ויקיטקסט

שיטה מקובצת על הש"ס/כתובות/פרק ה/דף נד

< שיטה מקובצת על הש"ס | כתובות | פרק ה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף נד עמוד ב

עריכה


אע"פ שאמרו בתולה גובה מאתים וכו'. ואיכא למידק אמאי נקט גובה ולא נקט כתובתה מאתים כלישנא דמתני' דפ"ק דתני בתולה כתובתה מאתים כו' וה"נ מסיים ואזיל אם רצה להוסיף וכו' דהיינו בעת הכתיבה ולא בעת הגבייה. ודע דבגמרא פריך פשיטא ומפרקינן מהו דתימא קיצותא עבדו רבנן וכו' וכתב הר"ן ז"ל בפירושיו על ההלכות דמהא שמעינן דמצי למכתב סתמא ויהיבנא ליכי מוהר בתולייכי כך וכך דאם איתא דלא שרי אלא במפרש עיקר כתובה והדר מוסיף כך וכך היכי תיסק אדעתין דליתסר ומאי כסופא איכא בהכי וכו' ע"כ. והלכך ה"פ דמתני' אע"פ שאמרו בתולה גובה מאתים פי' א, על גב דנאבד כתובה גובה מאתים מתנאי ב"ד וכדתן הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה כדאיתא בפ' הכותב ואלו התוס' אלו לא הוציאה שטר כתובתה לא גבייא לה כלל וכיון שכן אית לן למימר דלא מצי למכתב סתמא ויהיבנא ליכי מהר בתולייכי כך וכך דהא לא ראי זה כראי זה אפ"ה אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה וכו' פי' למכתב סתמא ויהיבנא ליכי וכו' וכדכתיבנא. ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ך אם רוצה.בגמרא פריך פשיטא. פי' הוקשה לו לרש"י ז"ל דלישנא דאם רוצה להוסיף משתעי בשעת הכתיבה וקא פתח ותנא אע"פ שאמרו בתולה גובה וכו' דקא משתעי בשעת הגבייה ותירץ ז"ל דבגמרא פריך פשיטא ובמאי דמשני לה תלמודא מתרצא נמי הך קושיא. וכתב עוד ז"ל שלא כתב לה תוספת שמדעתו אלא ע"מ לכונסה. ע"כ. פי' הוקשה לו דכיון דמיירי בכותב סתמא ויהיבנא ליכי וכו' וכדכתיבנא היכי מחלקינן בינייהו והא כי היכי דהמנה מאתים הויא מן האירוסין הכי נמי התוספת דהא כיילינהו בחד לישנא ובסך אחד ותי' ז"ל דכיון דסוף סוף התוספת כתב לה מדעתו הרי הוא מוחלק ועומד דמאי דכתב לה מדעתו לא כתב לה אלא ע"מ לכונסה כנ"ל ולקמן בגמרא גבי הא דפריך פשיטא נכתוב מאי דכתבו המפרשים ז"ל בס"ד:

אם רוצה להוסיף וכו'. לכאורה משמע דכי פריך תלמודא בגמ' פשיטא אמאי דאמרינן דיכול להוסיף מאה מנה קא פריך ומשני מהו דתימא קיצותא עבדו רבנן וכו' וכיון שכן אכתי קשיא דלמה ליה לאורוכי במתני' כולי האי ליתני בקוצר אע"פ שאמרו בתולה גובה מאתים וכו' יכול להוסיף אפילו מאה מנה. לכך נראה לפרש דהא ודאי ליכא לאקשויי פשיטא אעיקרא דמתני' דיכול להוסיף דהא מצי לשנויי דהא אתא לאשמועינן דתנאי כתובה ככתובה א"נ נקט הכי משום פלוגתא דראב"ע ורבנן אלא הכי פריך דאי לא אתא לאשמועינן דתנאי כתובה ככתובה למה ליה למיתני אם רוצה דמשמע דהא אתא לאשמועינן דאם ירצה לעשות כן יעשה פשיטא ודאי דהאדם רשאי בשל עצמו ומשני מהו דתימא קיצותא עבדו רבנן וכו' ואפשר דזהו שכתב רש"י ז"ל אם רוצה. בגמרא פריך פשיטא. פי' אמאי דקתני אם רוצה פריך בגמ' פשיטא כנ"ל. ובמהדורא קמא כתב רש"י ז"ל אפילו מאה מנה יוסיף ובגמרא פריך פשיטא. ע"כ. והכל אחד דכיון דקתני אם רוצה צריך להאריך נמי ולמיתני יוסיף ובמהדורא בתרא תקן ותפס כתחלת לשון המשנה דקתני אם רוצה וכו' וכדכתיבנא. וז"ל הריטב"א ז"ל אם רצה להוסיף וכו' בגמרא מפרש מאי קא משמע לן ואמאי קתני כי האי לישנא רצה להוסיף. ע"כ:
אפילו מאה מנה וכו' מדהאריך ותני אפילו מאה מנה ולא קצר ותני אם רוצה להוסיף יוסיף דמה לי חד מנה או מאה מנה דכיון דלא עבדו רבנן קיצותא הכל שוה שמעינן דאפילו אין לו מאה מנה יכול להתחייב ואין להקשות דא"כ מאי פריך תלמודא פשיטא דילמא הא אתא לאשמועינן דמדקתני אף על פי שאמרו בתולה גובה מאתים וכו' משמע דלא מצי לאוסופי כלל אפי' ביש לו קא אשמועינן רבותא ומכל מקום יש לדחוק לישנא דמתני' ולמימר דלא איירי מתני' אלא דוקא ביש לו והא דקתני אפילו מאה מנה לאשמועינן אף על גב דאיכא כיסופא טובא דזה כתובתו מרובה וזה מועטת ומיהו נהגו שכותב החתן לכלה מאה לטרין אף על גב שאין לו שוה פרוטה וכו' עיין בתוספות ובפסקי הרא"ש ז"ל:

וז"ל תלמידי ה"ר יונה ז"ל אם רצה להוסיף וכו'. ובגמרא פריך פשיטא שתנאו קיים ומתרץ מהו דתימא קיצותא עבדו רבנן שלא לבייש את מי שאין לו קמ"ל כלומר מתניתין אתא לאשמועינן דאפילו אם בעיקר הכתובה עצמה רצה להוסיף לכתוב במקום זוזי מאתן אלף זוז או יותר מוסיף ולא אמרינן כיון דחכמים תקנו לבתולה מאתים ולאלמנה מנה עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע אלא אם רצה מוסיף. ושואלים רבני צרפת ז"ל על מה נהגו העולם לכתוב תוספת אפילו מי שאין לו שום דבר והלא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם והיאך יכול להקנות לה מה שעתיד להרויח דבשלמא מה שנוהגין לכתוב בשטרות מה שקניתי ושאקנה מפני שזה אינו הקנאה אלא שמשעבד נכסיו אבל הכא שמקנה האיך יועיל הקנאה כזו. והנראה נכון למורי הרב נ"ר דהכא כיון שמקנה לה בסודר הוה ליה כלוקח שאע"פ שהסודר אינו שוה אלא פשוט הוא קונה אותו הסודר שנוטל בו הקנין באלף זוז או אלפים וגבי לוקח לא דיינינן ליה מקנה דבר שלא בא לעולם אלא שמשעבד מה שעתיד להרויח בעבור מה שלקח. ובתוספות מתרצי' דכיון שמודה לה הודאת פיו כמאה עדים דמי. ע"כ:
וז"ל הריטב"א מן הנשואין גובה את הכל פי' ואע"פ שלא קנו מידו דכיון דבשעת נשואין קבל על עצמו מתחייב הוא באמירה כההיא דאמרינן בשטת פסיקתא שהן דברים הנקנין באמירה בההיא הנאה דמתחתנין אהדדי ואע"פ שלא היה לו כלום באותה שעה מתחייב הוא וכדאמרינן לקמן חייב אני לך מנה בשטר חייב דאע"ג שאין אדם מקנה דשלב"ל מתחייב הוא בדשלב"ל כיון ששעבד עצמו לכך בלשון חיוב ושעבוד וכן מתחייב כאן באמירה וכאותה שאמרו מתנה ש"ח להיות כשואל ובירושלמי הוסיפו עוד לומר שאפילו אחר נשואין הוא מתחייב בדברים דבעי למיתן כמה ולא מהדר ביה ואמרינן ויכולה היא בתמיה ופריקו מעיקא ליה ומשבק ודעת רבותי דכיון דלא פירשו הכי בגמרא דילן לא עבדינן בהא עובדא וכן הסכימו רבותי דמתנה לחוד שאדם כותב לאשתו בשעת נשואין הרי היא זוכה בה לגמרי כפי מה שפירשו ומוכרת ונותנת למי שתרצה אם התנה כן ולא אמרינן שלא כתב לה אלא לפנחייא בעלמא כדברי הרב אלברצלוני ז"ל וכן כתב רבינו הגדול ז"ל בתשובת שאלה שהכל לפי תנאי וכאלו נתן לה לאחר נשואיו ומיהו מתנת מעות שנוהגין לכתוב אינה כלום אם לא נתחייב לה בלשון חיוב ואפילו היו ברשותו באותה שעה שאין מתנה אלא על דבר מסויים שיזכה בו המקבל לשעתו ויטלנו לעצמו ואם נאנס נאנס לו וזה ברור. ע"כ:
גובה את הכל אפילו תוספת והא דאוקימנא בפירקין דלעיל הלכתא אחד זה ואחד זה מן הנשואין ה"מ לטרוף לקוחות מזמן נשואין שלא כתב לה אחריות עד שעת חופה שכותב לה כתובה אבל מן המחוררין גובה אפילו מן האירוסין. רש"י ז"ל במהדורא קמא. וכתבו תלמידי ה"ר יונה ז"ל ומיירי כשכתב לה כתובה ותוספת משעת אירוסין ולפיכך ס"ל לת"ק דכיון דאקני לה מיד זכתה בכל ור' אלעזר בן עזריה סבר כת"ק בנשואין דגובה הכל דחיבת חופה קונה אפילו התוס' אבל מן האירוסין אינה גובה אלא עיקר כתובה בלבד אבל תוספת לא שלא כתב לה תוספת אלא לדעת שהוא כונסה ואפילו כשהוא מגרש אותה בע"כ אינה גובה התוספת דלעולם אין לה שום זכות בתוספת עד שעת נשואין. ע"כ:
מן האירוסין בתולה גובה מאתים פי' הרמב"ם ז"ל שגובה מבני חרי וכן פי' רבינו שרירא ז"ל שלא עלתה על דעתו שאלו רצה למכור מנכסיו עד שעת נשואין שלא ימכור ואינו נכון חדא דגובה סתם אפי' מן מהשועבדין משמע ועוד דקתני גובה מן האירוסין דומיא דגובה מן הנשואין דהוי אפילו מן המשועבדין ות"ק נמי בהדדי תני להו גובה את הכל ולא לצדדין נקט לה. הריטב"א ז"ל. וכן פירש הרשב"א ז"ל:

רבי יהודה אומר וכו'. מלתא באפי נפשה קאמר ולא מפלג פליג. רש"י ז"ל במהדורא קמא:

גמ' פשיטא מהו דתימא וכו'. וה"ה דהוי מצי למימר דמשום פלוגתא דר' אלעזר בן עזריה ות"ק תני לה וא"נ משום דינא דתנאי כתובה ככתובה אתא לאשמועינן מדקתני רצה להוסיף אלא ההוא טעמא דכדי שלא לבייש מי שאין לו עדיף ליה למינקט משום דחשו ליה רבנן בכמה דוכתי כנ"ל. ועוד נ"ל דרבה קא קשיא ליה דאי לאשמועינן תנאי כתובה ככתובה אם כן משום פלוגתא דר' אלעזר ות"ק ליתני אף על פי שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה אם הוסיף לאלמנה מנה בין מן האירוסין בין מן הנשואין גובה את הכל וכו' אבל השתא דקתני רצה להוסיף יוסיף משמע דאתא לאשמועינן שהרשות בידו להוסיף וזה פשיטא ומה קא משמע לן. זה נראה לי יותר נכון. הרשב"א ז"ל:

וז"ל הריטב"א ז"ל פשיטא כלומר למה ליה למיתני אם רצה להוסיף מוסיף דאי משום דבעי לאשמועינן דתנאי כתובה ככתובה דמי א"נ משום פלוגתא דר' אלעזר בן עזריה ורבנן הוה ליה למיתני אף על פי שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה אם הוסיף לה אפילו ק' מנה נתאלמנה או נתגרשה בין מן האירוסין בין מן הנשואין וכו'. למה ליה למיתני אם רצה להוסיף מוסיף פשיטא ע"כ. וכיוצא בזה דקדקנו מלשונו של רש"י ז"ל במשנתינו ומיהו במהדורא קמא כתב רש"י וז"ל פשיטא דמוסיף. קיצותא עבדו רבנן מנה מאתים אין טפי לא שלא לבייש את מי שאין לו להוסיף כל כך ע"כ. ומשמע נמי מלשונו דכי קתני מתני' אם רצה להוסיף ביש לו מיירי וכבר כתבנו במתני' דהתוס' חולקין:

וכתב הרא"ה וז"ל מקשינן ארישא דמתני' פשיטא ומהדרינן מהו דתימא קיצותא וכו'. ותמיה לן הא מלתא אכתי פשיטא אטו אי קא בעי למיתן לה מתנה מי לא מצי יהיב ומסתברא לפרושי דאורחייהו הוה דכתבי ליה לתוספת בכלל כתובה שהיו כותבין ויהיבנא ליכי בכתובתיך מאה מנה והיינו דאיכא כיסופא וקמ"ל דלא חיישינן אבל היכא דכתב לה כתובה והדר יהיב לה במתנה טפי הא פשיטא מלתא ולא צריכא למימר. ע"כ:

וז"ל הריטב"א ז"ל מהו דתימא כו'. קיצותא וכו' האי טעמא תמיה טובא מאי לבייש את מי שאין לו איכא ולמה להו לרבנן למיתן קיצותא שלא יתן מנכסיו לאשתו כשם שנותן לעוברי דרך ויש לומר דהא קמ"ל שאפילו אם רצה לכלול התוס' עם הכתובה ולומר לה ויהבינא ליכי מהר בתולייכו מאה מנה רשאי סד"א דקיצותא עבדו רבנן לכתובה שלא יכלול עמה כלום כדי שלא יהא בושת לבנות ישראל שזו כתובתה מרובה וזו כתובתה מועטת ואם רצה להוסיף יוסיף לה באפי נפשה קא משמע לן שכולל וכותב ואינו נמנע. כן פירשו בתשובת הגאונים ז"ל ולפום האי פירושא הא דנקט שלא לבייש את מי שאין לו ולא קאמר שלא לבייש את מי שאין לה יש לומר דכלא חדא היא וה"ק שלא לבייש את מי שאין לו נכסים לתת נדוניא גדולה לבתו כדי שיכתבו לה כתובה גדולה כנ"ל ע"כ. ומלשון רש"י ז"ל שבמהדורא קמא לא משמע כן וכדכתי'. עוד כתב הרא"ה ז"ל ויש מן הגאונים ז"ל שכתבו שאין התוס' צריך קנין אלא הרי היא זוכה באמירה בעלמא דכי היכי דקיימא לן דאיתא לדרב גידל בשעת קדושין דה"ה בשעת נשואין מההוא טעמא גופיה ובירושלמי אמרו דאפילו אחר נשואין היא קונה באמירה ופירשו הטעם לפי שרוצה הוא ליתן כמה שלא תחזור בה ואמרינן ויכולה היא אמרינן כן מעיקא ליה ומשבק ליה וצ"ת:

אלא רצה להוסיף דמשמע בעל פה שאע"פ שלא כתב לה נתחייב בה באמירתו אלמא דתנאי כתובה ככתובה דכי היכי דאמרינן לא כתב לה כתובה בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה הכי נמי תוספ' ומה כתובה נקנית באמירה דאמר רב גדל כמה אתה נותן לבנך כך וכך וכו'. תוספ' נמי כיון דאמר הכי והכי מוסיפנא לה אף על גב דלא כתב לה חייב דהן הן הדברים הנקנין באמירה כך שמעתי ולא דייק דאם כן הוה ליה למחשב האי אנפא בהדי הני אנפי דקא חשיב דמאי נפיק מיניה לפיכך נ"ל כלשון הנמצא בתשובות רצה לכתוב לא קתני אלא רצה להוסיף דכל להוסיף משמע כולה כתובה חדא מלתא היא כמו מוסיפין על העיר ועל העזרות ועל הלשכות דעבדי לה חדא קרתא רבתי חדא לשכה רבתי חדא עזרה רבתי אבל לכתוב משמע תרי מילי נינהו דהא כתיבה לחודה והא כתיבה לחודה ומדקתני להוסיף דעריב כלהו לחדא כתובה ש"מ דתנאי כתובה ככתובה דמי ונפקא מינה לכל הני אנפי. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
וז"ל הריטב"א ז"ל רצה לכתוב לא קתני אלא רצה להוסיף פי' דרצה לכתוב משמע שכותב לה מתנה וחיוב מדעתו ואינו בדין כתובה אבל השתא דקתני מוסיף משמע שנעשה טפל לכתובה וכאלו הם דבר אחד וכדאמרינן מוסיפין על העיר ועל העזרה שקדושת התוס' כקדושת העיקר. ע"כ:

וז"ל תלמידי ה"ר יונה ז"ל רצה לכתוב לא קתני כו'. פי' אם היה שונה לשון כתיבה על התוס' הוה משמע דאפי' התוס' כמו שטר אחד דעלמא שיש לו בו דין אחר בפני עצמו אבל עכשו ששנה להוסיף מלתא אגב אורחין אתא לאשמועינן שהתוס' שמתנה להוסיף עליה הכל הוא ענין אחד עם הכתובה ודין אחד וכמו שבשאר התנאים שהם תנאי ב"ד מזונות וכתובת בנין דכרין אמרינן תנאי כתובה ככתובה דמיא דלדעת זה כתבו. ע"כ:

מסייע ליה לר' איבו אמר ר' ינאי כו'. תנאי כתובה וכו' פרש"י ז"ל תנאי כתובה תוס' שהוא מתנה להוסיף לה וכן מזונו' וכל הנך דתנן בפרקין דלעיל ככתובה דמו והקשו עליו בתוס' שהרי המוחלת כתובת' יש לה מזונו' ומוכרת יש לה כתובת בנין דכרין ועוד מדקאמר ולכתובת בנין דכרין מכלל בההוא תנאה לא קא' שתנאי כתובה ככתובה ה"ה דלא איירי בשאר תנאי כתובה אלא הנכון דלענין תוספ' איירי בלחוד דעליה עסקי' השתא וקרי ליה כתובה מפני שהוא דבר שמתנה מעצמו כדפרש"י ז"ל והריטב"א ז"ל. ומשום דקשיתיה לרש"י לשון תנאי כתובה אי קאי אתוספ' בלחוד דעליה עסקינן השתא וקרי ליה כתובה דבתוספ' לא דייק שפיר לשון תנאי כתובה דוק ותשכח להכי פריך ז"ל בהדי תוספ' כלהו אינך תנאי כתובה ועיין בהר"ן על ההלכות:
למוכרת ולמוחלת מכרה כתובתה לבעלה או מחלה מכרה ומחלה נמי תוספ'. רש"י במהדורא קמא:

למורדת פירוש דתנן בפרקין המורדת על בעלה פוחתין לה מכתובתה כו'. עד מתי הוא פוחת עד כנגד כתובתה לא תימא כנגד מנה מאתים לחודייהו פוחתין אבל אינו משהה לפסוק אף על התוספת ולהפסידה ממנה דמתנה יהיב לה ע"מ לכונסה והרי כנסה וה"נ אמרי' גבי אילונית דמתנה בעלמא יהיב לה מחמת חיבת ביאה ראשונה וכמו שכתבו התוס' בסמוך וכן פרש"י ז"ל להדיא במהדורא קמא וז"ל למורדת דתנן במתני' המורדת על בעלה פוחתין לה נמי תוספ' ע"כ וקשה במתני' דלקמן פליגי תנאי דר' יוסי סבר לעולם הוא פוחת והולך עד שאם תפול לה ירושה ממקום אחר גובה ממנה. והלכך לדידיה אפילו לא הוי תנאי כתובה פוחת לה ויש לפרש דה"ק למורדת לא תימא כנגד מנה מאתים הוא דפוחת והולך בכל שבוע ז' דינרין אבל התוספ' אינו פוחת והולך אלא בשבוע הראשונה תפסיד כל התוספ' דאדעתא למשקל ולממרד לא יהיב לה והשתא ניחא דאפילו לרבי יוסי איצטריך ויש לדייק כן מפירושו של רש"י ז"ל במהדורא בתרא שכתב ז"ל בסוף לשונו אלא אף התוספ' פוחתין והולכין. ומיהו התוס' לא כ"כ כנ"ל:
לפוגמת שאם פגמה כתובתה ואמרה שנפרעה ממנה במקצת כשם שאינה יכולה לגבות הכתובה אלא בשבועה כך אינה גובה התוספ' אלא בשבועה דכתובה ותוספת חדא מלתא נינהו וכמאן דפגים להו לכל דיינינן להו ואפילו יהיה התוספ' לשטר אחר בפני עצמו כגון שכתב לה ואוסיפית על עיקר כתובתיך כך וכך אינה נפרעת אלא בשבועה ואע"פ שבשאר שטרות אינו כן אלא הפוגם שטר אחד נפרע מן האחר שלא בשבועה הכא כיון דתנאי כתובה ככתובה דמי כמו שטר אחד דיינינן ליה. תלמידי ה"ר יונה ז"ל. וכן כתב הרא"ש ז"ל בפסקיו:
וז"ל הרא"ה לפוגמת פירש"י ז"ל לומר שאם פגמה התוספ' אינה נפרעת אלא בשבועה כדין הכתובה שאמרו לפנינו שאם פגמה אותה אינה נפרעת אלא בשבועה וקשיא לן והאי מאי למימרא פשיטא דהא בכל חוב דעלמא נמי הכי דינא דהכי קי"ל דהפוגם שטרו לא יפרע אלא בשבועה אבל הנכון שאם פגמה הכתובה הרי היא כמי שפגמה הכל ואינה נפרעת אפי' התוס' אלא בשבועה וכן פר"ח. ע"כ:
לתובעת י"מ שאם תבעה כתובתה סתם אפילו התוספ' בכלל והפסידה מזונותיה דלא תימא שאינה תובעת אלא עיקר אבל התוס' לא קמ"ל ואינו מחוור לי דאי לאשמועינן שהתוס' בכלל לשון כתובה הא שמעינן ליה ממאי דקאמר למוכרת ולמוחלת ויש לומר דקמ"ל דלא תימא כי תבעה עיקר תבעה ולא תוספת אלא אף התוספ' תבעה בכלל כתובה דהכל אחד הוא. ויש מי שמפרש דמקצת כסף ככל כסף כשלא תבעה בב"ד אבל אם תבעה בב"ד מקצת לאו ככל כסף דכיון שהעיזה פניה בב"ד על המקצת כאלו העיזה על הכל ולא מגר אלמנותה ומדברי בעל ההלכו' ז"ל נראה שאינו מפרש לתובעת תוספ' אלא לומר לתובעת בב"ד תנאי הכתובה אחר הכתובה פי' כי תביעת כתובתה אנו חוששין כגבייה לענין מזונותיה שהוא תנאי כתובה ואבדה אותו כי משעת תביעה ואילך לא קרי בה מגר אלמנותיך וקמ"ל בדרב יהודה אמר שמואל דאמר תבעה כתובתה בב"ד אין לה מזונות ולמדתי' ממה שכתב הוא ז"ל אמר רב יהודה אמר שמואל התובעת כתובתה בב"ד אין לה מזונות תנאי כתובה ככתובה עכ"ל. והרמב"ן ז"ל פירש דברי רבינו אלפסי ז"ל דלאו למימרא שהפסידה מזונות בתביעת התוספ' לבד כל שנשאר לה עיקר כתובה אלא לומר לך שדין תביעה נוהג בתוספת כמו שהוא נוהג בעיקר פי' כשם שמפסדת מזונותיה בתביעת העיקר ואף על פי שלא הספיקה לגבות ה"ה בנזונת מחמת תוספת אם תבעה תוס' בב"ד כאלו גבאתו ומפסדת מזונותיה וקמ"ל שלא תאמר דעיקר כתובה שהוא תנאי ב"ד הוא דהויא תביעה כגבייה אבל התוס' דמדעתיה יהיב הרי הוא כחוב בעלמא ולא תהא תביעה כגבייה ותזון עד שעת גוביינא קמ"ל. הרשב"א ז"ל:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/שיטה_מקובצת_על_הש%22ס/כתובות/פרק_ה/דף_נד"