שיטה מקובצת על הש"ס/כתובות/פרק ה/דף נה

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | מאירי | הרשב"א | הריטב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף נה עמוד א

לשבח פריש בה הרי"ף תרי פירושי עיין בהלכו'. וכתבו תלמידי ה"ר יונה ז"ל בפירושם על ההלכות וז"ל לשבח הפי' הנכון שאם לא היה לבעל קרקע שישוה שיעור כתובתה ואחר כך השביחו היתומים או הלוקח את השדה ושוה עכשו כשיעור הכתובה או נתאלמנה או נתגרשה אינה טורפת כל השדה עם השבח ועם הכל אלא מנחת שיעור השבח וטורפת השאר וכשם שעיקר הכתובה אינה גובה מן השבח הכי נמי תוס' ויש בזה דעת אחרת וזה עיקר. ע"כ:
לשבועה כשם שאינה נפרעת העיקר מן היתומים אלא בשבועה כך אינה גובה התוספ' אלא בשבועה ואם תשאל מאי איריא אלמנה אפילו ב"ח נמי דהא קי"ל הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה. ויש להשיב כתובת אשה איצטריכא ליה סד"א משום חינא תשקול בלא שבועה קא משמע לן תדע דהא תנן אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה ואקשו עלה בגמרא מאי איריא אלמנה אפילו ב"ח נמי דהא תנן הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ומהדרינן איצטריכא ליה סד"א משום חינא אקילו בה רבנן קא משמע לן. הרי למדת דאי לאו האי מתני' אין אלמנה נפרעת וכו' לא הוה מחייבי' לה לאלמנה שבועה כלל אלא יהבינן לה בלא שבועה משום חינא הלכך איצטריכא השתא לאודועי דכי היכי דעיקר כתובה לא גביא לה אלא בשבועה מהאי מתני' ולא מפסדינן להו משום חינא. ה"ר יוסף הלוי ן' מיגאש ז"ל:
והראב"ד ז"ל פירש דנפקא מיניה למיחד מטלטלי או ארעא במצרנהא לכתובה דאמרינן בסמוך דנוטלת בלא שבועה אם ייחד לה לתוספ' נמי נוטלת בלא שבועה מה שאין כן בחוב דעלמא דאף על גב דייחד לה חוששין לצררי משום דלפרעון קאי ואינו נפרע מן היתומים אלא בשבועה ואינו מחוור דלא הול"ל בשבועה אלא ליחוד וי"מ שאם פטרה מן השבועה בכתובה אף התוס' בכלל וגם אינו מחוור לי דהא שמעינן לה ממורדת ומוחלת דלשון כתובה כולל הכל וכיון דכולהו אינשי קרו לעיקר ולתוס' כתובה אי איתא דהוא לא נתכוון לפוטרה אלא על העיקר בלבד עליה דידיה רמיא לגלויי דומה למה שאמרו בפרק חזקת כיון דכ"ע קרו ליה בי סיסין והוא אמר להו בר סיסין עליה דידיה רמיא לגלויי דלאו בי סיסין הוא ועוד יש לפרש לענין שבועה שאין משביעין אותה אלא חוץ לב"ד ומדירין אותה בב"ד כדין העיקר. הרשב"א ז"ל:

וז"ל הרא"ה ולשבועה פירש"י ז"ל דכל היכא דקי"ל דנשבעת על כתובתה כגון נפרעת שלא בפניו וכו'. ואינו נכון דמאי שנא תוס' אפילו חוב אחרינא דעלמא נמי הכי דינא ויש מתרצים דאינצריך דאלו מדינא כל כתובה ראויה לגבות מן היתומים בלא שבועה דהא בתוך זמנו הוא וכדאמרינן בבבא בתרא שמתוהו ומית בשמתיה הלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע אלא משום דכתובה הוי תנאי ב"ד ואלימא מלתא דבי דינא חיישינן לצררי אבל תוספ' מהו דתימא דליכא למימר ביה האי טעמא ובתוך זמנו לגמרי הוא ותגבה בלא שבועה קא משמע לן וליתא דשעת מיתה זמנו הוא כדאיתא בבבא מציעא והכי מוכח בגיטין בפרק השולח ע"כ. וכ"כ הרמב"ן ובתוספו' מפרשים שאם נשבעת לא נטלתי כלום מכתובתי אף התוס' בכלל שבועה ואיני מודה בדינם לפי שהבא לגבות בשבועה צריך הוא לפרש שמא מורה היא לעצמה. הרמב"ן ז"ל. וכ"כ הרא"ה ז"ל תלמידו וז"ל ויש מפרשים לשבועה שאם נשבע' סתם שלא נפרעה כתובתה סתם אף התוספ' במשמע וליתא דהא ודאי ליכא למפטריה בהכי דהא לישנא דכתובה הכי והכי משמע ואפשר דלא אשתבעה אלא אכתובה בלחוד. ע"כ:

וז"ל הריטב"א ולשבועה פרש"י לכל הצריכין לישבע על הכתובה כגון הנפרעת שלא בפניו כו'. ואף על גב דפוגמת בהאי כלל איתיה איצטריך למנקטיה בהדיא לאשמועינן דפגימת תוספ' מהניא להשביעה אף על הכתובה שלא פגמה כלומר דאלו אידך שבועה דמנה מרן ז"ל בכולן היא נשבעת על מה שיש לה בו ריעותא שבכולן יש חשד בין בכתובה בין בתוס' ואין פירוש זה מחוור דמ"ה לא צריך לומר תנאי כתובה ככתובה דמי שאף בחוב בעלמא יש שבועה וכו' לכך פירשו בתוס' ז"ל דהא קמ"ל דאם נשבעה על כתובתה סתם או שפטרה בעלה שתגבה כתובתה שלא בשבועה אף התוס' בכלל וק"ל לענין פטור שבועה למה לא נאמר יד בעל השטר על התחתונה וכן לענין שבועתה שמא לא נשבעה אלא על עיקר כתובתה בלבד וידה על התחתונה והנכון דהא קמ"ל דכשם דהרשות ביד היורשים להשביעה או להדירה על כתובתה כן הדין בתוספ' משא"כ בחוב דעלמא שגובה בשבועה. עד כאן:
לשביעית פירש הרי"ף שאם פגמה וזגפה משמטת הכל בין כתובה בין תוס' ותמהו עליו האי מאי קמ"ל פשיטא אם כתובה משמטת כל שכן תוס' דהוא חוב דעלמא ולא קשיא דה"ק ככתובה דמי דחוב א' הוא ואם פגמה עיקר הכתובה לבד וזקפה גם התוספ' משמט שכך מצינו מפורש בדברי ר"ח ז"ל כגון שזקפה כתובתה עליו במלוה משמטת התוספת. ורש"י ז"ל פירש לומר שאין שביעית משמטת תוספ' כתובה כשם שאינה משמטת העיקר שהוא תנאי ב"ד ודבריו יותר נכונים שלדברי ר"ח ורבינו ז"ל היה לו לומר אם אינה משמטת התוספת קודם שילמדנו דין פגימתה וזקיפתה. זה כתבתי תחלה עד שראיתי במס' גיטין לרבינו בעל התוס' שפירש דכתובה ותוספת אין משמטין מן הדין בלא תנאי ב"ד לפי ששנינו שם הקפת החנות אינה משמטת רבי יהודה אומר הראשון ראשון משמט וקתני נמי שכר שכיר אינו משמט דאלמא לא משמט אלא מלוה וקתני סיפא האונס והמפתה והמוציא שם רע וכל מעשה ב"ד אין משמטין ומפרש עלה בירושלמי דרבי מאיר היא דאמר במלו' הדבר תלוי וההיא דקתני התם השוחט את הפרה וחלקה בר"ה אם היה החדש מעובר משמט מוקי לה בירוש' כרבי יהודה אלמא לת"ק דהוא סתם מתני' לא משמט אלא מלוה ממש הא כתובה ותוס' לכ"ע אין משמטין אלא כדפי' ר"ח ורבינו עיקר. הרמב"ן ז"ל:
וז"ל ה"ר יוסף הלוי ן' מיגאש ולשביעי' שאם פגמה כתובתה וזקפה השאר על בעלה בתורת חוב דהויא לה כהלואה דעלמא כשם שמשמטת העיקר כך משמטת התוספ'. ועיקר דבר זה מפורש במס' שביעית דתניא כתובת אשה פגמה וזקפה וכו' וגרסינן נמי בגטין אתמר מאימתי כתובה משמטת וכו' והיינו טעמא דלא משמט אלא עד דפגמה וזקפה משום דכתובה מעשה ב"ד כלומר אינה חוב שעשאה על עצמו אלא הדין הוא שעשאו עליו והלכך כי לא פגמה וזקפה עדיין לאו חוב הוא כי היכי דשמיט ליה אלא מעשה ב"ד הוא ומעשה ב"ד אינו נשמט כדתנן האונס והמפתה וכל מעשה ב"ד אינן נשמטין אבל כי פגמה וזקפה נפקא לה מתורת מעשה ב"ד והויא כחוב דעלמא ומחייבה בשמיטה וראיה לדבר דכתובה מעשה ב"ד מיקרייא הא דגרסינן בפ' שנים אוחזין אמר רבה בר בר חנה הטוען אחר מעשה ב"ד לא עשה כלום אמר לפניו לא משנתנו היא זו הוציאה גט ואין עמה כתובה וכו' אלמא כתובה מעשה ב"ד היא ויש לפרש ובשביעית שאם לא פגמה וזקפה כשם שאינה משמטת העיקר כך אינה משמטת התוספ' שלא תאמר העיקר הוא שאינה משמטת לפי שהוא מעשה ב"ד אבל התוס' כיון שאינו מעשה ב"ד שהרי לא היה מחוייב בו מן הדין אלא הוא כתבו על עצמו לשמוט כשאר כל החובין שבעולם קא משמע לן דכיון דתנאי כתובה ככתובה דמו הויא לה כעיקר ואינה משמטת. ע"כ.
וכל זמן שהיא בבית אביה פירש"י ז"ל דתנן בפרק הנושא כל זמן שהיא בבית אביה במשך אלמנותה גובה כתובתה לעולם וכל זמן שהיא בבית בעלה גובה כתובתה עד כ"ה שנה בלבד וכן תוספת. ע"כ. ולא בעי מרן ז"ל לומר שכן תוס' גובה אותה לעולם כל זמן שהיא בית אביה דאם כן מאי איריא משום דתנאי כתובה ככתובה ה"ה לחוב דעלמא אלא הא קא משמע לן דכשם שאין הכתובה נגבית אלא עד כ"ה שנה כך התוספ' לרבנן כשהיא בבית אביה ולר' מאיר כשהיא בבית בעלה ותלמודא דנקט הכא בכל זמן שהיא בבית אביה אתיא כרבנן דהלכתא כותייהו ורבינו ז"ל נקט כדר"מ דהויא רישא דמתני' והרי"ף ז"ל גם כן כתב וכל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובתה לעולם וגם הוא ז"ל רישא דמתני' נקט וכדכתיבנא לפרש"י ז"ל והכין אמרינן התם בפרק הנושא א"ר אבהו א"ר יוחנן אפי' תוספת אין לה דאמר ר' איבו א"ר ינאי תנאי כתובה ככתובה דמי. הריטב"א ז"ל. וכפי הנוסחא הכתובה בפירושי רש"י שלנו מפורשת כונתו להדיא עיין לקמן בפרק הנושא בלשון מהר"י מטראני ז"ל:

וז"ל רש"י במהדורא קמא כל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובתה לעולם כל זמן שהיא בבית בעלה גובה כתובתה עד כ"ה שנים שיש בעשרים וחמש שנים שתעשה טובה כנגד כתובתה מכאן ואילך אבדה כתובתה וגם התוספ' עמה דתנאי כתובה ככתובה וכו'. עד כאן:
ולכתובת ב"ד. יש לפרש דה"ק דתנאי כתובה ככתובה לכתובת בנין דכרין פי' דכי היכי דהכתובה עצמה טרפה ממשעבדי הכי נמי תנאי כתובה דהיינו כתובת בנין דכרין וגרסינן דאתמר ועד השתא מיירי לענין תוס' והשתא מיירי בשאר תנאי כתובה וכבר פירש"י ז"ל דכי קאמר תנאי כתובה ככתובה בכולהו תנאי מיירי, ולא נהירא הך פירושא דאם כן אמאי נקט תנאה דבנין דכרין טפי מאינך תנאי כגון מזונות ואי משום דפליגי בה אמוראי דמר סבירא ליה דטרפה ממשעבדי ומר סבירא ליה לא טרפה נקט הך לרבותא הא נמי ליתא דהא קי"ל דלא טרפה וכדפסיק תלמודא והנכון כדפרש"י ז"ל דלענין תוספ' מיירי באינך אחריני ואתמר גרסינן ול"ג דאתמר כנ"ל:
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא ולכתובת בנין דכרין דבנין דכרין גובין כתובה ותוס' ותמיהא לי היינו תנאי כתובה דכתובת בנין דכרין גופה כתובה היא. ה"ג אתמר כתובת בנין דכרין וכו' ע"כ. לא טרפה ממשעבדי מן הלקוחות לאחר שנכתבה כתובת אמן דחנן ירתון בפרקין דלעיל אינון ירתון כסף כתובתיך וירושה לא שייכא אלא במחוררין שביד אביו להורישן לו. רש"י במהדורא קמא:

ליתנהו בעינייהו וכו'. פי' הרי"ף ז"ל דהאי ליתנהו בעינייהו לאו דוקא אלא ה"ק שאותם בעצמם שייחד לה לכתובתה אינם בעין אבל איכא אחריני דידעי דבאי' מכח אותם מטלטלין והוצרך לפרש כן מפני שאם היה רוצה לומר שאינן בעין בעולם לא הם ולא הבאים מכחם לא הול"ל ליתנהו בעינייהו אלא אבדו או נפסדו ועוד אי ליתנהו בעולם כלל קאמר היכי אמרינן דגובה בלא שבועה דכיון שאינן בעולם אמאי לא חיישינן להתפסת צררי אלא ודאי בדאיכא אחריני מיירי. מפי מורי הרב נ"ר תלמידי ה"ר יונה ז"ל:
וכתב ר' האיי גאון ז"ל וז"ל מטלטלי בעינייהו מפרשין רבנן כגון שהיו לה מטלטלין תכשיטין כתובתה כגון בגדים וכיוצא בהן וכלו או אבדו והעמיד לה הבעל אחרים תחתם וידוע הדבר וברור שבגד זה תחת בגד פלוני שהיה כתוב על הבעל בכתובתה ואבדה הני כמטלטלי דאיתנהו בעיינייהו דמו וכי שקלה להו ליכא עלה שבועה אבל אי תבעה לאפוקי מיורשין לבד מאי דבהדה מלתא דמייחד לה ופסיק ויהיב לה חלופי מאי דהוה בכתובתה אינה נפרעת אלא בשבועה ע"כ. ורש"י כתב ליתנהו בעינייהו. כגון שאבדו. ואיכא למידק עליה למה ליה למינקט בעינייהו ואפשר דרש"י מודה לפירושו של הרי"ף ז"ל דלמ"ד בשבועה אפילו דאיכא מידי דאתי מחמתייהו ישבע ומ"ה נקט דליתנהו בעינייהו אלא דס"ל דמאן דאמר לא ישבע אפילו ליתנהו כלל קאמר דלא ישבע והיינו דאסמוך ז"ל בלא שבועה דכיון דאבוד וכו' והשתא ניחא דלכאורה פליג רש"י מדידיה אדידיה דכתב ז"ל מטלטלי ואיתנהו בעינייהו המייחד מטלטלין וכו' והן בעין וכו' אלמא דוקא כשהוא בעין ממש הוא דקא מיירי בלא שבועה ושוב כתב ז"ל ליתנהו בעינייהו כגון שאבדו אלמא דוקא ליתנהו כלל הוא דאיכא מאן דאמר בשבועה אבל אי איכא מידי דאתי מחמתייהו פשיטא דלכ"ע בלא שבועה. ובמאי דפרישנא ניחא. ומיהו רש"י ז"ל כתב במהדורא קמא וז"ל מטלטלי ואיתנהו בעינייהו אם ייחד לה מטלטלין בכתובתה וכשבאת לגבות כתובתה מהן לאחר מיתת הבעל עדיין ישנן בעין נוטלתן ואינה נשבעת על כתובתה ולא חיישינן דלמא צררי אתפס' בעל כיון דיחד לה מקום לגבות ממנו לא פרע לה ממקום אחר. ליתנהו בעינייהו ואנן סהדי שבלו או נשרפו בחיי הבעל ובאת ליפרע מנכסים אחרים של יתומים שהרי כל נכסי הבעל אחראין לכתובתה אע"פ שייחד לה מקום כדאמרן בפרקין דלעיל כתב לה שדה שוה מנה תחת מאתים ולא כתב לה כל נכסים וכו' בלא שבועה דכיון דייחד לה מאלו ודאי לא פרע לה ממקום אחר. בשבועה אימור כי חזא דליתנהו בעינייהו אתפסה צררי ע"כ. ואפשר משום דמיירי דאנן סהדי שנשרפו להכי נקט ליתנהו בעינייהו דהא בעי למיתב לה אחריני לייחד כתובתה אלו אתו לקמן לדינא והלכך הוה ליה כאלו אתו מחמתייהו. ליכא סהדי דנאבדו לית ליה לבעל למיתב אחריני ליחוד כתובתה דליתנהו בעולם כלל ודוחק כנ"ל. והריטב"א כתב וז"ל ליתנהו בעינייהו פי' האי לישנא מוכח דאיכא מידי דאתי מחמתייהו ובהא הוא דפסיק שגובה בלא שבועה אבל ליכא אפילו מידי דאתי מחמתייהו שבועה בעיא דאי לאו דאתפסה צררי לא הוה שבקא לה דלפקעינהו לגמרי וכ"כ הרב אב ב"ד ונראין דבריו ע"כ. אבל מתוך פרש"י ז"ל נראה דאפילו ליתנהו כלל דכיון דאתפסה חדא זמנא תו לא מתפיס לה. כ"כ הרא"ה ז"ל.
עוד כתב הרא"ה וז"ל וכתב הראב"ד דוקא בכתובה אבל בבעל חוב צריך שבועה איכא למימר דטעמיה דכתובה הוא דלאו בר גוביינא בודאי דאפשר דלא אתיא לידי גוביינא וכיון דכן לא חיישינן דאתפיס לה תו אבל בב"ח דודאי אתיא לידי גוביינא חיישינן דלמא מתפיס לה צררי ומיהו לא נהירא דהא כתובה בת גוביינא היא בשעת מיתה וזמנה נמי הוא ואמאי לא חיישינן דלמא אתפיס לה ההיא שעתא וצ"ת. ע"כ:

וז"ל ה"ר ישעיה מטראני ז"ל מטלטלי ואיתנהו בעינייהו וכו'. פירש המורה המייחד מטלטלין לכתובת אשתו ומת והן בעין והיא נפרעת מהן נוטלתן בלא שבועה ואינו נראה לי דכי היכי דאמרינן לקמן ייחד לה קרקע בארבע מצרנהא אמאי לא אמרינן הכא נמי ייחד לה מטלטלין ורב משה גאון ור"ח ז"ל פירשו מטלטלי דכתיבי בכתובתה בין דהנעלת ליה בין דכתב לה איהו וליתנהו בעינייהו פירוש כגון דחלפינון וידיעא מלתא דהני מטלטלין מחמת מטלטלין קמאי נינהו הלכך גביא להון בלא שבועה וזה הפירוש נ"ל. ע"כ:
ייחד קרקע בכתובתה בד' מצרנהא כדרך שנותנין ומוכרין מצר פלוני של פלוני שקלא לה לההיא ארעא בלא שבועה לאחר מיתתו. בחד מצרא שלא ייחד לה אלא מצר אחד לצד צפון או לצד דרום בלא שבועה כיון דייחד לה קרקע ודאי לא פרע לה ממקום אחר וכמאן דייחד להו לכולהו מצרי דמי. בשבועה דהא לא ייחד לה כלום דאיכא למימר מלא אצבע לצד פ' מצר פ' ייחד ולא יותר כיון שלא ייחד לה כל מצרים לפיכך חוששין שמא פרע לה ונשבעה שלא נפרעה. רש"י במהדורא קמא:
וז"ל ה"ר יוסף הלוי ן' מיגאש ז"ל בשבועה דכיון דלא סיים אותה בד' מצרנהא גלי אדעתיה דההוא יחוד לאו עלה קא סמיך בלביה והאי דייחד לה ארעא מלתא בעלמא הוא דעבד לה ולא קא סמיך בלביה לאקנויי לה ההוא ארעא כי היכי דליסיימה לה בארבע מצרניה הלכך חיישינן דילמא מקמי דלימות אתפסה צררי כי היכי דלסלקה מההיא ארעא ומ"ה לא סלקא אלא בשבועה. ע"כ:
אמר לעדים כתבו וחתמו פירוש אמר לעדים כתבו כך וכך תוספת והבו לה אי קנו מיניה לא צריכי לאמלוכי ביה ולמימר ליה גמרת בדעתך לאקנויי דכיון דקנו מיניה הא גמר ומשעבד נפשיה ולית ליה למהדר ביה אבל אי לא קנו מיניה צריכי לאמלוכי ביה אי גמר ומקני או לא דכיון דלא קנו מיניה איכא למימר דלא גמר בדעתיה לאקנויי ואית ליה למהדר שכיון שלא הקנה לה בקנין יכול לחזור במתנה דקנין גומר בכל. ואית מן רבנן קשישי דפריך על האי פירושא דהני מילי באמירה בעלמא מקנין ולא אמרינן דקנין גומר בהו ופירוקה דהאי פירכא דהיכא דאמרינן עמדו וקדשו קנו הן הן דברים הנקנים באמירה גבי כמה אתה נותן אבל לגבי בעל דכתב לאשתו לא מקני באמירה בעלמא אלא בכת יבה והקנאה. ובירושלמי כשם שהבעל פוסק כך האב פוסק אלא שהבעל מזכה בכתב והאב אינו מזכה בכתב אלא בדברים ובלבד דברים שהם נקנין באמירה ואית דמפרשי צריכי לאמלוכי ביה היכא דלא אמר אתם עדי הלכך אי קנו מידו אף על גב דלא אמר להו אתם עדי לא צריכי לאמלוכי ביה. גאון ז"ל:
וז"ל ה"ר יהוסף הלוי ן' מיגאש אמר לעדים כתובו וחתומו והבו לה פירוש כגון שהקנה לה ממון או שנתן מתנה ואמר לעדים כתובו וחתומו והבו לה שטרא דקני בה האי מתנה. קנו מיניה לא צריכי לאמלוכי ביה בשעת המתנה דכי קנו מיניה כבר קניא לה ההוא מידי ושטרא ראיה בעלמא דאקנו מיניה הלכך כיון דלאו בגופיה דשטרא הוא דקניא לה לההוא מידי אלא לראיה בעלמא הוא דכבר קנו מיניה לא צריכי לאמלוכי ביה אי יהבי לה ניהלה או לא דאי נמי אמר להו לא תי בו ניהלה לא צייתי ליה דהא כבר קנו מיניה. לא קנו מיניה מאי פומבדיתא אמרי לא צריך לאמלוך ביה אחר הכתיבה והחתימה אם יתנו לה שהרי אמר להם כתובו וחתומו והבו לה בני מתא מחסיא אמרי צריך לאמלוכי ביה אחר הכתיבה והחתימה ויתנו אותו לה דחיישינן דלמא הדר ביה ואיהי אכתי לא קניא ליה דהא לא קנו מיניה ואלו שטרא אכתי לא מטא לידה ואינהו נמי לא זכו לה לההוא שטרא דהא לא אמר להם זכו לה הלכך בשעה שרוצים ליתן השטר שהיא שעת קנייתה צריכי להמלך בו אם יתנו אותו לה כדי שתגמר לה המתנה או לא. והלכתא צריך לאמלוכי ביה וה"ה נמי אם נתן מתנה לאחר ואמר לעדים כתובו וחתומו והבו ליה דכיון דההוא אחר לא קני באמירה בלחוד אל א עד דמטי שטרא לידיה צריכי העדים בשעת הנתינה לאמלוכי ביה אי יהבי ליה ניהליה אי לא דחיישינן דילמא הדר ביה הנותן מקמי דלמטי שטרא בידיה. והאי דקתני גבי אשתו דלא תאמר כיון דאשתו היא לא צריך לאמלוכי ביה דלא הדר ביה קמ"ל דאפילו אשתו נמי צריך לאמלוכי ביה. ואי קשיא לך הא דאמרינן הודה בפני שנים צריך לומר כתבו וחתמו דש"מ דכיון דאמר להו כתבו לא צריך לאמלוכי ביה היינו טעמא דלא צריכי לאמלוכי ביה משום דההוא מידי דאודי ליה ביה לאו בההוא שטרא הוא דקני ליה כי היכי דצריכי לאמלוכי ביה אי יהבי ליה ניהליה אי לא אלא ההוא אודיתא גלויי מלתא בעלמא הוא דאית ליה גביה ההוא מידי והאי שטרא לשעבודי נכסיה הוא צריך ליה ולמהוי כמו מלוה בשטר כי היכי דלא מצי בתר הכי למימר ליה כבר פרעתיך הלכך כיון דאודי ליה גבייהו וא"ל כתבו וחתמו והבו ליה לא צריכי בתר הכי לאמלוכי ביה דמכי אודי גבייהו וא"ל אתם עדי איתחייב ליה בההוא מידי דהא גלויי מלתא בעלמא הוא ולא קני בהאי שטרא מידי כי היכי דלימלוך ביה בשעת נתינה והא דאמרינן כתבו וחתמו והבו לה קנו מיניה כו' דשמעת מיניה דלא קניא לה איתתא לההיא מתנה אלא עד דקנו מיניה א"נ עד דמטי שטרא לידה דוקא היכא דכתב ניהלה בשעת קדושין ושלא בשעת הנשואין אבל אי כתב ניהלה בשעת הקידושין או בשעת הנשואין קניא ואף על גב דלא קנו מיניה ולא מטי שטרא לידה דאי בשעת הקידושין כתבה ניהלה קניא מדרב גדל דאמר כמה אתה נותן לבנך כך וכך כל מה דיזכה לה בשעת הקידושין לא צריך קנין אלא באמירה בלבד הוא דקניא לה ואי בשעת הנשואין כתבה ניהלה נמי קניא לה דהא קי"ל דתנאי כתובה ככתובה דמו וכי היכי דכתובה לא בעיא קנין מדרב גדל ועוד דתנאי ב"ד היא הכי נמי תנאי כתובה לא בעיא קרן וכי היכי דלא בעי קנין ה"נ לא בעי חד מן תנאי ההקנאה כגון שיהא מצוי אצלו בשעת ההקנאה וכגון שלא יהא מטבע בחליפין אלא דאע"ג דאינו מצוי דהוא דבר שלב"ל ואף על גב דמטבע בחליפין הוא קניא ליה באמירה בלחוד משום דתנאי כתובה ככתובה דמו. והק' גאון ז"ל וזה נוסח דבריו בשאלה ותשובה ומדבריו אנו שומעים שזה שכותבים על החתן בשעת הקדושין שאם יחזור בו ולא יכניס אותה יהא עליו כך וכך קנס שאף על פי שאינו בתורת הקנאה שהרי אסמכתא היא ומטבע בחליפין ודבר שלא בא לעולם אפ"ה אם יחזור בו מחויב הוא באותו קנס מדרב גדל. וכיון דאמר גאון ז"ל דמדברי רב גדל שומעין אנו דמאי דמקבל הבעל לארוסתו על עצמו אינו צריך קנין הא נמי אינו צריך קנין וכיון דאינו צריך קנין אפילו יהיה זה הקנס שקבל על עצמו יותר מהמנהג הידוע באותו מקום מתחייב הוא בו הואיל וחייב את עצמו בשעת הקדושין כדרב גדל לאפוקי ממי שדן ואמר שאין החתן מתחייב בקנס שמקבל ע"ע בשעת הקדושין אלא עד שיקבל ע"ע כפי המנהג אבל ביותר ממנו ה"ל כשאר ההקנאות והמתנות הרי דברי הגאון סותרין דבריו ומסתברא כדאמר הגאון ז"ל ע"כ:

והר"י מטראני כתב וז"ל אמר לעדים כתבו וחתמו וכו'. פי' דמודה דהיא מתנת קרקע ומשמע מפירושו דמ"ה צריך לאמלוכי ביה דכל כמה דלא מטי שטרא לידיה דמקבל מצי נותן למהדר ביה אבל באודיתא אמרינן בל' כתבו ומכי אמר לעדים כתבו וקבל עליו שתהיה מלוה בשטר תו לא צריך לאמלוכי אלא כתבי שטרא ויהבי ליה למלוה דמשעת הלואה אשתעבדו נכסיו וכיון דקבל עליו מלוה בשטר תו לא צריך לאמלוכי ביה וכן כתב גם רבינו יהוסף הלוי ן' מיגאש ואינו נראה לי לחלק בין שטר אודיתא לשטר מתנה דגם בשטר אודיתא אע"פ שהמעות בידו כיון שבשעת הלואה לא קבלה על דעת מלוה בשטר אלא הוא רוצה לעשותה עכשיו מלוה בשטר כיון שלא הגיע השטר ליד המלוה יכול לחזור בו אף על פי שאמר כתבו וצריך לאמלוכי ביה דבאודיתא נמי פליגי ולא קשיא מאי דאמרינן בחזקת הבתים ובפרק דיני ממונו' בתרא הודה בפני שנים צ"ל כתובו דמשמע מכי אמר כתובו די לנו ולא צריכי לאמלוכי ביה אלא לעולם צריכי לאמלוכי ביה והאי דנקט צריך לומר כתבו משום דבקנין ובהודאה בפני שלשה אין צריך לומר כתבו אמר בהודאה בפני ב' צריך לומר כתובו אבל מיהו ה"ה נמי דצריך לאמלוכי ביה כדאמרינן הכא. עד כאן:
וז"ל הריטב"א ז"ל קנו מיניה לא צריך לאמלוכי ביה פירוש לא צריך לאמלוכי ביה אם חזר בו דמסתמא עומד הוא בדבורו אף לענין הכתיבה כיון שכבר זכתה בקרקע משעת קנין ולשון רש"י ז"ל בזה אינו מחוור שכתב לא צריך לאמלוכי ביה דכיון דקנו מיניה סתם קנין לכתיבה עומד ואיני יורד לסוף דעתו דאף על גב דסתם קנין לכתיבה עומד שמא חזר בו ועוד אפילו תימא דסתם קנין לאו לכתיבה עומד הא אמר בהדיא כתבו וחתמו ונראה שרש"י סובר דכיון דקי"ל סתם קנין לכתיבה עומד שוב אינו יכול לחזור בו על הכתיבה וזה אינו נכון כדברירנא בפרק הספינה גם אין זה במשמע מה שאמרו סתם קנין לכתיבה עומד אלא הפי' הנכון כמו שכתבנו וכן פירשו בתוספות עד כאן:

וז"ל רש"י במהדורא קמא אמר לעדים וכו'. אדם שאמר לעדים כתבו וחתמו מכירה זו או מתנה זו ותנו אותה לפ' וקנו מיניה קנין דיהיב ליה לא צריך לאמלוכי ביה כשבאין עדים לכתבה אין צריכין להועץ בו אם בלב שלם ובנפש חפצה רוצה שיכתבו לו שהרי קנו ממנו בקנין וסתם קנין לכתיבה עומד. צריך לאמלוכי ביה דכיון דלא קנו מיניה דילמא הדר ביה דהרשות בידו לחזור כל כמה דלא קנו ממנו אע"ג דאמר מעיקרא באפי סהדי כתבו וחתמו והני מילי שאינן נקנין בשטר בלא קנין דקרקע נקנית בכסף בשטר ובחזקה. ע"כ:
והלכתא צריך לאמלוכי ביה פירוש דכיון שהוא רשאי לחזור בו חוששין שמא נמלך וק"ל שאלו היה נמלך היה לו לחזור אחריהם ולהודיעם דסתם שליח עושה שליחותו ראיתי לר"א אב ב"ד שכתב דהב"ע שאמר להם מן האירוסין כתבו בשעת הנשואין דכיון שגלה דעתו שאינו רוצה שיכתבו לה מעתה חוששין שמא חזר בו אבל כשאומר כן בשעת הנשואין אין צריכין לימלך בו שאלו חזר בו היה רץ אחריהם וכן נראין הדברים ומסתברא דקנו מיניה לאו דוקא אלא ה"ה כל שזכו לה באחד ממיני זכיות וכדאמרינן התם זכו בשדה זו לפ' חוזר בשטר דוקא שחזר בפירוש. הריטב"א ז"ל:

תסתיים דר' נתן וכו'. עד הלכה כר"ש שזורי עיין תוס' פרק מי שמת (דף קמו ע"ב). דאזיל בתר אומדנא כגון הכא דאזלינן בתר אומד דעתו ואמרינן דלא כתב לה תוספת אלא משום חיבת כניסתה לחופה:
הלכה כר"ש שזורי בחולה מסוכן במסכת גיטין בראשונה היו אומרים היוצא בקולר ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו ואף על גב דלא אמר תנו דאזלינן בתר אומדנא ואמרינן דאי לאו דבעי למיתנא לא הוה אמר כתבו גט אלא מתוך שהוא בהול על עצמו לא נזכר לומר תנו חזרו לומר אף המפרש והיוצא בשיירא ר"ש שזורי אומר אף המסוכן. רש"י ז"ל במהדורא קמא ובמהדורא בתרא כתב ז"ל המסוכן הגוסס וכו'
וכתב הריטב"א ז"ל וז"ל פירש"י ז"ל דמסוכן היינו גוסס וק"ל דאם כן מאי טעמא דרבנן דפליגי עליה מי גרע מן היוצא בשיירא והנכון דמסוכן כל שקפץ עליו החולי ג' ימים כדברי הירושלמי או שחשב עצמו מסוכן דאמר ווי ליה לההוא גברא דמיית. ע"כ:

דף נה עמוד ב

ובתרומת מעשר של דמאי אגררא נסבא ולאו משום אומדנא ובפ"ג דמנחות דמתני' אגררא דתנן תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה ר"ש שזורי אומר אף בחול שואלו ואוכלו על פיו דלא מיבעיא אם חזרה ונפלה לתוך התבואה בשבת דמשום עונג שבת שואל לעם הארץ אם תקנה כל צרכה ואוכל על פיו אלא אף בחול אוכל על פיו דהואיל ומדמע כל התבואה דשוב אין לה תקנה בהפרשת דמאי לא אסרינן עליו כל התבואה משום תרומת מעשר דמאי דבדמאי הקלו כ"כ רש"י במהדורא קמא ובמהדורא בתרא כתב וז"ל ובתרומת מעשר של דמאי. משנה היא במסכת דמאי תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה ואסרה את החולין משום מדומע ר"ש שזורי אומר אף בחול שואל לעם הארץ שלקח ממנו הפירות הללו ואוכלן על פיו אם אמר הפרשתי מעשרותיו כראוי עד שלא מכרתים לך סומך עליו דהואיל ומדרבנן הוא הימנוהו במקום פסידא כי הכא שאין תקנה לחזור ולהפריש אלא למכרה לכהנים בדמי תרומה והפסד הוא לו והאי דנקט אף בחול משום דקתני התם מלתא אחריתי ויש בה חלוק דבשבת שואלו ואוכל על פיו מפני עונג שבת ולמוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר ע"כ. והתוס' לא פירשו כן דהא ודאי הא דמייתי הכא ובתרומת מעשר של דמאי משום אומדנא נסבא ולא משום גררא תדע דרישא דמתני' הכי איתא הלוקח פירות דמאי ממי שאינו נאמן בשבת שואלו ואוכל על פיו חשכה ליל מוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר ואיכא למידק ל"ל למתני חשכה ליל מוצאי שבת כו' פשיטא דדמאי לא התירו אלא בשבת וכי עד השתא לא שמעינן דדמאי בעי לעשורי. וי"ל דהא אתא לאשמועינן דאף על מה שהעיד היום לא יאכל בלילה דלא שרו ליה רבנן אלא בשבת שאינו יכול לתקן. ולשיטת רש"י ז"ל דפי' דטעמא משום עונג שבת אכתי קשיא פשיטא דמה לי מה שמעידו עליו בשבת ומה לי מה שמעיד עליו בתחלה הרי לא התירו אלא משום עונג שבת ואחר עבור השבת מיד אסור לאכול על פיו עד שיעשר הלכך ודאי היינו טעמא דרישא משום אימת שבת על עם הארץ משום דשבת קובעת למעשר ואתא לאשמועינן רבותא דאפי' מה שנשתייר ממה שהעיד עליו בשבת לא יאכל עד שיעשר דגזרינן אטו אחר שאין אימת שבת עליו מעתה כיון דטעמא דרישא משום אימת שבת ר"ש שזורי נמי דקתני אף בחול שואלו וכו' הכא נמי קאמר כשם שאימת שבת על ע"ה כך אימת תרומה על ע"ה פי' דע"ה לא נחשד על התרומה מפני שהיא במיתה כדאיתא בפרק בתרא דסוטה אבל על תרומת מעשר נחשדו דסברי אינה במיתה כל זמן שלא הופרש אבל השתא דכבר הופרש אלא שחזרה למקומה ירא הוא לשקר מאחר שקרא עליו שם תרומה ואע"ג שחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו הכא דאימת דימוע עליו נאמן וכיון דהיינו טעמיה דר"ש שזורי ש"מ דאזיל בתר אומדנא דאמיד דעתיה דע"ה דירא לשקר טפי מת"ק ואם תשאל הא רבנן נמי אזלו בתר אומדנא בשבת וכדקתני רישא אלא דפליגי בסיפא משום דירדו לסוף דעתו של ע"ה שאינו ירא מהדימוע ואין אימת דימוע עליו וכיון שכן אמאי נקט ר"ש שזורי טפי מדרבנן. תשובתך אי איתא דאית להו לרבנן אומדנא בעלמא כלל הכא משום פסידא כיון דלית ליה תקנתא לא הוה להו לאפלוגי עליה דר"ש שזורי אלא ודאי מאחר דפליגי עליה אע"ג דלית ליה תקנתא אלמא דלא אזלי בעלמא בתר אומדנא וברישא לאו היינו משום אומדנא אלא דירדו לסוף דעתו של ע"ה דאימת שבת עליו וכדכתיבנא. ודע שאין להוכיח מלשונו של רש"י דבמהדורא בתרא דטעמיה דר"ש השזורי לאו היינו משום דאימת דימוע על ע"ה ממאי דכתב ז"ל דהואיל ומדרבנן הוא הימנוהו במקום פסידא וכו' דאיכא למימר דכונת הרב לומר דמש"ה אית ליה דאימת דימוע על ע"ה ודלא כרבנן דפליגי עליה משום פסידא דלית ליה תקנתא ומיהו מדכתב ז"ל דטעמא דרישא משום עונג שבת והא דנקט ר"ש שזורי אף בחול לאו היינו משום אימה אלא משום דרישא קתני חלוק דבין שבת לשאר יומי הלכך שמעינן דס"ל לרש"י ז"ל דטעמיה דר"ש השזורי לאו היינו משום אימה אלא משום פסידא בלחוד כי היכי דמשום עונג שבת בלחוד קא שרי' ליה לאכול דמאי ומ"ה לא שקלו וטרו התוס' אלא ברישא דמתני' וכמאי דכתב רש"י ז"ל דטעמא דרישא משום עונג שבת ודוק כנ"ל והתוס' כתבו במסכת מנחות פ"ג דפלוגתא היא בירושלמי דאיכא מאן דמפרש היינו טעמא דרישא משום עונג שבת וצ"ע במאי דכתבו הכא בשמעתין:

מתנת ש"מ שכתוב בה קנין וכו'. בתוס' פליגי רבוותא בפירושא דהך שמעתא דריב"ם ז"ל פירש דדוקא שכתוב הקנין בתוך השטר הוא דס"ל לרב דהוי כמתנת בריא דאלומי אלמיה כיון שכתב כן בתוך השטר אבל אם כתב כל נכסיו וקנו מידו ולא נכתב הקנין בתוך השטר לא הוי לרב כמתנת בריא ואם עמד חוזר ושמואל דאמר שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר וכו' לרבותא נקט שטר דמגרע כח המתנה מחמת הקנין בשטר והאריכו בו תוס' בזה והעלו כן בשיטת ריב"א ורשב"ם. וקשה לשיטתם לשון ואין שטר לאחר מיתה ותירצו דהו"ל כאלו קאמר ואין קנין לאחר מיתה וכ"כ הרא"ש בתוספותיו בפרק מי שמת דהאי דקאמר שמואל אין שטר לאחר מיתה לאו דוקא שטר כלומר זכות הכתוב בשטר והיינו הקנין ועוד יש לגמגם לשיטתם ז"ל דקאמר לאחר מיתה דמשמע דאם הקנה לו לאחר ל' יום קנה אם הוא חי בקנין סודר דהשתא ובכמה מקומות לא משמע הכין וכמו שכתבו התוס' בהאשה רבה ולשיטת ריב"ם ניחא דלהכי יפה כח השטר דמחיים מקנה אפי'הקנה לו לאחר שלשים יום דהא איתא לשטרא בידיה אבל בקנין לחודיה לא דהא הדר סודרא למאריה.

וז"ל ה"ר יונה ז"ל בעליותיו בפרק מי שמת ושמואל אמר לא ידענא מאי אדון וכו'. דשמואל ס"ל דאע"ג דאיכא קנין ודאי מחיים לא קנה דבידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה ועוד ס"ל דאיכא לספוקי שמא לאחר מיתה נמי לא קנה וגריע משאר מתנות ש"מ דשמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ועקרה מתורת ש"מ שקונה בדברים ואין שטר לאחר מיתה. וא"ת כיון דקי"ל כרבי יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו ליהוי כמאן דכתוב בשטר מהיום וליקני מהשתא דאע"ג דאמר שמואל בידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה מ"מ מודה שמואל היכא דאמר מהיום כדמוכח בשמעתין בענין ההוא שטרא דהוה כתיב בחיים ובמות וכו' לא קשיא כיון דאזלינן בתר אומדנא ואמרינן שלא היה קנין אלא מחמת מיתה מהאי טעמא נמי לא אמרינן בשטר מתנת ש"מ זמנו של שטר מוכיח עליו משום דאזלינן בתר אומדנא ואמר כיון דלאחר מיתה קא יהיב לא גמר ומקני אלא לאחר מיתה ולא דמיא למתנת בריא אע"פ שכתוב בה לאחר מיתה דהתם איכא למימר כיון דהשתא כתיב ליה שטרא וכתוב ביה זמן גופא קא מקני מהיום וכ"כ רש"י במסכת כתובות ועוד נראה דזמן שכתוב בשטר מתנת ש"מ אינו מוכיח עליו שיקנה מהיום שאינו אלא לגריעות כח מקבל המתנה דאי הדר יהיב ליה לאיניש אחרינא שיזכה האחרון דקי"ל דייתיקי מבטלת דייתיקי וכדי להודיע איזה ראשון ואיזה אחרון כותבים בו זמן. הא דנקט שמואל שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ה"ה דהוה מצי למנקט שמא לא גמר להקנותו אלא בקנין ואין קנין לאחר מיתה משום דאיזה קנייה איכא לאחר מיתה לא בשטר ולא בקנין ולא בחזקה והאי מתנת ש"מ מיירי כגון דקנו מיניה ואמר להם כתבו וחתמו והבו ליה דאי לא אמר להו הכין אלא שקנו ממנו והן כותבין לו שטר מעצמו משום דסתם קנין לכתיבה עומד לא שייך למימר בהא שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר כיון שהוא לא צוה בפירוש על כתיבת השטר ולא הקפיד עליו ולא הוה ליה למימר אלא שמא לא גמר להקנותו אלא בקנין אלא ודאי מיירי כגון שצוה להם בפי' כתבו וחתמו והבו ליה והא דאיירי בכה"ג להודיעך כחו דשמואל שאע"פ שהוא מקנה לו בשתי הקנאות אפ"ה לא אמרינן שהוא מתכוין להקנאת בריא להקנות לו מעכשו אלא אמרינן שלא היה קנין אלא מחמת מיתה ולהכי נקט שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ולא נקט שמא לא גמר להקנותו אלא בקנין לאשמועינן דכה"ג נמי אמרה שמואל למלתיה אע"פ שצוה בפירוש על כתיבת השטר ועשו כן מחיים וכתבו וחתמו ונתנו לו ונמצא שהקנה לו בשתי הקנאות אפ"ה לא אמרינן הרי הוא כמתנת בריא כדפי' כנ"ל. ע"כ:

ועוד האריך ז"ל ואני קצרתי ובפרק מי שמת כתבתי כל לשונו ז"ל בס"ד עוד כתב וז"ל עוד אני אומר דלהכי לא נקט שמואל שמא לא גמר וכו'. אלא בקנין לרבותא דלא מיבעיא קנין לבד ובלא שטר דלא קנה דהא כל שלא חל הקנין לקנות מעכשיו אינו קונה לאחר זמן וכדאמרינן בנדרים פרק השותפין וכן דעת ר"י ז"ל בשמועה ההיא וטעמא רבה איכא דמדמינן לה למשיכה דאם אמר לו משוך פרה זו ולא תיקני לך עד לאחר ל' יום לא קנה אא"כ עומדת בחצרו לאחר ל' יום ולכסף לא דמי' כיון דחליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה ועוד דסודרא אהדר למאריה אשתכח שאין בידו כלום לאחר מכאן ולהכי נקט שטר לאחר מיתה דאפי' דשטר קונה לאחר זמן שאם אמר לו לא תקנה בשטר זה עד לאחר שלשים יום כיון שהשטר בידו קונה לאחר שלשים יום מ"מ לאחר מיתה אינו קונה שאין שום זכיה לאחר מיתה ע"כ. ועוד איכא נפקותא אחריתי בהך פלוגתא דרבוותא שכתוב בתוס' דגבי שאם אמר הלוואתו לפ' וכו' פרש"י ז"ל דמש"ה לא מהניא ביה קנין משום דאין מטבע נקנה בחליפין ולא פירש מטעם דאינו בעין משום דכיון דכתיב בשטר מהני אע"ג דליתיה בעיני' ומ"מ כיון דעיקר הקניה הכתובה בשטר היינו הקנין ובה קני כיון דאין מטבע נקנה בחליפין לא זכה בה אלא משום דדברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמו אבל מאחר שהקנין הכתוב בשטר קני אע"ג דליתיה בעיניה וכדכתיבנא והיינו לשיטת ריב"ם ז"ל אבל ריב"א ורשב"ם ליתיה לפירש"י וכמ"ש התוס' בד"ה שאם אמר הלואתו וכו' שהוא נמשך בזה וכדכתיבנא. ועוד קשה לשיטת ריב"א ורשב"ם ז"ל דבשלמא לשיטת ריב"ם היינו דמשמע ליה דרב אזיל בתר אומדנא ולא שמואל משום דכיון דאמר הרי היא כמתנת בריא וארכבה אתרי רכשי והקנין בלחודיה לא מהני ולא מידי ואם עמד חוזר ומשום דכתביה בשטר הוא דאמר דהרי הוא כמתנת בריא וארכבה אתרי רכשי אלמא דאזיל בתר אומדנא דהא קנין בלא שטר לא מהני ולא מידי ואם עמד חוזר ומשום דכתביה בתוך השטר אמדינן דעתיה ואמרינן אלומיה אלמיה לפי שכתב כן בתוך השטר והיינו אומדנא ואע"ג דכתב כן בתוך השטר אמדינן דעתיה נמי שאם אמר הלואתו לפ' הלואתו לפ' דאמדינן דעתיה דלארכביה אתרי רכשי עביד ואע"פ שלא פירש מפיק רב המנונא בהכי וכדפרש"י ז"ל אבל לשיטת ריב"ם ורשב"ם אין כאן אומדנא לרב דהא משום דאלים ליה כח הקנין ס"ל דהרי היא כמתנת בריא והרי הוא מפורש כן בהדיא ואין כאן אומדנא וכיון דעביד כן כד קציר ורמי על ערסיה אלמא דבעי דליהוי דידיה נמי כדין מתנת ש"מ ותרי רכשי מפורשין ביה בהדיא ואין אנו צריכין לאומדנא ותירצו התוס' דמשמע ליה דרב אזיל בתר אומדנא מדקאמר הרי היא כמתנת ש"מ דאי לא אזיל הוה ליה למימר הרי היא כמתנת בריא לבד ואע"ג דכתוב בשטר כד קציר ורמי וכו' היינו משום דהכי הוה מעשה כו' ככתוב בתוס' ע"ש כנ"ל. וז"ל רש"י במהדורא קמא שכתבו בה קנין מתנת ש"מ אין צריכה קנין שהרי דבריו של ש"מ ככתובין וכמסורין דמו והיינו שכתב להקנין דקאמר לא שנכתב השטר מתנה ע"פ ש"מ אלא שהעדים שקנו מידו כתבו צואת המתנה וקנין לזכרון בעלמא שכן היה דרכם לכתוב כדגרסינן בפרק יש נוחלין דהא אמר רב יהודה שלשה שישבו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין שנים כותבין ואין עושין דין והכי מוכח לקמן דלא קא מיירי בשטר מתנה שנכתב על פי ש"מ. ארכבה אתרי רכשי הרכיבה על תרי רכשים רוכבי הרכש דרומיי"ל בלעז כלומר מתנה מעולה היא על ידי שתי כחות כדלקמיה לא ידענא מאי אדון ביה ואינה כלום אם עמד אינו חוזר כיון דשוייה מתנת בריא על ידי קנין דעבד בה דדיינינן לה כמתנת בריא שאם עמד זה מחוליו אינו חוזר מה שאין כן בשאר מתנת ש"מ דאם עמד חוזר דלא אמרינן דברי ש"מ ככתובין וכמסורין אלא לאחר מיתה. שאם אמר הלואתי נתונה לפ' שבמדינת הים שהיה חייב לי וקנו עדים מידו וכתבו הקנין אע"ג דלא קאי איהו קטן בשעת קנין מתנתו מתנת ש"מ דהרי דבריו ככתובין וכמסורין דמו מה שאין כן בבריא דקנין לא מהני אלא בפני מקבל כדמוכח בפ"ק דקדושין דאמר רב יהודה מעשה באדם א' שחלה בירושלים וכו' ובמסקנא אמרינן אלא מאי אית לך למימר דליתיה למקבל מתנה הכא נמי מאי דפרכת נקנינהו ניהליה בחליפין כגון דליתיה למקבל מתנה אלמא דחליפין לא הוו אלא בפני מקבל ופליאה היא בעיני דהא מעשים בכל יום דקנינן שלא בפני מקבל (יש כאן חסרון) קנין לכתיבה עומד כדאמרינן באינך פרקין דלקמן הילכך אינה כלום דכל מתנת ש"מ אינה נקנית אלא לאחר מיתה ולאחר מיתתו של זה היאך כותבין ונותנין שטר מתנה כיון שלא נכתב מחיים דהאי שכתב בה קנין כדקתני צוואת ש"מ שהעדים כותבין לזכרון קא מיירי דאי בשטר מתנה א"כ כיון שנכתב מחיים אמאי אין שטר לאחר מיתה אע"ג דלא יהיב' ניהליה מחיים דהא קי"ל הלכה כרבי יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו ובבבא בתרא בפרק יש נוחלין נמי מוכיח דבלא אכתיב שטרא מחיים עסקינן דאיתמר ש"מ שאמר כתבו ותנו מנה לפ' ומת אין כותבין ונותנין שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה אלמא דכי לא אכתוב שטרא מחיים אמרינן דאין שטר לאחר מיתה סוף סוף הא דקאמר רב ארכבה אתרי רכשי והרי היא כמתנת בריא וכו' מכלל דאזיל בתר אומדנא ואמרינן דאדהכי עביד בה קנין דבעי למיהב ליה שתי כחות ע"כ.

וז"ל הריטב"א ז"ל שאם אמר הלואתו לפ' וכו'. פרש"י ואלו בבריא משום קנין לא זכו בה דאין מטבע נקנה בחליפין אלא אגב קרקע ונראה מדבריו דאגב קרקע זכו בה בבריא וליתא דבפרק יש נוחלין אמרינן בהדיא דליתיה בבריא אלא במעמד שלשתן וכן בדין דהא מלוה להוצאה ניתנה ואינו יכול להקנותה אלא כשהיה מלוה בשטר שנותן לו השטר וכל שעבודו ומיהו כותבין הרשאה על הלואה שבע"פ דהרשא' שליחות הוא וכדכתבי' בפרק מרובה בס"ד. ומסתברא דרב חדא מינייהו נקט וה"ה לכל יפוי כח שיש במתנת ש"מ יותר ממתנת בריא דנין בה כמתנת ש"מ:
שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר פי' שמואל מפשט פשיטא ליה שזו מתנת ש"מ היא כיון שמצוה בלשון ש"מ ואין כאן מתנת בריא כלל אלא דמספקא ליה אם כתב בה קנין במיפה את כחו או משום שלא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה ואפילו תפס מפקינן מיניה דנכסים בחזקתן כדאמרינן התם הוא מוציא מתחת ידו בלא ראיה והן אין מוציאין מתחת ידו אלא בראיה:
ואין שטר לאחר מיתה פרש"י שמא להכי כתב בה קנין שלא גמר בלבו להקנות לו מתנה זו על ידי דברי ש"מ אלא ע"י קנין וכתיבה כבריא דסתם קנין לכתיבה עומד ושטר ש"מ אינו קונה מחיים שאין דעתו ליתן כלום אלא לאחר מיתה ואפילו לרבי יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו ה"מ בנותן נכסיו לבנו לאחר מותו דדעתו לאקנויי גוף הקרקע מעכשו ופירות לאחר מיתה אבל זה אין דעתו ליתן בחייו כלום וכיון דמית תו לא מצינן למכתב שטרא בשמיה ונראה מדבריו ז"ל שאם כתבוהו מחיים שהוא קונה וכ"כ רשב"א והרמב"ם וזה אינו דכיון שאינו רוצה ליתן לו כלום מחיים היאך זכה בשטר זה מחיים אלא ודאי הכי פירושו שמא לא גמר להקנותו מתנה זו על ידי דברי ש"מ אלא ע"י קנין וכתיבה ואין דין הקנאת קנין וכתיבה לאחר מיתה דהא ליתיה דליקנייה ורבנן הוא דתקון דליקני באמירה כדי שלא תטרף דעתו עליו אבל להקנות בקנין ושטר לא תקנו כיון שלא אמר בפירוש שיקנה מעכשו כדין בריא אלא או כולה כבריא או כולה כדברי ש"מ. ע"כ: