דנקט לה בנדרה שלא להניק וקאמרי ב"ש שומטת דד מפיו ולא חלקו כלל בין מכירה לשאין מכירה אלמא דלא משעבדא ליה בשום מלאכה סבירא להו ומשום דאיכא סכנת ולד היה אפשר לומר דאף על גב דלא משעבדא ליה בשום מלאכה לא יחול הנדר קא משמע לן דשומטת דד מפיו וכדכתיבנא וב"ה נמי דקאמרי כופה ומניקתו ולא חלקו כלל בין מכירה לשאין מכירה אלמא דמשעבדא ליה בכל המלאכות דכשאין מכירה גריעא טפי הנקה משאר המלאכות שהם תשמישי הבית וצורך גופו של אדם אבל במכירה עדיפא טפי מאידך מלאכות וכיון דפליגי בכל המלאכות מעתה תיקשי היכי אתיא ר' חייא כב"ש ומשני אפילו תימא ב"ש כגון שנדרה וקיים לה איהו כו' פי' ואמר לך ר' חייא דאפילו באסרה הנאת יניקתה עליו קא מפלגי דלא משעבדא ליה ובהוא נתן אצבע והיא נתנה קא מפלגי ולמשנתנו לא פליגי אלא באסרה הנאת הנקה על עצמה וכמו שפירשו בתוספות וכדכתיבנא פריך תלמודא ונפלגו בכתובה וכו' ועוד דתניא כו' אלא מחוורתא מתני' דלא כבית שמאי פי' וב"ש וב"ה בהנקה בלחוד פליגי ורבי חייא אפשר דאתי ככ"ע דבהנקה איהו נמי מודה דמשעבדא ליה ונקט פלוגתייהו בנדרה שלא להניק להודיעך כחן דב"ה דלא חל הנדר כלל וכבר שמעינן בברייתא אחריתי דבהנקה בלחוד קא אמרי ב"ש דאינה מניקה כלל.
וכל זה יש לדקדק מלשונו של רש"י שכתב וז"ל שומטת דד מפיו. לא תניקנו שחל הנדר אלמא לא משעבדא ליה. כופה ומניקתו. דמשעבדא ליה ולא חל הנדר. ע"כ. ומיהו במהדורא קמא כתב וז"ל שומטת דד מפיו אינה מניקתו מדחייל נדרה אלמא דאינה משועבדת לו להניק את בנה כופה ומניקתו קא סברי דמשועבדת לו להניק את בנה ע"כ. ואיברא דמהאי לישנא לא משמע כדפרישנא דבהדיא כתב ז"ל דבהנקה פליגי ומיהו כיון דבמהדורא בתרא השמיט הרב ז"ל ההנקה משמע דחזר ופירש כדפרישנא כנ"ל: