שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק ח/דף קב


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף קב עמוד אעריכה

לא יטלנא בידו ויצא. כלומר אלא ימכרנה לו בדמים שהיא שוה וכן כתב רב אחא משבחא ז"ל בשאלתות שלו. ה"ר יהונתן ז"ל. וזה לשון הריטב"א ז"ל: לא יטלנה בידו ויצא. פירוש סתמא קאמר אפילו בשצריך אותה לבית אחר. ומיהו אפשר שחייב בעל הבית לפרוע דמיה עד כאן. וכן כתוב בספר ארחות חיים עיין שם.

ובגוי אם נכנס אחריו מצוה ליטלה שמא יטלנה הגוי וינהוג בה מנהג בזיון. אי נמי שמא האורח שיראה שם מזוזה יכנס שם שיהיה סבור שישראל דר שם ויהרגוהו או יעלילו עליו עלילות. ה"ר יהונתן.

וזה לשון הריטב"א: ובגוי נוטלה. לא נצרכה אלא אפילו בבית שרגיל גוי להשכירו לישראלים. וזה לשון הרמ"ך: וכשהוא מוצא מן הבית אם הוא של ישראל ועתיד ישראל עכשיו לדור בה אסור לו להוציא המזוזה מן הפתח ואם אינה של ישראל או אין ישראל עתיד ליכנס ולדור בה עכשיו אלא גוי אף על פי שהיא של ישראל מותר לו להוציאם משם. עד כאן.

אי לימא בחצר דאגירא לשוכר ותורי דשוכר. פירוש או תורי דשוכר. והוא הדין לשוורים דעלמא דשוכר הוא דזכי בהו כיון דאגירא ליה. והוא הדין בחצר דמשכיר ותורי דשוכר דכיון שהוא לבני ביתו ודאי לא מפקר ליה למשכיר והיינו דלא אשכחן אוקימתא אלא בחצר דמשכיר ותורי דאתו מעלמא. הריטב"א.

לא צריכא בחצר דמשכיר. כלומר שאינה שכורה לשוכר אלא ליציאה וביאה ולא להעמיד לתוכה שוורים. הראב"ד.

וזה לשון ה"ר יהונתן: אלא בחצר של משכיר. כלומר שלא שכר לשוכר החצר כלל לעשות בה חפציו אלא ליכנס בה לביתו. ותורי דאתו מעלמא וקיימי בהאי חצר נמצא דזבל שלהן הוי הפקר והוה סלקא דעתין שאם קדם השוכר יזכה בו ליהוי שלו קמשמע לן דלא הויא זכייתו זכייה שכבר קדם אויר חצרו של משכיר וזכה בו תחלה ואף על פי שאינו עומד בצד ביתו ובצד חצרו קניא ליה חצרו כיון דחצר המשתמרת היא. עד כאן. ואין כן דעת הרמב"ם ז"ל עיין בפרק ו' מהלכות שכירות. ולענין פסק כתב הרמ"ך וזה לשונו: השכיר לו את הבתים שבחצר ולא השכיר לו את החצר לכל תשמישיה אלא ליציאה וביאה בלבד הרי בעל החצר זוכה בכל הזבל שבחצר היכא דאתו תורי מעלמא ודרו בגווה. והיכא דהוו תורי דשוכר וחצר דמשכיר ואגירא ליה לשוכר למיעל ומיפק נראה לומר דזבלה דשוכר מדלא שני בגמרא בחצר דמשכיר ותורי סתמא אלמא דלתוריה מיהא משתעבדא ליה מסתמא אף על גב דאי בעי משכיר מצי מעייל בה תורי אחריני דידיה או דעלמא. ונראה שעל דרך זה הלך הר"מ ז"ל פרק ו'. והיכא דאגירא ליה חצר לשוכר לכל תשמישיה אף על גב דדיירו בה וזבלוה תורי דמשכיר הכל לשוכר לפיכך הוא מטפל בהוצאת זבלים כשיצא אפילו בעל כרחו אף על גב דשוו בציר מאפקותא דמפיק בהו אזמ"ר. עד כאן. וכן דעת הריטב"א ז"ל ככתוב לעיל דיבור המתחיל אילימא וכו'.

מסייע ליה לרבי יוסי בר חנינא. ואם תאמר והא אפילו רבי יוסי בר חנינא לא אמר אלא בחצר המשתמרת לדעת בעלים ותצר זה אינה משתמרת לדעת הבעלים אלא לדעת אשוכר. ויש לומר דמיירי שהמשכיר אמר ליה לשוכר תשים עינך בחצר זה דהשתא היינו שפיר לדעת בעלים שנעשה שלוחו לשמרו. תלמיד הר"פ ז"ל והריטב"א ז"ל.

וקני ליה חצרו כדרבי יוסי בר חנינא. ואם תאמר למאי דאומר בפרק קמא גבי וכי רבי יהושע ורבי עקיבא בצד שדהו של רבן גמליאל היו עומדין דלא הוי ביתו של רבן גמליאל משתמר לגבייהו לפי שבני ביתו של רבן גמליאל שולטין שם שאין מחיצה בינתים אם כן גם בכאן אין חצר המשכיר משתמרת שהרי שוכר נכנס ויוצא דרך חצר ואין הפסק מחיצה בין דרכו של שוכר לשאר החצר מקום שהזבל בו. יש לומר דמיירי כגון שהמשכיר דר באחד מן הבתים שבחצר ומשתמרת החצר על ידי בני ביתו שמשתמשין בה תדיר הוי בהכי כעומד בצד שדהו לרבי. תוספות שאנץ.

ואם איתא לדרבי יוסי בר חנינא אמאי לא אמר כלום ואפילו לא אמר נמי. הראב"ד ז"ל.

אי הכי אימא סיפא יצא לו שם מציאה בעיר. פירוש אי אמרת בשלמא בחצר המשתמרת עסקינן וליתא לדרבי יוסי בר חנינא משום הכי ברישא לא אמר כלום מפני שאין כאן דעתו ואין חצרו זוכה לו שלא מדעתו וסיפא כיון שיצא לו שם מציאה בעיר כמאן דאיכא דעתו דמי ומשום הכי דבריו קיימין אלא לדידך דמוקמת לה בשאינה משתמרת כי יצא לו שם מציאה בעיר מאי הוי. הריטב"א והר"ן ז"ל ותלמיד הר"פ.

וזה לשון הרא"ש ז"ל: אי הכי אימא סיפא יצא לו שם מציאה בעיר וכו'. פירש רבינו מאיר אי אמרת בשלמא ליתא לדרבי יוסי בר חנינא ובחצר המשתמרת סיפא איכא למימר דהיינו טעמא דכיון שיצא לו שם מציאה שאפילו אחרים יודעים שנכנס צבי לחצרו מסתמא כל שכן דאיהו גופיה ידע וכיון דגלי דעתיה דניחא ליה דליקני דאמר מעיקרא כל מציאות שיבאו וכו' אם כן חצרו קונה לו מדעתו. עד כאן.

כיון שיצא לו שם מציאה בדילי אינשי מינה. ומתיראין להכנס בתוכה שמא יאמר להן השלטון אתם שנכנסתם בחצר לקחתם המציאה לפיכך הויא לה כחצר המשתמרת רבינו חננאל ז"ל.

מבדל בדילי אינשי מיניא. ואם תאמר בית דהויא בחצר המשתמרת למה לי אמר אפילו לא אמר נמי. ויש לומר דמשום רבותא דרישא נקטיה. אי נמי כיון דאינה משתמרת ממש בעינן אמר. הרא"ש ז"ל.

ואי איתא לדרבי יוסי בר חנינא קולט מן האויר אמאי שלו. ואם תאמר ואי ליתא תיקשי ליה סיפא שברפת ושבחצר אמאי של בעל הבית. ויש לומר דהשתא מפרשינן שברפת שבחצר היינו רפת ממש שלא השכירו לבעל החצר אבל מה שבחצר של השוכר. הרא"ש ז"ל.

וזה לשון הריטב"א: ואם איתא לדרבי יוסי בר חנינא קולט וכו'. פירוש בשלמא לדידי כל שנכנס לחצר שלא מדעתו קולט מן האויר קרי ליה וסיפא דברפת הוא של משכיר משום דכל שברפת דעתו עליו אלא לדידך קשיא רישא דאפילו תימא דקולט מן האויר דוקא הוא אמאי לא זכה לו אויר חצרו שלא מדעתו ע"כ. השואל

והקולט מן האויר הרי אלו שלו ואם איתא לדרבי יוסי בר חנינא וכו'. ואיכא למידק אלא מאי אין חצרו קונה לו אם כן מאי שנא קולט מן האויר אפילו לוקט מן החצר הרי אלו שלו. פירש הראב"ד ז"ל דמדקאמר רבי יוסי קונה לו שלא מדעתו משמע קונה לו לגמרי וכאלו היא מדעתה ואלו מדעתו הא קיימא לן דאויר חצר כחצר דמי כדאמרינן לגבי גט הוא למעלה והיא למטה וזרקו לה כיון שיצא מרשות הגג מגורשת ואם כן קולט מאויר אמאי שלו אלמא שלא מדעתו לא קניא לגמרי. ואינו מחוור בעיני דמנין זו שיהא במשמע דברי רבי יוסי שהחצר קונה לו יותר ממה שיראה מהברייתא דילמא חצר דוקא ולא אוירה. ובנמוקי הרמב"ן ז"ל בשלמא אי ליתא לדרבי יוסי חצרו לא קניא אלא מפני דרכי שלום וכל זמן שלא הגיע לחצר אינו קונה כלל ומגיע לקרקע קונה אלא אי אמרת קונה קנין גמור שלא מדעתו אפילו אויר נמי ליקנייה גם זה אינו מחוור דדילמא אף רבי יוסי לא אמר אלא מפני דרכי שלום ואם תאמר אם כן היה לי לפרש קונה לו מפני דרכי שלום אם כן אף ברייתא תיקשי לן דהא קתני שברפת ושבחצר הרי אלו של בעל הבית ולא קתני בה מפני דרכי שלום. ועוד דאם איתא דאיכא בשנפל לחצר ממש מפני דרכי שלום. אפילו בקולט מן האויר אמאי אין בו מפני דרכי שלום דמכי עייל באויר חצרו דעתיה עילויה וכדאמרינן בסמוך גבי יוני שובך ויוני עלייה אסורות משום גזל מפני דרכי שלום ואוקמינן דנפקא לה רובא ואכתי לא נפלה לחצרו ואקשינן אי הכי אמאי אסורות משום גזל ופריק מדנפקא לה רובא דעתיה עלויה. ועוד דהא מאן דמקשה אדרבי יוסי משמע דסבירא ליה דאין חצרו קונה לו לעולם שלא מדעתו מדאקשי ליה מן האומר כל מציאות שיבאו לחצרי היום תקנה לי חצרי לא אמר כלום וקסלקא דעתך דאפילו בחצר המשתמרת היא מתניתא אלמא למאן דסבירא ליה דלא כרבי יוסי אפילו חצרו ממש לא קנתה לו. אלא שבזו יש לומר דמאן דמקשה השתא מיהא דמן הקולט מן האויר אחרינא הוא ומסבר סבר דחצרו ממש קונה לו וההיא דהאומר כל מציאות שיבאו לחצר בחצר שאינה משתמרת. ועדיין צריך לי עיון. הרשב"א.

וזה לשון תלמיד הר"ף: ואי איתא להא דרבי יוסי בר חנינא קולט מאויר וכו'. אי אמרת בשלמא דליתיה לדרבי יוסי ובעינן דעת ניחא דלהכי אמר דהקולט מן האויר הרי הוא שלו דעל מה שבאויר אין דעתו ומכל מקום ברפת הרי הוא של בעל הבית משום דהוי על זה שפיר דעתו דרגילות הוא לבא שוורים דעלמא ברפת. ומכל מקום קאמר שפיר לעיל דמתניתין מסייעא ליה לרבי יוסי מדאקני ליה חצרו דהיה שלא לדעתו דאין רגילות שיבאו שוורים דמעלמא בחצר. ואם תאמר אכתי היכי מייתי ליה סייעתא ממתניתין אימא דמתניתין איירי ברפת דהיינו שפיר לדעתו. ויש לומר דמדקאמר במתניתין הזבל של בעל הבית ואין לו לשוכר אלא היוצא מן תנור ומן הכירים לבד ומשמע דכל השאר הוי דבעל הבית אפילו אותו שבחצר. עד כאן. רבא אמר אפילו תימא בשאין מדביק אלא כשהוא רואה שמטילה גללים מביא כלי ומקבלן ואויר שאין סופו לנוח כגון זה שהרי מפסיק לו כלי לאו כמונח דמי כדמפרש לה הראב"ד. אבל רבינו חננאל כתב וזה לשונו: אויר שאין סופו לנוח כגון דבר שהרוח מפריחתו מחצר לחצר לאו כמונח דמי. עד כאן.

זאת אומרת המשכיר חצרו סתם לא השכיר רפת שבה. כתב רבינו סעדיה גאון בדרכי התלמוד שלו שחבר בלשון ערבי כל זאת אומרת הלכה היא. אמר רב חסדא זאת אומרת בת אצל האם. אמר רב ששת זאת אומרת הכחשה תחלת הזמה עד כאן. והתימה מהרמב"ם שלא הביאה בחבורו ובפרט כיון שהריא"ף הביאה. אמר אביי הכי קאמר ושברפת שבחצר וכו' כלומר אם השכיר לו החצר סתם ובאותו חצר איכא רפת לא השכיר לו הרפת ומילתא אחריתי קאמר ולא איירי בזבל כלל. ה"ר יהונתן.

ושברפת שבחצר. כלומר חדא קתני ובחצר שהיא שכורה אף לשוכר לשוורים הא שברפת מכל מקום אינו שכור לו ושל בעל הבית הוא. אמר רב אשי זאת אומרת המשכיר חצרו סתם וכו'. דלהכי איצטריך לאשמועינן דאי בששיירו לעצמו בפירוש לישמעינן בחצר שאינה שכורה לי וכל שכן ברפת אלא שמע מינה בסתם קאמר והא קמשמע לן דמסתמא לא השכיר לו רפת שבה. הראב"ד.

וזה לשון הריטב"א: אמר אביי הכי קאמר שברפת שבחצר הרי אלו של בעל הבית. פירוש וקמשמע לן מאי דדייק רב אשי בסמוך אף על פי שהחצר שכורה לשוכר כיון שלא השכיר הרפת בפירוש הרי הוא ברשות משכיר והוא זוכה למשכיר בזבל דעלמא. עד כאן.

קרי כאן כי יקרא. והבצים כבר הם מזומנות לו שזכתה לו חצרו והוה ליה כמי שנטל את הבצים והחזירן לקן וחזרה האם עליהם שפטור מלשלח לפי שהבצים מזומנים הם בשביל שזכה חצרו בהם ואמאי אסורות משום גזל מפני דרכי שלום ותו לא. הראב"ד. וזה לשון הריטב"א: והא דלא פרכינן מסיפא אמאי לא הוי גזל מעליא משום דסיפא איכא למידחי כי על ידי שהולכין לחוץ ופעמים שאינם חוזרין כל היכא דנפקי מתיאשי בעלים מהן קצת הילכך עדיף לן למפרך מרישא. עד כאן.

ביצה ביציאת רובה חייבת האם בשילוח ומקני לא קניא לה חצרו עד דנפלה לה. כלומר עד שתצא כולה שיראה כל האויר וכי קתני חייבות בשילוח מקמי דתפול כולה לאויר חצרו. הראב"ד.

אי הכי אמאי אסורות משום גזל. פירש רש"י אי סלקא דעתך אלתא לדרבי יוסי בר חנינא והכא בדאדיקא בגופה עסקינן אמאי יש בהן משום גזל כלל הא פרחא ואזלא לה וכי היכי דאאמן אין בהם משום גזל הכי נמי בבצים. ופריק אאמן כלומר אפילו אאמן. ואיבעית אימא אאמן לא דלא סמכא דעתיה דפרחא ואזלא אבל אביצה סמכא דעתיה כיון דנפקא ליה רובא סבר הכא שדיא ליה ודעתיה עלויה זהו תורף פירוש רש"י. ותמיהא לי ומי איכא למאן דאמר אאמן ליכא מפני דרכי שלום והא תנן יוני שובך ויוני עלייה יש בהם גזל מפני דרכי שלום. לפיכך נראין דברי המפרש דמעיקרא נמי קים לן דאאמן יש בהם גזל מפני דרכי שלום אלא דקסלקא דעתין דאכלהו קאמר אבצים ואאמן משום דדעתו עלייהו וחצרו של אדם אינו קונה לו ולהכי אקשינן בשלמא אאמן יש בהן גזל מפני דרכי שלום דהדרי לכלובן אלא אבצים דילמא פרחא ושדיא לה בדוכתא אחריתי ואי איהו הדר ביצה לא הדרא. ומפרקינן אאמן בלחוד משום דהדרא לכלובה לערב. ואיבעית אימא לעולם אף אביצה דסמכא דעתיה סבר כיון דנפקא רובא הכא שדי ליה ולעולם אאמן יש בהן גזל מפני דרכי שלום שחוזרין לכלובן וסמכא דעתיה. וכן עיקר. ולמאי דסלקא דעתין דאסורות מפני דרכי שלום אבצים נמי מעיקרא הוה ליה למפרך מינה אדרבי יוסי בר חנינא אלא מרישא בעי לפרוכי ואלימא ליה. והא דאקשינן בלישנא בתרא דשלח גזל מעליא הוא וכו' בדין הוא דלימא דאאמן קאי ומילתא באנפי נפשה קתני לה ולאו ברובצת עליהן אלא ניחא ליה לאוקומי רישא וסיפא בחד דינא. הרמב"ן ז"ל. וזה לשון הריטב"א ז"ל: אי הכי אמאי אסורין משום גזל. פירש רש"י דקסלקא דעתין דלפום אוקימתא דהשתא כי קתני ואסורין משום גזל אבצים קאי דאלו אאמן אפילו מפני דרכי שלום ליכא דאיאושי מיאשי בעלים מינייהו לגמרי ולהכי פרכינן כיון דבאמהות ליכא משום גזל מאי שנא מביציהן דהא ודאי כשם שמתיאש מן האמהות יש לו להתיאש מן הבצים כיון שעדיין לא יצאו ממעיהן לגמרי. ופרקינן אאמן כלומר דכי קתני אסורים משום גזל דרבנן אפילו אאמן קאמר כיון שלא נתיאש מן האמהות לא נתיאש מבצים שבגופן. ואיבעית אימא אבצימ דוקא וכו' זו שיטת רש"י ז"ל. ואינה נכונה חדא דלישנא דפרקינן אאמן אאמן דוקא משמע. ועוד מנלן דכל שאמן אסורות משום גזל דהוא הדין לביצים דלמא שאני אמהות דעל הרוב חוזרין לכלובן לערב ולא מייאש מינייהו לגמרי אבל בצים שיצאו מקצתן הא ודאי איאושי מייאש לגמרי דנפלי לברא ולא דרו הכא ועוד מי איכא למאן דאמר דבאמן ליכא משום דרכי שלום והא מפריחי יונים דפסולין לעדות בבבא קמא איכא מאן דאמר התם דהיינו ארא ומפסיל משום דאיכא גזל מפני דרכי שלום וההיא על כרחך ביוני שובך דאי בהורדסיות גזל מעליא הוא. והנכון כמו שפירש רבינו תם ז"ל דהכי פרכינן אי הכי אמאי אסורות משום גזל דקסלקא דעתין דכי קתני אסורות אפילו אבצים קאמר ולהכי פרכינן דניחא אמן דהדרי לכלובן לערב אבל מן הביצים איאושי מיאש דלא הדרי. ופרקינן דכי קתני אסורות אאמן דוקא. אי בעית אימא אבצים וכי נפקא רובא דעתיה עלה שתפול בכאן ולא תצא לחוץ. עד כאן.

אאמן. כתוב בתוספות פירוש ולא אבצים וכו' עד ויש לומר כי ליכא בצים תחתיה. ואשמועינן חדוש דאף על גב דאסורות משום גזל מפני דרכי שלום ודמי קצת למזומן אפילו הכי כי איכא בצים חייב בשילוח. הרא"ש ז"ל. וזה לשון תלמיד הר"פ ז"ל: אי הכי אמאי אסורים משום גזל. אי אמרת בשלמא דליתא לדרבי יוסי ניחא דהוה מוקמינן לה דנפלו ממש בחצרו ולהכי קאמר חייבין בשלוח משום דהיינו שפיר כי יקרא דהא היינו שלא לדעתו ומכל מקום אסורין מפני דרכי שלום שאם יקחם איכא קטטה משום דהם על גבי קרקע חצרו אבל השתא דאיתא לדרבי יוסי ומשום הכי אוקימתא ליה בדלא נפול בחצרו אם כן קשה אמאי אסורין משום דרכי שלום הא לא הוי דעתיה עילויה כלל וליכא משום קטטה. ואם תאמר מאי פריך מי גריעי מאמן והא אמן אסורין משום דרכי שלום. ויש לומר דסלקא דעתיה דמקשה דבאמן ליכא אפילו משום דרכי שלום כיון דיכולה להפריח לא הוי דעתיה עלויה כלל ומשום הכי פריך כיון שהבצים הוו אגידי באם אם כן הוה לן למימר דהוו כמו האם. ומשני אאמן פירוש מטעם אמן איכא דרכי שלום בבצים דאף באמן איכא דרכי שלום כדפרישית. עד כאן.

חצרו נמי לא זכיא ליה. פירוש ואפילו מדעתו ורצונו ובגנבה בלחוד הוא דרבי רחמנא שיתחייב כפל על ידי חצרו מדכתיב אם המצא תמצא ויש שפירש דהכא לא זכיא שלא מדעתו קאמרינן והראשון יותר נכון. הריטב"א ז"ל. אי דלא שלחה הא בעי שלוחה קודם שיזכה בבצים ואדתני אסורה בגזל שאינו אלא מפני דרכי שלום לימא איסורא דאית בהו מדאורייתא שאסור לזכות בבצים כל זמן שהאם רובצת עליהם. הראב"ד ז"ל.

לא צריכא בקטן. פירוש שזה שנטלם בעוד שהאם רובצת עליהן קטן הוא דלאו בר שלוח הוא. ופרכינן אי הכי קטן בר דרכי שלום הוא כלומר הרי אין על הקטן שום חיוב חזרה לבעלים ואפילו מפני דרכי שלום ופרקינן דהכי קאמר ואביו של קטן חייב להחזיר לבעלים מפני דרכי שלום. הריטב"א ז"ל.

מתניתין: נתעברה לשוכר. כתב הריא"ף ז"ל בתשובת שאלה וזה לשונו: השאלה והתשובה מועתקים מלשון ערבי.

וששאלת ראובן השכיר ביתו לשמעון בחשבו שהשנה היתה מי"ב חדש ונמצאת השנה מעוברת ולא ידע מזה ראובן. יורנו אם יש לו לתביע שכירות החדש הנוסף אם לאו. תשובה היודע והבלתי יודע שוין בזה הלא תראה מה שאמרה המשנה המשכיר בית לחברו ונתעברה השנה נתעברה לשוכר והנה שהעיבור לא נתחדש אלא אחר שנעשה שטר השכירות ואמרו נתעברה לשוכר. וכן הדין. עד כאן. כתב ה"ר יוסף הלוי ז"ל אבן מיגש בתשובת שאלה וזה לשונו: מועתק מלשון ערבי. מה שזכר התלמיד דיינכם משם רבינו הגדול בענין המשכיר בית לחברו במרחשון ונתעברה השנה ואמר משמו שהורה שנתעבר למשכיר ושהוא ז"ל פירש משנתנו שאמרה נתעברה לשוכר דוקא אם היתה תחלת השכירות תשרי. שקר דבר שזה מדבר מעולם לא אמרו הרב ועלתה בדעתי סברא זו וכן היה דעתי זמן רב וחזרתי בי זה ימים וזה העני הדעת היה נמצא לפני בכלל התלמידים הלומדים אצלי בזמן שהייתי סובר סברא זו ולא נמצא בעת שחזרתי בי ממנה. ומה שחייב אותי אז לומר סברא זו לפי שראיתי לומר אז שסיבת אמרם נתעברה לשוכר הוא לפי שהיה השכירות לשנה סתם ונתנו לשוכר השנה כאשר היא כמה שנכלל בה מהתוספות ואמרתי אז שזה לא יהיה אלא אם היתה תחלת שנתו תשרי שאז שנתו היא שנת העולם שבתוכה יוכלל החדש הנוסף אבל אם היתה תחלת שנתו שאר החדשים ששנתו או אינה שנת העולם אין לו אלא שנים עשר חדש לפי שאין כוונת האדם בזכרו שנה שיהיה תתלתה שאר חדשי השנה אלא שנה שהיא י"ב תדש שהיא סתם השנים. כך היה דעתי וכן הוריתי. ומה שפורש זה לפני בכלל שאך התלמידים וכשפירשתי להם בבא מציעא פירשתי להם המשנה הנזכר בזה הפירוש ונתפשטה משמי הוראה זו בכל המדינות אצל בני אדם והיה הדבר אצלם כמו יסוד מוסד עד שהיו הרבה מהם תמיהים כשרואים אותי עתה מורה בהפך מזה וטוענים עלי במה שקדם מהוראתי שקדם זכרה והייתי מודיע אותם שחזרתי מאותה סברא. ומה שהכריחני לחזור מאותה סברא הוא לפי שאמרתי שמה שלא חילק אותו התלמוד אין לנו לחלק אותו אלא נקח אותו בהחלט כמו שבא מוחלט בתלמוד שאם היה חלוק זה אמתי וראוי לחלק אותו לא לישתמיט חד תנא או חד אמורא או חד מרבוותא לזכור זה החילוק או לרמוז אותו. בפרט הרב שהיה רבי ומארי והוא מעולם לא אמר סברא זו ולא עלתה בדעתו אלא לעולם הייתי רואה אותו מורה במשנה הנזכר לכל העולם ולא היה מחלק בין מי שהיתה שנתו תחלת תשרי או שאר החדשים. עוד נראה לי שיותר הוא ראוי לומר שמי שזוכר שנה שתחלתה שאר החדשים שאין הכוונה בזה חדשים במספר לפי שיכול האומר לומר שאין הכוונה בו אלא מאותו העת עד עת אחר באותו העת מהשנה הבאה לא מספר חדשים אבל כוונתו בזה מאותו החדש עד כמו אותו חדש עצמו מהשנה הקודמת ונכלל החודש הנוסף זו היא סברתו עתה והיא הסברא הנכונה עד כאן. ועיין במה שכתב הרב בעל מגיד משנה בזה בשם הרשב"א ועיין בתשובות הריב"ש.


דף קב עמוד בעריכה

ובא מעשה לפני רבי יוסי וכו'. ככתוב בתוספות אבל בתמורה שאינם סותרין זה את זה וכו'. פירוש ואפשר לקיים את שניהם כגון שירעה עד שיסתאב ויביא בדמיה חציה עולה וחציה שלמים. הרא"ש.

גמרא: הא דאקשינן מעשה לסתור לאו דוקא לסתור שהרי הדבר מפורש במשנתנו דלא דמיא רישא לסיפא. אלא דלעולם לא תני תנא מעשה אלא בדתני מעיקרא דינא ומדלא תנא דינה דיחלוקו אלא או כולו לשוכר או כולו למשכיר ותנא מעשה דיחלוקו מעשה דלסתור הוא. כן פירש רש"י. וכיוצא בו במסכת נדרים פרק השותפין המודר הנאה מחברו ואין לו מה יאכל נותנו לאחר לשום מתנה והלה מותר בה. ומעשה בבית חורון באחד שהיה אביו מודר הנאה ממנו והיה משיא את בנו אמר לחברו הרי החצר והסעודה וכו' ואקשינן מעשה לסתור והאי ודאי לא דמי רישא למעשה דבמעשה קתני ואינן לפניך אלא כדי שיבא אבא ויאכל עמנו או שהוכיח סופו על תחלתו כדאיתא התם אלא הכי מתפרש כדכתיבנא. ויש לפרש האי מעשה לסתור דהכא הכי דקסלקא דעתין דאפילו ברישא סברי רבן שמעון בן גמליאל ורבי יוסי יחלוקו דאי רישא למשכיר או לשוכר הכא הוה להו למימר תפוס לשון אחרון כדברי בן ננס שאמר כן בפרק בית כור ולא חלקו עליו שם במשנתנו ואי סבירי להו דספיקא הוא הוה להו למימר קרקע בחזקת בעליה עומדת משום הכי הוה משמע דמעשה לסתור הוא מדלא קתני דינא. הרמב"ן.

וזה לשון הריטב"א: מעשה לסתור. יש לפרש דלאו דוקא לסתור דהא ליכא ברישא מידי דפליגא האי מעשה אלא דלא איירי בה כלל. ויש לפרש דברים כפשטן דכיון דתנא נחית למתני דיני דהא השכיר לו לחדשים ונתעברה השנה נתעברה למשכיר פשיטא אלא דתנא דינין קתני וכיון דנחית למתני דינין ולא קתני הא מכלל דסבירי ליה דלית דין חלוקה בהא אלא או כוליה למשכיר או כוליה לשוכר. עד כאן.

ומאי קמשמע לן תפוס לשון אחרון. ופלוגתא דתנאי היא בפרק בית כור דסבר רב כמאן דאמר תפוס לשון אחרון. הרא"ש. ואם תאמר מנא לן דכי אמר רב אי הואי התם הוה יהיבנא כוליה למשכיר דטעמא דידיה משום תפוס לשון אחרון דילמא טעמא דידיה כדרב נחמן. ויש לומר דכיון דקאמר או הואי התם משמו דדוקא בעובדא דהתם אמרה ולא בדאפיך מיפך. הריטב"א ז"ל.

ושמואל אמר בבא באמצע החדש עסקיבן. פירוש שמואל פליג עליה דרב דאלו רב סבר תפוס לשון אחרון כבן ננס דפרק בית כור ופליג אתנא דמתניתין דמרחץ ושמואל סבר כתנא דמתניתין וסבירא ליה דטעמא דתנא דמתניתין משום דכל כהאי גוונא ספיקא הוי אי תפסינן לשון ראשון או לשון אחרון וכיון דכן אוקי ממונא בחזקת מריה ואי תפס לא מפקינן מיניה וסבירא ליה לשמואל דתפיסה מהניא בענין שכירות קרקע והיינו דקאמר תנא דמתניתין דאמר יחלוקו איירי בבא באמצע החדש אלא מתניתין רבנן דפליגי עליה דסומכוס דאמר המוציא מחברו עליו הראיה. ואקשינן ומי אית ליה לשמואל דלא אמרינן תפוס לשון אחרון והאמר שמואל כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה פירוש דכיון דכוליה כור חד מקח הוא לא קנה עד שימשוך כולו ומיירי בשלא נתן דמים דאי לא ראשון ראשון קנה וקסלקא דעתין דטעמא דשמואל משום תפוס לשון אחרון. ופרקינן דהתם משום דתפס פירוש דהתם לאו משום תפוס לשון אחרון ואף על פי שבא הלוקח לחזור בו אלא ההיא כשבא המוכר לחזור בו והלוקח רוצה לעמוד במקחו דכיון דתפס לא מפקינן מיניה דכיון דספיקא הוא מאן דתפס לא מפקינן מיניה. ואם תאמר ובמידי דספיקא היכי מהניא תפיסה דהא קיימא לן תקפו כהן אין מוציאין אותו מידו וכי תימא דהכא כשתפס שלא בעדים ומשום מגו הא לא מהניא מגו על טענת ספק. ויש לומר דהתם בתוקף שתפס שלא מדעת חברו מה שאין כן בזה שתפס לדעת חברו וברצונו. ויש ספרים שגורסים כאן התם טעמא מאי משום דתפיס הכא נמי הא תפיס. ולא נהירא דכיון דאמרינן התם טעמא מאי משמע דמקשה גופיה מודה דהיינו טעמא דהתם וליתא דלדידיה לא הוה סבר דליהוי טעמא אלא משום תפוס לשון אחרון. וגירסא זו כך היה לנו לפרש התם גבי מרחץ טעמא מאי אמר שמואל משום דתפס הכי נמי גבי כור בשלשים משום דתפס. ומיהו לישנא דהתם והכא לא אתי שפיר ואיפכא מיבעי ליה הכא טעמא מאי משום דתפיס הכא נמי הא תפיס אלא משום דבפרק בית כור אמרינן לה בהאי לישנא נקט לה הכא בהאי לישנא דהתם. הריטב"א ז"ל. וזה לשון רבינו חננאל: ומקשינן ולית ליה לשמואל תפוס לשון אחרון והא רב ושמואל דאמרי תרווייהו כור בשלשים סלעים אני מוכר לך יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה דלא הויא משיכה עד דמשיך כוליה כמה דאמר לו כור בשלשים סלעים סאה בסלע אני מוכר לך ראשון ראשון קנה לאו משום דאמרינן תפוס לשון אחרון. ופרקינן טעמא דשמואל בכל כהאי גוונא כל דתפיס זכה. עד כאן. וזה לשון תלמיד הר"פ ז"ל: התם טעמא מאי משום דתפיס. ואם תאמר והא אמרינן לעיל דתפיסה הבאה אחר טענת ספק אינה מועלת כלום מההיא דתקפו כהן אין מוציאין אותו מידו. ויש לומר דאימת הוי ספק כשבא לדון לפנינו וכבר הוה תפוס. והשתא ראשון ראשון קנה לא הוי לרב כמו לשמואל דלרב דוקא כי אמר כור בשלשים סאה בסלע הוא דאמר ראשון ראשון קנה אבל אי אפיך מיפך דאמר סאה בסלע כור בשלשים אמרינן דיכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה משום דתפוס לשון אחרון ולשמואל אפילו אפיך מיפך אמרינן ראשון ראשון קנה משום דמספקא ליה. עד כאן.

בבא באמצע החדש עסקינן אבל בא בתחלת החדש כלו למשכיר. כלומר דכיון דמספקא לן אי תפסינן לשון אחרון או ראשון בא בתחלת החודש לא מפקינן ממשכיר הילכך יהבינן ליה כוליה. ואם תאמר והיכי פסיק ואמר כולו למשכיר דמשמע אפילו בשלא פרע השכירות ואמאי דהא כי היכי דמשכיר מוחזק בקרקע שלו שוכר נמי מוחזק בשכירות והיכי מפקינן מיניה. יש לומר משום דלא דמי חיובו של שוכר לחיובו של משכיר דשוכר חיובו ברור שהוא חייב ליתן לו שנים עשר זהובים לשנה שאפילו תמצא לומר דחדש העיבור דשוכר הוי מכל מקום אם ירצה משכיר שידור בתוכו שנים עשר תדש אי אפשר לו שיפטר מחיובו דהיינו שנים עשר זהובים הילכך עיקר חיובו של שוכר ברור הוא מה שאין כן בחיובו של משכיר שהרי יש ספק בעיקר חיובו דשמא אין חדש העיבור בכלל הילכך כיון דבא בתחלת החדש מחייבין את השוכר לפרוע שחובו ברור ולא מפקינן ארעא מחזקת משכיר מספק. ואם תאמר והני אמוראי רב ורב נחמן היכי פליגי אמתניתין דמתניתין תנן יחלוקו ואינהו אמרי כוליה למשכיר לרב משום טעמא דתפוס לשון אחרון ולרב נחמן משום דקרקע בחזקת בעליה עומדת בשלמא לשמואל אמר לך אנא דאמרי כתנא דמתניתין דלתנא דמתניתין גופיה מספקא ליה אי תפסינן לשון ראשון או לשון אחרון ובבא באמצע החדש עסקינן אבל לרב ולרב נחמן קשיא. ויש לומר רב אמר לך אנא דאמרי כבן ננס דסבירא ליה בפרק בית כור תפוס לשון אחרון ורב נחמן אמר לך אנא דאמרי כתנא דמתניתין דמספקא ליה אי תפוס לשון ראשון או תפוס לשון אחרון מיהו מתניתין מני סומכוס היא דאמר ממון המוטל בספק חולקי ואנא דאמרי כרבנן דאמרי אוקי ממונא בחזקת מריה. ולענין פסק הלכה לא קיימא לן כרב דאמר תפוס לשון אחרון אלא כשמואל ורב נחמן דאמרי דספיקא הוי מיהו בקרקעות קיימא לן כרב נחמן הילכך במטלטלין בא בתחלת החדש כולו למשכיר בא בסוף החדש כולו לשוכר באמצע החדש חולקין אבל בקרקעות אפילו בא בסוף החדש כולו למשכיר דקרקע בחזקת בעלים עומדת. והני מילי במלתא דלא עבידא לאיגלויי אבל במילתא דעבידא לאיגלויי לא דאטרוחי בי דינא תרי זימני לא מטרחינן וכדאיתא לקמן בפרק המקבל. הר"ן.

רב נחמן אמר קרקע בחזקת בעליה. הילכך על כרחך רב נחמן סבר לה כשמואל בחדא דכל תרתי לישני הסמוכין זה לזה וסתרי אהדדי ספיקא הוי אי תפסינן לשון אחרון או לא וכיון דכן אוקי ממונא בחזקת מריה ולי תפיס לא מפקינן מיניה ופליג עליה דשמואל בחדא דאלו לשמואל אפילו בשכירות קרקע מהניא תפיסה לשוכר ורב נחמן סבר דלא מהניא ליה תפיסה דכיון דספיקא הוא אם היה לשוכר לדור בו אם לאו מוקמינן ארעא בחזקת מריה ואמרינן שלא היה לו לדור וכל מאי דדר שלא כדין דר הילכך אפילו בא בסוף החדש כוליה למשכיר ואף על גב דאפיך מיפך. ולרב נחמן תנא דמתניתין דאמר יחלוקו סומכוס היא דסבירא ליה ממון המוטל בספק חולקין ובין שבא בסוף החדש ובין שבא בתחלת החדש אבל לרבנן הוו להו כשאר ספיקי דרבנן דאוקי ממונא בחזקת מריה ומאן דתפס לא מפקינן מיניה אלא דבקרקע ושכירותו לא מהניא תפיסה. והלכתא כרב נחמן דבתרא הוא. הריטב"א.

וכתב הרמ"ך לענין פסק הלכה וזה לשונו: המשכיר בית לחברו לשנה נתעברה שנה נתעברה לשוכר. השכיר לו לחדשים וכו'. ואי אמר לו י"ב דינרין לשנה דינר לחדש אי נמי דאמר לו מדינר לחדש בשנים עשר לשנה לא אמרינן תפוס לשון אחרון אלא נתעברה למשכיר דקיימא לן כרב נחמן דאמר קרקע בחזקת בעליה עומדת ואפילו אתא ותבעיה אגר ההוא ירחא בסוף ירחא מפקינן ליה מיניה דשוכר כיון דמילתא דלא עבידא לאיגלויי היא. ונראה לומר דהוא הדין אם השכיר לו מטלטליו הידועים לו אמרינן נמי דמוקמינן להו אחזקתיה. ובמטלטלי כהאי גוונא כגון דאמר ליה אסתירא מאה מעי או מאה מעי אסתירא אמרינן הלך אחר פחות שבלשונות ויהיב ליה אסתירא דמספקא לן אי אמרינן בכהאי גוונא תפוס לשון אחרון הילכך אף על גב דאמר אסתירא מאה מעי לית ליה אלא איסתירא דהמוציא מחברו עליו הראיה. מיהו היכא דתפס תובע מאה מעי היכא דאמר ליה איסתירא מאה מעי לא מפקינן מינלה עד דמייתי היאך ראיה דלא אמרינן בהא תפוס לשון אחרון דהמוציא מחברו עליו הראיה והאי הוא דאתי השתא לאפוקי מיניה מאי דתפס. אבל היכא דאמר ליה מאה מעי איסתירא ותפס מיניה מאה מעי בהא מפקינן מיניה ההוא טופיאנא דארבעה פריטי דהא ודאי פשיטא להו דלא אמרינן תפוס לשון ראשון היכא דהוי הוא המרובה אלא ודאי תפוס לשון אחרון אית לן למימר כיון דהוא מועט מן הראשון. וצריך עיון. ואף על גב דאמרינן בבבא בתרא ספל מלמעלה קפל מלמטה או איפכא דאמרינן תפוס לשון אחרון בין מרובה כגון ספל מלמטה בין מועט כגון קפל מלמטה דמשמע קב ופלגא. דהתם הוא דהוו תרי לישני דלא דמו להדדי ומיהדר הוא דהדר ביה מקמא דהא לא שייך חד לישנא באידך אבל הכא מאה מעי ואיסתירא איכא למימר דפרושי קמפרש אסתירא דהוא מאה מעי ולא דק בחושבנא וכן נמי במאה מעי איסתירא. ועוד דהכא תרי לישני דסמיכי אהדדי נינהו הילכך מספיקא אזלינן בתר פחות שבלשונות כל היכא דלא תפס תובע מיניה ואי תפס לא מפקינן מיניה. עד כאן.

בעו מיניה מרבי ינאי שוכר אומר נתתי וכו'. היכי דמי אי בתוך זמנו תנינא וכו'. לא צריכא ביומא דמשלם זימניה וכו'. ופשיט ליה רבי יוחנן דעבד איניש דפרע ביומא דמשלם זימניה. למדנו מזה כי הקובע זמן לחברו ובא לו בזמנו מיד ואמר הלה פרעתיך מבעוד יום נאמן מדתנן שכיר בזמנו נשבע ונוטל ואי לא עביד איניש דפרע ביומא דמשלם זימניה נמצא כל אדם נוטל בלא שבועה ואם כן שכיר למה ישבע. אלא שמע מינה כל אדם אין נוטלים כלום אפילו בשבועה והשכיר תקנו לו שיטול בשבועה מפני חייו. קשיא לי הכא וכי ענין השכיר יומא דמשלם זימניה הוא והלא אחר השלמת זמנו הוא שחייב לפרעו אבל יומא דמשלם זימניה אינו חייב לפרוע עד הלילה והם לא שאלו אלא מאותו יום שהוא השלמת הזמן מי עביד איניש דפרע אף על פי שאינו חייב עד הלילה ומה ראיה איכא משכיר בזמנו. וזה צריך לפנים. וכן הראונו מן השמים כיון שאמרו שכיר בזמנו נשבע ונוטל כל זמנו משמע הוא ואפילו תבעו סמוך לשקיעת החמה שאין שהות לבעל הבית לפרוע אלא אם כן פרעו מבעוד יום ואמרה המשנה שצריך שבועה והלא בעל הבית אינו יכול לטעון טענת פרעון אלא שפרעו מבעוד יום והוא יומא דמשלם זימניא אלמא עביד איניש דפרע בההוא יומא ואינו רוצה להמתין עד הלילה כי נפש רעה היא מי שממתין עד הלילה ומצמצם הזמן לבעל חונו. הנה פשט רבי יוחנן דעביד דפרע ביומא דמשלם זימניה. ולמדנו מזה כי הקובע זמן לחברו ובא לו בזמנו מיד ואמר הלה פרעתיך מבעוד יום נאמן. מיהו מסתפקא לי אם מת הלוה או השוכר ביום השלמת זמנו אי טוענין ליורש או לא דהא אי הוה אבוה קיים מצי טעין או דילמא כיון דמילתא דלא שכיחא היא דעביד איניש דפרע ביומיה אמרינן חזקה לא אמרינן הילכך לא טענינן ליה. ויש דמות ראיה דלא טענינן מדאמר ריש לקיש ולואי שיפרע בזמנו בזמנו קאמר הוא וקאמר ולואי אלמא מילתא רחיקא היא טובא דיפרע מקמי דנשלם זימניה הילכך לא טענינן ליורש אבל אי טעין אבוהון נאמן. הראב"ד ז"ל. כתוב בתוספות בחזקת שלא נפדה. ואם תאמר לאביי דאמר וכו'. ויש לומר דהתם הוי טעמא כי היכי דלא ליטרדן והא לא שייך בפדיון הבן וכו'. וכתוב בגליון ונראה דגבי פדיון שייך נמי האי טעמא משום מצוה אף על גב דאין לו תובעין.

לא צריכא ביומא דמשלם זימניה. יש אומרים שהוא יום אחרון של שכירות ומן הדין חייב לפרעו שכבר הגיע זמנו והיינו דמדמינן לה לההיא דשכיר בזמנו נשבע ונוטל. ויש אומרים דיומא דמשלם זימניה ממש אינו יכול לכופו לפרעו אלא דאפשר דרגילין למפרע דלא ליתי וליטרדיה למחר ותדע דהא דרשינן כשכיר שנה בשנה שכירות של שנה זו אינה משתלמת אלא בשנה אחרת אלמא אין זמן הפרעון עד שתתמלא השנה ותתחיל השנה האחרת. והראשון יותר נכון מדקא מדמה ליה לשכיר בזמנו ומשום דלא מפרעא שכירות אלא בסוף יום אחרון אמרינן שאינה משתלמת בבית דין אלא בשנה האחרת כי מסתמא לא יעמידנו בדין עד שתכנס השנה האחרת. הריטב"א ז"ל. ולענין פסק כתב הרמ"ך ז"ל וזה לשונו: שוכר אומר נתתי ומשכיר אומר לא נטלתי וקא תבע ליה אי תבעיה בגו זימניה משכיר מהימן דהא לא עביד איניש דפרע גו זימניה ואי תבעי בתר זימני שוכר מהימן דעביד איניש דפרע בזימניה. והוא הדין היכא דתבעיה ביומא דמשלם זימניה דשוכר מהימן. מיהו כל הני דמהימני למשקל בשבועה כעין דאורייתא בנקיטת חפץ ביד הוא דמהימני ולמפטר משתבע היסת כדין בעל הבית עם הפועל אחר זמנו. והיכא דתבעיה ביומא דשלים זימניה נמי משום הכי מהימנינן ליה לשוכר בשבועה ולא למשכיר משום דמספקא לן אי עביד איניש דפרע ביומא דמשלם זימניה או לא הילכך הוי אידך מוציא מחברו ועליו הראיה ואי לא מייתי ראיה משתבע היסת האיך מפטר. ולענין בכור פטר רחם נמי הוא הדין היכא דמית אבוה בסוף שלשים יום דלא מחייב למפרק נפשיה אלא אם כן אסהידו ביה דלא פרקיה אבוה משום דמספקא אי עביד איניש דפרע ביומא דמשלם זימניה או לא הילכך המוציא מחברו עליו הראיה ויומא דחוי למפרקיה הוא יום תלתין דיליה, אמור"י. עד כאן.